פרק ראשון: "המשחק"
הברק היה בעין המתבוננת. ברק פראי שניתך ממרומיה הלא מתורבתים של האטמוספירה המופלאה של קלמניטיה שתיים. עננים שחורים נרקמו זה לתוך זה כקווי המתאר של עור שחור ענקי ופועם שמפעם לפעם פילח את גופו האדיר ברק. וינדאריה נזכרה בביתה – גראווניציה שש.
אם להאמין למבוגרים, הברק של קלאמניטיה שתיים נשא בתוכו יונים של גראווניציה שש.
וינדאריה הייתה ילדה במסע הקצר במרחב הביניים בין ארידני לטאו טצטי. משפחתה נמלטה מאסון שאילץ אותה להשאיר את אחיה הבכור דייויד שעליו אמה ליליאן עדיין התאבלה. מנוסתם הביאה אותם לבסוף אל השממות חסרות האוויר של גראווניציה החדשה, הקטנטונת.
היא הייתה בבית משפחתה, מוגנת. ואיכשהוא, וינדאריה פקפקה באמת הבסיסית הזאת. היא הביטה על חבריה המשחקים מסביב ללוח המשחק ומחשבותיה הרחיקו הרחק מעבר לאופק, אל הברק הנשלח לעבר מחוזותיה של קלאמניטיה שתיים שם ניתן היה לנשום את האוויר. היא לא ידעה הרבה על האנשים שחיו מעבר לגבול. המבוגרים לא היו מוכנים לענות לה. הם היו מוכנים על כל דבר אחר פרט לאנשים אשר עמם הם חלקו את כוכב הלכת הזה. הדבר האחד והיחיד שוינדאריה הייתה בטוחה בו בוודאות גמורה שהם בני אדם בדיוק כמוה. אמה בחרה עבורה צבע חום כהה לשיערה שהיה מסופר קצר עד קצה בלוריתה. בלורית זו חתמה פנים שנראו כליבתו של אגס והיו לבנים כמו הברק שהשתלח עכשיו ממרומי השמיים האלו. עיניה האפורות היו קטנות ונתמכו באפה הארוך. חליפת הבית שלה הכסופה זרמה על פני קווי המתאר של גופה המתבגר בן החמש-עשרה. היא הייתה יפהפיה וידעה את זה.
היא הסיטה מבטה מקרומית החלון שצבעה את השמיים בצבעי שומן גועשים ומזמינים לעין.
האדם הראשון שהיא ראתה היה פלון. הוא היה נער גבוה גם כשהוא ישב ליד לוח המשחק. שערו היה זהוב ואסוף במתכונת עלים מסביב לקו השיער הנסוג של מצחו הגבוה ופניו שהזכירו לוינדאריה תפוח. שריריו, שבלטו מתוך חליפת הבית הכסופה שלו, היו שריריו של עילוי אתלטי, אחד בדורו. עיניו היו כחולות בהירות, כעין השמיים, והיו מרוכזות במשחק. לווינדאריה לא היה מובן בכלל מה הרגישה כלפיו. היא ידעה רק שהוא דומה מדי לאלאן, שהעריצה כשהייתה ילדה לפני שהבינה שהם לא מסכימים למהו תעלול ומהי פגיעה באחר.
המשחק עצמו היה קרומית מוגבהת בצבעי חום ואדום שניתן היה לראות מלמעלה את סידור החדרים והחפצים. זה היה משחק רצח שווינדאריה בעצמה בחרה את הפתרון של התעלומה. היא החליפה מבט מהורהר עם סייפרין בעודה חוזרת לשולחן. סייפרין הייתה נערה בעלת שיער אדום וארוך, שהיה מסודר בשתי אשכולות, על פני פנים נאות מאוזנות בדיוק באמצע. סייפרין אהבה מתמטיקה יותר מכל דבר אחר. היא רצתה שגופה יהיה התגלמות אהבתה. רק ההגבלות שהוטלו על עיצוב גוף מהמבוגרים עמדו בדרכה להפוך לאישה בעלת שטח הפנים המחושב ביותר בקלמניטיה. אפילו חזה המלבלב, שניתן היה לראות מבעד לחליפת הבית הכסופה שלה, היה מחושב בדיוק כך שניתן היה לראות את המשוואה שסייפרין השתמשה. סייפרין הייתה באותו הגובה כמו וינדאריה וזה היה החלק הבלתי מחושב היחיד בהופעתה. כמובן מאליו שסייפרין תכנתה את המשחק לפי הוראותיה של וינדאריה שלא ידעה לתכנת. וכמו שווינדאריה הלכה להרהר בסופת הברקים המשתוללת בחוץ, סייפרין הרהרה על מספרים. היות וזה היה משחק לשניים, סייפרין חיכתה שהתור שלה ושל וינדאריה יגיע. פלון הניח את כף ידו מעל קימור המשחק. תאים חכמים, ששכנו בכף ידו, הגיבו למסר שהגיע מקשת הטיורינג מתחת למוחו ושלפו מאות אברונים דמויי זרוע שהתנועעו לפי פקודה ממנו. האברונים סרקו את אחד המרחבים בחיפוש אחרי הרמזים שיובילו אותו אל פתרון התעלומה. היו אלה אותם כישורים שהביאו אותו לנצחון על מגרש המשחקים. וכנגדו ישבה קיילה, שיערה ועורה שחורים כרקמת העננים שנרקמו מעל לראשם ועיניה כחולות כמו הברקים בשמיים. היא הייתה נמוכה מארבעתם למרות שהייתה המבוגרת מביניהם. היא הייתה בחלק אחר לחלוטין של הקימור, מחפשת רמזים שפלון כבר מצא והובילו אותו אל המרחב הנוכחי. קיילה הייתה זו שטענה בחולמנות כשיתבגרו, יתחתנו ויהיו תא משפחתי. וינדאריה לא הייתה בטוחה אם היא חולקת את החלום הזה עם קיילה. המבוגרים נעלו את רגשותיה אלו עתה, משתוקקים שתשמור על תום ילדות. וינדאריה קינאה בקיילה על כך שרגשותיה ברורים לה. היא לא ידעה אם חברים אלו היו האנשים שתרצה כחברים למסע שימלא את שארית חייה. פעם, כשהיא הייתה ילדה, היא חשבה שהיא, אלאן ואינדירה יהיו תא משפחתי כשהם יגדלו. וכפי שהמציאות הוכיחה לה מאז, רק התמימים מדמיינים שהם מסוגלים להחליט מה יקרה.
