• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /
  • עליית שרי הרונות מתחילה!

    תמכו עכשיו בפרויקט החדש של הפונדק עם שלוש הרפתקאות בערכה אחת, הדפסה שנייה של ספר הבסיס ואוגדן המפלצות, והמון משחקי תפקידים, קסם, והרפתקאות

סיפור קוץ ודרדר אפילוג

סיפורים סופרו, סיפורים מסופרים וסיפורים יסופרו.

זה היה סיפורה של ברבודה ליווארד, בת למשפחה מנודה ממעמד הסוחרים.

זהו סיפורה של אובירה אלמינאריה, אבירה מבני עם העננים, משרתת רדופת ספקות לאדוניה הלבנים.

זה יהיה סיפורו של סילווארן ליווארד, האיש שנודע שהסכנה מחזרת אחריו כפי שהוא מחזר אחרי הסכנה.
מי מוכן לקרוא את הסיפור?
 
פרק ראשון: "הגבירה בלבן"

היה היה שומר נמל מושחת.

הוא היה עושה עסקים עם כל פושע שרצה לעבור על חוקי הנמל עד שיום אחד עשה עסק עם פושע אחד בשם סול'דהארה. השומר שמע את האגדות על סול'דהארה והעדיף לקחת את הכסופים ולהעביר את הטובין שסול'דהארה שילם לו להעביר. יום אחד שומר הנמל נעלם. מאוחר יותר אנשים הבחינו בו בין הטובין שסול'דהארה העביר לעיר תחת ידיו המושחתות.

  • ממעשיות רובע הקשת הכסופה
אותו הלילה ברובע הקשת הכסופה הערפילים היו לבנים מהרגיל ורוחות היכו בחוזקה במחסניו העצומים של הרובע. פתיתי שלג רעילים נשבו בין הרוחות העזות לעבר ארסאדיל. שמונת מגדלי הקוסמים הפרושים מרובע האלונים הכורעים בצדו הימני של רובע הקשת הכסופה ועד רובע הקסת הדולפת בצדו השמאלי התעוררו לחיים. הרי לכך נועד מעמדם, מעמד הלוחמים המגן על הנסיכויות מפני אויביהן. הדבר היחיד שהפתיע אותם היה הכיוון: התקפות כאלו באו בדרך כלל ממזרח, לא מהצפון. הים סער כששמונה מגדלים הטילו צללים. צללים שהיו חזקים כחומותיה של העיר במקומות שפנו אל היבשה. פתיתי השלג הרעילים לא הספיקו לנחות ולהיספג ברציפיו ובמחסניו העצומים של רובע הקשת הכסופה אלא נהדפו ביחד עם הערפל הלבן שנשא אותם בין זרמיו המתערבלים. הערפל צעק בפראות כנגד הצל. הקוסמים במגדליהם חשו את שערות ראשיהם מתיישרות רק לעצם הידיעה שהערפל במטווחי צללי מגדליהם צעק. הם לא איבדו ולו מאומה מאומץ לבם של הלוחמים והם הדפו. כשהכח הגדול והרע מהצפון נכח שהוא משחית את זמנו לריק מול הגנותיה העזות של העיר, הוא הסיג את ערפיליו הלבנים אל המקום בו נולדו במעמקיהן האפלים של צפון הנסיכויות. הקוסמים לא השלו את עצמם לרגע שלא תבוא עכשיו מתקפה נוספת על העיר, ערמומית יותר מקודמתה. לא לבדם נשאו בעול ההגנה על ארסאדיל ועתה הם פנו אל אחיהם למעמדם.

שליח חצה את החומות אל רובע האלונים הכורעים שם מצא את דרכו אל אחוזת המשמר, הבכירה באגודותיו של מעמד הלוחמים. שם דפק על דלתו של המשמר שישן את שנתו הערבה. הזוטר שבשומרים פתח לו את הדלת וליווה את השליח אל הבכיר בשומרים, גלינדור. זה המתין לו בחדרו הגבוה בחדרי בית המשמר, ער ועם חליטת עשבים לכבד אותו. ועם שמוע הידיעות, גלינדור שלח שליחים משלו אל אגודותיו האחרות של מעמד הלוחמים.

בינתיים השמש עלתה מבעד לאופק אגם האצבעות, שהיה רחב כמו ים, והאירה על רציפיו ומחסניו העצומים של רובע הקשת הכסופה. סירות קטנות כאצבעון הפליגו עם עלות השמש, לדוג דגים, לשלות אוצרות מקרקעית האגם ולתצפת ולהתריע מפני ספינות עוינות לעיר זו, כרגע בירתה של הנסיכות אך לא לצמיתות אם לא תעמוד על המשמר. המחסנים העצומים נצבעו בכסף, בזהוב ובארגמן שהם הצבעים האהובים מכל על תושבי הנסיכות הזאת. וכמובן, עם עלות החמה נעורו בני מעמד הסוחרים במעונותיהם שברובע הקסת הדולפת שבמזרח. בעוד גלינדור מכנס את מועצותיו של מעמד הלוחמים כדי להגן על ארסאדיל מעוד איום שנקרה לדרכה, הסוחרים התחילו לעלות אל עגלותיהם לעבר רובע הקשת הכסופה, לעבודתם להביא את הכסופים אל קופת ארסאדיל. לא כל מי שבא לארסאדיל בא לסחור. ברבודה ליווארד באה לשמוע את סיפוריהם בשם אדוניה הזרים מבית הורגרים וזהו סיפורה.

מאז היותה ילדה רכה בשנים, הוקסמה ברבודה מגלגליהן הכבירים של ספינות הסוחר שהפליגו באצבעות רחבות הידיים שהעניקו לאגם את שמו. חמש אצבעות רחבות שיצאו מהאגם והעניקו לו את החזות של יד אדירה המונפת אל עבר הנסיכויות. גלגלים אלו הניעו את גופות העץ של הספינות ממקומות כמו איי הדרקון ולעיתים מזרחה יותר לעבר מידזארה האדירה, הגדולה בארצות הבר.

על כל אלה שמרו מכל משמר שומרי הנמל. אומנם הזרים שנקרו לרובע הקשת הכסופה לא הפליגו כל הדרך ממחוזות אלו אפופי אגדה וקסם אך גם היו מופלאים בדרכיהם. רבים מהם לא הורשו לעזוב את רובע הקשת הכסופה משום שפעמים רבות העיר הותקפה מן האגם. רובע הקשת הכסופה היה המוצא היחיד של ארסאדיל אל האגם משום שהיא הייתה מוקפת מכל עבריה האחרים בעץ היער ובעשב הערבה. ברבודה גם הייתה נמוכה ובעלת שיער זהוב ולבשה בגדים חומים עם קרעים שהעניקו לה את החזות של קבצנית המשחרת לרחמיהם של שומרי הנמל ושאר באי הנמל. רק הבירית של בית הורגרים הייתה רעננה על בגדיה והעידה שבאה בשליחות אנשי המעלה.

הפעם היא באה אל ספינה שמעליה התנשאו נסיו של הדוכס סלגלדור, נסיך האומנויות, ובלבה תקווה ללקט את מעשיותיהם עבור אדוניה. השומרים של הספינה השגיחו בשמונה עיניים על הסחורות הנפרקות מהספינה שהגיעה רק אמש מהעשירה שבנסיכויות. באופק נישאו הסחורות לעבר המחסן היקר ביותר בכל רובע הקשת הכסופה שהיה שייך למעלתו, הדוכס סלגלדור. ברבודה התעלמה מהסוורים גסי המראה שלשונם עילגת ואין לה שיג ושיח עמם אלא פנתה ישר לשומרי הספינה שמן מעמד הלוחמים. ניסיונה לימד אותה שבני מעמד הסוחרים נהגו לזהות את שם משפחתה, ולא משנה כמה נחותים היו, ולנצור את לשונם בפיהם העלוב. לוחמים נטו להיות נועזים יותר שכן מעמדם היה האמיץ מבין חמש המעמדות. הגם שאלה היו שחורים שנראו גסים יותר למראה משומרי הנמל הלבנים סביבם. הם לבשו את מדיו הזהובים של דוכס סלגלדור והחזיקו בידיהם אלות מסומרות, צבועות בזהב בוהק, ששימשו להם כמגן. אלה יהיו פתוחים יותר לשאלותיה.

נסיונה כשל ברגע שנחו עליה עיניה של מפקדת המשמרת בהירת העור. היא אמרה להם שהדוכס סלגלדור הורה באופן אישי לאף אחד מאנשיו לא לדבר עם הפרחחית של סילווארן. מדיה הזהובים של מפקדת המשמרת היו עשירים יותר בטיפות זהב שהעניקו לו מראה עשיר יותר שהלם את דרגתה הגבוהה. ברבודה נופפה לעבר מפקדת המשמרת את אגרופה. שומרי הספינה שיראו את הדוכס יותר משחפצו לשתף את ברבודה במעשיותיהם גירשו אותה מעליהם. מפקדת המשמרת חשפה את שיניה המאובקות בזהב באיום כלפיה. ברבודה נסוגה רגע, משחררת את ידה מלפיתת האגרוף שלה, ואז הבהיקו עיניים אדומות מן האפלה. וארנבת לבנה קפצה אל כתפה של ברבודה ובין טלפיה כסופים שנפלו מארנקיהם של שומרי הספינה. ברבודה הלכה ורכנה מתחת לצללי פונדק הגלגל הכסוף שלא היה רחוק מהמחסן הגדול ביותר בכל הנסיכות וספרה את הכסופים שגנבה רבה מהם. היא חשבה שמן הצדק שאם הם גירשו אותה בזדוניות כזאת מעל פניהם, עליה לקחת מהם את שכרם על כך שצייתו להוראות. היא לא הספיקה להתענג על חדוות הנקמה בטרם נחה יד כבדה על כתפה הדקה, יד שהיא קיוותה שלא תנוח עליה.

"ברבודה, ברבודה הקטנה והטפשה," אמר איש מעמד הגנבים, טופח על כתפה באבהיות, "רק לגנבים מותר לגנוב. העובדה שהארנבת גנבה לא אומרת שמה שעשית מקובל ונאה, ברבודה."

ברבודה חשקה את שפתיה כשהיא מרגישה עירומה וחלשה מול הגנב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגנב הזה אמר לה להשיב לה את שללה ממי שעשו לה עוול. היא ידעה שהיא הייתה ממעמד הסוחרים למרות שהרגישה שבעיני כולם היא הייתה מנודה מעבר למעמדה.

