פרק עשרים ותשע: "האגרוף"
פעם לפני הרבה מאד זמן הפליגה ספינה ללא שם לביצות.
מפקד הספינה שמע על המחצבים שהיו מוסתרים מתחת למים הרדודים. במקום לחכות לשיירות הסחר שהיו נושאות את זה עד לנמל הבית שלו, הוא החליט להפליג אל הביצות. קאראסידה אז האירה את אפילת הביצות ומילאה את לבו בבטחון שהנה הוא הולך לסדר את עצמו לכל החיים.
ואז ספינתו רעדה וחור נבקע בדופן העץ של הספינה, חור בגודל אגרוף.
המפקד הורה לאנשי צוותו לרדת ולאטום את החור. הם לא חזרו אליו והספינה החלה לשקוע במים הרדודים. המפקד ירד בכבודו ובעצמו אל המדור הפרוץ וראה גברים מושחתים למראה, אגרופיהם מכוסים בכפפות צהובות שידעו ימים טובים יותר. גופותיהם של אנשי צוותו היו פזורות על רצפת המדור הפרוץ והמפקד הבין ברגע האחרון של חייו מול מי עמד – האגרוף הצהוב.
הם לא היו סיפור שמלחים מספרים זה לזה לפני סגירת חדר השתייה בערב.
אחרי ואלית'נדרי, קרוגונד לא הוציא מילה מפיו. ההיתקלות עם העלמה מרוקובסקה ביער הפכה את מנהיגם לשעבר של אגודת קרנות היער לשבר כלי שקט וצייתן. אובירה חייכה. מסעם התקדם היטב ועד מהרה הם עברו דרך נפת קרומארון האפופה בעשן בתי המלאכה שעבדו יום ולילה כדי לעבד את המחצבים הגנובים מהביצות.
עם זאת, היא לא הייתה מרוצה מכך שברבודה יודעת שהם בדרך. הנהר עלה והתרחב לקראת הביצות העצומות במזרח על איוניהן הרבים. היא יכלה לשמוע את קרקור העורבים באופק, מתריע על הסגת גבול. עוד שהיו ברוקובסקה, מארחיהם התלוננו על הקשיים הניכרים שהציב שלטונה של קיוואלה על חלוקת המחצבים עם אחיהם ממאראין. היא מצאה את אנשי יאטמאקה מבדרים בשקריהם הנאותים כשהם קוראים ל-'לגנוב' 'לחלוק' כשהכל יודעים שהם בוזזים את השיירות כבר מאות בשנים. עם זאת, באראזור לקח את אזהרתם ברצינות. הוא העמיד את ההחלטה האם להמשיך במסע או לחזור לחוף הסרטן להצבעה כשכל אחד מהרוכבים והרוכבות, פרט לקרוגונד שאיבד את זכות ההצבעה שלו, מורשה לעזוב אותם. הוא אמר שלא ידבוק בהם כל גנאי אם יחליטו שהם רוצים לחיות יום אחד. כמו בכל דבר, החלטתו הנבונה של באראזור התגלתה כדרך מצוינת ללכד את השורות לפני הכניסה לקרב. שודדים או לא, אף אחד לא יאמר על רוכבי הסרטנים שהם ברחו כמו פחדנים מחובתם אל השמונה. אם זה היה בכל מקרה אחר, הכנופיה הייתה נגוזה כערפל קפוא לפני עלות השחר.
האורקים ובני האדם משתפי הפעולה קיבלו רשות מלמעלה להרוג כל מי שיחצה את הגבול.
והם לא היו הדבר הכי גרוע בביצות הללו.
---
ההר היה מאחוריה כשהיא גלשה אל תוך הערפילים שכיסו את הביצות המערביות, ערפילים אפורים שהוארו רק על ידי המגדלור של קאראסידה. היא יכלה לראות את וארמימונה – שדה גדולה וכחולת גוף שהערפילים נסוגו עתה כדי לדאוג שהיא תגיע ישר לבירובידה. בירובידה לא הצליחה להבחין ביותר פרטים מזה.
מון האבאין שלט בערפילים. בירובידה הייתה צריכה לעשות את השאר. לשם כך היא אומנה.
הבעיה הייתה שדמיונה נטש אותה בדיוק כשהיא הייתה צריכה אותו. כל מערך הסמלה שהיא העלתה בראשה יצא שגוי אחרי בדיקה פשוטה. ואז היא הבינה שהיא צריכה להסיח את דעתה ואז לתקוף אותה. אז אם היא באמת באה לדבר איתה, בירובידה תיתן לה לדבר איתה. העבודה על המתקפה יכולה להתנהל במקביל לשיחה הזו.
"בואי נדבר." אמרה בירובידה, חורקת באצבעותיה, "באת כל הדרך הזו רק בשביל זה, סנדקית."
עיניה של וארמימונה רשפו כשהיא ענתה: "זה פשוט מה שהורתה לי דרך הסערה, ברבודה."
"האם זו הסיבה לכך שנעשית הסנדקית שלי?" השיבה בירובידה, מחשבת נקודות תורפה. וארמימונה פשקה את טלפיה הכחולים כהים ואמרה: "היות ואת אוהבת סיפורים, אענה לך... בסיפור. במהלך העידן השני, האלפים ניסו להבין את אויביהם. לא על מנת להזדהות איתם, על מנת להביס אותם. מסיבה זו, הם יצרו את דרך הסערה."
"דרך הסערה יצרה את מה שידוע כיום האלפים החומים, אלפי התוהו. כמובן שכל אלף שלא קיבל את דרך הסערה התחלחל ומסדר התהילה שלח חוליה שתשים אותה בארצות התוהו. שם אני מצאתי אותה. הייתי צעירה וחשבתי שזה צעצוע, ברבודה. כך התחלתי ללכת בדרך, דרך שהובילה אותי לכאן, טובלת עד הברך בבוץ הביצות."
"האם אין לך רצון חופשי?" שאלה בירובידה שחשה שהשדה מציגה את העניין כפשוט מדי.
"קצת יותר משיש לך אך לא בהרבה. דרך הסערה מציגה אפשרויות שאני לא חשבתי עליהן. אני בוחרת להשתמש באפשרויות שהדרך מציגה." אמרה וארמימונה בנימה כמעט מתריסה.
בירובידה החליטה שאם כבר היא פה, אולי לשאול אותה לגבי השאלה שהציקה לה כל הזמן.
"ובכן," אמרה השדה, חושפת את שיניה התכלכלות, "שורשיה של החברה שאת מתעתדת להחריב קבורים בממלכת אלאת'יה מהעידן השלישי שאז היו שמונה מעמדות, לא חמישה – מעמד השרתים, מעמד הנגדים ומעמד הלועגים. האלאת'יאנים האמינו שחברתם משקפת את הדגם של ארצות הבר עצמן כך שכל מכה שתופנה אליה, תסכן את ארצות הבר עצמן. השאיפה להפוך את חברתם בת אלמוות הצליחה חלקית."
בירובידה קלטה בפעם הראשונה את גודל שאיפותיה אם וארמימונה צודקת. הדגם החברתי של הנסיכויות שיקף את הדגם של ארצות הבר והיה מוגן על ידי אותם כוחות שהגנו עליהן.
היא גם הבינה שוראמימונה השתעשעה באותו הרעיון שבירובידה שקלה ברצינות וזאת הייתה הסיבה שהיא רק השתעשעה בו ולא עשתה משהו יותר רציני בכיוון. היחידה שהייתה מספיק רבת עוצמה כדי לעמוד מולם הייתה המלכה פליאנדריה אם להאמין להיר מאראדור.
ובירובידה הבינה שאם היא רוצה להשיג את מטרתה, יהיה עליה להכפיף את עצמה לאחרת. הדרך היחידה להביס חברה היא להצטרף לחברה אחרת. בירובידה הבינה את זה עכשיו, בכאב ובצער רב. הקמתה תדרוש ממנה יותר מדי עבודה כך שזו הייתה האפשרות היחידה.
ולא הייתה מוכנה להשלים עם זה. היא העדיפה להיעלם בערפילי ההיסטוריה, רק לא זה. ומבלי להרגיש בזה, בירובידה התחילה להיסחף מעל העולם, כשהיא בוכה על כך שהפסידה, קו אחר קו של דמותה החיוורת נע לעבר ארסאדיל. הדרך היחידה שתוכל להתקיים בארצות האלו הייתה באמצעות בורות מבורכת – בירובידה הייתה מבוי סתום, ברבודה הייתה הדרך.
---
לפעמים התחשק לאובירה לבעוט בארצות הבר. לשם מה לשלוח אותה עם אוסף הבהמות הללו, הרכובות על סרטני ענק, רק כדי שהבעיה תפתור את עצמה כשהם במרחק של ימים. כשהם התחילו, רק ירד גשם מפעם לפעם, עתה נסחפו לעברם איים של קרח מהצפון. העונה הקרה של ארצות הבר הלכה והתקרבה. ואף על פי שזו הייתה העונה האהובה עליה, אובירה העדיפה לנוח בה ולא לערוך הרפתקאות לתוך הביצות. בנסיבות רגילות, היא הייתה יותר משמחה על כך שהבעיה פתרה את עצמה אך זה אמר שהיא לא תקבל את רוחה של אנטיגואה.
"הירן אובירה," פנה אליה באראזור בפנים תמהות "למה אנחנו עדיין זוכרים את קרוגונד?"
העובדה שהיא באה מארצות אחרות לא אמרה שהיא הבינה איך הארצות הללו עובדות. למעשה, היא יכולה לפנות אל אדוניה הלבנים בתקווה שלהם יש מחשבה אחת או שתיים להציע בנושא.
'
לזמן יש חוט והוא שומר על שלמותו.' הייתה התשובה, שעד כמה שהייתה מתחמקת וסתומה, הייתה, לשם שינוי ברורה לאובירה. היא לא חשבה עד כה שעם קיומו המובנה של התוהו, האירועים בארצות הבר התקדמו בצורה הגיונית זה מתוך זה והסדר לעולם לא השתנה. קרוגונד היה עתה חלק מקו הזמן ולכן שום דבר לא השתנה כשהוא הוסר מארצות הבר – ומאלג'יבר חזר לארצותיו.
"כן. זה נשמע מתקבל על הדעת." אמר באראזור בעוד שרוכבי הסרטנים האחרים מגרדים במצחם בניסיון להבין את ההסבר. ואז היא שמעה את אדוניה מוסרים לה שהשמונה יעניקו לה את רצונה – היא מילאה את רצונם ולכן עליה לקבל תגמול. היא שמעה את הביקורת המוסווית בדברם. גם לה וגם להם לא היה מובן למה היא צריכה לקבל תגמול על כך שהיא לא עשתה מאומה. רק הזיזה את התחת שלה על פני חצי מהנסיכויות במשך קרוב לחודש וחצי. כמו שאומרים, רצונם של השמונה לעיתים קרובות לא מובן.
'
היוצר אומר שהכוונה חשובה לא פחות מהמעשה. והעובדה שברבודה ידעה שאתם בדרך היא כמעט כמו להיפגש איתה. היא העדיפה להיפגש עם וארמימונה על פני להיפגש עם המשלחת.' הסבירו אדוניה בנימה שהבהירה שהם רק השליחים בסיפור הזה. והיוצר אדון לעידן הזה, עידן האנושות.
ברק מתפתל בשמיים האפורים, ברק לבן של רוח שזה עתה שוחררה מבשרה, בדרך אליה. אובירה ראתה את קריסוואיל נמתח במקומו על סרטן הענק. זו הייתה הרוח של אנטיגואה. האקדמיה מיצתה את ענייניה איתה ושלחה אותה אל השמונה.
והם כיבדו את הצד שלהם בהסכם ושלחו אותה אליה.
"אפשר להתחלק בה." הציעה אובירה כדי להימנע מעימות איתו "נפצל את הרוח בינינו."
קריסוואיל גלגל את ראשו חד האוזניים בלעג ואמר: "זה יהרוס את הרוח, אובירה. ובכנות, היא שלך בזכות. כבר לפני זמן מה קיבלתי הוראה מלמעלה לא להילחם על הרוח שלה. אינגאר מצאה לעצמה מועמדת מבטיחה חדשה וקצת פחות מטורפת ממי שהייתה אנטיגואה."
האחים הורגרים לא הוציאו הגה מפיהם כמה לא צודק שלא הציעה לחלק איתם את הרוח, כמובן.
"האם הרשתה לך לספר לנו מי?" שאל האנמינדן הורגרים שנראה כאילו נחתך בלהב חרב.
"מי שבאנו להציל. מסתבר שמאראדור הציג אותה בחברה בהיכל אלף החורים." הוא ענה.
אובירה קיפלה את שפתיה העליונות והעירה, מביטה לעבר הברק הלבן המתקרב לעברה, "האם האירועים האחרונים לא שינו את דעתה של אינגאר?"
"לא."
ואובירה לפתה בכוח רצונה את הברק הלבן. דם ובשר של עננים התגבשו מסביבה כערפל. ובן רגע, צנחה לאיטה תינוקת יפהפיה מבנות עמה לתוך זרועותיה המעוגלות של אובירה, מזכירה לה את הבת שהותירה מאחוריה עם מותה בפעם הראשונה באיי הדרקון. האחרים יכלו רק להרים גבה וקריסוואיל אף אמר: "חשבתי שהיא תופיע קצת יותר מבוגרת, אובירה."
וחיוך עלה על פניה של אובירה, חיוך שהיה שמור רק לה ולתינוקת החדשה שהביאה לעולם.
