IN
"אז תמסור את זה למפקדים שלך!" היא צועקת אל 'שליח השמיים'. כל האומנים בממלכה יכולים להגיד לך שסגול ושחור עם הצבעים של הנקמה. זמרים נודדים שרים על הבדים הסגולים של דם הדרקון שיצאה לבדה לתוך אזור פראא בשם אחיה, והאיכר הפשוט ביותר יספר על קללת הדבורים הסגולות, שזה מה שמגיע למארח ששופך את דם אורחיו על המלח שלו. כנראה שהם שכחו את הצהוב. עם מילותיה פורץ גל של אור מהגוף שלה, כמו פיצוץ של תותח מהות, ומקיף אותה
בצלליות הזהובות והכסופות שלה. סמל קאסטה סגול למעלה שהופך למוטמע בצהוב בחלקו התחתון בוער על מצחה, והשיער הכחול שלה מועף לאוויר מהכוח, ונראה שחור לחלוטין מול האור. הקשת השלופה מביאה את עצמה לגובה החזה של 'שמש הירחים', גובה שבו ניתן לראות את האוריכלקום עצמו מעביר מהות סגולה וכסופה נוזלית כמו עורקים על גבי השריון המעוצב.
חץ יחיד שוב מופיע בידה, לבן יותר משלג, ופשוט לחלוטין. חץ דק כקו יחיד, עם ראש חץ עבה רק בצורה חלקית לחלוטין. חוט הקשת נמתח שוב, לעוצמה כזו שקישוטי האוריכלקום שמחזקים אותו עוברים מהספירלות הארוכות שלהם לקווים ישרים, מתוחים בעצמם. העץ מתקפל ומאבד מגובהו כמעט כאורך זרת. "תן לי לתת לך את זה כתוב." היא מצליפה, יותר במהות מאשר במילים, כשעוצמת האנימה שלה בוערת לתוך החץ, משנה אותה לשילוב צבעים נוזלי משתנה של סגול, צהוב וכסף. צורה של דף נייר מגולגל עטוף בסרט סגול מופיע מעט מקדימה לזנב החץ. החץ משתחרר מהקשת במהירות לוע, ושוכח לאבד מהירות. האוויר עצמו נראה כאילו הוא שריון עשוי דפים שנקרע מול החץ, שהמהות הטהורה עושה את כיוונה אל השליח.
התקפת המהות מקפיצה את שליח השמיים בבהלה בלתי צפויה, חותכת את האוויר, אל שליח השמיים המקלל. "זו לא אשמתי" הוא נאנק, כשההתקפה פוגעת בוא בעוצמה מזעזעת.
שליח השמיים נופל, החץ המנוקב בלבו, שוטה דם, וראשו נופל אחורה ומאבד את הכרתו. מילותיו מהדהדות בעוד מוחו מפסיק לפעול- "זו לא הייתה אשמתי"
"זו כן." היא עונה.
שני דמי הדרקןו צועקים, ומזנקים על איינידאומה. האחד עם רומח האימים מרים את רומח האימים בעוצמה מזעזעת, ומעביר כמות אדירה של מהות דרך מכתו, הרומח שלו נע באיחוד מושלם עם הבריאה, ומכתו מגיע הישר אל איינידאומה.
מהצד השני, דם הדרקון מרים את הדייקלהב שלו וממלא אותו במהות, המגיע במהירות להתקפה.
"אין לי מריבה אתכם." היא אומרת ברצינות קרה, כמעט כמו המוזרות של האור העצום הנובע ממנה בלי להפיק חום. החלק הסגול, שבע מנקמה על בגידה, מפנה את מקומו כדי למלא בחזרה את 'שמש הירחים' בזהב. הם אומרים שהבריאה והגורל הם אחד. הם גם אומרים שמהות משנה את הגורל, משנה את הבריאה. כנראה שהאורקל המקומי יהיה זקוק להרבה מאוד זמן כדי להבין מה קרה לגורל של 'שמש הירחים', שכן הרגליים שלה דורכות על המהות של עצמה בצעד ראשון, והגוף שלה כאילו מפנה מקום להיות מהות כדי להחליק בין דמי הדרקון לקיר המדרגות, מכריחה את הנפת החרב שלהם לעבור דרך הקיר עצמו כדי להגיע אליה.
איינידאומה מזנקת הצידה, ודמי הדרקון בוהים בלהם מוחלט כשחרבם רוטת בידם, ואיינידאומה, מגחכת. זו התקפה? נשגב טיפש!
איינידאומה חומקת בקלות מההקפתה הראשונה, אבל ההתקפה השניה...
מגוחך פי אלף!
איינידאומה כמעת נוגעת באצבעותיה, רק מתוך שעשוע בלתי נמנע, בנשק האיטי... איטי כל כך!
"לא רע, ילדונת" אומר קולו של הדמות המבורדסת, קול גברי ועמוק, קול... מוזר.
הברדס מורד, ופנים רחבים ולבקנים מביטים עליה.
"אין לי מריבה גם איתך, אדוני." היא עונה.