"למה אני חייבת לציית לחוק הטפשי הזה?" שאלה ברבודה והוציאה לשון בפני הגנב היהיר. הגבר השזוף עטה גלימה כחולה כהה שהצלה על פניו עם הזיפים. הוא תיקן אותה פעם ואמר לה שגלימתו כחולה כהה ולא שחורה. הוא עטה על ידיו כפפות אדומות כמנהג השומרים. הם בדרך כלל נטו לחשוב אותו לקצין בכיר שירד אל המשמרות. עד שהם גילו את טעותם, הוא כבר לא היה שם.

הגנב, שהיה יהיר מכדי להיעלב, ענה: "פשוט ככה עובדות הנסיכויות, ברבודה טפשה. הגנבים גונבים, הסוחרים סוחרים, הלוחמים לוחמים, האומנים מייצרים והחקלאים זורעים."

"עד שזה לא כך. אם אתה עוקב אחריי, ראית שהשומרים גירשו אותי בזדון מעל פניהם." התיזה ברבודה כנגד הגנב המתנשא ששילב את זרועותיו וענה: "ומשום כך, נהגתי בך ברוך. אחרים היו מענישים אותך על שחרגת ממקומך. עכשיו, תפסיקי להתווכח, ילדה מטומטמת, ותאמרי לארנבת המשונה שלך להחזיר את הכסופים כדי שגנב בן גנב יוכל לכייסם משם."

ברבודה ידעה שמן הצדק עם הגנב היהיר הזה. ברבודה טפחה על פרוותה הלבנה של רבה, מסרקת אותה בציפורניה הסדוקות והחומות כבגדיה ואמרה לה להשיב את הכסופים למקומם. הארנבת לא הוציאה מילה אלא לקחה את הכסופים בחזרה אל הארנקים הקרועים.

הגנב שרק לאחד מהגנבים המתלמדים שעמדו בצללים בעוד אדונם מבייש את ברבודה באור.

"ילד," הצביע הגנב לעבר הארנבת העושה את דרכה אל השומרים השקועים באבטחת שיירת המטען של הדוכס סלגלדור "עשה את מה שהוא זכותך מלידה ונסה גם לא להיתפס."

אף על פי שהגנבים היו אחד מחמש המעמדות, הם לא היו מוגנים על ידי החוק. ברבודה יכלה להרוס להם את הכיוס בצרחה וידעה שבפעם הבאה הגנב שיופיע יגנוב ממנה את כל רכושה. אז היא הסתפקה ברקיעה ילדותית על מדרכת העץ. הגנב היהיר תצפת על בן חסותו הנעלם. ולברבודה נותר רק לחכות שרבה תחזור. היא פשוט כל כך רצתה לשמוע דווקא מהם, משומרי הספינה של הדוכס סלגלדור. היו להם בטח מעשיות משלהם לספר לאוזני ברבודה. לא שהיה סוף לספינות ולשומריהן. ורבים מהם גם הסכימו לדבר אליה כשראו את הבירית. היא חשה את מגעה הרך של רבה כנגד עורה החשוף.

"בפעם הבאה," צייצה רבה בקולה המשונה ומצמצה בעיניה האדומות לעבר הגנב היהיר, "בפעם הבאה את תהיי חכמה יותר ותובילי אותו למבוי סתום לפני שהוא יפריע לנו לגנוב."

"גנב! גנב! גנב!"

הגנב המבוגר היכה במצחו ואסף את המתלמדים שלו כדי להציל את עורו של הגנב שנתפס. הפעם ברבודה מצליחה לתפוס את צדודיתו הארוכה, בגדיו האפורים והגדולים למידתו, ואת הכפפות השחורות שנתלשו עתה מידיו בידי השומרים. לפחות משהו אחד בעולם הזה עבד. ברבודה שרבבה את שפתיה ותהתה אם היא עליה לעזור. היא ידעה שהם כפויי טובה, הגנבים. היא עזרה להם בפעם הקודמת שהגנב המתלמד נתפס.

וכך הם גמלו לה בכך שהם הכריחו אותה למסור את שללה להם בטענה שכך העולם עובד.

עתה נתפסה ברבודה לדרך הסערה שלימדה סנדקה פלאיאינארק. לפי דרך הסערה, הדברים אינם קבועים במקומם אלא נעים בסערה שקובעת את מקומם בכל זמן ובכל מקום בעולם. הוא הסביר לה שעליה לעצום את עיניה ולדמיין אותה. הסערה בין שמונת היבטיו של העולם.

ברבודה לא הבינה תמיד את הדברים שהבליחו על שפת הסערה. את הדרך בה שמונת ההיבטים התוו ביניהם את הסערה. לצערה, הבריות נבהלו מחברתו של פלאיאינארק והוריה, שלא עמדו בלחצן, גירשו אותו בטרם מלאו לה שבע והיא התחילה ללמוד במקדש השמונה.

ואז נפקחו אוזניה והיא שמעה שרשרת צעקות מפה לאוזן שנמצאה סירה מפנינה בין הרציפים. בן רגע נשכחו הגנבים וענייניהם הקטנוניים וברבודה התעניינה יותר בסירה מפנינה יותר מכל דבר אחר בעולם. היא פקחה את עיניה כשאחד מההיבטים של הסערה מראה, כדרך אגב, ערפל הנושא בקרבו אניצי שלג מעוותים באישון ליל לארסאדיל הישנה. מה זה אמר? רק השמונה ידעו.

רבה צייצה, בעוד ברבודה מחליקה לעבר ההתקהלות, "לסירה הזו יש ריח של בית, ברבודה."

ברבודה דחפה את האנשים שהתגודדו מסביב לסירה הלבנה עם גלגלי המים המקרטעים. היו אלה אנשים שעטו קרעי בגדים בחום, שחור ובאפור דהוי. חלקם הסתובבו עם שבבי מתכת תקועים בפיסות העור החשופות שלהם בין קרעי הבד. שערם הבהיר היה שמנוני ומסריח. כמה מאותם אנשים, שניחנו באותם נימוסים כמו שלה, דחפו אותה בחזרה. אחד מהם כמעט הפיל אותה על האדמה וגרם לה להתלכלך. ברבודה עמדה להכות אותו כשהסירה קראה לה. היא מעולם לא ראתה סירה כזאת יפהפיה. הדבר הכי קרוב לפנינה שברבודה ראתה מקודם היה משובץ על התכשיטים שאמה נהגה לענוד לגופה לנשפי החברה הגבוהה בטרם הן נודו.

שומרי הנמל התחילו לפזר אותם עם עוקצי שריונם. היו אלה גברים ונשים בשריונות עוקצים מברזכוכית, צבועים בכסף שכן זה היה צבעה של ארסאדיל. על שיריונותיהם הם חגרו חרבות ארוכות וכסופות ששמרו לקרב. גם מפקד המשמרת ,שהכיר את ברבודה משיטוטיה, החליט החלטה שטבעה לא היה מובן לו ברגע קבלתה ורק לימים יבין מה מקורה.

"פרחחית," נהם מפקד המשמרת, מצביע לעבר ברבודה בכפפתו האדומה, "בואי לכאן."

ההמונים לטשו בברבודה מבטים לא נעימים בעוד שומרי הנמל דוחפים אותם עם עוקציהם מעבר לטווח הראייה של הסירה הלבנה. מפקד המשמרת טפח על חרבו ואמר: "פרחחית, האם את מוכנה לשמור על שלומה של האורחת שלנו?"

שאלה חצופה שעמדה על סף לשונה של ברבודה מתה כשנחה עינה על הגבירה בסירתה. מכף רגל ועד ראש, היא עטתה לבן. היא כיסתה את שיערה בפיאה לבנה שלא נתנה מקום לדמיון לגבי צבעיה האמתיים. היא הייתה חיוורת כמו הערפל שברבודה ראתה קודם, בסערה. היא נשמה בחולשה כאילו נעה בין חיים למוות בצורה שעוררה בברבודה רחמים. והיא חשה את עצמה מוכנה להיענות לשומרים גם מבלי לקבל תשלום על מעשיה. ברבודה הנהנה בחדות ותפסה את דופנות הסירה בידיה בעוד שומרי הנמל מפנים לה דרך החוצה, לעבר רובע המטבע השבור.

כשברבודה עברה ליד מגדל הקוסמים הקרוב ביותר, התעורר אחד הזקיפים משנתו באימה.
 
עריכה אחרונה:
סיפור מעניין, נהניתי. האם זו ההתחלה של ספר? סיפור בהמשכים?

סגנון הכתיבה קצת אטום, אבל מתובל בתיאורים ופתגמי לשון טעימים ומקוריים שגורמים לרצות להמשיך לקרוא. אהבתי את המשחקים עם "הבכיר ביותר", "הגדול ביותר" וכולי. סצנת הפתיחה, עם ההתקפה העל-טבעית הייתה פשוט מצוינת.

אני חושב שיכולת להוסיף איזשהו פרט על ברבודה בתחילת הסיפור שיעזור לנו להזדהות איתה, או לפחות להתעניין יותר בדמות. גם הייתי שמח ללמוד יותר על סול'דהארה. כמו כן, הגאוגרפיה לא כל כך ברורה: האם המחוז מוקף בים מצד אחד ואגם מהצד השני? האם זה גוף מים אחד?
 
תודה שאהבת. :)

זהו פרק ראשון של ספר. קורא אחר שהיה לי חשב שברבודה מעוררת הזדהות עוד מהפרק הזה. סולד'הארה לא יופיע בסיפור עצמו. חשבתי שזה יהיה נחמד להתחיל כל פרק בקטע מספר האגדות שברבודה מכינה עבור המעסיקים שלה. זה גם מתיישב עם העובדה שהסיפור עוסק בטבעם של סיפורים.

העיר יושבת על גדתו של אגם שהוא, בתורו, הצטלבות של מספר נהרות ומכאן השם "האצבעות". היא עצמה גובלת רק באגם מצפון וביבשה.

נ.ב.
הקטע שמתאר את הגיאוגרפיה המקומית נערך ואני מקווה שברור יותר איך העיר פרושה.
 
עריכה אחרונה:
אני אשמח לשמוע ביקורת טיפה יותר מפורטת. שמח שנהנית. :)
בעייתי (עבורי) לבקר כשיש פרק אחד. צריך מסה גדולה יותר של תוכן. אי אפשר לערוך דף ריק, הרי.

הפרולוג הזה נותן טעימה מעולם שעל פניו יכול לתקוע שיניים (to hook?) ולמשוך קהל... אבל צריך עוד כדי באמת להרגיש את העולם.

