סיפור קוץ ודרדר אפילוג

[הלדין]

תודה רבה.

הסיפור של אנטיגואה נמשך רק שלושה פרקים. ההיזכרות הזו בעבר מתישה את אנטיגואה.

 

[הלדין]

פרק שישי: "רוח טרופה"​

את השנתיים הבאות העברתי בין יישוביה השונים של מאלאקבייר. באותה התקופה, מאלאקבייר הייתה יותר מיושבת משהיא כיום כך שיצא לי לגלות את היכלות הערפל בכפר. הם לא השתוו בשום צורה ואופן להיכל הערפל של אראקמורין שהייתה גם אז עיר גדולה – הגם שהוא היה ההיכל הראשי כך שהוא היה חייב להיות הכי גדול. עזרתי לאחיותיי יושבות הקבע בכפרים להסתדר יותר טוב עם הערפילים של אמא לילה וזה לא מילא את הריק שבי. בשלב מסוים הובילו אותי נדודיי ליער האבן של טאל'קאבור. המדענים שם, שצפו במתכונותיו המשתנות של הקרח לצורך זה, לא היו מועילים יותר מאחיותיי יושבות הכפרים. הו, אפילו אמא לילה הייתה זקוקה למודדים, מכמתים ושאר מחשבים שיעזרו לה באכיפת חוקיה על מאלאקבייר. כמו שהם ערכו את חישוביהם למענה, הם ערכו חישובים למעננו, בני התמותה. אני לא מתכוונת להתעכב יותר מדי על הדרך שבה הם ערכו את חישוביהם. אני רק אומרת שחישוביהם עבדו באותה המידה של היעילות הן על עמודי האבן של עירם והן על עור השיש שלנו. לאחר מכן המשכתי אל מבצרי הטבעת שמגינים על מאלאקבייר. מדבריהם, הבנתי שהיכלות הערפל שם שונים לחלוטין מאלה שמוגנים בתוך הטבעות שלנו. חשבתי שאולי אלמד משהו מהאחיות הקשוחות שם. הדבר הראשון שלמדתי שם הוא להשתמש בקוצים של קיפודי המלחמה שלהם כהמשך של ידיך אבל זה כבר עניין של נוהג. היות והמבצרים שמרו על הטבעת, אפילו אחיותיי היו צריכות ללמוד להגן על עצמן מאויב. אלה שלא היו מספיק קשוחות הסתלקו באנחת רווחה להיכלות ערפל שלא דרשו הגנה עצמית כחלק מהיכולות שעמדו לרשות האחיות האומללות. גיליתי שאלה לא היו צבאות הרוזנת. אלה היו בעיקר טרולים תועים, פולשים ממערות אחרות וחיות שהתרגלו לאפלת המעמקים. האחיות שם צחקו על תמימותי. הן הסבירו שלו הרוזנת רצתה לפלוש לתוך מאלקאבייר, היא הייתה פולשת דרך המדרגות הדלוקות שמובילות אל האגם שממנו אנחנו שואבים מים. עם זאת, הן השלימו את הפערים בהשכלתי אך לא נשארתי שם מעבר לזמן שדרשו חובותיי. הייתי אחות נודדת עד שאמא ערפל תחליט אחרת.

לאחר שהעברתי מאה ימים בחברתן, הן הודו בקיומו של המגדל הלבן.

בקרב החניכות היו סיפורים מעט מופרכים על כך שכוחותינו וכוחות הרוזנת קבעו שדה קרב. כל מי מאיתנו ששמעה את הסיפור לא הבינה למה בריה מודלקת כמו הרוזנת בכלל תסכים לשדה קרב מוסכם עם אויבותיה המושבעות. זה מעיד כמה אנחנו, החניכות, הבנו בענייני המבוגרים. אקדים ואומר שנדהמתי לגלות שהמגדל הלבן אכן קיים והרוזנת נאותה.

אוסיף ואומר שלנהל מלחמה במעמקי האדמה זה בכלל לא פשוט. מאלקאביר הייתה מערה אחת שנחצבה והורחבה במשך דורות מסביב לשורשיהם של ההרים הצפוניים. מה שהקיף אותה היה, במקרה הטוב, סדרה של מערות קטנות שחצצו בינינו לבין המערות הגדולות האחרות, ובמקרה הגרוע, מסד האבן והעפר של הארץ עצמה. אם רצית להעביר צבא שם, היית צריך לפצל את הכוחות מספר רב של פעמים. הרוזנת, כך חשבו האחיות שדנתי עמן, הגיעה למסקנה שהמאמץ דלוק והגיעה להבנה עם אויבותיה.

כך בא לידי קיום המגדל הלבן. המקום הכיל בתוכו חברה מעורבת: גם אחים וגם אחיות. הו, אמא לילה קיבלה גם גברים אם הם היו מתאימים. פשוט היה רק תת מסדר אחד שקיבלם. החברה שלכם רופסת במידה שלא ניתן להעלות על הדעת אם אתם לא נותנים את הדעת על ההבדלים בין גברים ונשים. הייתה סיבה מצוינת שהם התקבלו רק לאותו תת המסדר – וכמובן, נדחו משאר התת-מסדרים. לפני שנעשיתי לאחות נודדת, היו לי שבע ילדים ומהם רק שתיים נעשו לאחיות. אחרי מה שקרה עם אבי, נזהרתי לא לתת חשיבות לבני משפחה. אמא לילה ושירותה היו אמורים להיות הדבר היחיד שאמור לעמוד לנגד רוחי. עצוב מעט, לא?

המגדל הלבן היה חסר מדרגות.

או שריחפת על הערפילים כמו אישה או שטיפסת על קירות הקרח כמו גבר. זה נועד לעודד את יושבי המגדל להתחבר לאמא לילה וההיבטים השונים שלה. כשהצעתי להצטרף לשם, האחיות לא התלהבו מזה. הם טענו שזו החווייה הרוחנית הכי מקפיאה בכל מבצרי הטבעת. הרוזנת לקחה ברצינות את הצד שלה במלחמה מולנו. והיו סיפורים על אחיות שכבר נשברו. כך שמעתי לראשונה על האחות פריסטימה גלמוד שהסיפורים על נפילתה היו מפותלים כמעט כמו הסיפורים על הרוזנת. נראה שמאה השנים שחלפו מאז רק עזרו לניפוח האגדה מסביב לה. מאוחר יותר גיליתי שהיא הייתה בת לשושלת מקפיאה שהושכחה מלבבותינו. הלקח מהסיפור נשאר כפי שהיה: לעולם אבל לעולם אין להקל בערך אויבתנו הדלוקה. לקח שאני לקחתי בחשבון כשהתגנבתי למגדל הלבן.

האמנתי שעל ידי עימות עם הרוזנת, החור ברוחי יתמלא. האחיות הזהירו אותי שרק הקשוחות שבינינו נשלחות בדרך כלל להתעמת עם הרוזנת ושלל הקסמים המודלקים שלה. אני חושבת שהן היו לפעמים יותר יצירתיות מהרוזנת בכל הנוגע לשלל הקסמים המודלקים שלה. ככלות הכל, הן היו רבות והיא הייתה רק אחת. רק הן אשמות שהסיוטים שלהן חזרו. המגדל הלבן לא היה שמור. למה שישמרו על מקום שהיה אמור להיות סוד מעורר חלחלה? מי יתגנב לשם מרצונו החופשי כשהוא יודע שהרוזנת עשויה להשחית אותו בכל דרך קיימת? עם כל היצירתיות שהן הפגינו, הן לא יכלו לדמיין אותי אפילו אחרי כל הזמן שביליתי איתן.

כך חציתי בקלילות את הכניסה למגדל הלבן ונישאתי אל על הערפילים הלבנים אל העימות.

אני לא זוכרת את חציית המגדל הלבן. אני יודעת מפעמים אחרות שהייתי שם שהוא מחולק לשמונה קומות ובכל אחת מהן אמת משל עצמה. אומר בכנות שלא כולן חזקות באותה מידה. היות ומעולם לא ראיתי אור קודם לכן, החיזיון היה של צללים שחורים ולא של אור וצבע.

שמעתי אישה בשם זארמידה גאלמוד שמעולם לא שמעתי עליה מקודם מדברת עם ישות שהיה לה קול עמוק מכדי שתהיה אנושית. היא התמקחה לגבי החוזה שיהיה לה עם אותה הישות לה ולדורות שיבואו אחריה. אני מודה שלא הבנתי בדיוק מה החיזיון רצה ממני – הגם שידעתי שזכרתי שפריסטימה הייתה בת לשושלתה. החיזיון ויתר עליי בייאוש ונתן לי להתקדם למעלה אל הקומות הגבוהות יותר של המגדל. כשאין לך אמונה, מספיק גם... בורות.

החיזיון השני נגע לאישה בשם אראקוזה גאלמוד. היא הייתה משנתה של אמא לילה בדורה.



האישה דיברה אל הישות הזרה ואמרה שהיא צריכה שם יותר מרשים מהשם שהבריות נתנו לה אז: אמא ערפל. אני זוכרת שהרגשתי מסופקת. סוף סוף אתגר שאני מבינה למה הוא קיים בדיוק. ואז קלטתי שהשם החדש שהוצע לישות היה אמא לילה. אני חושבת שהרעיון שהדרגה הכי גבוהה שהכרתי היה פעם שמה של האלה שמשלה בחיינו גבל כמעט בחילול הקודש מבחינתי.

החיזיון השלישי נגע לאראקוזה גאלמוד השניה. היא הייתה שם כשהמגדל הלבן חדר לתוך מאלאקבייר מלמעלה. היא הזהירה את אמא לילה שמי ששלחה את המגדל הלבן – הרוזנת לא הוזכרה במילה – יכולה לתעל דרכו את עוצמתה כמו שמתעלים עוצמה דרך מטה. אמא לילה אמרה שאם התנאים שהיא מציעה ללקוחות שלה לא מספקים אותם, הם יכולים ללכת.

הבנתי שהאלה שלנו איננה קנאית כפי שלימדו אותי בהיכל הערפל. מותר לי להתמקח עמה.

ורוח סלסלה את הערפילים שנשאו אותי למעלה, לעבר האגם הלוחש שם המתינה הרוזנת

 

[גאלאן]

פרק מעניין, ממוקד פיתוח-עולם. זה נחמד שהפרק הקודם איפשר לי להכיר את הגבירה יותר ולכן אכפת לי ממנה ומהמסעות שהיא עברה. אני כן מרגיש שבגלל שנקודת המבט שלה כל כך שונה משל האנשים שפגשנו עד עכשיו, כמעט כאילו זה סיפור אחר שנפגש עם הסיפור השני. מכאן הניחוש שלי מקודם שזה למעשה הסיפור הראשי ומה שהיה עד עכשיו הוא מסגרת - הם מרגישים שונה.

הסלנג סביב החום (דלוק, קפוא) חמוד ומוסיף. יש אולי פעמים בודדות שהרגשתי שהיא קצת חוזרת על עצמה עם המילה דלוק, אבל בגדול זה נחמד מאוד.

אני מרגיש שהפרק נגמר בcliff hanger ואני לא כל כך יודע איך להרגיש לגביו עד שהמפגש עם הרוזנת יתרחש. באינסטינקט אני מנחש שמה שהיא תגלה על האלה שלה יזעזע את עולמה יותר מהחזיונות, אבל אני לרוב די גרוע בלחזות סיפורים.

אני לא בטוח איך לדמיין את המערות. מאיך שהן הוצגו, הייתי מנחש שאלמנטים של אור וחושך ישחקו תפקיד חשוב, כמעט כמו קור וחום. מצד שני דברים כמו ערפילים ולילה אני לא מזהה עם מערות.

 

[הלדין]

ביקורת מעניינת.

