כשאתם עוברים דרך הדלת מן הבר אל החדר האחורי, נדמה לרגע שהרעש של קרנבל השטן נשאר מאחוריכם כמו דבר חי שננעל בצד השני של הקיר. המוזיקה עדיין קיימת, אך היא עמומה יותר עכשיו, מרוחקת, כאילו היא נשמעת דרך שכבה עבה של אוויר עומד. החשכה בפנים כבדה בהרבה מזו של האולם, לא מוחלטת אבל סמיכה דיה כדי לבלוע קווים, להעלים קצוות, ולהשאיר את החלל כולו ככתם אחד גדול ולא ידידותי.
"אֶה," נשמע קול מתוך החושך, "חברנו העיוור פה."
ואז נשמעת מחיאת כף אחת, חדה, יבשה, ובאותה שנייה מנורות הגז נדלקות באחת. האור פורץ לחדר בבת אחת, לבן וקשוח, לא כזה שמאיר אלא כזה שחושף, והצללים שעד לפני רגע החזיקו את הכול יחד נקרעים ונמלטים אל הפינות. "אל לנו להתייחס אל האחרים מאיתנו כנחותים," אומר הקול, רגוע כמעט במידה מקוממת, "רק כי אינם רואים באפילה כמונו." יש הפסקה קצרה, די ארוכה כדי שהלעג יתיישב. "חלקם שייכים לדור ישן נושן אשר לא למד לגדול בתוך הלילה הנצחי."
עכשיו, כשהאור פוגע בחדר במלואו, הכול מתחבר. החלל רחב יותר משציפיתם, אך גם חנוק יותר. לאורך הקירות, ובכמה איים פנימיים, עומדים מיכלים בגדלים שונים, חלקם גבוהים כמעט כגובה אדם, אחרים נמוכים ורחבים יותר, מסודרים בצפיפות פונקציונלית שלא נועדה להיות יפה אלא יעילה. יש אזורים שבהם הם נדחסים זה אל זה ויוצרים מעברים צרים ולא נוחים, ויש מקומות שבהם הם נפתחים מעט, כאילו פינו בהם מקום כדי לעבוד, רק כדי להיחסם שוב כמה צעדים אחר כך. צינורות דקים רצים ביניהם, נמשכים לאורך הקירות, מטפסים לקורות ויורדים בחזרה, והנוזל שבתוכם כהה וסמיך, נע לאט, לא אחיד, כאילו גם כשהוא זורם הוא עושה זאת בחוסר רצון.
במרכז החדר אין מרחב פתוח באמת, אבל יש בו פחות צפיפות מאשר בקירות. זהו שטח שבור, שחוק, מוכתם, כזה שניכר עליו שמשתמשים בו שוב ושוב. האבן כהה יותר במקומות מסוימים, חלקה יותר באחרים, חתוכה במסלולים של גרירה, תנועה, עבודה, ומאבק. כמה שולחנות עבודה פזורים שם ובצדדים, לא רבים, אבל מספיקים כדי לשבור כל מסלול נקי. עליהם מונחים כלים שלא הונחו כדי להרשים איש. להבים דקים, מזרקים, מלקחיים, בקבוקונים חסרי סימון, כלי מתכת, שאריות שהתייבשו על עץ ועל ברזל. זה לא חדר של טקס. זה חדר של שימוש. של חזרה. של ידיים שעושות את אותה פעולה שוב ושוב עד שהיא מפסיקה להיראות חריגה.
ואז יש בני התמותה.
לא בקבוצה אחת, לא מסודרים בשורה, אלא מפוזרים בתוך החדר כאילו הם עצמם חלק מן הסידור שלו. אחד עומד צמוד למיכל, זרועו חשופה, צינור דק מחובר אליו ונמשך מן הגוף אל תוך המערכת. אחר נושא על גבו מכל קטן יותר, קשור ברצועות, כאילו גופו הפך לכלי נשיאה נוסף. אישה אחת יושבת על ארגז נמוך ליד שולחן עבודה, ראשה שמוט מעט, ידיה מונחות על ברכיה, כאילו המתינה להוראה שמעולם לא חדלה להינתן. אחרים עומדים בתוך המעברים עצמם, קרובים מדי לציוד, במקומות לא טבעיים, כך שכל מי שירצה לעבור ייאלץ לעקוף אותם. וכשהאור נדלק, כולם נעצרים באותה שנייה. לא מתוך פחד, לא מתוך בהלה. הפעולה פשוט נחתכת. גוף שהיה בתנועה מפסיק בדיוק באמצעה, גב שהיה כפוף נשאר חצי כפוף, יד שהייתה בדרך למשהו נשארת תלויה במקום. הם עומדים עכשיו קפואים, והמבט שלהם נעול קדימה, לא עליכם, לא על דבר ממשי בחדר, אלא לעבר הווה שאינו נמצא שם, כאילו הם מביטים ברגע אחר שאיבדו ואינם מצליחים לחזור ממנו.