סה"כ זה דיי קוהרנטי ונותן אקספוזיציה מעניינת.
 
פרק שני: "דרך הנחש"

היה היה לפני שנים רבות, שביער אספארג משלו סוחרים עצלים כחתולים, שדה ובנה.

בנה אהב את המוות מאד. הוא היה ידיד לכל הדברים המתים. אמו ניסתה להטות אותו לדרכה, דרך הסערה, אך הבן ביכר את דרך המוות. כה רבה הייתה תשוקתו למוות עד שיום אחד התבלעה עליו דעתו. הוא התחיל להפיץ מחלות ביער אספארג ולהתנהג באכזריות אל אמו. אפילו לאחר שאמו עזבה את יער אספארג, לא שב השד המרושע אל שפיותו המבורכת.

התייעצו אדוני היער, כשמחלותיו של הבן עומדות על סף אחוזותיהם בסטאפרינד, עם כהן. הוא אמר להם שעליהם לחפש שערה של דרקון כוכבים. לאחר שסיימו להתווכח איתו, עלה בידי הסוחרים לגלות שהיחיד בכל הנסיכויות שהחזיק בפריט הנדיר הזה היה נסיך הנסיכים.

תחת להתמקח איתו, כראוי למעמד הסוחרים, הסוחרים, שכזכור היו עצלים כחתולים, שכרו גנב שיגנוב את הפריט היקר מפז. הגנב התחלחל מחוסר האחריות שנוהגים הסוחרים באדמותיהם הגוועות תחת עול המחלות של השד המרושע. היות והגנב היה טוב מטבעו, האלים בירכו אותו בהצלחה. בדרכו אל הסוחרים, הגנב עבר ביערות אספארג מוכי החולי, אנשים פשוט חיכו למותם תחת כל עץ ושיח. והגרוע מכל, הגנב עמד מול השד המרושע. והיות והגנב היה טוב מטבעו, הוא חנק אותו בשערת דרקון הכוכבים. והסוחרים נסו מפניו.

וכך הפך יער אספארג לנחלתם של הגנבים.

  • ממעשיות רובע הקשת הכסופה
ראש העיר של ארסדיל הזכיר לגלינדור מאז ומתמיד חתול. כמו רכוביהם של הגובלינים, הוא היה מטופח, שמן ולבוש היטב. אלה לא היו תכונות הראויות לאדם ממעמד הלוחמים. הם ישבו תחת צלה של הקשת שעברה בבית קאטלן עד ליום שאף אחד מבניו ובנותיה לא יכלו לדרוך אותה בידיהם השמנמנות והרכות. הקשת עצמה הייתה מעץ שחור שהשתבח עם השנים ככל שהשושלת שנלחמה איתה הלכה והתדרדרה במעלתה. עורמה לא חסרה לאיש. מהיום שאביו של גלינדור מינה אותו לראש העיר ועד עצם היום הזה, לא נמצא ראוי ממנו.

"להעלות את רמת הכוננות." סיכם ראש העיר את התוכנית שאליה גלינדור וחברי מועצתו הגיעו אליה אחרי דיונים ממושכים ובמיוחד לאחר שהגיע אליהם השליח השני מהמגדלים. בכל רגע שהם בזבזו בדיבורים, הרשע הזדחל לתוך העיר. גלינדור הניח את כפפותיו האדומות שלובות זו בתוך זו ואמר: "אני סומך עליך שתשכנע את הוויטאן בחוכמת המועצה, היר קאטלן."

ראש העיר לקח את אחד הבקבוקים שעל השולחן והזליף טיפה על שפמו המטופח. הוא ענה: "אעשה כמיטב יכולתי, היר בהמיר. הייתי מעדיף אם הייתם תופסים את הגבירה בלבן קודם – ואז נותנים לי להרגיע את הוויטאן אחר כך."

"אני עדיין נושא בפני אבי הנסיך את האחריות לבטחונה של ארסאדיל. אם האצילים היו חושבים שאני מזלזל בכבודם, היה פורץ מרד. בכך שאני מבקש את רשותם, אני מרגיעם." ענה גלינדור בעודו חושד שראש העיר מלחשש משהו מתחת לשפמו המטופח לגבי פחדנותו. ובינתיים גבה של ברבודה הצליח לא להישבר תחת משקלה של הסירה הלבנה מהרציפים.

רובע המטבע השבור הונח על הארץ כעץ המשלח ענפים רבים שצמרתו היא כיכר המטבע השבור. גלגלי האדמה המניעים את כבשני האומנים היו מעלים את הרובע בלהבות אלמלא נע החום מעדנות דרך המשעולים והרחובות של אגודות האומנים לעבר שדרת היוצר – שלאורכה ניצבו חנויות הסוחרים עד לאדמה הנחשקת מכל של כיכר המטבע השבור בצפון. אותו החום הזין את אחד הגזעים הדוחים ביותר של דמויי אדם שאי פעם זחלו בארצות הבר – הנאגות. הם היו דמויי אדם רק מפלג גופם העליון שכן כל השאר היה פלג גופו של הנחש.

לברבודה היו יחסים מורכבים עם הנאגות. היצורים הערמומיים היו מוכנים לעשות הכל על מנת לקבל מעוברי אורח כסוף לכלכלתם מלבד לספר מעשיות. הם פשוט סירבו לעשות זאת. ועם זאת, לעיניה התמימות של ברבודה שלא חזו בהרבה דמויי אדם, הנאגות הילכו קסם בעצם זרותם באמצע העיר. לא הרבה אנשים חשבו כברבודה אחרי שמעדו על נשלי עורם. וקראו להם מול הפרצוף מזדאבים כמו אלה שהיו ממלאים בצעקותיהם מעוררות החלחלה את המכלאה בהיכל ההרפתקה.

והם התגודדו מסביב לסירתה בעוד ברבודה דוחפת אותה לעבר סימטת הרוקחים במערב, לשם היו מיועדות פניה. הם לא נראו כמעוניינים לקלף את הסירה מהפנינים הרבות שעליה. היה משהו בהתגודדותם מהצל שעקב אחריה ממגדל אדלמנדל. פחד שברבודה לא הפנימה. היא חיכתה שאחד מהם יפצה את פיו. לבסוף האחד, שברבודה שיבשה את שמו כאונקלה, פצה את פיו וחשף לשון אנושית לחלוטין בעודו אומר, במסתוריות רבה, "משהו דוגר עליך."

עגלת משא חלפה לידם בעודו אומר זאת. ברבודה הייתה צריכה להרגיע את רבה מלקפוץ. היא שמעה את מה שאונקלה אמר והשיבה, בעודה תופסת בצווארה של רבה, הארנבת שלה, "אני לא קן ציפורים."

היא דחפה את הסירה קדימה בעוד הנאגות ממשיכות להתגודד סביבה. רבה נרגעה מרגע שהריח המפתה התפוגג באופק אף על פי שלא חשכה מלשונה החריפה כלפי ברבודה בעניין.

"משהו דוגר עליך." חזר אונקלה על עצמו, זוחל בנחישות הראויה לנחש, "משהו בסירה."

ברבודה עברה מלאחוז ברבה לללטף אותה בעצבנות בעודה אומרת, בשפתיים חשוקות, "יפה ונאה. אז אתם רוצים את הפנינים. למה לדבר בדרך הנחש?"

"זה סססלג." סינן אונקלה במבטא כבד כאילו לשונו הייתה לשון נחש "סססלג רעיל לנו."

הפעם ברבודה הצרה את עיניה בעודה דוחפת בידה חומת הציפורניים. הפנינים ריצדו על אישון עינה כלהבות בעודה רואה פתיתי שלג מבליחים מעבר לרביד הפנינים שכיסה אותן. ברוחה של ברבודה התחולל מאבק בין ההבנה שייתכן שהיא רואה שלג כפנינים לבין העובדה שגם אחרים ראו שמדובר בפנינים. זו הסיבה ששומרי הנמל היו צריכים להבריח את הסירה. רגע, למה שומרי הנמל לא הורידו את הגבירה בלבן ולקחו את הפנינים לעצמם כפי שהיו עושים בכל מקרה אחר? זו הייתה התנהגות לא אופיינית לשומרי הנמל כמו הבחירה בה. אפילו העובדה שהם הכירו אותה לא אמרה שהם יבטחו בה עם מטען כזה יקר. גאוותה של ברבודה נאנקה תחת משקלה של האמת והיא ראתה בשמיים חור. עיניה מצמצו כשהפנינים חזרו להיות פנינים כפי שהיו מאז ומעולם ולא פתיתי שלג כפי שדמיינה לרגע. ברבודה בעטה בסיבוב בנאגות שהקיפו אותה והבטיחה להן שאם ימשיכו להציק לה, הן יצטערו על הרגע.

"היא דוגרת עלייך ובקרוב את תבקעי." הבטיח אונקלה, מוקף בנאגות אחרות, מאחורי גבה.

העגלות המשיכו להצל על ברבודה בעודה דוחפת את הסירה. היא לא הרגישה את המבטים הנשלחים אליה כפיגיונות מעוברי אורח שמחשבותיהם הצטללו לאחר שנפל עליהם הצל. אלה מביניהם שביקשו לנקוט יוזמה ולסיים את העניין בחרב נזכרו בערפילים שציעפו את מחשבותיהם בטרם הצטללו. הם יצטרכו לסמוך על משמר העיר. בטח יש להם לוחמים שמסוגלים להגן על מחשבותיהם מהעננות הקטנות שעלו מכיוון הסירה הלבנה והמטרידה. באופק היא הריחה מתיקות, את ניחוחה המזמין של סימטת הממתקים, המקום המתוק ביותר בכל רובע המטבע השבור. ובטנה הזכירה לה שאין לה כסוף על גופה. ייתכן שאחד הלקוחות ישלם במקומה על המתוק. זה קרה בעבר.

ואם לא, היא תצטרך לחכות עד שתגיע הביתה. הכל היה חלק מהצגה שהעלתה בפני העולם. היו לה כסופים שקיבלה מהאחים הורגרים. ועד כמה שהבירית פתחה את צפונות לשונן של הבריות, הם ציפו לתשלום על עמל ידיהם. והאחים הורגרים הבהירו לה את הגבולות איתם. הם לא ישלמו את חובותיה אם יופיע משהו במעונם. היא תשלם עם הכסופים שהם נתנו לה.

למה אנשים חייבים להיות כל כך נוקשים?

ואז היא קפאה במקומה כשזיהתה את סמל משפחתה על הכרכרה שעצרה ליד חנות שבחזית. הייתה זו חנות נהדרת שהריחה נפלא גם מבעד לדלת האלמון הזהובה. ברבודה אף פעם לא נכנסה פנימה לחנות הזו משום שלקוחותיה העשירים היו עשויים לזהותה ולא לשלם עליה.

הנשים הצעירות בשמלותיהן התפוחות והכסופות שירדו, בעזרתו של משרת במדים אפורים, היו לא אחרות מהאחיות בורה-בורה. שיערן היה שחור כפי ששערה של ברבודה זהוב. כשפגשה אותן לראשונה, ברבודה ניסתה להניח מאחור את המריבה שהייתה בין הוריהן. היא התקדמה עמן עם השנים ממשב רוח להבל פה מצחין. אביהן לא סלח לאמה ודודה על כך שגנבו את ירושתה של אשתו. ובנותיו היו ילדות טובות. ולמרות זאת, האחיות בורה-בורה נראו יותר כמו אמה עם שערן השחור ופניהן המלבבות ממה שברבודה תהיה אי פעם.

אולי הפעם היא תצליח להתקדם מהבל פה מצחין למדרגה הבאה. ברבודה חשבה שמראה דודניתן דוחפת סירה מפנינים עשוי לגרום לדודניותיה לשכוח את התהום שבין הוריהן. הדודניות עשויות אפילו לפלוט מילים טובות של התעניינות לשלומה, וטוב מזה, לקנות לה מתוק.

ואז ברגע שהתקרבה לכרכרה, כל אומץ הלב של ברבודה הלך. היא חרקה בשיניה המחשבות להישבר וניסתה לקרוא לו בחזרה מהמקום שבו הסתתר. היא כמעט עמדה לקרוא לו בקול כשהיא קלטה כשהרכב של דודניותיה מביט בה מלמעלה. הוא סימן לה בידיו להתרחק משם.

לאחר שברבודה הצליחה לא לציית לו, הרכב אמר: "נפלת על הגבירות שלי ביום גרוע, הובגובלינית מצחינה."

היא שמעה אותן מתמקחות עם המוכר בחנות היקרה. ברבודה כמעט עמדה ללכת כששאלה: "האם תספר לי למה היום הזה גרוע מבחינתן? אף אחד ממילא לא יאמין לי אם אספר לו."

"טוב ונאה. זה לא סוד. אביהן הודיע להן למי הן הולכות להתחתן בקרוב." ענה הרכב בחום. וברבודה כיבדה את ההסכם ביניהם ודחפה את הסירה במעלה שדרת היוצר. מבטה של המבוגרת באחיות נח עליה כשהיא בדיוק יוצאת מהחנות. היא בעטה באריח האבן בזעם רב. בני הזוג שאביהן בחר להן לא היו לרוחן. כמובן שהן יכולות דחות את בני הזוג שהוצעו להן. וברבודה ידעה שהן יעדיפו לדבר איתה קודם לכן. היא תמיד תהתה עם מי היא תתחתן, כמובן.

לאמה היו חלומות שהאחים הורגרים יפתחו בפניה את דלתות אקדמיית המשעול הסגור. ושם ברבודה תמצא לעצמה בן זוג אציל וקשרים שיפתחו עבורה דלת לאגודת סחר מכובדת. לברבודה לא היו חלומות כאלה. היא חלמה על חנות מכובדת בכיכר המטבע השבור לעצמה. היא ידעה שחלומה של אמא היה מציאותי יותר משלה. היא קיוותה שהאחים יעזרו לה בזה. לא שהיה לה את האומץ לשאול אותם בינתיים.

וכך, בשארית כוחותיה, דחפה ברבודה את הסירה לעבר סמטת הרוקחים.

בית המרקחת של הפארין היה השלישי משמאל. היה זה בית מידות אפרפר עם אכסדרה רחבה שניתן היה לחכות בה עד שהרוקח יסיים עם הלקוח הקודם שלו. ברבודה אהבה לשבת על הכורסאות שם. הן היו נוחות והתאימו לה בדיוק. היא רק הייתה צריכה לדאוג שרבה לא תפלוש לגינת העשבים של הפארין ותחפש עשבי מאכל. רבה, שהרגישה את המתח בברבודה, נחרה על כך שאם הייתה רוצה לחפש משהו טעים, הייתה עוזבת אותה מזמן, בסימטת הממתקים.

לרווחתה, היא הגיעה בדיוק שהלקוח שלפניה עזב. עיניו הכחולות של הפארין צנחו אל הארץ כשהבחין בברבודה. רק עסקיו הלא לגמרי חוקיים עם דודה מנעו ממנו לגרש אותה. לאיש הייתה חתימה לא ברורה של שיער שאפילו אנשים חכמים ומבוגרים יותר מברבודה לא הצליחו לעלות על צבעה המדויק. הוא לבש את מדי אגודת הרוקחים הוורודים שהשתלבו עם עורו הצרוב. הוא ירד במהירות במדרגות לעבר הסמטה וגהר מעל הגבירה בלבן. לא נעלם מברבודה שהוא לא טרח לעטות את כפפות הרוקח השחורות. אצבעותיו הארוכות נשלחו כדי לגעת בעור שמתחת לבגדיה הלבנים בעודו נראה ממוקד במטרה אשר לפניו: לקצר כמה שניתן את ביקורה של החולה הזו.

"טוב ונאה." מלמל הפארין, אחרי שסיים להתוות באצבעותיו את בשרה של הגבירה בלבן, "למה את מביאה לי גופה מהצפון, ברבודה?"

ברבודה חשבה שלא סתם גררה את הסירה על פני יותר ממחצית משדרת היוצר. לא ייתכן שהגבירה בלבן מתה. הרי לא היה לה את ריחם של המתים. הפארין אמר, כאילו קרא אותה, "אני פשוט מרגיש כאילו אני נוגע בשלג. שמעת בטח על המלחמות בחורף האחרון – " והגבירה בלבן נשמה כאילו חייה תלויים בזה. הפארין עמד הלום מהעובדה שהיא נושמת. הוא לא עמד להיות המרפא שקבר אישה חיה.

"המקרה הזה מעבר ליכולותיי. פני לדודך שיביא רופא אמתי שיבדוק את האישה הזאת." אמר הפארין שהסתכל על הגבירה בלבן בחשדנות. עם זאת, הוא צעק לאחד מהעוזרים שלו להביא ערבה לבנה מהמלאי. הוא אמר, בעודם מחכים, "לעומת זאת, את נראית מרוקנת, ברבודה. ערבה לבנה טובה לבריאות. היא מכילה חומרים שמחזקים את הגוף בעת מחלה."

"אני רעבה." ציינה ברבודה את טעותו הפעם "לא אכלתי כל היום."

העוזר של הפארין חזר עם אגודת ערבה לבנה וכמה לחמניות מתוקות. הוא אמר: "ברבודה, יש לי עין לדברים הללו. אני שומע עד לכאן את הפמפום של הדם שלך. זה לא... טוב."

ברבודה לקחה את הלחמניות והערבה הלבנה ואכלה אותן. היא הרגישה את המתיקות של הלחמניות יורדת במורד גרונה ומממסכת את הטעם הפחות מתוק של הערבה הלבנה היבשה. זה היה השינוי היחיד שהרגישה בו בטווח הקצר. היא ידעה שתרגיש בקרוב את ההשפעות.

בינתיים הפארין חכך את ידיו כאומר להתראות וחזר על כך שברבודה צריכה לפנות לרופא.

לאחר שברבודה הלכה, הפארין חש את הצל מהמגדל הרחוק שוב נופל על פניו ומחשבותיו מצטללות. הוא קלט באימה, כמו אזרחים רבים אחרים שברבודה עברה על פניהם, שהגבירה בלבן הטילה עליו הקסמה. הוא קרא לעוזרו ואמר לו שהוא שולח איתו מכתב למשמר העיר. להבדיל מברבודה הקטנה, הפארין זיהה עתה את הגבירה בלבן כפליטה מסוכנת מהמלחמות שהתחוללו בצפון החורף. ומשמר העיר חייב לעצור אותה לפני שתרוקן את ברבודה לגמרי. לאחר מחשבה קצרה, הפארין הורה לו לכתוב מכתב נוסף לדודה, שותפו לעסקים. הרי הפארין לא היה שוטה גמור. אדם שישלח מכתב ישירות למאורת הנחשים של סילווארן סתם יסבך את עצמו מול נסיך האומנויות ששם לו למטרה להכשיל את עסקיו של כל מי שהתקרב לאיש הארור הזה. הפארין הודה לפיטיה, הגבירה המגנה על מעמד הסוחרים, שפתר את זה. לאחר שעבר על שני המכתבים ועוזרו עזב, הפארין שקע באחת מכורסאות ההמתנה והרהר.
 
עריכה אחרונה:
במיוחד הפרק הראשון הזכיר לי את כנפי לילה, עם ברבודה והמעמדות.

אני מעט מופתע ש"גנב" משמש כעלבון לנאגות אם זה אחד מהמעמדות. כבר מההתחלה הוא מוצג כמעמד נחות מהאחרים, אבל אולי בגלל שברבודה חיה גם היא בשוליים לא חשבתי שהיא מזלזלת בגנבים, אולי מקנאה בהם.

אני מחבב את ברבודה, במיוחד החל מהפרק השני. אני לא בטוח האם ועד כמה הכישוף של הגבירה בלבן משפיע עליה, אבל מבחינת מטא אני מתאר לעצמי שהאופי שלה הוא אותנטי, גם אם הפנינים\שלג לא
 
תודה שאהבת. :)
אני מעט מופתע ש"גנב" משמש כעלבון לנאגות אם זה אחד מהמעמדות. כבר מההתחלה הוא מוצג כמעמד נחות מהאחרים, אבל אולי בגלל שברבודה חיה גם היא בשוליים לא חשבתי שהיא מזלזלת בגנבים, אולי מקנאה בהם.
קיבלתי את ההערה שלך ושיניתי את זה ל-'מזדאבים' (במובן הרחב של המילה שכולל, בין היתר, נחשים) שזה כנראה היה השורה התחתונה של התיעוב כלפיהם. ברבודה חושבת שהם מקסימים שיהיה לך ברור.

האנאלוגיה שלי קפצה לראש היא כמובן חברת הקאסטות ההודית.

ההקסמה של הגבירה בלבן בעיקר דואגת שהיא לא תשכח את הסירה באמצע שדרת היוצר.
 
עריכה אחרונה:
פרק שלישי: "החור שברוח"

במעבה יער אספארג היה כפר של דרך הסערה.

יום אחד חבורת הרפתקניות הלכה לאיבוד במעבה היער. האחרות מצאו אחת את השנייה כפי שהן למדו בפנימיית הלב המבורך אך אחת מהן הגיעה לכפר שבמעבה יער אספארג. הם הגישו להרפתקנית אוכל ומשקה, ותוך כדי הארוחה, ההרפתקנית התעניינה בדרך הסערה.

כשמצאו ההרפתקניות האחרות את ההרפתקנית האבודה, דרך הסערה הראתה לה אפשרות: לא להצטרף אליהן אלא להישאר בכפר. היא אכזבה את חברותיה שלחמו את דרכן לחברתן. ולאחר מילים רבות ודמעות רבות עוד יותר, הן נתנו לה את מבוקשה שכן אהבו אותה מאד.

  • ממעשיות רובע הקסת הדולפת
האולם הקטן של הוויטאן היה מלא עד אפס מקום באותו הערב. גלינדור ניצל את זכות היתר כראש משמר העיר כדי לתפוס מקום טוב ביציע הלוחמים שהיה אחד מחמשת היציעים. הוויטאן שהתכנס פה ייצג רק את ארסאדיל וסמכותו הוגבלה אליה. לא היה זמן ליותר מזה. חלק קטן מהאצילים שהגיעו לפגישת הוויטאן נפלו תחת ההקסמה של הגבירה בלבן. אלה דאגו שאף אחד חשוב לא ישתמט מחובתו האזרחית. גלינדור נדהם כמה מהם הגיעו לאסיפה.

ראש העיר של ארסאדיל פתח את הישיבה לפי הסמכות שהואצלה עליו. לדעת גלינדור, ההצעה הוצגה בצורה רהוטה והפתרון לה הוצג בצורה קולעת למדי. הוא נדהם מכך שקם אדם מיציע הסוחרים בשם קון יוסקאר ואמר: "וויטאן, למה אנחנו מתערבים בסכסוך לא... לנו? הגבירה בלבן היא בטח עוד אחת מהצרות שהערים על עצמו סילווארן ליווארד הזה."

שפמו בצבע הדבש של ראש העיר רטט כשענה: "הנסיך פיילידור ביקש והנסיך סק בהמיר הסכים שלא להתייחס בחומרה ליללותיו המרושעות של הדוכס סלגלדור בכל נושא שהוא."

אצילים בכל היציעים הסתכלו לצדדים כאילו הם לא מסכימים אישית עם הקביעה הזאת. האנשים הללו נותנים יותר מדי כח לדוכס מנסיכות זרה על רוחם. אביו נהג לומר שחצי מהעוצמה שיש לדוכס סלגלדור על אנשים נובעת מהעוצמה שאנשים נותנים לקשרים שלו. גם אם הנסיך לא שמח לפרוש את חסותו על סילווארן, הוא שמח לעשות כדי ללמד לקח: הדוכס סלגלדור הוא לא כל יכול. אלה גם אותם אנשים שמתהדרים בשפמים מבושמים. האם לא לימדו אותם מה עוללו הגובלינים ורכוביהם לנסיכויות?

סוחר הפלדה התנשף בכבדות, מתחת לשפמו האופנתי בצבע פלדה, כשענה: "אם להודות, ברבודה הזו מציקה לבנותיי במשך שנים. אני לא מאמין שרשויות ארסאדיל צריכות להתערב בעת שהבעיה הזו פותרת את עצמה, הוויטאן."

ראש העיר משך בקצה שפמו הימני, מזליף מעט צבע על אצבעותיו, ושאל אם אנשים זוכרים את הסיפור בנוגע לפעם ההיא ששאר בשרו של הדוכס סלגלדור צר על מקדש מיקאנה. ויותר מזה שמיקאנה היא האלה השומרת על ארסאדיל ושסילווארן הציל את מקדשה. גלינדור מצא את עצמו מכווץ את ידיו לאגרופים מלובנים מתדהמתו על האופן שהדוכס סלגלדור יצא הקורבן בסיפור אף על פי שהוא זה שחילל את קודש הקודשים אשר לאלה. לבסוף הוויטאן נהגה בתבונה והעלתה את רמת הכוננות בארסאדיל. וזה כל מה שהוא רצה.

וברבודה צפתה במותה של השמש בעודה דוחפת את הסירה הלבנה ביתרת כוחותיה לעבר ביתה. היא זכרה את הימים שבהם סנדקה פלאיאינארק הלך לידה ונהנה לצפות ביחד איתה במותה ובלידתה של השמש. הוא ראה במחזוריות הזו את אחד הגילויים היפים ביותר בעולם.

וביום הזה, ברבודה מצאה את עצמה נאלצת להסכים איתו. כשלהבת השמש כבתה סוף סוף כלהבתו של נר שענק כביר נשף מעליו, הופיעו הכוכבים. לא היו אלה פיסות אור חמודות. הם היו בכל הגדלים שהציב אותם בוראם בכיפת השמיים שלא הוטרדה מתאורת הרחוב שלא השתוותה בעוצמתה לגדולים בכוכבי השמיים. הירח הופיע על רקע הכוכבים הבוהקים, גלמוד ואפל.

היא תתגעגע לשמש שליווה אותה במסעה מרובע המטבע השבור לרובע הקסת הדולפת ששם היא גרה עם אמה. הבית שלהם לא היה בשדרת הדיו או באחד משני הרחובות שהתפצלו ממנה אלא יותר צפונה על הגבול עם רובע המטבע השבור. ברבודה הייתה צריכה להסתובב ולחצות את הסמטה המנוגדת לסמטת הרוקחים רק כדי לסיים את המסע הביתה. ועם זאת, היא חשה רעננה כאילו רק התחילה במסעה.

למה כולם אומרים לה שהיא מותשת?

אלאורה פריבדליס, המשרתת שלהם, פתחה לברבודה את הדלת למה שהיה בית לבנים אדום עם שלוש קומות ואחד עשר חלונות. פעם היו יותר חלונות עד שאחותה אירואה קפצה ממנו. מאז לא נותר זכר לחלון זה. ברבודה לא אהבה לחשוב על אחותה הבכורה שהייתה צריכה להיות בת שלושים ואחת כיום. היא עצמה הייתה בת שבע עשרה ועוד שנה תהיה בגיל שבו מתחתנים בנסיכויות במקרה הטוב אם מצאת בן זוג לפני כן ומתחילים לחפש במקרה הגרוע. היא העדיפה לחשוב איך תשאל את אלאורה לגבי החור הזה.

והשאלה נשארה במקומה הנאות כשברבודה הריחה את נזיד הירקות המתבשל בפינתו הקבועה במטבח. כפי שהיא אמרה קודם להפארין, היא לא אכלה כל היום והיא הייתה רעבה. הארנבת שלה זכרה היטב את הפעם ההיא שניסתה לחטוף ירק מתוך הקדרה. בעוד ברבודה דוהרת לעבר הקדרה, הארנבת נגעה בעדינות בכתפה והזכירה לה שיש עוד מישהו בבית: אמה.

היא רכנה מעל השולחן עם סכין המכתבים לפות בידה הימנית. שיערה הכסוף בהיר השתלב את מרקם העץ הכסוף של השולחן מעשה ידי האלפים. היא לבשה כותונת ביתית אדומה פשוטה למראה שהייתה מתה אם היו רואים אותה בחוץ איתה. האיפור שהיה על פניה דהה. והחיוך על פניה גרם לברבודה לתהות מה היה כתוב במכתב שהיא סיימה את קריאתו עתה.

"עבר עליך יום מלא הרפתקאות, בלה בואה." אמרה אמה בנועם, מניחה סכין מאיימת על השולחן, "האם תוכלי לערוך ביני לבין הגבירה בלבן היכרות?"

אלאורה פסעה בעצבנות, אצבעות רגליה היחפות חורצות את רצפת הגראניט של החדר, בעודה חוזרת להשגיח על הקדרה. לשם כמהה רוחה של ברבודה שהבינה שגופה צריך להיות במקום אחר לחלוטין. רק שכאשר נחה עינה על הסירה שאמורה הייתה לעמוד במפתן דלתן, היא לא הייתה שם.

"אמא," אמרה ברבודה בהתנצלות, ממלאת את גומות לחייה בסומק, "אני חושבת ש... איבדתי את הגבירה בלבן."

אמא קמה מהשולחן, דוחפת את הכסא לאחור. אמה עבדה כמאתרת וזו הייתה התמחותה. ברבודה לא הבינה עד הסוף כיצד אמה איתרה דברים. היא הייתה מוכנה להסביר לה, כמובן, אבל לברבודה לא היה רצון לשמוע הסברים מיותרים. לא הייתה לה כוונה לעסוק במקצוע. מה שכן היא ידעה שמאתרים התחילו מהדברים שהכי קשורים לדבר שאבד ואז התקדמו הלאה לעבר הדבר האבוד. היא לא הופתעה שאמה התקרבה אליה ונגעה בכפות ידיה הגסות.

"שלג." אמרה אמה, גיחוך קל על שפתה העליונה, "היא לא רוצה להימצא, הגבירה בלבן."

ברבודה שפשפה את גבותיה הדקות והבהירות. אמה הניחה את מלוא כפות ידיה על שלה ואמרה: "בפעם האחרונה שקיבלתי מכתב מאביך החורג, הוא קיבל חוזה בצפון הנסיכויות. אני חוששת שהגבירה בלבן הגיעה בגלל הדרך שבה הוא ביצע את החוזה בצפון הנסיכויות."

"אז לאן היא נעלמה, אמא?" שאלה ברבודה, מעבירה את משקלה מכף רגל לכף רגל, בעצבנות. אמה חיבקה את ברבודה, נותנת לה להרגיש את הזיפים העדינים שבצבצו על סנטרה, בעודה אומרת: "היא הפכה לערפל. זה בדרך כלל בא עם קסמים שקשורים לשלג."

אלאורה רעדה ליד הקדרה, לופתת בכף ידה את שולי הקדרה השחורים. ברבודה הבינה למה. אנשים פחדו מהשלג משום שהוא בא מאותו היבט של העולם שברא את המחלות... את הצללים... ואת האפלה בכבודה ובעצמה. אותו היבט, שלפי פלאיאינרק, היה חור ברוחו. חור שהרג אותו באיטיות.

ברבודה עצמה לא פחדה מהאפלה. תמיד היה אור כוכבים אפילו בימים המעוננים ביותר. ולכל הפחות, היא יכלה להדליק פך. אלאורה שירתה אותם משום שהיא איבדה את אומץ לבה. אביה החורג לא היה ברור לנסיבות שבהן האישה שיופיה הכאיב לעין איבדה את זה. הוא פשוט נתן אותה לאמם לאחר שורת משרתים ומשרתות שעשו הכל כדי שיפטרו אותם. הכל רק כדי ששמם לא יוכתם בקשר עם סילווארן.

"האם היא מסוכנת?" שאלה ברבודה בהתלהבות. היא אהבה סיפורים מפחידים מאז ילדותה.

אמה חיבקה אותה חזק יותר לתוך חזה ואמרה: "ייתכן שנצטרך לעזוב את הבית שלנו, בלה בואה. לפחות עד שמשמר העיר ישלח חוליה לפה. מהצל שעקב אחריך, הם מודעים לאיום."

הגבירה בלבן הייתה בבית ולא יכלה לעזוב. ברבודה הרגישה רחמים בלבה על מצבה המצער.

"לפחות נסיים את ארוחת הערב." הודיעה ברבודה בעליזות לצליל צחוקה העדין של אמה. היא לא חשבה שהגבירה בלבן תהווה איום עליה. היו לה מספיק הזדמנויות בהליכה הביתה. כבדות משונה התיישבה על מחשבותיהן. עתה הרגיש לשתיהן שפוי לדחות את היציאה מהבית שלא היה יותר בטוח להן. אמה שבה והתיישבה ליד ערימת המכתבים החתומים. ברבודה התכוונה לקחת ספר אגדות מחדרה. את ספר האגדות שלה. היא שאלה את רבה אם היא רוצה לבוא איתה לחדרה או לחכות כאן למטה עם אמה.

הארנבת בחרה להישאר לצדה. היא גם אמרה שזה לא רעיון טוב מבחינתה ללכת לבד לחדרה. היא נותנת בכך לגבירה בלבן הזדמנות לחטוף אותה במקום שעליו לא נחו הצללים. ברבודה לא נתנה את דעתה לאזהרתה של הארנבת המבועתת. אמה, שמשהו מהוויכוח התגנב לאוזנה, הזהירה את ברבודה שלא להיכנס למקומות שהצל מהמגדל לא נופל עליהם בביתן.

הדלת הנעולה לחדרה של אירואה הייתה פתוחה כשברבודה עלתה במעלה המדרגות לשם. אמה הייתה למטה, שקועה בקריאת מכתב מחברה. היא רצתה לקחת את ספר האגדות שלה. האחים הורגרים העניקו לה את הבירית בשבילו. הוא היה חשוב לה יותר מהסיבה שבגללה הדלת לחדרה של אירואה, שהייתה אמורה להיות סגורה לצמיתות, נפתחה. היא שמעה צליל עדין לוחש באוזנה בעודה חולפת על פני החדר לעבר חדרה. הצליל שמר על עדינותו בעוד אור הכוכבים נופל על חדרה החשוך של ברבודה. היא סקרה את הארון שבו שמרה בין היתר את ספר האגדות שלה. היא לא שמעה את רעש הווילון הנופל, את אור הכוכבים כבה באחת. את הערפילים שעלו מתוך הדלת הפתוחה לעבר דלת חדרה. ערפילים שתפסו אותה בפתיתי השלג המורעלים שלהם והרדימו אותה, אוחזת בספר שלה.

הארנבת, שלא הייתה אנושית מלבד רוחה, לא הושפעה מהרעל. היא ידעה שהערפל חזק. ואף אחת מהנשים למטה לא תשמע ציוץ. כל מה שנותר לה לקוות הוא שהגבירה בלבן... רחומה.

כשמפקד חוליית משמר העיר דפק על דלת ביתן, הגבירה בלבן כבר מצאה דרך החוצה משם.
 
נהנתי מהפרק!

כן הייתי צריך לקרוא פעמיים את החלק בהתחלה של הוויטאן כדי להבין מי זה מי.
גלינדור לא הכיר את הפרטים של הסיפור מהמקדש מיקאנה? בעצם השאלה שלי היא, האם אביה של ברבודה מנודה לדעת כולם, או שהוא פשוט אויב המשפחה של סלגלדור ולכן סלגלדור ספציפית מתנכל אליו (והוא חזק ומקושר, ולכן זה כמעט שקול לנידוי)?

אני לא בטוח שאני מבין את האזהרה של האמא, לא ללכת למקומות שהצל מהמגדל לא נופל עליהם. מהפעמים הקודמות הצל של המגדל נשמע היה לי מטאפורי, מילה חלופית לקסם של המגדל. בפרק הזה הוא נשמע יותר כמו ממש צל, ואז אני לא יודע איך הוא נמצא בכל מקום (כמעט). אולי זה פשוט משהו שיתבהר בהמשך.

אמה של ברבודה מתייחסת לאביה החורג. אני לא בטוח אם זה סילווארן או אדם נוסף שלא הוזכר שמו.
 
(קראתי רק את הפרק הראשון, אני די עמוס בחיים)
בעיקר אהבתי בכתיבה את הישירות שלה, את איך שהיא מציגה את הדמויות והאירועים בקצרה ולעניין, אבל בלי לחסוך ביותר ממעט מאוד פרטים. משני משפטים אני יכול להבין מה היחסים בין ברבודה למפקדת המשמרת. מדיאלוג אחד אני יכול להבין את מערכת המעמדות. קצת מעורפל לי עדיין החלק עם צבעי העור, אבל אני מניח שזה יתבהר בפרקים 2-3.
 
תודה שאהבת. :)

מה שקרה בפרק הוא שהמחשבה שלי שוטטה בנושא הדמוגרפיה של ארצות הבר. האוכלוסיה האנושית של ארסאדיל היא לבנה ברובה. על כל פנים, הדבר האחרון שהסיפור הזה עוסק בו הוא צבעי עור.
 
פרק רביעי: "בת ההרפתקן"

היה היה מקדש מיקאנה בכפר ושמו וורבה. במקדש צמח עץ היוצר שנשתל שם בימי קדם. פעם היה שם מסדר של אנשים מופלאים שהשתמשו בפרחיו של עץ היוצר כדי להפוך את כשפי הגובלינים לאחור. כיום חיו שם רק כהניה של מיקאנה, גבירת כל מה שנלמד, ותחזקו אותו. בעיר רחוקה ושמה ואהיפס חי רב-אומן בשם סיליטואין סלגלדור. הוא היה נצר רחוק מאד של בית סלגלדור מהנסיכויות שכן לבית סלגלדור חוטרים בכל ארצות הבר. לאיש היה חלום משונה: הוא שאף לחשל מסור שנשיכתו של הזמן לא תפגע בו. למעמד האומנים מסורים הם כמו חרבות למעמד הלוחמים. בשביל זה הוא היה צריך פרח מעץ היוצר ועפר. הרבה מאד עפר מערש האנושות שיעיר את העץ משנתו. לאחר שסיים את הכנותיו, סיליטואין סלגלדור כבש את המקדש וחל להתכונן ליצירת חייו: מסור שלא יחליד לעולם.

ואז ראש הכפר וורבה שלח שליחים לכל אגודות ההרפתקנים המקומיות. מי שזכתה להציל את המקדש הייתה החבורה בהנהגת בנו של רואונולר המבריק שעמה נמנה סילוורן ליווארד. הם לחמו בחייליו שפלי הרוח של סיליטואין שהשתמשו בכהני מיקאנה כמגנים אנושיים בעודם מפליאים בהרפתקנים עזי הרוח במתקפותיהם המיומנות. לבסוף רק אחד הגיע לסוף: סילווארן ליווארד.

היות וסיליטואין היה רב-אומן, הוא ברח מהמקום והשאיר את יצירת חייו כשלל להרפתקן.

  • ממעשיות הקסת הדולפת
האדם היחיד בכל אגודות הלוחמים של ארסאדיל שעבר אימון נגד הקסמה ועבר אותו בהצטיינות עמד מול רדונדה. הוא היה משומרי הבית, אגודת הלוחמים המקודשת לנסיך. הוא הגיע לבית אחיה לאחר שהחוליה שהצטרף אליה הפכה את כל הבית והגיעה למבוי סתום. הם נפגשו בחדר הפגישות הצדדי, הספון בעץ אדום שהלם את רקותיה הפועמות של רדונדה, בו נפגש אחיה עם לקוחותיו. תמונה מצוירת פרי מכחולו של אחיה עיטרה את הקיר.

רדונדה ניסתה להיזכר במגע כף ידה של בתה כדי שתוכל להלך באצבעותיה עד למראה שם הוחזקה על ידי הגבירה בלבן. בינתיים היא חייכה לשומר הבית ושמעה את סיפורו. הוא היה בעל שער אדמוני מוקפד כעליו של פרח הוורד ועיניו היו אפורות כמו שמיים סוערים. היא שמה לב שהוא גילח את שפמו לפני שהוא נפגש אותה וזה רק הוסיף לדאגותיה לגבי בתה. הוא לבש את המדים הלבנים עם הפסים הכחולים של משמר הבית. רדונדה שמוע שמעה מחברותיה על הגבר היחיד שעבר את ההכשרה שהציע המלומד הערפד באקדמיית המשעול הסגור. אם לא הייתה שומעת מחברותיה, היא לא הייתה בוטחת בשכלו. הוא נראה יפה מדי.

"טוב ונאה." אמרה רדונדה, מפתלת את שפתיה בגוון האפרסק, "למה אתה חושב שהיא... במראה?"

פרט לעובדה המתבקשת מאליה שעצרת רגע להביט בהשתקפותך המהממת ומצאת שאתה לא נמצא לבד בחדר למרות הכל. פאר חייך, חושף גומות חן יפהפיות על לחייו המגולחות, וענה: "ניסיתי להיכנס לראשה, הירן ליווארד. אם הייתי קוסם עם זיקה לקסמי אפלה, כיצד הייתי יוצא מהבית? אני מודה שהאפשרות הראשונה שחשבתי עליה הייתה הליכת צללים. הקוסם שליווה אותי הבטיח שאם היא הייתה חושבת על זה, היא הייתה חוטפת אותה קודם."

רדונדה חשפה את שיניה באיום. לפחות אגודת לוחמים אחת של ארסאדיל לא אכזבה אותה.