ראוי לזכור שאנטיגואה עיוורת ואני לא חזק בתיאורים. למען האמת, אנטיגואה כבר עכשיו במצב רוח עצבני. היא רק זקוקה למישהו שימקד את הזעם הזה. הסיבה לכך שהאלוהות נקראת 'אמא לילה' היא משום שחשבתי ש-'אמא אפלה' קצת שחוק. טוב, האנשים אלו לא בחרו לחיות מתחת לאדמה מרצונם החופשי לגמרי. הם צריכים מילה שתבטא שמדובר במצב בן חלוף. בכל מקרה, כל המטרה מאחורי הסיפור הייתה רכישת הסימפתיה של ברבודה כלפיה. זה לא בהכרח השיג את ההשפעה הרצויה במובן הזה.

​

 

[הלדין]

פרק שביעי: "רוח שבורה"​

התחושה הראשונה של העולם מחוץ למאלאקביר שאני זוכרת הייתה את הכפור המצמית. שלמתי הלבנה שהייתה לי לבגד כל ימי חיי פנתה כנגדי. יכולתי לשמוע את לחישתה של הרוח המתקדמת על מדרונות ההרים הצפוניים, מתפצלת ומתאחדת מעל מצוקים וקרחונים.

"קריסוואיל."

המילה הזו הפחידה אותי יותר מכל הסיפורים שסופרו לי קודם על הרוזנת משום שקולה השתייך למישהו ממשי שעמד לא הרחק אם זו הייתה המילה הנכונה. התחושה לא הייתה שהוא עומד אלא נשען על אחת מידיו ועומד על אחת מרגליו וכל הגוף שלו נהפך מבפנים לבחוץ בצורה כזאת שיכולת לשמוע את הדם שלו מפמפם. ואז הבנתי שדמו גם ניתז על ידיי החשופות, מכתים אותם בתחושה שאני לא אהיה נקיה יותר מדם זה.

"לא חבל שאחרי שעפת את כל הדרך הזאת להיבהל מכמה נוזלים."

כשהוא אמר את זה בדרכו המשונה והניחרת, הבנתי שמה שהיה לי על הידיים לא היה רק דם אלא גם נוזלים אחרים של גופו שניתזו עליי. איך בדיוק קריסוואיל אמור להיות בחיים?

"אני מבין שאף פעם לא שמעת על ביעותים."

רק אז אזרתי אומץ לשאול: "אז כל הסיפורים על הרוזנת היו שקר?"

שמעתי אותו משחק בגפיו ופולט תוך כדי כך צחקוק נוזלי בעודו עונה: "כאן במקום הזה?"

ההבנה נחה עליי יותר מדי באיטיות. קריסוואיל היה מי שקיבל את מי שעלו אל פני השטח. החלטתי לנסות שוב ושאלתי: "ואיך אני נפגשת איתה?"

הביעות צחקק והפעם בצורה גזית ואמר: "את הולכת לסקרימנדיר והוא מסדר לך פגישה."

כל העניין הזה לא מצא חן בעיניי. הרגשתי שהחור ברוחי לא היה שווה את תחושת הגועל. קריסוואיל , שלא היה זר לדברים אלו, אמר, בנימה רצינית יותר, "ואני מסדר לך פגישה. הרוזנת רוצה לפגוש אותך."

החלטתי להרים ראש ושאלתי: "כיצד אתה אמור לגרור אנשים אל האבדון עם גישה כזאת, קריסוואיל?"

הרגשתי שהוא עוד רגע מתפקע מקולות דוחים בטרם השיב: "אני רעב. סקרימנדיר משאיר אותי כאן הרבה זמן. אל תשקרי לקריסוואיל המסכן. אני מהביעותים הטובים שניזונים מדברי אמת. אוי ואבוי לך אם היית מול ביעות רע שניזון מתהילה שהיה כבר הופך אותך."

באותו הרגע הבנתי בדיוק לאיזה דבר מודלק הכנסתי את עצמי והבנתי למה הוא הוצב שם. אם לא הייתי נתקלת בביעות הזה, ההיתקלות בהם מאוחר יותר הייתה עוד יותר קשה עבורי. למדתי מאז שאין ביעותים רעים. אפשר להסתדר איתם אם את יודעת לתת להם את מבוקשם. תחושת הסכנה שאפפה אותי לא הייתה לגמרי במקום. חשקתי את שפתיי היבשות ואמרתי: "תוכיח לי ותסדר לי פגישה עם סקרימנדיר."

הוא פלט שורה של חרחורים נוזליים כשהתחיל ללכת הצדה. הכיוונים אצל ביעותים משתנים בהתאם למה שמתאים להם באותו הרגע. נאנחתי לרווחה כשהתחלתי ללכת אחריו, בשלג. אני לפחות מקווה שזה היה שלג ולא איזו הפרשה משובבת נפש אחרת של הביעותים. וכן, הייתי צינית מקודם.

סובלנותי נמתחה עד הקצה בעודי מדשדשת בתוך השלג. חשתי את הקור לופת את איבריי. העולם בחוץ גרם למערה בה נולדתי להיות חמה ונעימה. אחרי אלף צעדים, שאלתי: "קריסוואיל, איך זה לא שקר לך?"

"המורים הזקנים שלי נהגו לומר שהעולם קשור בחוטים זה לזה. כל דבר שאת עושה קשור אליך בחוט. כשאתה נעשה ביעות, החוטים מתחילים להיחתך בזה אחר זה. קר לי בדיוק כמוך. פשוט יש לי פחות חוטים שמחברים אותי אל החוטים של הכפור כך שאני לא חש... בו."

אף פעם לא חשבתי שלחתוך את חוטי ההווייה יכול להישמע כמו רעיון כל כך טוב. עד כה רק שזרתי את החוטים שלי בחוטים של אחרים. אותם חוטים חנקו כמו הכפור שהקיף אותי. סביר להניח שהוא רק חזר על דברים מהכשרתי כמשרתת של אמא לילה. כמו בתקופתכם, למדנו את היסודות.

"על מנת ללמוד איך לעשות את מה שאני עושה, את צריכה להסתכל על זה מבחוץ, אנטיגואה."

המשכתי ללכת אף על פי שלא זכרתי שום נקודה בה הצגתי את עצמי בפני הביעות הדלוק. התחלתי להבין למה הוא התכוון שהוא רעב. הוא היה רעב לחוטים שקשרו אותו לעולם. מוזר שמה שאת באותו הרגע לא מעריכה הוא אותו הדבר הנחשק שבעתיים עבור האחרים. הוא לא היה צריך להוסיף שהיחידה שיכולה ללמד אותי את זה היא הרוזנת. הבנתי את זה. ככל שהמסע התקדם, אני עברתי מהליכה על שתיים להליכה על ארבע ולקראת הסוף, לזחילה. מעולם לא זכרתי שחוויתי כאב כה עז שגרם לי להוקיר כל רגע ורגע בחיי מקודם. הרגשתי שכל מה שהייתי קודם היה רגש שעמום של ילדה מפונקת שהחיים היו קלים לה. האשמה על מות אבי התחלפה בזעם על עצמי. הייתי יכולה לעשות יותר קודם ואחר כך. הייתי לא ראויה להיות בת לאב שוויתר על כל חייו רק כדי להיות קרוב אליי בהיכל הערפל. אני חושדת במבט לאחור שהיינו מגיעים לרוזנת קודם אלמלא קריסוואיל הוביל אותי בזיגזג.

לבסוף הנחתי את סנטרי על מדרגת השיש. יכולתי לשמוע את הבל פיו החם של יצור חי. היא עמדה מעליי בלי שמץ של בושה ונתנה לי להתפלש במה שהנחתי בתמימותי שהוא שלג.

"כפי שהייתי לפני זמן רב," אמרה הרוזנת בחמימות "האם את יודעת למה באת עד לכאן?"

קריסוואיל היכה בגפיו בשלג והציע שאם הרוזנת לא מרוצה, הוא ואחיו יכולים לזלול אותה עד שתהפוך לאחת מהם כמו הקודמות. חוט דק של תובנה התחיל לחלחל בי לאן דחפתי את עצמי. הרוזנת ספקה בכפיה כמחכה לתשובה. הבנתי שלא הייתה לה בעיה לשלח אותי למות. לא יכולתי שלא להעריץ אותה על קשיחותה. זה מה שהייתי ראויה לו באותו רגע קפוא ומר.

"אמא לילה אמרה שזה בסדר."

יותר מביעות אחד עמד על סף השמעת צחוק כשהרוזנת נקשה באצבעה ואמרה: "זה בסדר."

ויכולתי לשמוע את קריסוואיל משמיע יבבה חנוקה על כך שחמקתי מגורל גרוע מן הכפור. הוא לא הזיק לי יותר ממה שהורשה קודם. רעבתנותו לא אפשרה לו לא להיזון ממני אבל הוא שלט בה מספיק כדי שלא אהפוך לאחד מהם. אם לא הייתי עוברת את מבחן הרוזנת, הביעותים היו טורפים אותי ואני הייתי מצטרפת אליהם.

הזמן עבר ואני יכולתי ללכת על שתיים שוב. הרוזנת אמרה לי פעם ברגע של היסח דעת שאם הייתי מביעה ולו השתוקקות ולו קלה ביותר באותו רגע של פגישתנו, הכל היה אחרת. כוונתה הייתה להשתוקקות אל משהו מעבר לאמיתות שהונחו כפיתיון לרוחי במגדל הלבן. ההשתוקקות שלי הייתה לצדק על מה שעשו לאבי. לא רציתי לדעת את מה שהסתירו ממני. הייתי עיקשת ביגוני כך שבטח לא שמעתי את דבריה של אמא לילה לאורך השנים שהייתי משרתתה. דברים שהיו עונים על תשובותיי ואולי סותמים את החור ברוחי ואולי לא סותמים.

גיליתי שהרוזנת הייתה בודדה בקרב הביעותים שסרו למרותו של סקרימנדיר שסר למרותה של גבירתו אינגאר שחבה נאמנות מעורפלת לראזק, הצל שייסר את ארצות הבר בתקופתי. אני מודה שלא פגשתי את אינגאר אישית. סקרימנדיר סיפק את כל מה שהיה נחוץ לשתינו. הוא גם היה לשתינו כאדון, ובמידה משונה יותר, מורה. הידע שלו על העולם היה רחב ועצום לפחות מנקודת המבט שלי. עם זאת, את העיקר למדתי מהרוזנת שלמדה ממי שקדמה לה. וכך אירחתי לה לחברה במשך שנים ארוכות. אני אפילו לא זוכרת מתי הבנתי שמיציתי את כל האפשרויות שהיא יכלה לספק לי. על אף אהבתי העמוקה אליה, ידעתי שאחליף אותה. סקרימנדיר היה ברור בנושא הזה.

גבירתו אינגאר לא הייתה צריכה שתיים מאיתנו. זה לא בדיוק מעניינך למה היה זקוק לנו, ברבודה.

ובמשך כל אותו הזמן, קריסוואיל המשיך ללוות רוחות שבורות שגם ביקשו להיוולד מחדש. אף אחת מהן לא הייתה מושלמת כמוני בחוסר ההשתוקקות שלה כך שמקומי היה מובטח. כולן רצו לדעת יותר מהאמיתות שהונחו כפיתיון עבורן. הן היו מסוכנות יותר בהשתוקקותן. אני הרגשתי בנקודה זו הקלה ושמחה בכל פעם שהביעותים טרפו את אחת המתחרות שלי. לא הייתי בי חמלה כלפיהן. הלכתי ונעשיתי הרוזנת ברוחי. ידעתי מבלי שתאמר לי שהיא הייתה פריסטימה גאלמוד. לשם כבר לא הייתה משמעות לה. לצערי לי אין את הקשיחות והענווה שהיו מנת חלקה של מי שנולדה למשול על מאלאקביר – ובחרה באפשרות אחרת. חשבתי שהפסדנו אמא ערפל שהייתה דואגת שאבי יישאר בחיים. עד כדי כך אהבתי אותה עד שהשליתי את עצמי שהיא הייתה הפתרון לכל בעיותיי כמו שאחיותיי האמינו שאמא לילה הייתה הפתרון לכל בעיותיהן. עם זאת, קיוויתי שלא נצטרך לפתור את הבעיה שסקרימנדיר הציב בפנינו: מי משתינו תשרת את צרכיה של גבירתו אינגאר טוב יותר? וכפי שהזכרתי, זה לא בדיוק מעניינך למה היה צורך בשירותינו.

