יום שלישי MoonDay בחודש Patchwall תאריך 24.10.579
בהלה השתלטה על חלק מהחבורה ואז הם שמו לב כי המים סביב הספינה השקועה התחילו לבעבע. בתחילה הם חשבו שזה גז ביצות, אבל אז משהו השתנה באוויר – קרירות עטפה את האזור, הצלילים של החרקים נעלמו, והערפל התעבה ונעשה כהה.
לאט לאט, ידיים רטובות בבוץ ובאצות נשלחו מן המים – גופות נפוחות של בני אדם, גמדים, ואפילו הובגובלינים שנסחפו לכאן בעבר. חלקן עוד לובשות שאריות שריון חלוד והבשר והעור תלוי כמו בגדים, אחרות נראות כאילו טבעו רק אתמול.
במרחק, החבורה ראתה דמות גדולה במיוחד עולה מתוך המים – זומבי עוג עצום, עיניו בוערות בירקרק, וממנה נטף ריח של ריקבון ואצות.
מעל כל זה, מתוך הערפל המתעבה, הגיחה צללית אפלה של פיראטית – Wraith – צעקות חנוקות של מים נכנסים לריאותיה ובוקעות מגרונה. הצללית נעה בין העצים, נעה לעבר מי שמחזיק את הגביש השחור.
ליריון חטף את הגביש מקאר המבוהל ונתקף בעצמו באימה. הביצה רעדה. החבורה הבינה שכל צעד לאחור עלול לגרום לכם ללכת לאיבוד – ומבט למעלה, בתקווה שהשמש תשטוף את האפילה מצאה כי חופת העצים מעליהם סוגרת את השמיים, ואור היום כמעט ונעלם.
החבורה הותקפה על ידי מתי הביצה, נחיל של שלדים וזומבים נפוחים, ליריון באימה זרק את הגביש חזרה למים והאור שבקע ממנו החל לשקוע. חלק מהמתים עקבו אחר האור, חלקם כבר התמקדו בחבורה שהחליטה לנוס תוך כדי קרב.
החבורה נסוגה בבהלה, ערפל המשיך לעלות מן הקרקע, והנהר, שהיווה סימן חזרה לNulb נעלם מן העין. אחרי זמן מה, חלק מהמתים שקעו חזרה בבוץ, אבל השקט שלאחר הקרב לא הביא מנוחה. המים רעדו עדיין, אדוות מים שטפו את האזור, כאילו משהו נשאר מתחת לפני השטח שאילץ את החבורה לנוע קדימה בדרך הבוצית וספוגת מים , השורשים והבורות. חלק מהחבורה היו בבהתה עדיין מהשפעת הגביש. הערפל התעבה והחופה מעל סגרה כל קרן אור, ורחשי צרצרים וגבעולי קנים מתנפצים נשמעו מכל עבר.
נחילי יתושים עקצו שוב ושוב, נדבקו לעור החשוף, ומזמזמים ליד האוזניים. עלוקות שחורות טיפסו על הרגליים מהמים, נצמדו לבשר, והיה צריך לקרוע אותן בידיים. הריח בביצה היה בלתי נסבל – גזי ביצה עלו מבועות מתפוצצות והפיצו ריח גופרית ומוות. כל נשימה היתה מאמץ. בכל פעם שהחבורה נעצרה, נדמה שמשהו עקב אחריהם – הד לא מוסבר של צעדים בבוץ, טביעה מרוחקת של קול אנחה, או טפיחה במים ממש מעבר לערפל. ליריון וסילברליף הרגישו עדיין את הלחישות מהגביש , לחישות שעוררו בהלה, אבל הם היו עייפים ומותשים מה שהוסיף לתחושת הנרדפות – כאילו המתים שהבסתם לא עזרה, הם לא, אלא המשיכו לזנב בחבורה, מהדהדים בתוך החשיכה.
שעתיים, אולי שלוש, הולכות לאיבוד בלי תחושת זמן. החבורה היתה בטוחה שהם חזרו על אותה הדרך שוב ושוב, הקנים נראו מוכרים, אפילו גזע עקום אחד עם קרפדה מתה עליו נראה שחזר שלוש פעמים.
אבל אז, לאט, הבוץ נעלם. האדמה נעשתה יציבה יותר, העצים פחות צפופים. הערפל התפוגג במקצת. והם דרכו על קרקע יבשה לראשונה מזה שעות. האוויר התנקה, ורק לחישות אחרונות מהגביש הזכירו להם שלא השתחררו לגמרי.
מולם, אסופת העשבים הצהובים והמתים הסתיימו במראה שלא יכול להיות מקרי – חומה האחורית, נראה כמו מקדש ישן או קתדרלה המתנשאת מעבר ליער, אפורה, מחוספסת, מרקיבה. רוחות ערב נושבות דרכה, נושאות איתן נהמות חלושות וצלילים של נשמות אבודות.
אריק ורמי דורכים על אובייקט מתפצפץ. עצם ישנה ולסת של יצור שכבר לא ניתן לזיהוי, סילברלי, מציצה מאחורי אזור בו החומה קרסה והנה מתגלה אזור המנוקד בעשבים רעילים – קוצים, דרדרים, סרפדים ושיחים דוקרניים אחרים. ניתן להבחין בתנועת רגליים ובעלי חיים, כנראה חזירי בר או זאבים, שעשו שימוש בשבילים שבין השיחים. הצמחייה סביב נעשית מטרידה – עצים מתים עם מראה של שלדים, שיחים מעוותים בצבעים לא טבעיים, כולם חולים ונבולים באופן חריג ודוחה. חורבות הקירות החיצוניים של המקדש נראות כערימות אפלות של הריסות אפרפרות ושיחים מטפסים וכהים. עצמות וגולגולות של בני אדם ויצורים דמויי-אדם נוצצות בלובנן בין העשבים. הצמחייה במתחם מסריחה וצמיחתה פראית. הקוצים תופסים בבגדים, הקוצים ננעצים, וגבעולים מרוסקים פולטים ריח נורא או משאירים כוויות צורבות על העור החשוף.
מבט לימין, לכיון צפון, סילברליף מבחינה בחורש של עצי "Usk" מעוותים, נמוכים ומצולקים – עצים שנראים כאילו נאחזו במחלה. בסוף החומה עומד גדם שבור של מגדל בולט ליד החומה המרוסקת. קומתו העליונה קרסה כבר לפני שנים, עורבים גדולים, בגודל של כלבי משמר, מוטציות גדולות של דודניהם הקטנים, יושבים וקוראים בקול מצווח מהקומה העליונה.
אבל המקדש עצמו – האפרפר והמצורע – עודו עומד על תילו. תמיכות הקשתות שלו נדמות כמגונות ממש, מכוסות בצמחייה מטפסת שצמיחתה עצמה נראית כמעט כקללה. הכול סביב המקום הזה – מבחיל ומזעזע. בעיקר הגרגוילים הגותים, אין קיר שאין עליו פרצופים מעוותים, גיחוכים מעוותים, צורות מתפתלות ומעוותות, כאילו מתלוצצות על התועבות שהן עצמן מייצגות.
אבל הגרוע מכול – הוא תחושת הפחד. פחד שמרחף באוויר כמו ענן חונק, דביק וכמעט מוחשי – זוהמה ואימה של ממש.
קולות החרקים והעורבים מסביב מתעוותות – חלקם חנוקים וצרודים, אחרים חדים ומציקים בצורה לא טבעית. עיניהם של אנשי החבורה מתעתעות בכם. הם מבחינים בתזוזות בזווית העין – צללים שחומקים ממש בקצה שדה הראייה – אך כשהם מסבים את המבט, כמובן, אין שם דבר.
אתם לא יכולים שלא לתהות – איזו ישות מסוגלת לשוטט סביב המבנה הנתעב הזה – מבלי לפרוץ בצרחות, או להשתגע לגמרי?
ובכל זאת, הקולות המלווים את מסעכם הם רק רוחות השורקות בפתחי המקדש – מאות פתחים שנבנו כך שיבכו כקולותיהם של נשמות אבודות, נמסרות למרמסי שדי-התופת. ולצדם, צרחות עגומות של עורבים – מקפצים, מתנופפים, לוטשים עיניים בצחוק מתועב.
אין כל ספק: הגעתם למקום של רוע שאין לו שם.
סילברליף, שמה פעמיה בשקט למגדל, מעבר למבטים הבוחנים של העורבים מטילי האימה. היא מגיעה לדלת העץ ופורצת את המנעול הכבד והיקר ומסירה את השרשרת. אבל הבריח, גדול וכבד. היא צריכה את אריק. שאר החבורה מגיעה אך עינהם הבוחנות של העורבים קולטות אותם. אך החבורה עם מטר חיצים ואש מאצבעותיו של ליריון מחסלים את האיום. אריק מרים את הבריח הכבד ופותח את דלת המגדל.
לאורם של שני לפידים, הקומה הראשונה של המגדל מתגלה כמגוריהם של שודדים, אותה חבורה שהשתלטה על האזורים מ Hommlet עד Nulb. נראה כי הקומה התחתונה של המגדל משמשת כחדר משמר ומגורים. שקי שינה, ארגזי מצעים, חביות מים ויין וארגזי עם פירות יבשים ובשר ממולח שניצוד. הקירות מסביב, מנוקדים בחורי קשתות,, גרם מדרגות מוביל לקומה עליונה ומרפסת. התקרה קרסה לקומה השנייה ונשארה רק מרפסת פנימית עם מעקה מעץ. הריח, ריח עומד, של משחקים זולים, עישון ואוכל. קבוצת השודדים מכילה בני אדם, חצאי אורקים, גמד אחד ובן מחצית שחור, אותו אחד שברח מספר פעמים מהחבורה. "זה הם!" הוא צועק, בעוד השאר קמים ואוחזים בקשתות וחרבות. אריק, נסוג לחצר וטורק את הדלת עם הבריח. לפתע, פתח קטן בצד הקורה נפתח, והבריח נמשך פנימה בזריזות ... אין ברירה, צריך להתכונן לקרב קשה.