"כמובן לאחר שעברנו על כל הסוגים של הליכה קפואה, הגענו אל הליכת מראה, הירן. האם אני יכול להציע משהו?" שאל פאר בעודו מלכסן מבט אל סנטרה הלא מגולח של רדונדה. היא מצאה תמיד שזיפיה העדינים הטרידו גברים. מצוין. היא רצתה שהוא יהיה מוטרד. שומר הבית הזה לא מצא את בתה. היא עפעפה לעברו בגבותיה הכסופות-לבנות ושאלה: "ומה ברצונך להציע, שומר הבית?"

"טוב ונאה. אני מבקש שתכיני את משפחתך וידידך לעובדה מטרידה." אמר פאר בעדינות "לעובדה שמישהו משושלתך שונה בחזרה לאנושיותו שכן מה שראיתי בראי לא היה כזה."

ובינתיים ברבודה עמדה להתעורר משנתה מעבר למראה בחדרה.

היא איבדה את הכרתה כבת אנוש והתעוררה כאלפית. היא חשה את המרקם השונה של השרירים. הם היו גמישים וארוכים אף על פי שלא היו נוקשים אפילו לגוף של בת אנוש. והחשוב מכל, היא חשה כאילו היא טבעה בתוך אגן של שיכר שכן האלפים מאריכי שנים. ברבודה הייתה בת שבע עשרה. במושגים אנושיים, היא הייתה על סף נשיותה. במושגיהם, היא הייתה עדיין בילדותה והיא חשה את עצמה רבת עוצמה בהתאם. הייתה זו עוצמה גסה. עוצמה שלא עוצבה עדיין ביגונות ההתבגרות. ברבודה חשה מעל גופה ברעלה מתפוררת, מוכת רעל, של מה שנותר מרוחה האנושית. היה זה כמו לחוש צריבה תמידית בקצה האצבע. והיא הבינה עתה את כל מה שאמרו לה מקודם.

מחשבותיה מעולם לא היו כל כך בהירות. האם לאלפים אין מושג איך ילדים צריכים להיות?

"מקפיא." אמרה אלפית שחורת שיער כשפניה היו לבנות כשלג וידיה היו ארוכות וגמישות. היא לבשה לבן מצווארון ועד נעליים שטוחות. היא פרפה את בגדיה העליונים עם כפתורים בצורת אניצי שלג שברבודה קראה כחלק מרוחה. היא יכלה באותה המידה להיות עירומה. והיא לא תחסר דבר מלבד צניעותה.

הן היו בבבואה של ארונה. הדלת הייתה נעולה מבחוץ ומוברחת במנעול מפלדה שיכל היה להיות באותה המידה מאבן. הבבואה הייתה גדולה בהרבה מחלל הארון שלא היה כזה גדול. הוא גם היה חשוך.

וברבודה הבינה שהיא רואה באפלה כאילו ראתה באור יום מלא הודות לחדות חושיה עתה.

"האם את מוכנה עכשיו להציג את עצמך בפניי?" שאלה ברבודה כשרוח שטות נושבת בה. קולה נשמע לה הרבה יותר מתנגן מקולה האמתי, ועם זאת, יותר גבוה כיאות לקול של ילדה. היא לא אהבה את זה. היא הקדישה ארבע-עשרה שנה כדי להיפטר מהקול הזה לטובת קולה.

"אנטיגואה גלינדן." השיבה האלפית לבנת המחלצות , שישבה על רגליה המשולבות זו בזו, "את מקפיאה, ברבודה. אני מודה שחשבתי לפני שהגעתי שרק אשמיד את הכפר ממנו הגיע. עתה אני מבינה למה חשתי במגעו העדין על רוחך. זה יהיה מספק לקחת ממנו את אהבתך."

אם כך, זה היה 'הטוב ונאה' שלה. ברבודה ידעה משיטוטיה ברובע הקשת הכסופה שלזרים היו ביטויים משלהם שלכדו באותה עוצמה את הרגש שבנסיכויות לכדו עם משפט קטן זה. היא אף פעם לא שמעה מישהו מהם זורק את המילה 'מקפיאה' בהקשר שהזרה השתמשה בו.

"את טועה." אמרה ברבודה שהרגישה שהתבלבלה בינה לבין אמה, "הוא אוהב אותי כבת."

אנטיגואה נעה בחינניות של חתול כשהיא שמה אצבע מעוצבת היטב בפני ברבודה המנסה לקום מרצפת העץ של בבואת הארון. היא אמרה: "אין לב שהוא קטן מדי ליותר מאהבה אחת. ואם את חושבת שהוא אוהב אותך כבת, אני יכולה לומר רק שאת טועה, ברבודה." וברבודה לא הצליחה לקום למרות שזו הייתה רק אצבע אחת. היא לא הרגישה את השלג שאחרים אמרו שבא עם קסמיה. אם כך אין פה קסם. היא פשוט מפחדת ממנה מכדי לקום. ובאגן השיכר של אלפית בת שבע עשרה, זה מספיק כדי שאנטיגואה תרתק אותה לרצפה.

"אני יודעת רק דבר אחד." אמרה ברבודה, שניסתה לאזן את מאזן האימים מול אנטיגואה, "אנחנו לא נהיה לבד בקרוב. האם את מכירה את המעשיה על מראילה גלסנודון, אנטיגואה?"

האלפית נחרה בבוז כשהיא ענתה: "האם האנושות נעשתה מטומטמת מאז שעזבתי אותה? קודם הבריונים ששלח הכפר הגדול מדי לטעמי פשוט עוברים על רשימת אפשרויות שאפילו אני לא הייתי חושבת עליה בעשרת אלפים שנה. ועכשיו את טוענת שאת מכירה את המרחבים שמעבר למראה יותר טוב ממני. את שלא מלאו עדיין שמונה עשרה, ברבודה."

עתה קלטה ברבודה בחושיה החדים ממה פחדה אנטיגואה. היא פחדה מארסאדיל, למעשה. היא ציפתה למצוא פה כפר ומצאה פה עיר מלאת חיים שיותר ממסוגלת להשיב לה מלחמה. ברבודה העיפה את אנטיגואה מעל פניה. האלפית שחורת השיער הביטה למעלה בתדהמה. היא לא ציפתה ממנה לגבור עליה בקלות.

עתה כשאימתה הסתלקה מעל פניה, ברבודה חשה בנגיעתה הקלה ביותר של הסקרנות. היא חפצה לדעת את הסיבה לכך שאנטיגואה עזבה את האנושות. אותה סקרנות גברה על הדחף החזק יותר לברוח מהמקום אל המרחבים שמעבר למראה בתקווה שמישהו יוציא אותה משם. לא היה זה מטבעה של ברבודה מלברוח מדברים שהטילו עליה אימה אלא לברוח אליהם כפי שהעידו ההיתקלויות שלה עם האחיות בורה-בורה. היא שמה את אצבעה מעליה. אנטיגואה תפסה את אצבעה בידיה החזקות כמזכירה לה שהיא עדיין רבת העוצמה מביניהן.

ואז היא נישקה אותה.

ברבודה לא דמיינה את עצמה מעולם עם אישה. כל עצם ועצם בגופה התנגדה לכל הרעיון הזה. ועם זאת, הנשיקה הייתה משכרת, כפותחת פתח לעולם מופלא ששכן מעבר לדמיונה. היא זכרה את אביה החורג מדבר על חוויותיו עם גברים באותה האגביות שדיבר על חוויותיו עם נשים. אחותה אירואה, זכרה ברבודה עתה בחדות, האמינה שהוא ניסה לפתות אותה. והצליח עם בן זוגה בטרם מת במעברי ההרים הצפוניים.

ושנה לאחר מכן אחותה התאבדה.

ואנטיגואה קפאה במקום כשרבה קפצה מהצללים ונשכה את צווארה. ברבודה התנערה בבת אחת מכל מנעד התחושות המשונה שאנטיגואה ניסתה להכניס אותה לתוכו. הרעיון שהיא תהיה עם אישה נראה לה עתה שוב מופרך כמו הרעיון שהיא תרצה להיות אי פעם גבר.

"ברבודה!"

האלפית, שכן היא עתה הייתה אלפית, הצליחה להניע את גבותיה הבהירות ולקלוט שעכשיו עליה לברוח. אנטיגואה הייתה מסוכנת מעבר לדמיונה הדל. אנטיגואה גירדה את השיניים הארוכות מצווארה בעוד פניה נוקשות מכאב. ברבודה עמדה לנצל את ההזדמנות לברוח כשאנטיגואה אמרה: "הבנתי שאת מלקטת סיפורים, ברבודה. האם תרצי לשמוע את... סיפורי?"

"לא." ענתה רבה, שנשמעה מצחיק בלי השיניים החותכות העליונות שלה, "ברבודה, לברוח!"

ברבודה העבירה את משקלה מכף רגל לכף רגל בעוד הארון שמעבר למראה נראה עצום. אפילו עכשיו היא לא הצליחה להחליט מה מפתה אותה יותר: לשמוע סיפור חדש או לברוח. היא ידעה שהדבר הנכון הוא לברוח. היא ניסתה לעשות את מה שעשתה בכל פעם שעמדה בפני החלטה חשובה והעלתה בדמיונה סערה. הדימויים היו מעורפלים עוד יותר מהרגיל, מורכבים מפיסות של שחור ולבן, כאילו מישהו קרע אותם לגזרים כדי שלא תבין אותם. ואז ברבודה הבינה את משמעות הדימויים ואמרה: "אנחנו נתמקח, אנטיגואה, כדרך הסוחרים. נסי לשכנע אותי בצדקתך."

הארנבת גלגלה את ראשה הלבן בצורה שהבהירה שלא לשם כך היא הקריבה את שיניה. ברבודה לא הייתה בטוחה לחלוטין שאנטיגואה מעוניינת להתמקח והלכה רחוק ככל שאפשרה לה מציאותה החדשה.

אנטיגואה חייכה בזדוניות ואמרה: "לא מעניין אותי לדעת כלום על הכפר. להתמקח? לשכנע בצדקתי? את מייחסת לעצמך חשיבות רבה מדי אם את מדברת אליי כך."

והחלק בברבודה ,שאמר לה לברוח, צרח.

"- אבל פעם הייתי כמוך." אמרה אנטיגואה, פניה הקפואות מצטעפות בצער שהורשה לעלות " – ואני צריכה לספר את הסיפור הזה יותר משאת צריכה לשמוע אותו."

והארנבת שמטה את עצמה על רגלה של ברבודה, תשושה לחלוטין בעוד ברבודה מטה אוזנה.
 