מתי פגשתי אותו?

אני לא מצליחה להיזכר. חלפו מאז שנים רבות מאד כמספר פתיתי השלג שעל הרי הצפון. ואני לא מספרת את זה בשבילך אלא למען הבהירות. נותר רק סיפור אחד שאני רוצה לספר.

צעדתי עם הרוזנת לאורך חופי האגם הלוחש. הרוזנת הצביעה לעבר הקרחונים הנמסים לאיטם לתוך האגם. היא תמיד חשבה שזה פיוטי: המוות משיג את כל הדברים בסוף. אפילו קרחונים גדולים, שלא אמורים להימס, גוועו לאיטם לתוך האגם הלוחש שנולד מגניחותיהם. בנקודה זו כבר עזבתי את האנושיות מזמן וזכיתי בעיניים. ברצינות, זה לא חשוב, ברבודה!

חשבתי בעודי צועדת לצדה על האומץ בלתת לנחיל ביעותים לזלול כל פיסה של אמת דרכה על שושלת גאלמוד עד שלא נותרו אלא שקרים וסיפורים שהם לא מסוגלים מטבעם לעכל. הייתי רוצה להיות טהורה כמוהה ממשקל העבר. סיפורים, גם אם הם מכילים אמת בתוכם, אינם מספיק אמתיים כדי שהביעותים יוכלו להתקיים עליהם. זו הסיבה שהם חסו על נחלתנו. אנחנו היינו כל הזמן מזון לרעבתנותם האדירה. והרוזנת דאגה שהכל יעבוד שם כפי שצריך.

ומדרגות אנאקלומה הדלוקות חרקו מימיננו כשהלקינדה באה לבסוף להציל אותי מהרוזנת.

הרוזנת עמדה במלוא יציבתה הזקופה: אלפית גבוהת קומה וחיוורת עם שיער שחור שהתפצל ונפל על שתי כתפיה בעודו חושף את צווארה הארוך והענוג. והיא לבשה את השלמה שחורה. הלקינדה הייתה נמוכה יותר עם פנים שהיו אחת לאחת הפנים הדוחות ביותר שראיתי מעודי בלי קשר לרגשותיי אליה. אפילו הביעותים עם פניהם הלא מאוזנות נראו כיפים לעומתה. שיערה היה לבן כמו הערפילים שגלשו מעל גופה כגלימה שהסתירה את שלמתה הלבנה. רק ידיה החיוורות בלטו מתוך גלימת הערפילים וציפורניה היו צבועות בסגול מחריד וחסר פשר. לא היו לה עיניים מכל סוג שהוא. פניה הקרות היו ריקות לחלוטין מכל זכר לקיומה של עין.

שפתיה נעו כשזרוע אחד של הערפילים עזבה את גופה וחשפה רצועה משלמתה הלבנה. הרוזנת ביקעה את המציאות עם בקעים שחורים שמפלים קטנים של אוויר קר נפלו לתוכם. זה לא קסם חזק במיוחד אבל הוא היה אמור לפזר את הערפל כי לא משנה כמה חזק היה הקסם, הערפל היה חזק ממנו. ברור מאליו שהאמיתות שהחזקתי בהן קודם לכן היו שגויות. העולם שהכרתי לפני הרוזנת היה שונה לחלוטין אלמלא הערפילים של אמא לילה סוככו עלינו. זו הסיבה שאלה שהשתוקקו לאמיתות נופו ורק אלה שהשתוקקו לנקמה כמוני נותרו. יכולתי רק לפעור את עיניי הכחולות בחוסר אמונה. לא היה לי את האומץ להתעמת מול הלקינדה עם השליטה המוגבלת שהייתה לי בקסמי הרוזנת. חשבתי על היהירות שלה לנסות להציל אותי כשהיא הייתה אחראית למות אבי לפני שנים רבות. היא הבטיחה לי הבטחות. הייתי יותר משמחה לשים קץ לקיומה העלוב. אפילו עתה ידעתי שהיא שיקרה לעצמה שהיא אוהבת אותי יותר ממה שאני ידעתי. זו הסיבה שחירפה את נפשה ובאה להציל אותי. הביעותים רכנו מסביב ובראשם סקרימנדיר שקרב אליי ואמר: "הגיע הזמן ללכת, אנטיגואה."

מצאתי את עצמי שוקלת את צעדיי. ידעתי שהם יגדירו את העתיד שלי לטוב או לרע. לו השתוקקתי לכח, המראה של הרוזנת מובסת על כל צעד ושעל על ידי הערפילים הקרבים היה מעביר אותי אל צדה של הלקינדה. אני חושבת שמה שהכריע הייתה העובדה ששנאתי את עצם קיומי במאלקאביר ולו כאן הרגשתי משוחררת מציוויי הטוב והרע המעוותים שלה. הייתי זקוקה לתחושה הזו שאני יכולה ביום מן הימים לפגוע במאלקאביר באותה העוצמה שהיא פגעה בי. למדתי עוד מקודם להקריב כל מערכת יחסים שהייתה לי למען טובת הכלל, מהי מערכת היחסים שלי עם הרוזנת אם לא קורבן למען טובתי? זה מה שארצי לימדה אותי.

בחרתי לבסוף ללכת אחרי סקרימנדיר למקום מבטחים. נתתי לביעותים לזחול על גופתי, לזלול את כל מה שקשר אותי למאלאקביר, כפי שעשו בזמנו לפריסטימה גאלמוד. כששבתי, גופתה של הרוזנת נחה על שפת האגם הלוחש בעוד גבה של הלקינדה הנסוגה נראה באופק. המפלצת סוף סוף שכחה מקיומי הנלוז. הרגשתי שהיא מחפשת סיבה למה היא נמצאת פה. היא לא הבינה למה אזרה אומץ אחרי כל השנים הללו לעמת את הרוזנת עם חרונה של אמא לילה. אני ידעתי שלקחתי ממנה את הסיפוק בידיעת התשובות האלו וזו הייתה נקמתי בה. לעולם לא אפגוש אותה יותר.

מעתה אהיה אך ורק סיפור.

 

[גאלאן]

פרק עמוס יחסית, למרות שאני לא בטוח אם מבחינת כמות מילים הוא ארוך מהקודמים. פשוט קורה הרבה. כל החלק עם סקרימנדיר ואינגאר מבלבל אותי אבל אני חושב שזה מכוון, כי גם אנטיגואה לא נשמעת בטוחה בעצמה בנוגע אליהם.

הביעות שאנטיגואה פוגשת בתחילת הפרק לא בדיוק כנה איתה, אבל להבנתי הוא גם לא (רק) שיקר. האם הם אוכלים רק סוגים מסוימים של אמיתות? זה נשמע לי הגיוני שכן, אבל אני לא בטוח אילו (אני לא יודע אם אנטיגואה יודעת, אבל לפחות החלק על ניתוק החוטים נשמע שהיא מקבלת כפשוטו).

אני חושב שהלקינדה נראית כמו שאנטיגואה נראתה כשהיא יצאה מהמערה. זה כנראה משמעותי שהיא חושבת שזה מראה מכוער.

בקריאה שנייה של הפרק אני חושב שהבנתי שהלקינדה כנראה הגיעה עם אותה המטרה כמו אנטיגואה, פשוט לא סטתה מדרכה. הסיפור על הכוח האדיר של הרוזנת היה בסופו של דבר רק סיפור.

 

[הלדין]

תודה על התגובה. אני חושש שהפרק דורש מעט עריכה.

עד כמה שהפרשנות שלך להלקינדה מעניינת, הלקינדה מתעמתת עם הרוזנת כשמלוא כוחה של אמא לילה עומד מאחוריה. מטבע הדברים, אם אמא לילה, בלי קשר לטבעה המדויק, לא הייתה מסוגלת להדוף את הקסם האפל של הרוזנת, התיאוקרטיה שממנה אנטיגואה באה לא הייתה קיימת במתכונתה הנוכחית (עם זאת, הסיפורים על הרוזנת הם הסיבה שהלקינדה לקחה את הזמן.). לגבי הסיפורים על כוחה הגדול של הרוזנת, הסיפור עוסק בכוחם של סיפורים. זה לא שונה בהרבה מהדרך שבה הדוכס סלגלדור משפיע על חיי ברבודה. מדובר, בפירוש, באדם עשיר ורב עוצמה אבל כוחו והשפעתו בארסאדיל באים יותר מהסיפורים על עוצמתו ופחות מהפגנת עוצמה ישירה בינתיים.

אני מסכים אתך שאנטיגואה מזהה את ההסבר של הביעות כנכון מעט משונה במחשבה שניה. אני מודה שחשבתי בפרק הזה לפזר מעט אור על הדרך הדי פשוטה בה הקסם עובד בעולם. ייתכן וטעיתי בנוגע לזה. הביעות יכול 'לטעום' מהאמיתות של אנטיגואה אבל אסור לו בנקודה זו לחולל נזק שאין לו תקנה. אם היא לא הייתה עוברת את הבחינה של הרוזנת, זה היה כבר סיפור אחר.

לגבי סקרימנדיר, הוא פשוט מי שהנהיג את הביעותים המקומיים.

לגבי המראה של הלקינדה, לא בהכרח אותו מראה אבל בהחלט חסרת עיניים.

 

[הלדין]

הפרק נערך ואני מקווה שהוא יותר ברור עתה. הפרק הבא חוזר להווה.

 

[גאלאן]

היה לי קל יותר לקרוא את הגרסה הערוכה (מצד שני זה אחרי שכבר קראתי את הגרסה הקודמת, אז לא יודע כמה משקל יש לזה). גם העולם הפנימי של אנטיגואה מפורט יותר עכשיו, וזה מבורך בעיניי

בנוגע לדמותה של אנטיגואה - עד סוף הפרק שם היא מדברת במפורש על מה היא רוצה ולמה, תפסתי אותה קצת אחרת. קודם חשבתי שהיה בה סוג של סיפוק שהרוזנת נחה על שפת האגם כמו הקרחונים עליהם דיברה (התבגרות, החלפת המורה בתלמידה) ועכשיו הסצנה הזו נראית לי קצת אחרת. גם בשלב מאוד מוקדם נראה שאנטיגואה החליטה שייעודה הוא להחליף את הרוזנת והיא הייתה בסדר עם זה, למרות האהבה והערצה שלה אליה. היא אומרת שהיא השתחחרה מציווי הטוב והרע של מאלקאביר, אבל לי לפחות נראה שהיא החליפה נאמנות אחת בשנייה - אפילו עכשיו, היא מסרבת לפרט על אינגאר (אולי היא מתביישת? לי בכל אופן נראה שהיא עדיין נאמנה, לפחות ברמה מסוימת).

 

[הלדין]

תודה על התגובה.

היא אכן מתביישת שבן אנוש עלוב כמו סילווארן הצליח לרמות אותה. עם זאת, הסיבה שהיא לא מפרטת על אינגאר היא משום שאני לא חשבתי שזה משמעותי לסיפור וזה יותר בגדר 'יש עולם גדול מעבר לשלולית הקטנה שאת חיה בה' (אנטיגואה תדבר על רכילויות בנוגע לאינגאר עם מישהי שהיא בוטחת בה קרי מישהי שהיא שולטת בה וברבודה לא עונה להגדרה זו... ככה שניתן לומר שהיא לא מדברת עליה מחשש שדבריה יגיעו לאוזניה של אינגאר. אחרי מה שקרה לה עם סילווארן, היא לא לוקחת סיכונים.). סקרימנדיר, לעומת זאת, יוזכר בהמשך כמישהו שפעיל מאחורי הקלעים של הדוכסות המזרחית.

 

[הלדין]

פרק שמיני: "שביל של זכוכיות מנופצות"​

היה היה פעם נערה בשם דלוסיאנדה בעיר ושמה מגאסיס.

הנערה הייתה ציירת, לא סתם ציירת, אלא מועמדת מבטיחה של אגודת הציירים של מגאסיס. היא הייתה נחושה לעבור את מבחני ההסמכה של אגודת הציירים. היא בילתה ימים ולילות מול כן הציור עד שיום אחד נחה עינה על צל ולא היה זה צלה, כמובן, אלא אחד מהצללים. אמנים ותיקים ממנה יכלו לחיות את כל חייהם מבלי לפגוש ולו צל אחד. לה היה הכבוד לפגוש אותו בעת לבלוב אמנותה הצעירה. הצל נכרך סביבה והם נעשו לזוג מלא השראה. הם היו רודפים אחד אחרי השני לתוך הצבעים השונים של העולם. יום אחד, ביום המבחנים, היא רדפה אחריו לתוך הצבע השחור. היא לא מצאה את דרכה בחזרה ומאז היא מחפשת, מחפשת אותו שיסיים את המשחק המטורף הזה ויראה לה כיצד יוצאים החוצה.

דברים רבים מראילה שכחו אבל לא אותו, הסיבה לסבלן.

• ממעשיות מגאסיס

כשאנטיגואה סיימה את סיפורה, ידיים רזות, ידיהן של מראילה, מחאו לה כפיים באפילה. הודות לחושי האלפית החדים שלה, היא יכלה לראות את פיסת העץ, המגולפת בדמות אישה, מוחאת כפיים. היה בזה משהו יותר מטריד, מנקודת מבטה של ברבודה שמעולם לא הדאיגה את עצמה בגלל מעט סירחון, מהביעותים שאנטיגואה סיפרה עליהם קודם בכזה גועל נפש.

אנטיגואה נראתה מותשת מהעלאת זכרונותיה. תגובותיה היו רפויות בהרבה ממה שהיו קודם. ברבודה החליטה שעד כמה שהיא ראויה לרחמים, היא עדיין לא בוטחת בה לחלוטין. היא חשדה שאנטיגואה לא בדיוק מחפשת את אמונה. תחת זאת, אנטיגואה הצרה את מבטה.

"האם את מראילה גלאסנודון?"

ברבודה מצאה שהשאלה לא באה ממנה כי אם מאנטיגואה. היא התרשמה מכך שהיא לקחה ברצינות את אזהרתה מקודם. פיסת העץ המרחפת, שנעה עתה בכיוונן, ענתה: "ואם אנחנו, למה את במקום שלנו?"

אנטיגואה קימטה את מצחה החיוור ואמרה: "הובילו אותנו החוצה והמקום יחזור להיות שלכם. למרות כל מה שמיוחס לי, אני לא הולכת מראה מיומנת ובקיאה בדרכי המרחב הזה."

פיסת העץ המרחפת הסתחררה בחלל האפל של הארון בעודה עונה: "מקץ שנה ויום, אנטיגואה גלינדן, אני אקח את בבואתך."

שפתיה של אנטיגואה התעקלו בעיקול אכזרי שהבהיר שהיא יותר ממוכנה ומסוגלת ללמד את מראילה שיעור בענווה. ברבודה ידעה שאנטיגואה מתעסקת איתה ולכן לא יכלה להזכיר לעצמה שאל לה להתעסק איתה ובמיוחד כשהיא מאד מרתקת. לבסוף היא אמרה, בחביבות, "מקץ שנה ויום, אני אתן לך ניסיון אחד לקחת את בבואתי, מראילה. אם תיכשלי בנסיון זה, את שייכת לי עד שאחליט לשחרר אותך."

עיניה של מראילה הבליחו לרגע מתוך פיסת העץ, שחורות כצל, בעודה אומרת: "לכבוד לנו לקבל את בבואתה של עתיקת היומין. אם קודם היית סיפור, עכשיו תיזכרי רק דרך סיפורי."

ברבודה לא הצליחה להבחין לרגע בין הרוח המרושעת לבין הקוסמת המרושעת מהצפון. הן פשוט נשמעו לה באוזניה בדיוק אותו הדבר. העיקר שמראילה לא רוצה את הבבואה שלה. היא חיבקה את רבה שעדיין ישנה על כתפה. היא תהתה אם תצליח ללמוד הליכת מראה. הרי לפחות היא תוכל להבין איך מראילה נעה במרחבים שמעבר למראה. זה יהיה מושלם.

ולאחר מילים אלו, מראילה הראו להן את הדרך החוצה מהמראה.

---​

דמויית האנוש ששמה אובירה צפתה בחולה שהשמיע את גניחותיו האחרונות. מרפאתה של אגודת ההרפתקנים הייתה תמיד מקום מלא פעילות. אובירה טפחה על סמל המשולש שעל מצחה וחשבה על ההזדמנויות שנקרו פה לאדוניה הלבנים להפוך את העולם. אנשים תמיד רצו שאובירה תרפא אותם מבלי לחשוב שהם נעשו קצת ממנה בכל פעם שהיא עשתה זאת. חלק מהעולם שהיא נאלצה לעזוב בדמדומיה משום שעמה עשה אותו ללא יציב. היא יכלה רק להצטמרר על גורלם של אלה שעדיין לא הצליחו לעזוב, כלואים באומללות ובתוהניות ובעליבות שהם לא יכולים לדמיין את העושר, הסדר והפאר של ארצות הבר. הלוואי וכולם היו איתה בארצות הבר ולא בארצות הענן האומללות.

אגודת ההרפתקנים הייתה בין המקומות היחידים שקיבלו אותם. היא ידעה שאם תחפש טוב, היא תמצא כמה ביעותים מנומסים שהסתובבו במקום וחיפשו מישהו שיאכיל אותם בתהילה. לאנשיהן הנאותים של הנסיכויות, ההבדל בינם לבינה היה שהיא יכלה לרפא את חוליהם. הם היו מנומסים לדון בהבדלים ביניהם אבל הם היו שם מבלי שיאמרו את זה בצורה ברורה.

והיא יצקה מהות לתוך הפצע שנעלם לתוכה. לפי ההסכמים שנערכו בין אדוניה הלבנים לבין השמונה שמושלים בעולם הזה, אדוניה יכולים להיזון מעט מהעולם הזה בתמורת להגנתם. עבור אדוניה, הזנה משמעותה הייתה יצירה. כשאובירה לקחה את הפצעים מהחולה, אדוניה הלבנים ניזונו גם ממנה וריפאו את פצעיה. לנסות להסביר את זה לאנשים היה שקול לניסיון להסביר להם את דרך התרבותם של בני מינה. היא מצאה אצל מרבית בני שיחה חומה גבוהה במקום שנמצאה רוחם שהקשתה עליהם להבין את הרעיון של ארבעים מינים באותה המידה את הרעיון שהשמונה רבי העוצמה מעסיקים אחרים לא פחות חזקים כדי שיגנו על עולמם מפני ישויות עוינות שבאו מחוץ לעולמם.

והיו לו הרבה פצעים משום שהוא חזר מהקרב. הוא ואחרים נשלחו לפני השיירה המרכזית שהייתה שייכת לאחד בשם סילווארן ליווארד, גבר שחיפש צרות כפי שצרות חיפשו אותו. הפעם הצרות באו עם ניבים חדים כתער וצמא. סיראדה ואנשיה במינהלת המרפאה שלחו לשם רק את אלה שלא רוקנו לגמרי נהפכו ונלקחו ליער הגנבים שם הם שוטטו – הערפדים.

כשהאיש הזה ימות, רוחו תמשיך הלאה. היא הייתה מעדיפה שרוחו תיוולד מחדש כבן עמה. עם זאת, היו גבולות למה שהיא יכלה לעשות. גניחותיו הלכו ופחתו ככל שבריאותו הושבה.

היא הרימה את ראשה ומצאה את סראדה עומדת לידה, מתקתקת באצבעותיה על החצאית האדומה שלה שהתאימו לנעלי העקב האדומות שלה ולאפודה האדומה שלה ולשיערה האדום. פניה היו מכווצים בחיוך נוקשה שאמור היה להראות על נאותותה ומכובדותה. סראדה נהגה להזכיר שהיא הייתה מועמדת של אגודת הרוקחים. ואם הייתה עוברת את הסף, היא לא הייתה מבזבזת ולו רגע אחד איתם.

"מחפשים אותך."

אובירה הסתכלה על ערפל האדם שהשתרע מדלתות האלגום ועד החלונות הארוכים, הקבועים במסגרות כסף. על התקרה צויר הרפתקן , מוקף בחבריו הטובים ביותר, מסתער על אויבי לקוחו. היא לא הייתה היחידה ששוטטה ביניהם והציעה להם נחמה וריפוי. היה שם חתול מדבר שארג לחשים לתוך יללותיו ושוליית קוסמים שניסתה לרקוד את קסמיה.לצדם היו כמה הרפתקנים זקנים, מגוידים ולמודי קרבות שקיבעו עצמות ומרחו חולים במשחות. העבודה במרפאה נועדה לתקופות המתות שבין לקוח ללקוח. אפילו לסראדה היו לקוחות. אובירה בחרה לא לשאול מה ביקשו הלקוחות מסראדה לעשות עם הידע והכישורים שלה. עד כמה שהיא נראתה מגוחכת, היא הבינה בשיקויים.

ועזבה את כל עיסוקיה והלכה אחרי סראדה שהלכה על העקבים בחן של לוחמת מבני עמה. היא רחרחה את האוויר והסתכלה לעבר כפות רגליה החשופות של אובירה. דמויית האנוש יכלה לשמוע אותה עומדת לומר שרצוי שתקרצף את עצמה מהזוהמה של החולים לפני כן. היא תחליט אם להתקרצף אחרי שתדע מי הלקוח. אובירה הייתה נמוכה מסראדה וחיוורת. כשהיא התגלמה בדמות אנושית, מקורותיה כצורת ערפל חיה נותרו טבועים בתווי גופה: מהשיער הארוך הלבן ועד העור הלבן שלא נקלה אפילו בשמש היוקדת ביותר. לאחרים, עיניה נראו חסרות אישונים כאילו הייתה עיוורת אבל אדם שהיה מתבונן היטב בעיניה, מתכונת האור הייתה חושפת עבורו את האישונים. היא פיצתה על צבעיה החיוורים בבגדיה. היא לבשה היום טוניקה כתומה נינוחה שחשפה את עיקוליו המפותלים של חזה גדול שנצמד אל קווי המתאר של טוניקתה הכתומה. אפילו אנשי הנסיכויות לא היו עד כדי כך לא נאותים.

סראדה פתחה את הדלת הכבדה לתוך מסדרון רחב מצופה באבן שמש עמומה באפור דהוי עם נימים ירוקות. אבני שמש היו טובות כקישור לקסמים שקשורים לארץ בהיותן סוג האבן הכי נפוץ בארצות הבר. לאורך המסדרון פוסלו פסלים של קוסמים שניחנו במספיק עוצמה כדי לעצב את האבן בצלמם ובדמותם. אובירה תהתה למה קוסמים אלו חושבים שהם טובים מדי מכדי שכף רגלם תדרוך במסדרונות אגודת ההרפתקנים. פעם הייתה להם הצניעות לדבר עם ההרפתקנים בגובה העיניים. רק שוליות כושלים וקוסמים נחותים הגיעו לאגודה בימינו. מחשבות זעופות אלו היו עדיפות על פני לשמוע את קולותיהם המבעיתים של המזדאבים מהמכלאות מהצד השני של היכל ההרפתקה. אגודת ההרפתקנים תמכה בחבריה אשר רוחותיהם חוררו.

המסדרון שימש כעמוד השדרה של היכל ההרפתקה שהוסתר באחד מצלליו הנידחים ביותר של רובע המטבע השבור הרחק מעבר לכיכר המטבע השבור במקום שבו רואים את החומה.

לבסוף ליד פסל של קוסם שמן, שפעם עמד בראש אגודת הקוסמים של העיר הזאת, הייתה הדלת שסראדה חיפשה. הדלת נפתחה לתוך מסדרון קטן יותר שהתפתל כתולעת קרס בין שורת חדרים קטנים יותר שבהם הרפתקנים ולקוחותיהם יכלו להיפגש בפרטיות שהייתה יאה לבית זונות מאשר למקום שהיה כה גאה בעצמאותו לעומת חמשת המעמדות בנסיכויות. ובנסיכויות אפילו זונות באו ממעמד מסוים אף על פי שזה השתנה ממקום למקום בהתאם לרמת הנאותות במקום. כאן אגודות הזונות היו חלק שקט ומהוגן של מעמד הסוחרים בעיר. כך שאפילו זונות יכלו להרשות לעצמן להסתכל על ההרפתקנים, שלא היו שייכים לאף אחד, מלמעלה. אובירה כבר מצאה את עצמה כמעט בתוך החדר כשגבר מגולח ישב וגבו לקיר. גם לו היה שיער אדום כמו לסראדה אבל אובירה זיהתה את דוגמת הבגדים הלבנה וכחולה. הוא היה מאנשי משמר הבית, האגודה הנעלה ביותר של משמר הלוחמים. היא החליטה שמה שהיא שמעה קודם בין מילותיה של סראדה הייתה קנאה שהיא זכתה ללקוח עם ייחוס שכזה.

היא התיישבה בכיסא הפשוט. הוא שאל בעיניו את סראדה אם היא מוכנה לתת להם פרטיות.

סראדה סגרה את הדלת בעדינות כזו שאובירה דמיינה את הדלת נשברת. בינתיים, איש משמר הבית בירך אותה ושאל מספר שאלות שהתשובה להן קבעו את מידת נאותותה. למען האמת, בקרב בני עמה, זו הייתה סדרה של שלושים ושש שאלות, אובירה מצאה את העובדה שבני האדם ממהרים כמעט גובלת בגסות רוח הגם שהיא הייתה סקרנית לגבי סיבת בואו. הגבר היה עיוור לחזה. אובירה יכלה להעריך אנשים שהיו מסורים כמוהה לשליחותם עלי אדמות. לא שהיו לה בעיות מיוחדות עם לקוחות שהתאוו לגופה. רוחם תהיה של אדוניה, ככלות הכל.

"לבסוף הבנתי שמבין כל מי שמוכרים לנו, את היחידה שמסוגלת לפרוץ לתוך מראה, אובירה." חתך הזר ישר לעניין. אובירה רפרפה בגבות לבנות לעבר הדלת הסגורה ותהתה אם הם באמת אחים עם השיער האדום הזה. היא הייתה היחידה שראתה אותה פורצת אחת.

היה זה בתחילת דרכן שאובירה חשבה שזה יהיה משעשע להפחיד את סראדה עד מוות. פעם אחת, כשסראדה רקחה את אחד השיקויים שלה, אובירה פשוט הופיעה על הזגוגית וקפצה. סראדה נתנה לה בחג הלהבות הבא בקבוק רעם. היא שמעה שחברים סוררים של בני עמה משתמשים בו כדי לתגבר את מהותם. היא חשבה שתזכורת לידע ולמיומנויות שהיא אחזה היה עדיף על פני להסתבך איתה במעגל הולך ומסלים של תעלולים שהיה מסתיים במותה. אובירה כיבדה אותה מאז.

אדוניה הלבנים לא שלחו אותה כדי להכיל את מהותם בתוך מראות. אובירה חשקה את שפתיה בתנוחה שעשויה להיראות מאיימת ואמרה: "אני מתייחסת מאד ברצינות לכישוריי. אני לא פורצת למראות."

"הילדה בת השש עשרה שהמפלצת חטפה היא אזרחית של ארסאדיל." אמר שומר הבית בנימה שגרמה לו להיראות יפה עוד יותר מקודם "היית קודם במרפאה וראית את עבודתה."

"אנטיגואה גלינדן?!"

אובירה שמעה את השם נלחש בקרב הגופות למחצה של ההרפתקנים ששרדו את הקרב שסילווארן, בפזיזותו, גרר את כולם. לא שאובירה הצליחה להרכיב סיפור מתקבל על הדעת מכל הסיפורים שסופרו שם במרפאה. היא רק הבינה שאנטיגואה גלינדן הייתה צרות צרורות – והיא לא הבינה למה היא הסתפקה בילדה בת שש עשרה כשהיא יכולה להשמיד את העיר. לקח לה רגע להבין שהיו בקרבם קוסמים בעלי שיעור קומה די הצורך כדי לסכל את מזימתה. היא נזכרה בצרחות מהלילה.

איך אפשר לשכוח?

אדוניה הלבנים יסלחו לה על פזרנותה אם רוחה עתיקת היומין תיוולד כאחד מבני עמם. מעצם העובדה שהיא לא שמעה שום בת קול הקוראת לה לעזוב את העניין מאחוריה, היא ידעה שהיא נמצאת בכיוון הנכון מבחינת אדוניה הלבנים. אובירה נאנחה כשוקלת את הצעתו בכובד ראש עוד כמה רגעים בטרם הסכימה לבוא איתו. היא רצתה לומר "הלוואי והפעמונים יהדהדו את פגישתנו ואלף הדים ישמעו באלף פינותיהן של ארצות הבר מבעד לאלף אוזניים של האלף שיהיו הראויים לשמוע את צליל הפעמונים" אבל היא בחרה לומר: "טוב ונאה." כדי לא להפחיד את לקוחה עם מסורות בני עמה בנושא.

---​

נדמה היה שמראילה עוצרים מול כל מראה שנייה בארסאדיל. אפילו ברבודה, שלא הצליחה להבין איך היא קופצת ממראה למראה, התחילה להתעייף מהעצירות בדרך. אנטיגואה הסתכלה עליה בהבנה נדירה ואמרה: "היא רוצה את כל הזמן שאני חייתי עד כה. זה מה שהיא תשיג אם היא תשיג את זכרונותיי. כמובן שהיא לא יכולה לקחת את כולם – אז היא מחליפה זכרונות שמיצתה את תועלתם בזכרונות שעדיין מלאים עד אפס מקום בזמן."

לקח לברבודה רגע להבין בעוד מראילה משחרות לטרף אחרי עוד בבואה. זכרונות הילדות. זכרונות מהימים שבילתה עם פלאיאינארק ולמדה את דרך הסערה. זה מה שמראילה צדה. היא הבינה למה אנטיגואה מספרת לה. היא רצתה לדאוג שברבודה לא תנסה לברוח ממנה. ומראילה הייתה האפשרות היחידה שעלתה בדעתה.

אין לה דימיון מספיק מפותח לאנטיגואה הזאת.

עד מהרה הוביל אותן מסען אל שדרת האחוזות שמעבר לגבולות העיר. האחוזות השקיפו מצד אחד על רובע המטבע השבור ומצד שני על רובע האלונים הכורעים והיו מקום לעוצמה. אחת מהאחוזות היה ביתם של האחים הורגרים. ברבודה זכרה שלאנגורדה הורגרים היו רגעים של השראה בעודה מטפחת את עצמה מול המראה ושאז הייתה חייבת לשבת ולכתוב. היא הכריחה את ברבודה ואת כל מי שעבדו עבורה לשמוע אותם ראשונים. וכשהן הגיעו, לא רק אנגורדה עמדה מול המראה כי אם גם אחיה האלמינדן ששילב את זרועותיו בחומרה.

"רבה, למה לא אמרת לי שאת יודעת לבצע מסע במרחבים שמעבר למראה?" שאלה ברבודה את הארנבת הישנונית שהתעוררה בינתיים עם כל הקפיצות ממראה למראה של מראילה. "זה לא משהו שאני עושה בצורה מודעת." הצטנעה רבה "פשוט מצאתי דרך להגיע אליהם."

ובעודן מתלחשות, אנגורדה לקחה משורת מפתחות תלויה מפתח אפור, עשוי מאבן השמש.

 

[גאלאן]

אוקיי, ואני חשבתי שהפרק הקודם היה עמוס

בעיקר היו המון שמות חדשים בבת אחת. מראילה, אובירה, סראדה והאיש ממשמר הבית (שכחתי מישהו?). יש להם רצונות ומערכות יחסים בניהם (טוב, מראילה פחות.. למרות שנראה שאנטיגואה כן מכירה\שמעה עליה) וכל פעם שמופיע שם חדש אני מגלגל אחורה ומסתכל אם זה שם שאני אמור להכיר.

יש ירידות שורה בקפיצות בין נקודת המבט של ברבודה לזו של אובירה, אבל אני חושב שהיה עוזר לי אם היה משהו שקל יותר לשים לב אליו ברפרוף (- או סימן כלשהו אחר שקופץ לעין). אני חושב שזה גם היה עוזר לי להבין מהר יותר מה קורה כשיש שינוי בנקודת מבט.

מפתיע אותי שאובירה התייחסה לאנטיגואה כמפלצת. אולי היא פשוט לא יודעת עליה שום דבר מלבד מה שהיא שמעה מהפצועים, אבל הרושם שלי היה שגם אם הן לא באותו הצד, הן לא בהכרח יהיו עוינות אחת לשנייה.

כשמתואר תהליך הריפוי של אובירה, היא מציינת שני דברים - אחד, שהיא יוצקת מעצמה אל הפצוע והופכת אותו ליותר דומה לה. הדבר השני היא אומרת כמעט בהיסח הדעת - "והיא יצקה מהות לתוך הפצע שנעלם לתוכה". אני לא בטוח אם אני מכניס משמעות לניסוח שלא נמצאת שם, אבל האם היא קיבלה על עצמה את הפציעה שהיא מרפאה? נראה לי שלא, כי הייתי מצפה מסראדה והאיש ממשמר הבית להעיר משהו על זה אם כן, והיא כנראה לא הייתה יכולה לרפא כל כך הרבה אנשים, אבל אני לא בטוח.

באופן כללי גם אובירה וגם מראילה נראות לי מאוד שליליות, אבל אני בדיוק יצאתי מנקודת המבט של אנטיגואה שאני מחבב למרות שהיא כנראה האדם הכי "מרושע" בסיפור אז אני לא יודע כמה לסמוך על הדעה שלי כרגע.

 

[הלדין]

תודה על התגובה.

ברבודה הזכירה את מראילה בפרק שלפני שקפצנו לפרהיסטוריה של אנטיגואה. הרעיון לדמות צץ לי בערך שם. פאר הוא איש משמר הבית שדיבר עם רדונדה ולקח על עצמו את הפיקוד על כל מבצע אנטיגואה. עקרונית, אובירה פשוט רוצה להפוך את הרוח של אנטיגואה לאחת מבני עמה ומספיק רוצה בשביל להצטרף למבצע אנטיגואה.

לגבי תהליך הריפוי, העניין דורש באמת הבהרה. היא _אכן_ לוקחת את הפצעים.

לגבי סימן מפריד, אני אוסיף אחד כזה מחר.

אז מה אהבת בפרק?

 

[גאלאן]

אובירה כתובה מעניין. אני מהר מאוד מבין מה היא רוצה ומה הערכים שלה, גם אם אני לא מזדהה איתה.

המשפט שאובירה חושבת בהיסח הדעת על הביעותים אוכלי-התהילה היה מסקרן. הנחתי מהפרק הקודם שכל הביעותים אוכלי אמת, וקריסוואיל פשוט עשה פוזות. בינתיים צורת הקסם של הביעותים נשמעה לי הכי מעניינת.

ברבודה ממשיכה להיות פרוטגוניסטית מהנה מאוד. השורה "אין לה דמיון מספיק מפותח לאנטיגואה הזו" גרמה לי לחייך, אני מחכה לראות איך ברבודה תחלץ מהצרה הזו.

 

[הלדין]

המשפט שאובירה חושבת בהיסח הדעת על הביעותים אוכלי-התהילה היה מסקרן. הנחתי מהפרק הקודם שכל הביעותים אוכלי אמת, וקריסוואיל פשוט עשה פוזות.

הוא באמת השתעשע בה באותו הרגע אך לא חשבתי לרגע אחד שהוא משקר לה. אין לו סיבה להשקיע בצורה כזו בשקר למישהי שמצבה לא ברור. למעשה, שקלתי את האפשרות שהוא אחד הביעותים כדי ליצור תחושת המשכיות עד שהחלטתי שזה לא מתאים לו להתערות בצורה כזו בחברת בני האדם.

הסברתי קצת יותר לעומק את תהליך הריפוי של אובירה. למרות שאובירה ואנטיגואה מרושעות, אובירה עדיין צריכה לתת דין וחשבון בפני אדונים שתהיה להם יותר מדעה נחרצת נגד האפשרות שהצעת. אעיר שלדעתו של פאר, הסיבה לכך שאובירה הסכימה הייתה שהמקרה המצער נגע ללבה הענוג, כך... נראה. אובירה אכן דמות מעניינת מאד.

לגבי ברבודה, נחיה ונראה.

 

[הלדין]

פרק תשיעי: "מפתח ללב"​

פעם חיו אח ואחות בעיר הבירה העליזה של העשירה בנסיכויות, גוואירסקה.

הייתה להם ילדה מאומצת בשם נאלידה שאהבה לנעול נעליים. היו לה שלוש מאות זוגות נעליים בחדרה והיא השתמשה בכולן. הייתה לה נעל לכל אירוע: נעל ללימודים במקדש השמונה, נעל לשוטטות ברחוב ונעל לנשפי החברה הגבוהה. נאלידה היה שיער בגון הכוכב. אור הכוכבים היה נוהג להסתבך עם שערה.

יום אחד הנערה הלכה לנשף שערכו אחי השמש והירח. היא רקדה עד שכל אור הכוכבים נסחט משערה. לקח שמונה פעמים עד שהוריה הבינו שזה לא היה כמו הנשפים האחרים. נאלידה נעשתה חולה עם כל נשף משום שעם אור הכוכבים הנסחט, נסחטה גם רוח הנערה.

בפעם התשיעית האח והאחות עקבו אחרי בתם החורגת. הם קיוו להציל את חייה מהנשף. אחי השמש והירח, שהיו מקושרים מהם, אפילו לא הסכימו להיפגש איתם. כשהנערה שבה, היא הייתה לבנה.

ובאותו הבוקר, היא מתה.

המוות לא מורשה להתקיים בגוואריסקה. אנשים לא מורשים להתאבל על מתיהם. גופות לא מורשות להיקבר בתחומיה. ורוצחים לא נענשים על פשעיהם משום שאם המוות לא קיים, מה הפשע שהם פשעו?

מקץ שמונה ימים, האחים עזבו את העיר מאחוריהם לצמיתות.

• ממעשיות העיר גוואריסקה

והמראה הייתה ריקה.

אובירה התפעלה מקור רוחו של שותפה לחקירה, פאר. כל בן אדם אחר היה מפגין סימנים נאותים לאובדן העשתונות אחרי שכל המאמצים שלו היו לשווא. לא פאר. הבעת פניו, שבאמת נראתה כמנסה לזקור את שפם הרפאים שלו, הייתה רצינית. הם לא היו שם לבדם. ליווה אותם קוסם חזק יותר מכל מה שניתן למצוא באגודת ההרפתקנים ושומרים מאגודותיו האחרות של מעמד הלוחמים. וכולם העדיפו לקרוא לאנטיגואה גלינדן בתאר 'הגבירה בלבן'. הפחד מפניה גורם לאנשים לשכוח את שמה.

"היא יצאה מהמראה הזו והלכה למראה אחרת." אמר פאר בעיניים מבריקות ופנה לאובירה "האם את יכולה לעקוב אחריה?"

היא הבינה שפאר משוכנע שהיא שולטת באומנות החמקמקה שבני האדם קראו לה הליכת מראה. אובירה לא עמדה להעמיד אותו במקום לגבי יכולותיה. זה תמיד טוב לתת לאחרים לחשוב שאת יותר רבת עוצמה ממה שאת. היא נגעה במראה ונתנה למהותה לגעת ברוחה, רוח המראה.

בבואתה של ברבודה הופיעה לפניהם, מרתיעה חצי תריסר לוחמים מובחרים לצד השני של החדר, כמעט צעד אחד לפני נפילה מהחלון. אובירה שאלה את רוח המראה לאן כולן הלכו. פאר שמר על קור רוח מפתיע למראה הבבואה. אובירה מצאה שהיא רוצה לדעת מה חשב.

הבבואה ענתה לה. אובירה יישרה את גבותיה הלבנות כשהיא חושבת על כל המראות שהיא תצטרך לעורר כדי להבין את נתיבן. בטרם היא נתנה לרוח המראה לחזור לשנתה הברוכה, הרוח אמרה: "מי שלקחה אותן היא אחת מאיתנו. זה לא נכון מה שבני האדם אומרים עליה. היא אחת... – " והבבואה נעלמה כשהרוח שבה למצבה המקורי.

"הפצרת מראה." אמר פאר מבלי לאבד לרגע שליטה על נימת קולו "חשבתי שאת מסוגלת להיכנס לתוך המראה ולצאת ממראה אחרת, אובירה. גם הקוסם שאיתנו יודע לעשות זאת."

הקוסם שאיתנו משך בכתפיו והעדיף לא לבחון את טווח קסמיו. אובירה אמרה, בנימה קרה, "זה הולך להיות יום ארוך, פאראמונד."

---​

אנטיגואה בחנה בעיניה את האחים הורגרים. לשניהם היה שיער בצבע זהב ועיניים אפורות עם פנים ארוכות ורציניות. להאנמינדן היה אף ארוך ונשרי ולאחותו אף קטן יותר בצורת כפתור. להאנמינדן היה שפם גדול כצו האופנה בארסאדיל בעוד שלאחותו היו פנים חלקות כמו אגרוף של תינוק. הם לבשו את אותם בגדים – טוניקות צהובות ארוכות עם שרוולים קצרים. על ברכם הייתה הבירית של מיטיבם, הנסיך.

והם היו בשנות השלושים שלהם.

אנגורדה הניחה את פי המפתח מאבן השמש בתוך המראה שהגיבה לזה כאילו הייתה מנעול.

מראילה החליקה לאחור על רצפת השיש שכן המראה של אנגורדה ניצבה בתוך חדרה, משקפת את מראהו הנהדר מתקרתו הצהבהבה ועד לרצפתו הלבנה. מצדו הימני נמתח חלון מהתקרה עד הרצפה ומבעדו היה ניתן לראות את המרפסת שממנה היה ניתן לצפות על העיר. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח ארוך בצבע מגנטה אמנותי שהשתלב עם גון עורם של האחים. מראילה עצמם נראו עתה כפיסת שיש חיוורת.

"לאן אתן הולכות?" שאלה ברבודה כשחשה הקלה לשמע צליל המפתח שפותח את המראה.

עיניה השחורות כצל של מראילה הבליחו מתוך מרקם השיש והיא עונה: "אנחנו מילאנו את הצד שלנו בחוזה. הבאנו אותכם מחוץ לחומות העיר. מקץ שנה ויום, את תפגשי אותנו שוב."

והלכה מהמראה בדיוק כשהמראה נפתחה.

ברבודה עצרה את נשימתה בעודה מסתכלת באנטיגואה אוזרת את כוחותיה. היא התנודדה כשיכורה, מוכת תשישות ממה שעשתה קודם, וכשמבטה נפל על מבטה המרוכז של אנגורדה , היא התעלפה. ברבודה לא יכלה שלא להתרשם מכח רצונם של מעסיקיה כשהיא מדלגת אל מחוץ למראה ומשאירה את אנטיגואה מאחוריה. היא ידעה שהיא תוכל לצאת משם לבד.

"זה עניין של זמן עד שאלה שמגנים עלינו יגיעו לכאן." אמר האנמינדן, פורש את זרועותיו, "בינתיים, הוריתי למשרתים להכין לך משהו." והם ציפו לשמוע את כל מסעה עד למראתם. במקום שהם ייצאו, האנמינדן יצא ללוות את המשרת נושא המזון אל חדרה של אחותו. אנגורדה עברה בינתיים על ברבודה בעיניה החדות אף על פי שהרבה פחות מעיניה החדשות.

"הייתי צריכה לחשוד כשסיפרת לי כשקוראים לדוד שלך באיל." משכה אנגורדה בכתפיה.

ברבודה נזכרה במעומעם שבאיל יכל להשתמע כאלף באוזניים מסוימות. טוב ונאה, דוד באיל תמיד נטה אל האמנויות למרות שנאלץ להפוך לסוחר כדי לשרוד את תככי אחיותיו. לא של אמה, של השתיים האחרות. היא מצצה את אצבעה וחשה במרקם השונה של העור, יותר קל ואוורירי. היא יכלה אפילו לטעום את הדם שפמפם מתחת לעור המתוח עד הדק. והיא הפילה את האצבע לפני שתפצע את עצמה.

"האם אנטיגואה באמת איבדה את הכרתה?" שאלה ברבודה בחשש, מעיפה מבט אל המראה.

אנגורדה נעלה את המראה והסתכלה על אנטיגואה, מכונסת האיברים, הישנה על בבואת רצפת השיש. היא אמרה: "היא ישנה." והצביעה לעבר תנוחתה המכווצת והנוקשה והטעימה: "יש לי ניסיון עם אנשים שמעמידים פנים שהם ישנים."

וברבודה חשה ביגון שעלה מנימת קולה של אנגורדה. היא דיברה על בתה החורגת, נאלידה.

האנמינדן חזר עם מגש הכסף ועליו הארוחה. ברבודה אכלה וסיפרה לאחים על מסעה עד כה. היא הרגישה שכל מנה משביעה אותה יותר ממה שהשביעה אותה קודם לכן כבת אנוש. ולבסוף מנה שהייתה גומרת אותה כבת אדם, נשארה עד מחציתה על המגש. האחים הורגרים השתאו מהשינוי הזה שחל בה לאחר שעיכלו את כל הסיפור שסיפרה להם מהתחלה עד סוף.

"הארנבת הביאה אלינו את ספר האגדות שלך." אמרה אנגורדה לבסוף, מכחכחת בגרונה, "מה דעתך, האנמינדן, שנשלח אותה אל המלומד ז'ארקאר? הוא ידע מה לעשות בנושא זה."

האנמינדן שפשף את אפו הגרמי והזכיר שעליהם לחכות עד שאלה שמגינים עליהם יגיעו. הרי גלינדור הכריז על מצב חירום רק כדי שיוכל לעשות דברים שלא יכל לעשות בנסיבות רגילות. אנגורדה העיפה מבט ביעף לעבר אנטיגואה הישנה ואמרה: "עד שהם יגיעו, אחי, אנטיגואה תתעורר. וכפי שהיא נכנסה למראה, היא יכולה לצאת מהמראה."

"אנחנו בני חסותו של הנסיך." הזכיר האנמינדן בחוסר חשק אמיתי "עלינו להפגין כבוד, אחותי."

ברבודה שמה לב שהאנמינדן היה באותה הדעה כמו אחותו. הוא פשוט רצה שהיא תשכנע אותו שהם עושים את הדבר הנכון. היא יכלה רק להציע: "אולי תשלחו את המראה עם... שליח?"

"לא." אמר האנמינדן, מכווץ את נחיריו, "היא עשויה להתעורר בדרך להשתלט על השליח."

אנגורדה חפנה את שיערה הבהיר של ברבודה בחיבה ואמרה: "וכמובן שהוא צריך גם לטפל בך, בואה בואה. קוסמים אפלים ממינה של אנטיגואה זאת לא מרפים בקלות מטרפם."

"והוא גם יידע איך להפוך אותך בחזרה לבת אנוש." אמר האנמינדן "הוא היה שם, בימים ההם, כשהגובלינים נהדפו ואביריו הקדושים של מיקנאר ריפאו את אלה שנפגעו מכישופם."

ברבודה כבר החליטה שהיא רוצה להיות שוב אנושית. הגוף האלפי לא הרשים אותה עד כה.

"אז איך אני אמורה לקחת את המראה?" שאלה ברבודה כשהיא מזהה את אחדות הדעים המתגבשת כנגדה. האחים הורגרים שמחו כשהיא יורדת לסוף דעתם והאנמינדן הצביע עליה, על המראה. אצבעותיה המרגיעות של אנגורדה הוסרו עתה כשברבודה קיבלה את השליחות.

