• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

באור הנר - עץ משחק מו"ד 4 (4/4)

הרוזן מקיא קצת בפה.
חיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של חנופה. אבל כשהחיקוי זול, הוא צורם כעלבון.
"להשיג מידע." הוא אומר למאליכ, וניגש ישר קדימה אל המוזג. אפוף בחשיבות עצמית. הוא לא מרוצה מכך שהוא צריך להביש את עצמו בלהתרועע עם כל הארחי פרחי הללו, אך לעתים אין ברירה, ושולי הגלימה צריכים להתלכלך בבוץ.
הוא יחליף את המכפלת כשישובו לשגרירות.

במקרה אחר, הרוזן אולי ישים את כבודו בצד ויעטה דמות של אדם פשוט יותר. כאן הוא לא טורח. הוא יראה לחיות הללו כיצד ראוי שערפד יתנהג. "כוס של הדם הנדיר ביותר שלך." הרוזן אומר, עבר זמן מה מאז ששתה דם מיושן איכותי - אם כי הוא לא מצפה למצוא כאן משהו שישתווה לבקבוקים שבחדר הדמים שלו בקריפטה.
"הופתעתי לשמוע על המקום הזה. מתי הוא נפתח?"
 
הכוס שהוא מנגב כבר נקייה מזמן, אך הוא חוזר על אותה תנועה, אותה איטיות, כאילו הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. רק אחרי רגע נוסף הוא מניח אותה על הבר, מסובב אותה קלות, בוחן את ההשתקפות שבה.

כשהוא מדבר, קולו שקט מדי למקום כזה, אך איכשהו חותך דרך הרעש בלי להתאמץ.
"נדיר," הוא חוזר, כמעט לעצמו. כאילו מדובר בבדיחה פנימית שהרוזן לא שותף לה.
המילה נשמעת אחרת אצלו. פחות כהבטחה, יותר כבדיקה.


ואז הוא פונה, מושיט יד מתחת לבר, ומוציא בקבוק כהה שאין עליו סימון. הנוזל שבתוכו עמוק מדי, סמיך מדי, לא מנסה להיראות כמו משהו אחר.
הוא מוזג לאט. לא מתוך כבוד, אלא מתוך הרגל.

"כאן," הוא אומר בעודו מוזג, מניח את הכוס מול הרוזן, "אנחנו לא נוטים לשמור דברים זמן רב מדי."
חיוך קל עולה בזווית פיו.
"יש להם נטייה להתקלקל."


הוא מרים מבט.
לא מאתגר.
לא כנוע.
פשוט… מודד.

"כמה זמן המקום פתוח?" הוא חוזר על השאלה, כאילו טועם אותה.
ואז, באותו חיוך כמעט לא קיים:

"כנראה מספיק זמן בשביל שתשמע עליו."
הפסקה קצרה.
"אבל לא מספיק זמן בשביל להשתעמם ממנו."

המבט שלו גולש לרגע מעבר לכתפו של הרוזן, אל האולם, אל האנשים, ואז חוזר.
"או שאתה שואל כמה זמן אנחנו מחכים לך."
 
מאליכּ נותן להית'אל לקחת את הצללים וניגש, בצורה לא אופיינית לו, לאור הזרקורים. הוא מתקרב לשולחן שנראה שיושבים בו בני המעמד הנחותים ביותר, אלו שמביטים ברעב ושאפתנות גלויה על כל האחרים, ונדחס ביניהם ''יש לכם מקום לעוד שחקן?''
 
המוזג מושך כתפיים, "אם כך אנחנו אמורים לשתות לחיי בני התמותה לא?" הוא שואל. "לכבוד כל אלה שחיים מהר מספיק בשביל שכולנו נוכל לצפות מהצד והלינות בהם מתרסקים על האדמה הקשה."
הרוזן מרגיש את הטעם הרע של הדם שהוא שותה, מי ביוב היו מסוגלים להיות מתוקים ומרעניים יותר מהזבל המזוקק הזה, אבל קיבתו עומדת איתנה ומתמודדת עם החומר הדלוח.
"אני מניח שבאת בשביל הפגישה שהוזמנת אליה בנשף?" שואל המוזג את הברוזן, "המרקיז היה מאוכזב אחרי שלא הצרטפת למשחק הקלפים ההוא."

בנתיים הית'אל מצליח לקלוט את התמונה של המקום, לא קשה להבין שהמבטים של רבים מהאנשים פה... מתים. הכוונה היא לא שהם אינם בחיים, אלא שנראה שמדובר בכמיות גדולות של אנשים שכמעט ותקועים בזמן בחדר, הם מסתכלים כולם במבט בוהה ללא כיון, ולרוב מבצעים תנועה כמעט מכאנית של משחק קלפים או שתייה מהכוס שמונחת לצידם, ספק שחלק מהאנשים פה יוכלו להגיד מה השעה כרגע, קל וחומר איזה יום היום, הית'אל חושב שחלק מהאנשים גם לא יוכל ולהגיד לו את שמם הפרטי.

ולכן לא מפתיעה העובדה שמאליכ לא מקבל תשובה מאוד ברורה מהאנשים אליהם הוא מצטרף, הוא כנראה יכול להבין מהמחוות שלהם שיש מקום למשחק, ואם הוא יצטר למשחק הקלפים שלהם הם אכן יתייחסו לדברים שהוא עושה, אבל סיכוי גדול שהדבר נעשה מתוך איזה רפלקס ולא מתוך מודעות
 
"עניינים אחרים דרשו את זמני." הרוזן אומר, זוכר את צל החרב. כנראה הסכנה הגדולה ביותר לברונים ושלטונם. הוא יצטרך לטפל בו במוקדם או במאוחר. "והיכן המרקיז?" הוא שואל, דעתו על המרקיז מתדרדרת במהירות, "עסוק מכדי לקבל את פני?"
 
המוזג מושך כתפיים. "בטח באחת העבודות שלו, תהיה מה שתהיה.." הוא מספר בזחיחות קלה, "אני חש שאתה מניח שהוא הבעלים של המקום, אבל צר לי לאכזב אותך שזו אינה האמת." הוא מצביע על דלת פנימית במועדון. "הם עובדים כרגע בניהול וארגון האירוע."
 
מאליכּ מביט באכזבה בשותפיו החדשים למשחק, מהם לא תבוא הישועה. למרבה המזל, ככל הנראה שאחרים לא מביטים בהם גם כן. מאליכּ שוקע אט אט בכסאו, עד שהצללים עוטפים אותו, והוא יוצא לחפש צרות
Meta
לפיד דמדומים, צעד צללים, 35 התגנבות, the works. מאליכּ מתגנב בתוך הילת צל קבועה ויכול לנוע בתוכה כרגיל, הולך לראות אם יש דברים מעניינים/מחשידים איפשהו
 
מאליכּ שוקע אל תוך הצללים, נותן לרעש לעבור מעליו, עד שהוא מוצא שולחן שלא באמת מנסה להשתלב.

שלושה מהם יושבים שם. לא מתאמצים לשחק. הקלפים בידיים שלהם, אבל אף אחד לא באמת מסתכל עליהם.
אחד מהם זורק קלף חזק מדי.

"אני אומר לך, זה דפוק," הוא ממלמל, משפשף את הצוואר כאילו משהו שם מציק לו. "הדם הזה… משהו בו לא יושב."
השני נוחר.
"נו, מה חדש. גם אתה לא יושב טוב."
"לא, אני רציני," הראשון מתעקש, הקול שלו קצת חזק מדי לרגע. הוא מתכופף קדימה. "זה… שורף לפעמים. ואז לא. ואז כן. אני לא יודע."
השלישי לוגם מהכוס שלו, עושה פרצוף.
"זה כי אתה לוקח יותר מדי."
"זה כי זה חרא דם!" הראשון יורה חזרה. "זה לא כמו בהתחלה. זה נהיה גרוע יותר."
שתיקה קצרה. לא נוחה.
השני נשען אחורה, מגרד את הלסת.

"זה לא בשבילנו," הוא אומר לבסוף. "ברור שלא."
הראשון מביט בו.
"מה לא בשבילנו?"
השני מהסס רגע. רק רגע.
"זה שמגיע מאחורה. מה שהם עושים שם." הוא מחווה עם הראש לכיוון הדלת. "זה לא לנו."
השלישי מצחקק, אבל אין בזה שמחה.
"כן, טוב, ברור. זה להם. הכול להם."

"ראית אותם בכלל?" הראשון שואל, יותר בשקט עכשיו
השני מניד בראש.
"לא. אבל ראיתי מה יצא משם פעם אחת."
השלישי מפסיק לזוז.
"ומה?"
השני שותק רגע. יותר מדי זמן.
"לא משהו שאתה רוצה להיות לידו כשהוא רעב."
שתיקה.
הראשון מסתכל שוב על הכוס שלו. לא שותה.
"ואנחנו?" הוא שואל לבסוף, כמעט בלחישה.
השני מושך בכתפיים.
"אנחנו מחזיקים מעמד. עד שמחליטים אחרת."
השלישי נוחר שוב, אבל הפעם חלש יותר.
"איזה יופי," הוא ממלמל. "תמיד רציתי להיות שלב ביניים."
 
מאליכּ מנסה לשלוח תחבושת מזדחלת ביניהם, להגניב את אחת הכוסות הריקות למחצה אליו, וממהר לעזוב את המקום לכיוון הדלת אליה הם הצביעו.

Meta
זריזות ידיים לגנוב דם - 22 סופי
התגנבות ללכת מהמקום - 24 סופי
זריזות ידיים לפתוח את הדלת - 36
 

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

לאחר דחיות רבות, הצלחנו תחת מטר הטילים, לקיים עוד סשן מטלטל של קת'ולהו: אימה על האוריינט אקספרס.
עולמות השנה, פיזי או בזום?
רכבת האוריינט אקספרס עוצרת בקונסטנטינופול אבל האימה ממשיכה לדהור.
זוועות על האוריינט אקספרס מסשן קת'ולהו האחרון שלנו.
הבן מכין את השולחן לחברים שלו - איזה אושר 😁
חזרה
Top