ברבודה חסרת-מורא בפני סכנה מיידית בצורה שרק פרוטגוניסטים יכולים להיות. רבה ממשיכה להיות מצוינת. אני לא כל כך הבנתי איך היא איבדה את שתי השיניים שלה - הן נתלשו מהנשיכה בצוואר אנטיגואה?
 
פרק חמישי: "רוח קדושה"

נולדתי בלילה הארוך.

כשנולדתי, קרח כיסה את הארץ כמו שהיערות מכסים אותה בתקופתכם. הארץ הייתה לברואיו של ראזק שרדפו בין הקרחונים אחרי אבות אבותיה של הארנבת המדברת שלך. אנחנו בני האנוש התחבאנו עמוק מתחת לפני האדמה. רק אבני אקדח האירו לנו את האפלה.

נולדתי במערת מאלקאביר לאבי גאמונד. עם לידתי הוקדשה לאלה המגנה של המערה שלנו, אמא לילה או, ליתר הדיוק, להיבט הערפל שלה. אבי הפך את עצמו למשרת על מנת שיהיה חלק מחיי כילדה ולכן גדלתי עם זכות יתר שלא הייתה שמורה להרבה מהילדות שגדלו שם.

הערפלים. לך הם נראים בטח אותו הדבר בדיוק. אותנו לימדו להבחין בין ידידינו השונים. אני תמיד נטיתי חיבה לערפל הלבן אבל היה גם ערפל שחור וערפל אפור ואפילו ערפל חום. אני זוכרת כיצד הייתי משחקת עם הערפלים. אפילו את הפעם ההיא שנפצעתי על ידי החום. המשחקים הללו היו נחוצים כדי שנרגיש בנוח עם הערפילים של אמא לילה שכן לא ראינו.

היחידות שיכלו לשרות בקודש עם אמא לילה שהגנה על כולנו היו ילדותיה העיוורות מכל.

כשנחנו ממשחקינו שנעשו בהדרגה לאימונינו ולימודינו, היינו מפחידות את עצמנו למוות. היינו מספרות על הרוזנת שהייתה האויבת הגדולה ביותר של מאלקאביר. היינו ממציאות עליה סיפורים מופרכים מי יותר ומי פחות. לא שהתעניינו בדעתן של המבוגרות על העניין. לא ידענו עליה כלום וחשבנו שאנחנו יודעות עליה הכל.

אבא נהג לספר לי על החיים שהיו לו עם אמא לפני שנולדתי. אמא העדיפה להמשיך הלאה. כך שאני לא זוכרת את שמה. אבי היה קרח. עד כדי כך היה בתקופתי עד כי הכל היה מקרח. רק גברים הורשו לעבוד עם קרח. העבודה הזו הייתה מסוכנת ונחשבה מתחת לכבוד הנשים.

גם אחרי שהתקדם בחיים ונעשה למשרת בהיכל האם, הוא המשיך לעצב והפעם להנאתו. אני זוכרת שהייתי מממששת את חפצי הקרח שהוא יצר. לצערי, ערפילים פחות התאימו לזה – הם פשוט לא יכלו להישאר במקום אחד כמו הרגליים שלך. רק אנחנו עטינו שלמות שלג.

היינו עיוורות והיופי בהן לא היה לעין המתבונן. אם תעצרי את נשימתך למספיק זמן, תצליחי להרגיש את היופי האצור בסידור של אניצי השלג השונים על פני המרחב. זה היה יפהפה. כמובן שלא הכל היה מושלם. אני פשוט זוכרת את זה מנקודת מבט של ילדה שגדלה מוגנת.

המבוגרות קינאו בכך שהיה לי אבא שהסכים לוותר על הכל רק כדי להיות קרוב אליי בהיכל. העובדה שהוא הצליח לאזן בין הצלצולים הכמעט בלתי אפשריים שלו לבין לבלות בחברתי הייתה קרובה לחסד שהאמנתי שבא אליי היישר מאמא לילה. הייתי תמימה אם האמנתי בה.

הערפילים שהיינו קשורות אליהן היו אמורים להגן עלינו מפני איומים מבחוץ ובבפנים. ככל שהתבגרתי, הבחנתי שהערפילים לא מגינים על אבא. בכל פעם שקרתה לו תאונה כלשהי, האיבר שנפגע היה מוחלף באיבר מקרח. התחלתי בהדרגה לחשוד שהן עושות את זה בכוונה.

לא הייתי חזקה דיי להתעמת עם המבוגרות כולן. אז פניתי לזו שהייתה הכי שפויה מביניהן: הלקינדה קונרואה. היא הקשיבה לטענותיי לגבי מה שקורה לאבי והרגיעה את חששותיי. היא ביקשה ממני להאמין.

ואז קרה חג המדורות. אני מבינה מהבעת פנייך המתגעגעת שהמנהג הזה מוכר לך. בארקאקמורין, מהעיר שאני באה ממנה, רק במשך שמונה ימים הורשנו להדליק מדורות. בשאר הימים המדורות היו ממיסות את הקרח ומסריחות את העיר. כבתו של קרח, לא מתתי על זה. האם הייתה אפשרות שאבי יעזוב את השירות בהיכל הערפל? מרגע שזכית לכבוד שכזה, עצם הבושה בפרישה חתם לעד כל אפשרות לעזוב גם אם השירות בהיכל עלה לך בבריאות. אני לא מאמינה שהמחשבה אי פעם עברה לאבא בראש. וגם אם כן, הייתי צעירה מלזהותה.

באותו בוקר אמרתי לאבי שעם הלהבות יקפאו כל הבעיות שלו. אבי גאמונד, שחצי ממנו היה מקרח באותו הזמן, אמר: "הן שונאות אותי משום שאני מהווה חלופה לחבורה שלהן. מעולם לא הבנתי כמה המקום הזה דלוק עד שלא התחלתי לשרת בו. הוא תמיד היה מקפיא."

"הוא עדיין מקפיא, אבא." הצהרתי בפזיזות "הוא פשוט לא מושלם אבל הכל יסתדר היום."

שמעתי את אבי מעביר את יד הקרח שלו על המצח ומשיב: "למה שהמקום הזה ישתנה, אנטיגואה?"

למרות שאהבתי אותו, נמאס לי באותו הרגע מכך שהוא לא העריך בכלל את מאמציי למענו. עזבתי כדי להצטרף בהתלהבות בפעם הראשונה בחיי אל המדורה של היכל הערפל. המדורה הזו הייתה תמיד הראשונה לדלוק והובילה את המדורות האחרות בכל רחבי ארקאקמורין. לרוב העדפתי לסייע אך לשמור מרחק מהמדורה. לא ארך זמן ומישהי הטילה על אבי לעזור להן. הייתי צריכה לחשוש ובמקום. הן בדרך כלל לא קראו למשרתים בהיכל להצטרף למדורה. הייתה להם, אם חפצו בכך, מדורה משל עצמם שנדלקה אחר כבוד אחרי המדורה הראשית.

הסיבה לכך שלא חששתי הייתה שמי שקראה לאבי הייתה הלקינדה. חשבתי שזה סימן טוב.

התאספנו מסביב למדורה. היו שמועות שאמא ערפל עמדה להצטרף אל אמא לילה בקרוב. ואנחנו הצעירות העלנו מועמדות בעודנו מזינות את המדורה. אחת טענה שלהלקינדה קונרואה יש סיכוי מצוין אחרי מה שבחרה בהיכל על פני אמה שפעם גם שירתה בהיכל זה. אני הכרתי את הסיפור. האמנתי שהיה הסבר אחר לכך שאמה של הלקינדה לא נמצאת פה. לאמי היו את כל הסיבות להיות פה והיא בחרה לעזוב את אבי. האישה פשוט ברחה מחובתה.

ואז שמעתי את הלקינדה אומרת לאבא לצעוד לתוך הלהבות. מהעובדה שאף אחת מהמבוגרות לא סתרה את פקודתה, הבנתי שההחלטה התקבלה פה אחד. לאבא לא הייתה, כמובן מאליו, כל ברירה אלא לצעוד למותו. אני מריחה עד היום את גופו העולה בלהבות. הלקינדה אמרה לי שאני אודה לה בעתיד על כך שהורידה מעל גבי משא כבד שהפריע לי.

אני האשמתי את עצמי, כמובן. בשנים שלאחר מכן הייתי המצטיינת של הדור שלי. כל משימה שהוטלה עליי, עשיתי בנחישות. יכולתי להפציר בערפילים מתוך שינה. ובכל לילה, חלמתי על אבא. הייתי צריכה לעשות משהו כדי שאני לא אקרוס או אעשה משהו מטומטם.

וכך חלפו להן עשרים וחמש שנה בנעימים. הלקינדה הפכה לאמא ערפל כפי שנחזה בלהבות.

מלאו לי חמישים כשאמא ערפל זימנה אותי למשרדה. במהלך השנים הללו, מבלי שהבחנתי, הלקינדה הפכה אותי לבת חסותה. היא באמת האמינה שגם אם לא אהיה אמא ערפל הבאה, יכול לצאת ממני משהו ראוי לשמה. אני חושבת שהיא הגיעה עד הקצה כשהיא זימנה אותי.

"ילדתי," אמרה אמא ערפל ברשמיות "למרות שחוות הדעת על ביצועיך מקפיאות, אני לא יכולה שלא להרגיש שחסר בביצועיך משהו שעושה אותם למשהו יותר מלא אמונה בעצמו."

לא הוצאתי מילה מפי אלא הרכנתי את ראשי ככל הניתן מבלי ליפול אפיים על רצפת השיש.

"ועל כן, אני חושבת שעלייך להפוך לאחות נודדת. עלייך לחוות יותר מארקאקמורין שלנו, שעם כל האהבה הרבה שלי אליה, היא רק אניץ שלג מהשלמה המפוארת של מאלקאביר." סיימה אמא ערפל.

כל מה שיכולתי לומר בכניעות שאעשה כרצונה. לא היה לאמא מושג לאן היא שולחת אותי.
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

בדיוק כשאנחנו חושבים שראינו הכל באימה, מגיע סשן קת'ולהו מס' 70 - אימה באוריינט אקספרס.
מתחיל בפעם הראשונה את המסע המופלא של עולם הדיסק!
הרגע שמתי לב, אתמול בדיוק, לפני שנתיים הצטרפתי לפורום!
לאחר דחיות רבות, הצלחנו תחת מטר הטילים, לקיים עוד סשן מטלטל של קת'ולהו: אימה על האוריינט אקספרס.
עולמות השנה, פיזי או בזום?
חזרה
Top