ברבודה הבינה שהם רוצים לדעת אם היא מסוגלת לאחוז במראת הכסף למרות שהיא הרגישה הרבה יותר חלשה מקודם. המראה הייתה אכן כבדה אבל כשזרועותיה נמתחו, המראה התרוממה ונחה על גבה, שוקלת פחות מאבן. אנגורדה אמרה: "הרי האלפים קשתים. בואה בואה, יש בך דברים שאת לא מדמיינת לגבי עצמך."

לבה של ברבודה התרחב למשמע המילים החמות.

ברבודה לא הייתה בטוחה שאלה היו שריריה בלבד שתמכו במראה אלא גם החוטים שחיברו את השרירים לגופה. היא הביטה למטה אל רבה שנשפכה למטה והתעוררה מחוזק הנפילה. גופה של הארנבת המדברת היה חזק והיא הצליחה לקום ולפקוח את עיניה האדומות לעברה.

"ברור לך שאת לא מפקירה אותי לטובת המראה." הכריזה רבה, ששיניה כבר החלו לצמוח.

ברבודה חשבה ומצאה פתרון חיש מהרה. היא סימנה לרבה להיאחז במרפק שהמראה הייתה מעליו במחשבה שהארנבת לא תכביד על שריריה החלשים. המראה הורגשה בכבדותה על צווארה כאילו הייתה להב של חרב המוצמדת לגרונה כפי שאכן היא הייתה. הארנבת קפצה. וברבודה הצליחה לא לאבד משיווי משקלה. היא שאבה כח מאהבתם של האחים הורגרים. היא ידעה שלו יכלו, היו שולחים איתה עוד מישהו. הם פשוט לא יכלו לסכן עוד מישהו כך. הם היו אנשים טובים.

האחים הורגרים ליוו אותה למטה. אנגורדה לא יכלה להיפרד ממנה ונתנה את הכבוד לאחיה.

---​

פאר דפק על עוד דלת שהייתה שייכת למשפחתו של חבר באגודה של מעמד הסוחרים שפתחה לו את הדלת באדיבות אחרי שראתה את צבעיו. הוא חזר על מה שאמר בשלושים ושתיים הדירות הקודמות שהוא ואובירה ביקרו בהם. משפחת הסוחרים הראתה לו את הדרך.

הילדים התגודדו סביב אובירה, נוגעים בה. האירוע חזר על עצמו כמה פעמים בכל בית שהיו. אתה יכול לחיות כל חייך בארסאדיל מבלי לפגוש אחד מבני עמה של אובירה. היא כיבדה את סקרנותם של הילדים וחשבה שזה טוב שלא תפגע בהם. גם לה הייתה ילדה כך שהבינה. ילדים הם בריות סקרניות. ועדיף להתחיל מוקדם ככל הניתן את החינוך לפתיחות וקבלת האחר כדי שבבוא היום, רוחותיהם יוכלו להצטרף אל בני עמה מבלי שגופותיהם יסרבו לה.

המסגרת של המראה הייתה עוד פעם מכסף. למשפחה הזו היו את האמצעים לקנות אחת. הפעם כשאובירה נגעה במראה עם מהותה, היא לא תפסה את רוחה של מראה. לא ולא. אובירה תפסה את מראילה בכבודן ובעצמן. לרגע בודד אחד היא יכלה לראות בעיני רוחה ביעותים פולשים לבית שננטש על ידי יושביו, ובהיעדר אוכל ראוי לעצמו, הם פנו למראה. הם היו כה מעוותים עד שהם חשבו שמה שהם רואים במראה הוא משהו שהם יכולים לאכול.

וכך מראילה נוצרו ממהותה הפגועה של רוח מראה.

"איפה השתיים?" שאלה אובירה שהצליחה לשמור את לבה קפוא. היא לא באה כדי לרחם.

מראילה, שהתפתלה בצבתות המהות של אובירה, ענתה: "אצל האחים הורגרים המתועבים."

וברחה דרך אחד הזכרונות של אובירה ממולדתה. זכרון שאבד ונלקח לצמיתות על ידה. אובירה לא הרגישה חסרה אותו. היא הופתעה מכך שהיא זוכרת כל כך רחוק עד לרגע בו היא נוצרה מהבל פיו של הורה. היא אמרה לפאר את מה שמראילה אמרו לה ופאר אמר: "טוב ונאה, היום הזה היה קצר."

 

[גאלאן]

גם לה הייתה ילדה כך שהבינה. ילדים הם בריות סקרניות

היי, אובירה אולי פחות מרושעת ממה שחשבתי

החינוך לפתיחות וקבלת האחר כדי שבבוא היום, רוחותיהם יוכלו להצטרף אל בני עמה מבלי שגופותיהם יסרבו לה.

..לא משנה, היא מפחידה מאוד.

אני לא בטוח שאני מבין מה היא מנסה לעשות פה. היא ניסתה להעמיד פנים שהיא עוצמתית מול פאר וזה פשוט לא עבד לה?

ברבודה עדיין מלאת תושיה. אני מופתע קצת כמה היא זורמת עם המצב, וכמעט לא התווכחה עם האחים שרצו לשלוח אותה לבד עם המראה. אני לא בטוח שהבנתי את הרציונל שלהם - אנטיגואה תוכל להתעורר ולשלוט בשליח, אבל היא לא תוכל בברבודה?

 

[הלדין]

ברבודה עדיין מלאת תושיה. אני מופתע קצת כמה היא זורמת עם המצב, וכמעט לא התווכחה עם האחים שרצו לשלוח אותה לבד עם המראה. אני לא בטוח שהבנתי את הרציונל שלהם - אנטיגואה תוכל להתעורר ולשלוט בשליח, אבל היא לא תוכל בברבודה?

ברבודה רואה את האחים הורגרים כדמויות הורה. כשכתבתי את הקטע, אני בהחלט הרגשתי שהם מתמרנים אותה. אתה תבין מה הם חושבים בהמשך.

אני לא בטוח שאני מבין מה היא מנסה לעשות פה. היא ניסתה להעמיד פנים שהיא עוצמתית מול פאר וזה פשוט לא עבד לה?

אני חשבתי שהוא פשוט מביע אכזבה מכך שהיא לא נכנסה למראה. עתה יכול להיות שהוא גם מנסה לשחק קשה להשגה על מנת שיהיה לו קל להסתדר איתה.

 

[הלדין]

פרק עשירי: "מבוך האמת"​

לפני שנים רבות מספור במחט החלודה שבעין העשירה שבנסיכויות משל לו בית הורסאלים. לבית הורסאלים חרב מדברת שהייתה, לפי מסורתו, מי שהקימה את בית האצולה והשליטה את שלטונו על פני נחלותיו. והחרב ההיא העלתה חלודה באותה העת שכן המוות מגיע לכל.

ראש בית הורסאלים שאל את החרב איפה תימצא היד שתוכל להשיב לה נעוריה. החרב אמרה לו שעליהם לחצות את הגבול לערבות הגובלת בעיר הגדולה של מגאסיס וללכת עד למקום המכוסה על ידי זקיף של אד. ראשון יצא בנו בכורו האנמינדן, רכוב על סוסו הנהדר, ועם חצותו את גבול הנסיכות, הוא ראה את הזקיף שעליו דיברה החרב ממרחקים עצומים. כשהגיע לבסיסו, הוא מצא אישה זקנה שעבדה מול מפחה שחוממה על ידי גלגל אדמה ישן. זו לא הייתה נחלתו וזו לא הייתה נתינתו. ובכל זאת, האנמינדן ציווה עליה לבוא איתו משם. והזקנה פערה פה גדול מאד ואכלה אותו.

כעבור שנה ויום, כשהאנמינדן לא שב, אחותו אנגורדה רכבה בעקבותיו אל הזקיף של האד. הזקנה עדיין הייתה שם, עובדת על יצירת האומנות שלה. אנגורדה שאלה מה המחיר שלה. ובאומרה זאת, היא נשמעת כשואלת הרפתקנית בשוק כמה תעלה לה שלל ההרפתקה שלה. והזקנה פערה פה גדול מאד ואכלה אותה.

כעבור שנה ויום, כשגם אנגורדה לא שבה, צעיר ילדיו, בסאדרן, בא לאביו לנסות אף הוא. אביו, שחשש להישאר בלי יורשים אם גם הילד הזה לא ישוב, כבר התחיל לחשוב על לצעוד בראש צבאותיו אל הזקיף של האד. צעיר ילדיו, בחלקת לשונו, שכן בסאדרן היה ערמומי מאד ואף מילה שלו לא הייתה ראויה לאמון, שכנע אותו לתת לו הזדמנות להוכיח את ערכו. כשהגיע אל הזקנה, הוא ירד מהסוסה ושאל איך הוא יכול לעזור לה. הזקנה ביקשה שיחזיק את המפוח משום שהיא לא הצליחה גם להחזיק במפוח וגם לחשל את יצירת האומנות שלה. בסאדרן, שלא נרתע משום מלאכה שפלה, אף על פי שהיה ממעמד הלוחמים, שמעשים אלו של מעמד האומנים היו מתחת לכבודו, החזיק את המפוח בידו. כשסיימה הזקנה את עבודתה, היא שאלה אותו איך היא יכולה לעזור לו. בסאדרן סיפר לה על החרב המחלידה שברשותם. הוא שאל אותה, כדרך אגב, אם ראתה את אחיו ואת אחותו. הזקנה אמרה כי משום שעזר לה עם המפוח, היא תסכים לפלוט את אחיו ואת אחותו. לגבי החרב עצמה, היא תעזור לו אם יספק לה עבודה עד סוף חייו עלי אדמות.

והזקנה פערה פה גדול והקיאה את שניהם.

• ממעשיות אמארדזארה

כששמונה האחוזות מטילות עליה את צלן, קרבה ברבודה אל החומה הדרומית של ארסאדיל. החומה הייתה מצועפת בצללי קוסמים ועשויה היטב מאבן קשה. החומה לא הייתה חלקה, עם זאת, מי שבנו אותה בנו אותה אבן אחר אבן וידיים זריזות וגמישות יכלו להיאחז ברווחים שבין אבני החומה. ברבודה הבינה שגם בוני החומה הבינו את הפרט הזה והסתכלה למעלה, אל רחבת החומה, כדי לראות סיור חולף של שומרי החומה שחיכו לפולש שיטפס על החומה. ברבודה תהתה אם תוכל להיכנס, בלי הרבה התחכמויות, דרך אחד השערים. היא חככה בדעתה בזה כמה רגעים והגיעה למסקנה ששומרי החומה עשויים לתהות לגבי המראה עליה.

"רבה," אמרה ברבודה ברכות "תמצאי לי בבקשה ממך חרך שיאפשר לי להיכנס אל העיר."

רבה קפצה אל אדמת הערבה וחיש מהר יצאה למשימתה.

---​

השיירה התקרבה אל אחוזת ויקוניה, הדלת הקדמית הייתה פתוחה והמשרת האימתני שלהם עמד בפתח, הפיאות הזהובות מגולגלות בידו הימנית. אובירה הבינה שהם איחרו את המועד ועתה הם יתחילו לשחק משחק קטן שתוצאתו תחרוץ את חיי מארחיהם. פאר כיווץ את ידיו מסביב למושכות הארכוף ואמר: "אפשר היה להעניק את האחוזה לאנשים הרבה יותר ראויים מהשניים הללו. הייתי שם כשהוויטן הצביעה לתת להם את האחוזה הזו."

ובדיוק אז נפתחו ארובות השמיים והתחיל לרדת גשם. למרות שהייתה במקורה מצורת ערפל חיה, אובירה לא בהכרח אהבה גשם. הן גרמו לה להרגיש מסורבלת ואיטית במידה מחרידה. הגם שמזג האוויר בארצות הבר נותר עבורה תעלומה מעיקה עד עצם היום הזה. הגשמים הללו יכלו לבוא בכל רגע משומקום ולהיעלם בכל רגע לשומקום. וכל הזמן הזה, מצועף בחשרת עננים, עמד הירח.