אחד האברונים הרים אריח ברצפת הבשר של המרחב. מתחתיו שלף האברון סנפיר קטן, מעוצב לתפארת. פלון מצמצץ, תא חכם בעינו מפריש חלבון למיקוד הראיה שלו, ואמר: "שוב הלווייתן, וינדאריה. אפילו את יכולה לחשוב על פתרונות מקוריים יותר לתעלומות."
בחלומותיה וינדאריה הייתה חולמת על לוויתן לבן שהיה מגיח מן הים ובולע את כולם בלועו. מה שהיה מוזר באותם חלומות היו הבועות שיוצאות מחור הנשימה שלו. הבועות היו באות לפניו, מותחות את הבשר פה, מצרות את הבשר שם עד שלא היה ניתן לזהות את בני האדם. ורק אז הלווייתן היה טורף אותם. וינדאריה ידעה שהשמש שלהם נקראת טאו בלוייתן. והיונקים האדירים תמיד השרו עליה תדהמה. היא הצטערה שהושארו מאחור בכדור הארץ.
קיילה הצרה את עיניה ואמרה: "ואחר כך את מותחת ביקורת על הבחירות שלי למשחקים." והוציאה את האברונים שלה מהמרחב. לא היה טעם להמשיך במשחק אחרי שפלון ניצחה.
"פתירת משחק רצח, שתוכנת באופן אישי, דורשת את הבנת האישיות של מעצב המשחק. ואת, כדור הארץ, מאד פשוטה להבנה, קיילה." גנח פלון בנימה אירונית "למרות שאני לא בטוח מה זה אומר עלינו בכל הנוגע למשחקים שעוצבו על ידי סייפרין." וזכה ממבט מצליף.
"שאתם גרועים באלגברה." סיננה סייפרין "ובכל זאת, אמרתי לך שנמאס לכולנו מלווייתן."
"האמן לא בוחר את הדימוי, הדימוי בוחר את האמן." טענה וינדאריה וידעה שאף אחד מחבריה לא מאמין לה. היא לא הבינה למה הדימוי הזה מעסיק את מחשבותיה במשך שנים. אפילו אולידיה לא הבינה למה והיא הייתה המלווה שלה מטעם תאגיד הרווחה רואור. היא רק ידעה שהדימוי בחר בה ולא ירפה ממנה עד שתמצא את יצירת האמנות שתלכוד אותו. רק אז תיפטר ממנו כהלכה.
"הלווייתנים הם כאלו יצורים מכוערים. לפחות היה עדיף אם היית הולכת על הכריש, ויני." אמרה סייפרין שחשבה יותר על הזוויות והשיפועים של גוף הכריש ופחות על כל השאר. וינדאריה הסכימה באותו רגע עם פלון שמביניהם סייפרין הייתה הכי פחות מובנת מכולם.
רצועת היד של וינדאריה צפצפה ועשרת הלוחות המכונסים על גופה נפרשו. פניה של אמה ליליאן דמויי העשב הממוסגרים בשיער כחול, ששובצו בתוכו קבוצות הכוכבים האהובות על אמה, הופיעו על אחד מהלוחות. בגלל הסערה, הרשת הנמוכה, שנשענה על הילת העולם, הייתה סגורה לשימוש. וינדאריה נזכרה במעורפל שנקבעה לה פגישה עם אולידיה ליום זה.
היא העיפה מבט החוצה והשמיים היו עדיין שחורים ומבהיקים כעורה של קיילה שישבה לידה. אמה אמרה: "התחזית אומרת שהסופה עוד מעט תעבור מעל פני גראווניציה, ילדה."
התחזית הייתה ברשת הגבוהה, הרשת של המבוגרים שהייתה ממוקמת במרחב הביניים, מרחב שלא היה מושפע מסופות ברקים. וינדאריה וחבריה החליפו מבטים מאוכזבים מעט. קיילה אפילו שאלה: "למה כל הדברים הטובים צריכים להסתיים? הסופה הזו נורא מהירה."
"ועכשיו תגידי יפה שלום לחברים שלך." אמרה ליליאן בנימה רכה שלא ניתן לסרב לה. וינדאריה חתמה את המשחק בתוך אחד מאריחי מרחב המגורים האישי שלה. הם הבטיחו אחד לשני שבפעם הבאה הם יילכו לפי העיצוב של פלון. הסופה כמעט הסתיימה כשנפרדו. חבריה החליפו את חליפות הבית הכסופות שלהם לחליפות מסע כחולות שעטפו את כל גופם.
"נשימה מוצלחת לכם בחוץ!" איחלה וינדאריה לחבריה שנבלעו אחד אחרי השני בקרום הלבן שהפריד בין מרחב המגורים שלה לשאר העולם. הם עמדו להתפזר אל בתיהם בקהילה.
והקרומית שהפרידה בין וינדאריה לעולם שמעבר לגבולות גראווניציה החדשה עמדה ללכת.
עריכה אחרונה:
