באור הנר - עץ משחק מו"ד 4 (4/4)

[Nextorl]

הרוזן מקיא קצת בפה.
חיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של חנופה. אבל כשהחיקוי זול, הוא צורם כעלבון.
"להשיג מידע." הוא אומר למאליכ, וניגש ישר קדימה אל המוזג. אפוף בחשיבות עצמית. הוא לא מרוצה מכך שהוא צריך להביש את עצמו בלהתרועע עם כל הארחי פרחי הללו, אך לעתים אין ברירה, ושולי הגלימה צריכים להתלכלך בבוץ.
הוא יחליף את המכפלת כשישובו לשגרירות.

במקרה אחר, הרוזן אולי ישים את כבודו בצד ויעטה דמות של אדם פשוט יותר. כאן הוא לא טורח. הוא יראה לחיות הללו כיצד ראוי שערפד יתנהג. "כוס של הדם הנדיר ביותר שלך." הרוזן אומר, עבר זמן מה מאז ששתה דם מיושן איכותי - אם כי הוא לא מצפה למצוא כאן משהו שישתווה לבקבוקים שבחדר הדמים שלו בקריפטה.
"הופתעתי לשמוע על המקום הזה. מתי הוא נפתח?"

 

[liorgonen3]

הכוס שהוא מנגב כבר נקייה מזמן, אך הוא חוזר על אותה תנועה, אותה איטיות, כאילו הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. רק אחרי רגע נוסף הוא מניח אותה על הבר, מסובב אותה קלות, בוחן את ההשתקפות שבה.

כשהוא מדבר, קולו שקט מדי למקום כזה, אך איכשהו חותך דרך הרעש בלי להתאמץ.
"נדיר," הוא חוזר, כמעט לעצמו. כאילו מדובר בבדיחה פנימית שהרוזן לא שותף לה.
המילה נשמעת אחרת אצלו. פחות כהבטחה, יותר כבדיקה.


ואז הוא פונה, מושיט יד מתחת לבר, ומוציא בקבוק כהה שאין עליו סימון. הנוזל שבתוכו עמוק מדי, סמיך מדי, לא מנסה להיראות כמו משהו אחר.
הוא מוזג לאט. לא מתוך כבוד, אלא מתוך הרגל.

"כאן," הוא אומר בעודו מוזג, מניח את הכוס מול הרוזן, "אנחנו לא נוטים לשמור דברים זמן רב מדי."
חיוך קל עולה בזווית פיו.
"יש להם נטייה להתקלקל."


הוא מרים מבט.
לא מאתגר.
לא כנוע.
פשוט… מודד.

"כמה זמן המקום פתוח?" הוא חוזר על השאלה, כאילו טועם אותה.
ואז, באותו חיוך כמעט לא קיים:

"כנראה מספיק זמן בשביל שתשמע עליו."
הפסקה קצרה.
"אבל לא מספיק זמן בשביל להשתעמם ממנו."

המבט שלו גולש לרגע מעבר לכתפו של הרוזן, אל האולם, אל האנשים, ואז חוזר.
"או שאתה שואל כמה זמן אנחנו מחכים לך."

 

[Nextorl]

"ובכן, הנני כאן." הרוזן מרים את הכוס, לוגם ממנה מבלי לחשוש. "אנחנו בני אלמוות, ידידי." המילה נשמעת כארס בפיו, "ככאלו, עלינו להתאזר בסבלנות. שעמום הוא מתחת לכבודנו."

 

[מירטוקן]

הית'אל נותן לרוזן להמשיך בשיחה, וסוקר במבטו את שאר האנשים בחדר, מנסה ללמוד אותם.
הוא נשאר צמוד לקירות ולצללים, לא מושך יותר מדי תשומת לב.

META
תובנה: 30

 

[yds]

מאליכּ נותן להית'אל לקחת את הצללים וניגש, בצורה לא אופיינית לו, לאור הזרקורים. הוא מתקרב לשולחן שנראה שיושבים בו בני המעמד הנחותים ביותר, אלו שמביטים ברעב ושאפתנות גלויה על כל האחרים, ונדחס ביניהם ''יש לכם מקום לעוד שחקן?''

 

[liorgonen3]

המוזג מושך כתפיים, "אם כך אנחנו אמורים לשתות לחיי בני התמותה לא?" הוא שואל. "לכבוד כל אלה שחיים מהר מספיק בשביל שכולנו נוכל לצפות מהצד והלינות בהם מתרסקים על האדמה הקשה."
הרוזן מרגיש את הטעם הרע של הדם שהוא שותה, מי ביוב היו מסוגלים להיות מתוקים ומרעניים יותר מהזבל המזוקק הזה, אבל קיבתו עומדת איתנה ומתמודדת עם החומר הדלוח.
"אני מניח שבאת בשביל הפגישה שהוזמנת אליה בנשף?" שואל המוזג את הברוזן, "המרקיז היה מאוכזב אחרי שלא הצרטפת למשחק הקלפים ההוא."

בנתיים הית'אל מצליח לקלוט את התמונה של המקום, לא קשה להבין שהמבטים של רבים מהאנשים פה... מתים. הכוונה היא לא שהם אינם בחיים, אלא שנראה שמדובר בכמיות גדולות של אנשים שכמעט ותקועים בזמן בחדר, הם מסתכלים כולם במבט בוהה ללא כיון, ולרוב מבצעים תנועה כמעט מכאנית של משחק קלפים או שתייה מהכוס שמונחת לצידם, ספק שחלק מהאנשים פה יוכלו להגיד מה השעה כרגע, קל וחומר איזה יום היום, הית'אל חושב שחלק מהאנשים גם לא יוכל ולהגיד לו את שמם הפרטי.

ולכן לא מפתיעה העובדה שמאליכ לא מקבל תשובה מאוד ברורה מהאנשים אליהם הוא מצטרף, הוא כנראה יכול להבין מהמחוות שלהם שיש מקום למשחק, ואם הוא יצטר למשחק הקלפים שלהם הם אכן יתייחסו לדברים שהוא עושה, אבל סיכוי גדול שהדבר נעשה מתוך איזה רפלקס ולא מתוך מודעות