יום אחד היא תמצא מישהו בארצות הבר שיסביר לה איך מזג האוויר המטורף אצלם עובד.

אובירה ופאר חטפו את הפיאות הזהובות מידו של המשרת האימתני. משרתים קטנים יותר, שהיו שייכים לסגל הקבוע של האחוזה, לקחו את הסוסים אל האורוות לפני שיצטננו לגמרי. הלוחמים האחרים, כולל הקוסם בדרגה הרביעית, אמרו שהם נמצאים שם רק כבני לוויה. ולפניה נפרש חדר הקבלה של האחוזה על תמונותיו המפוארות, גרם המדרגות הישר שהוביל אל הקומה השנייה והפסל המגוחך למדי של לימבואה סק רוואניג, ראש אגודת המשוררים, שהיה מוצב על חצובת אבן. התמונות לא היו קשורות בצורה כלשהי אל האחים הורגרים. הפסל היה חלק מדמי החבר שהם העלו לראש אגודתם בארסאדיל. כמובן שזה הזכיר לה, האחוזה לא הייתה שלהם ואין סיבה שיהיה להם מקום בהחלטה איך לרהט את האחוזה הזאת.

המשרת האימתני הוביל אותם אל אולם הסעודות של האחוזה שהיה בקומה השנייה שלה. אובירה עברה על פני רוח שהייתה שייכת למישהו שחי פה פעם. הרוח זזה מדרכם בנימוס. עוד אחד מענייני הנאותות. אף על פי שהחוק נקבע כשמושב הנסיך היה בצפון הנסיכות, בארסאדיל כיבדו אותו אף על פי שזה לא היה ממנהגם. הם חשבו שבצפון יכבדו את שלהם – אם וכאשר מושב הנסיך יעבור לשם שוב. ואחוזות אלו היו אבנים שואבות לרוחות כאלו.

תחת קשתות השיש הבוערות הם חצו. הקירות היו מחוספסים כאילו היו מכוסים בשלפוחיות של אבן כשרעם מתגלגל מבחוץ, מתופף על קשתות השיש שהיוו את גגה של האחוזה – באמת עוד אחת מהבחירות הבאמת משונות של אנשי ארצות הבר. לפחות הקשתות ניקזו את המים החוצה. אובירה ניסתה להצמיד את הפיאה הזהובה הישנה על שיערה הלבן האבקתי. החוטים, שהיו עדינים, היו גסים לעומת שערה האבקתי והכאיבו עד לשורשיהן. המשרת האימתני, שחש במצוקתה, הציע לה להציל את כבודה בכך שהוא יעזור לה עם הפיאה. אובירה סימנה לו עם הגבות שהיא תבגוד באדוניה הלבנים לפני שתודה בתבוסה. עוד רוחות זזו מדרכם כשאובירה קולטת שהן זזות מדרכה, לא מדרכו של פאר. הן לא רצו להיוולד מחדש כבני עמה. כשחושבים על זה, אולי יום אחד היא תציע זאת. לעת עתה אדוניה הלבנים רצו שתתמקד בשוכניהן הבשר ודם של ארצות הבר. והפיאה הסתדרה לה על ראשה.

האחים הורגרים חיכו להם ליד השולחן המלא מכל טוב שהציע מזווה הנסיך שסיפק את צורכם. למעשה, הם האכילו אותם במשקה ובמזו שהיו שייכים, על פי חוק, לפאר היקר, שהסתדר הרבה יותר טוב ממנה עם הפיאה הזהובה שהם ביקשו מהם לעטות מטעמי נימוס. הדבר היחיד שצודד את לבה היו הכרובים הענקיים והסגולים שגימדו כל דבר אחר בשולחן כולל את מערומי הנקניקים ואת שורות הגבינות הלבנות והמסריחות. היו שם גם תפוחים. והם הציעו לשתייה בקבוקי יין מתוצרת מקומית.

ופאר התיישב בכבדות מולה, מקשיב בחצי-אוזן להתעניינות מצדם בשלומו של איסקובאן, אביו. הוא התכנס בתוכו ושאל: "טוב ונאה, איפה ברבודה ליווארד?"

"האם לא כדאי קודם שנאכל ונשתה?" שאלה אנגורדה בעליצות. האנשים נראו כשותים את דבריה בחשק רב ובמיוחד אחרי שצעדו דירה אחר דירה בחיפוש אחרי המראה. פאר שאל: "איפה המראה?"

"האם כך אתם מרשים לאיש היקר הזה להתעלל בכם?" שאלה אנגורדה בעליצות כי רבה, פיאתה הזהובה הולמת בצבעיה את שיערה הזהוב שבצבץ גם מתחת למארג העדין של הפאה. אפילו אובירה הרגישה את עצמה נסחפת לתוך דבריה עד שבת קול קרה וחיוורת, בת קול שאובירה זיהתה כשלוחה של אדוניה הלבנים, אמרה שהיא שקעה יותר מדי לעולם האנושות.

"וכמה זמן חלף מאז שאחותך נהפכה?" שאל פאר לבסוף, גורם לאנגורדה לנוע במקומה, חיוורת מקודם. לקח לאובירה את הרגע להבין שהכשרתו של פאר נגד הקסמה השתלמה פה. גופה של אנגורדה היה מקווקו בקווים שחורים של אפלה בין בשר חיוור ורזה. עיניה היו שחורות כצל ושיניה חדות כמו מהסיפורים של ההרפתקנים שאובירה סעדה במרפאה היום.

אחיה האנמינדן, שישב בצד ההפוך לאחותו, התחלחל כשנגלתה צורתה האמתית של אחותו.

אנגורדה חפרה בקצה שולחן העץ בציפורניה ואמרה: "זה משחרר, למען האמת. כדאי לך אחי האנמינדן לנסות את זה. ויתרנו על זה מהר מדי אחרי שאחינו הקטן עשה איתה עסקה."

אז הם היו לפרק זמן קצר מאד הולכי עור. אובירה ראתה אותם מפעם לפעם מבקרים במכלאות של היכל ההרפתקה אך עתה הבינה שהם באו לעזור מניסיונם לאלה אשר חוררו ברוחם. האנמינדן לעלע בגרונו, נוגע באפו הנשרי, באומרו בלהט של אלף ברקים רועמים "האם את זוכרת מה אמרת לפאנדיאה, אחותי?"

"אתה יודע שהזכרונות הכי מאוחרים הם אלה שהולכים ראשונים, אחי היקר. הזכר לי." אמרה אנגורדה שביקשה לענות את אחיה עם כל מילה ומילה. האנמינדן כיווץ את אגרופיו. פאר הוריד את ידו לתוך צווארונו, מחפש את סמל כהונתו כשומר מקודש של משמר הנסיך. לא מתוך פחד אלא מתוך כוונה להשתמש בזה אם האנמינדן לא יצליח לשקם את אחותו. אובירה כבר חצי קיוותה שייכשל רק כדי לראות איך נראים הכוחות שהעניקה רוח הנסיכות.

"שיש תקווה בחלומותיה." אמר האנמינדן, מנסה שלא למחות את פניו שהתמלאו בדמעות.

"פאנדיאה לא הבינה את העונג בלהיות משוחררת, אחי. לא אלה החלומות שאני חולמת." אמרה אנגורדה. אובירה הבינה שאנטיגואה קרוב לוודאי ישנה מעצם העובדה שהם בחיים. הדבר הזה בהחלט מדבר יותר מדי.

"מה שאת מרגישה עכשיו זה רעב." אמר האנמינדן "משהו נלקח ממך ואת רעבה לו. כמובן שאני מתאבל על הבית שאיבדנו, על הבת ששכלנו ועל האויבים שרכשנו בכל יום מחדש. האם זה שווה לך להשתעבד לאנטיגואה?"

והקווים האפלים התחילו לסגת כשאנגורדה הביטה באחיה ואמרה: "אני מתאבלת עליה. הגענו לכאן משום ששם לא הרשו לנו להתאבל. כאן מעריכים את העובדה ששכלנו אותה."

"וכשברבודה הגיעה אליכם," אמר פאר במתיקות "היא הזכירה לכם את נאלידה בלי שמץ של ספק. ובמקום להתעלם ממצבה הקשה, שלחתם אותה למי שיכול לעזור לה במצבה, המלומד ז'ארקאר."

והקווים האפלים נמוגו לתוך בשרה כשהיא לבשה בבת אחת צבע. לא רק אובירה השתאתה. היא התאכזבה מכך שלא תראה את הכוחות שהעניקה לפאר רוח הנסיכות. היא גם חשבה שזה כמעט בלתי הפיך להשיב מישהו אחרי שעבר את הסף. פרט ליוצאי דופן כמו פאנדיאה, המזדאבים נותרו במצבם. היא מצאה את עצמה מחייכת בהקלה שאולי מישהו יוכל להצילה.

"אני חושבת שהפעם האחרונה הייתה לפני צלצול שלם של פעמון." אמרה אנגורדה פתאום, עונה לשאלתו של פאר, "רק אז רוחי כבר לא הייתה שלי וחשתי את הרעל שלה בתוך תוכי."

פאר שילב את ידיו מסביב לצלחת כמי שמוכרע בקרב. עתה עליהם היה לתת להם להאכילם. לא מומלץ לפגוע ברגשותיהם של אלה שנהפכו בחזרה לא בתקופה הקרובה. הם ייענשו, קרוב לוודאי, אך לא מידיו של פאר ולא בתקופה הקרובה. הם היו עתה קורבנות המרשעת. אובירה החליטה שכל העניין מעל לכוחותיה המוגבלים. עתה הגיע הזמן להשיב את רוחה, לא להתפלפל בטוב ורע שלאף אחד מסביב לשולחן לא אכפת כהוא זה מהמילים שהיא הגתה.

---​

רבה שבה עם ההודעה שהיא מצאה דרך להיכנס פנימה. ברבודה הייתה מאלה שנהנות מהרטיבות על עורן כל עוד הגשם לא הגזים מצדו. הגשם הזה היה מלטף וקטיפתי. וברבודה שמעה את נגיעותיו על מסגרת הכסף של המראה בעודן מתקדמות לעבר החריץ, החריץ שהיה גדול יותר ממה שהיא דמיינה. היא ראתה בחטף סמל שהיא זיהתה במהירות. אם היא תתקדם, היא עשויה למצוא את עצמה מול זקיף של אחד מהאגודות של מעמד הגנבים. השער הזה נועד עבורם ולא לאף אחד מלבדם. ברבודה, שמעולם לא נתנה לכללים ולחוקים להפריע לה יותר מדי, התקדמה לתוך החריץ כשהזקיף מציץ לעברה, מהצללים. היא שמעה אותו גונח כאילו קיבל עליו החלטה נוראה שכן הוא זיהה אותה. ברבודה לא הייתה מודעת שכמעט כולם שמעו על מה שקרה לה מהנסיך עצמו ועד לעלוב שבגנבים. הזקיף חשד שהגבירה בלבן כלואה במראה. הוא לא היה בטוח בדיוק מה ברבודה עושה פה. הוא התכוון רק לדווח במעלה שרשרת הפיקוד.

וכך ברבודה נכנסה בחזרה לארסאדיל.

 

[גאלאן]

הכניסה של ברבודה לעיר הרגישה לי מאוד כמו משהו מתוך משחק מו"ד.

אובירה נראית מאיימת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. אני חושב שאנטיגואה מרגישה לי.. תמימה יותר ממנה. זה לא בהכרח נכון אפילו, אבל רגעים כמו שאנטיגואה מנסה להפחיד את ברבודה כדי שהיא לא תברח וברבודה ליגלגה לה בראשה. עם אובירה זה לא קורה, ולעומת זאת שוב ושוב מוזכר שהיא יכולה להסב fate worse than death.

אני יכול רק לנחש שהריפוי של אנגורדה הוא אקדח של צ'כוב. זה כן מסביר את ההתנהגות התמוהה שלה בפרק הקודם, למרות שבמקרה הזה אני קצת בא בטענות לאחיה שלא היה ביקורתי יותר