הריח מגיע רק אחרי שהעיניים מספיקות להתחיל להבין. זה לא ריח אחד אלא שכבות. דם, ברור, והרבה ממנו, אבל לא רק דם טרי. יש כאן ריח של דם שנאגר, דם שעמד, דם שעבר מכלי לכלי, מגוף אל מערכת וממערכת אל גוף. ומתחת לכל זה שוכנת שכבה נוספת, חדה יותר, צורבת יותר, משהו שהיה אולי טהור במקום אחר והושחת כאן, עד שהפך לעוד חומר עבודה. זאת הסיבה שהחדר אינו מרגיש רק מלוכלך אלא מקולקל. לא משום ששומרים כאן דם, אלא משום שעובדים עליו. מעבירים אותו. משנים אותו. דוחפים אותו דרך בני תמותה כאילו גם הם אינם אלא עוד שלב במנגנון.
וככל שאתם עומדים שם יותר, הדבר הבולט ביותר איננו האלימות, אלא היעילות. שום דבר כאן אינו מקרי. בני התמותה אינם קורבנות שהושלכו הצידה. הם עובדים, גם אם אינם בוחרים בכך. הם כלי איסוף, כלי נשיאה, כלי אחסון חי. המעברים הצרים, המיכלים, השולחנות, השטח השבור במרכז, הכול משרת מטרה אחת. החדר הזה קיים כדי לקבל דם, להחזיק אותו, להעביר אותו, ולשנות אותו. וכל מי שנמצא בתוכו, בין אם הוא ערפד ובין אם הוא עדיין בן תמותה, כבר הפך לחלק מן המנגנון.
"ברוכים הבאים" אומר הקול.
הקול מגיע מלמעלה, וכשהמבט עולה אתם רואים אותו עומד על המשטח המוגבה שבקצה החדר. הוא אינו גדול במיוחד, אך עצם העמידה שם מנתקת אותו מכל מה שקורה למטה, כאילו הוא שייך למקום אחר בתוך אותו חלל.
הגוף שלו רזה ומתוח, לא כוחני אלא מדויק, כל תנועה אצלו מצומצמת למינימום הנדרש. הפנים חיוורות וחדות, והעיניים אינן נעות הרבה, פשוט מונחות עליכם ביציבות, כאילו אין צורך לחפש דבר שכבר נמצא.
הוא לבוש בבד כהה וצמוד, נקי מדי ביחס למה שסביבו, קווים ישרים, ללא קישוטים וללא סימני שימוש, הכול יושב עליו בדיוק כפי שצריך, כאילו לא עבר דרך החדר אלא עמד מעליו כל הזמן. הידיים שלו נקיות, וזה בולט דווקא בגלל כל מה שמתרחש מתחתיו.
הוא אינו מחייך ממש, אך יש בזווית הפה משהו שמרמז על שליטה מתמשכת, וכשהוא מביט בכם מן הגובה הזה, ברור שהמרחק ביניכם אינו רק פיזי.
"אני מצטער אבל משחק הקלפים הסתיים כבר," הוא אומר, "גאריק שלנו הוא שחקן נוראי גם ככה." אומר אומר ומבטו פונה לעבר דמות אחרת שנמצאת מעט יותר קרוב אליכם, בשטח שקצת יותר מוקף בבני תמותה משועבדים,
הוא גדול יותר מכל מה שסביבו, לא רק בגובה אלא בנוכחות. הגוף שלו רחב, כבד, בנוי לעבודה גסה ולא מוסתרת, וכל תנועה שלו דוחפת משהו הצידה, בין אם זה מיכל, שולחן, או בן תמותה שלא זז מהר מספיק. אין בו עדינות. גם כשהוא עומד במקום, נדמה שהוא תופס יותר מקום ממה שהוא צריך.
הבגדים שלו עבים ופשוטים, עור ובד כהה שספגו שימוש ממושך, מוכתמים, נמתחים במקומות מסוימים, כאילו כבר תוקנו יותר מפעם אחת. אין בהם סדר, אין ניסיון להיראות טוב, רק להחזיק מעמד. הידיים שלו חשופות, גדולות, כבדות, ועליהן שכבות ישנות של עבודה, סימנים שלא נשטפו לגמרי גם אם מישהו ניסה.
הוא מחזיק כלי עבודה, או אולי נשק, קשה להפריד בין השניים, מתכת כבדה שנראית שייכת לשולחן יותר מאשר ליד, אך אצלו היא פשוט… מתאימה.
העיניים שלו שונות משל האחרים. לא יציבות, לא מחושבות. הן זזות, ננעלות, משתחררות, חוזרות. יש בהן משהו חי יותר, אבל גם פחות נשלט, כאילו הוא לא צריך לחשוב על מה שהוא עושה כדי לעשות אותו.
הבחור הגדול צוחק בכבדות, כאילו מדובר בבדיחה פרטית של ה2.
"טוב" חוזר הבחור הרחוק להגיד, "לשם מה זכינו בביקרם של נציגי הברונים? באתם לפלוש למרתף היין לקראת סופו של העולם המתקרב ומגיע?" הוא שואל, ממתין לתשובה בעודו נשען על המעקה ומביט בכם במבט ספק רעב ספק משושע.