הפרצוף רחב, והדמות שולחת את ידה ולרגע הכל דומם, כשאיינידאומה רואה את המהלך- מהלך סולארי, אך חיקוי נלעג. דייקלהב קוצר, אורכו מטר וחצי כמעת, עשוי מתכת שחורה נשלף איינידאומה מזהה את המתכת כפלדת נשמות, והנה מהמתכת ניבט אליה... השתקופתה? או שמה זהו פרצופו של ילד כלוא?
"זהו סופך" קובעת הדמות, קביע בלתי מעורערת, וחרבה נשלחת קדימה במהירות. מוות נראה בידו, כשהתקפתו מזנקת קדימה, ומהות נרקוטית ממלאת אותה במהירות. "תוכלי קש!" הוא אומר, כשהתקפתו מחפשת אחריך... אחר החיים לקחתם.
על מצח הדמות עיגול ריק אדום כדם, חיקוי נלעג ונורא של סמל הלילה של הסולארים. הסמל מדמם במהירות בלתי פוסקת, בלי יכולת לעצור את הדימום, והדם נשפך על פניו של האביסל, יוצר לו מראה נורא ואיום.
איינידאומה מסתכלת סביב, ורואה בהלם- קדמון! עוד אחד! ישנו קדמון העומד בחדר, נסתר מעין רגילה, ובוחן את הכל. ויש עוד קדמון, אשר עומד ליד דלת הברקת, ופעם ברגע נעלם לתוך החדר, ויוצא ממנו. שניהם נראים כרוחות ממש פחותות.
איינידאומה נזכרת במה שהיא למדה על האביסלים ממורה- 'האביסלים הם חיקוי לסולארים, חיקוי נלעג ונורא. הם ידועים כמסוגלים להעתיק את יכולות הסולארים ברמה מטרידה, וגם כבעלי יכולות לנקרופטיה. הם מחלישים את יריביהם, מרגישים את חייהם, עד שהם גוזלים מהם אותם. צריך להיזהר ממגע עם אביר מוות, כי אין לדעת איזו מגפה תועבר לך במכת חרבו וקשתו. נשגבי שאול, נציגי ארצות הצללים.'
"קדמונים, בשם השמש הבלתי מנוצח-" היא מתחילה לקרוא, אך המשפט אורך יותר משנייה. נציג ארצות הצללים והמתכת השחורה שלו. לילה מתועב של דם. בואו נראה כמה אתה מבין מכל זה.
דקירה ישירה תמיד הייתה הצד החזק של 'שמש הירחים'. התקפה שהתנופה שלה באה מהמשקל של האדם, ולא רק מהשרירים שלו. בדילוג קליל שנראה כמו צעד, רק טיפה גבוה מדי לצעד, היא מגיעה עם ידה השמאלית בדיוק מעל החרב המונפת ישר. זרם המהות הזהוב שלה מתחיל לסובב אותה, והיד שלה נשענת עם צמיד האוריכלקום למתכת השחורה כמשען. החופש המוחלט שמעניק צמיד הזהב עומד בניגוד מוחלט לכלא הנשמות של המתכת השחורה, כמו צוחק על ההחלטה הטיפשית לבחור במתכת כזו לנשק.
איינידאומה כמעת מחייכת, כשאביר המוות מקלל קללה עסיסית אשר כמוהה נשמע רק לעיתים רחוקות בבריאה. איינידאומה מדלגת על נשקו במהירות ונוחתת. ההתקפה הייתה טובה, אבל מה זה לעומתה?
"-תעצרו את נציג הצללים. או שיש לכם כוונה לתת לו את המשכן?" 'שמש הירחים' מסיימת את המשפט שמקודם.
הקדמונים מתעלמים, כאילו איינידאומה לא אמרה דבר.
שקט, ילד. אני אוציא אותך מהמתכת הזו. היא חושבת, מנסה להשתיק את הקול הבוכה שהיא מדמיינת מדמות הילד שראתה במתכת. הכסף באנימה שלה, הצבע שנתנה לאימהות, מועבר לידיים שלה. צמידי אבן המוקד מעבירים את האנימה ליד, מייצרים ממנה חץ כסוף מתכתי למגע. 'שמש הירחים' דורכת שוב על הרצפה, רק כדי לעשות עוד צעד כלפי מעלה, ומותחת את החוט שוב, הפעם באהבה, רכות השרירים של אמא שמחזיקה שמחזיקה תינוק כבד אחרי עבודה בשדה, ולא הברזל הקשיח של שרירי הדייגים של אביה. אבל אין רגשות מלווים להבנה הזו, רק זיכרון רחוק של איך שנראה האדם. אני מצטערת, אבא. אבל לא על זה שבחרתי ללמוד כישוף. רק על זה שאתם הדבר היחיד שהיה לי לתת. טיפה יחידה נופלת על החץ בחוט המתוח שלה, מלח שרצה לצאת כבר הרבה זמן, מהזמנים שגרה באנ-טנג ליד הים. וחץ המהות הכסוף משתחרר, חץ דק, עם סימן יחיד לבן המקום בו הטיפה מרוכזת המהות נחתה עליו.
איינידאומה תוקפת, והחץ מגיע עד אל אביר המוות המכה בחץ נואשות, והחץ נתקל בשריון לוחות ענקי, עשוי אותה מתכת נוראה.
META
זה היה 4 נזק סופי, כדי שיישמר.
OUT
המשך אחר כך, כשנתקדם במסנג'ר.
