• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /
  • עליית שרי הרונות מתחילה!

    תמכו עכשיו בפרויקט החדש של הפונדק עם שלוש הרפתקאות בערכה אחת, הדפסה שנייה של ספר הבסיס ואוגדן המפלצות, והמון משחקי תפקידים, קסם, והרפתקאות

[מו"ד 4] בנפול דממה - עץ משחק (4/4)

נושא עץ ההרשמה
מפת היבשת
ארז'אן מביט סביבו, המראה לא זר לו. בשנים בהם כוהנים איבדו את כוחם כל בית מרפא היה בתפוסת עומס כזו. הלקח מאותה תקופה חוזר אליו: לא להסתובב למרפאים בין הרגלים, ולעזות במקום שבו אתה יכול.

"איפה האזרחים הלא פצועים מאורגנים? איפה מה שנותר ממגני העיר נמצאים?"
 
במהלך המעבר בין יצורים המתכת אשקה חורקת את שיניה. הידיעה שהיא נכנסת מרצון למלכודת מנוגדת לאינסטינקטים ולנסיון שלה כאחד, אבל היא לא חושבת לרגע שלא לעשות זאת. לא מוכנה לשקול לנטוש את חבריה.
כאשר הם נכנסים אל העיר המבט של אשקה נמשך מיידית אל העץ והרונה החסרה שנוצרה בו.
היא ממתינה עד שהיא רואה כי סראף מטופלת ואז ניגשת אל העץ, בוחנת אותו קרוב יותר.
 
סיילרה מתקרבת אל המרפאים עם ציתה, עומדת ליד סראף ומדברת אל המרפאים. "הם מכוונים על יערות, וייתכן שיש לכך סיבה. חברתי כאן, ציתה, הופרדה מן המתכת. אם תוכלו לבדוק אותה ולראות כיצד המתכת השפיעה עליה, אודה לכם" היא אומרת למרפאים, אם ציתה מסכימה לדבר.
 
סראף נעמדת בשטח המופרד וסוקרת את יתר האנשים שממתינים שם, מנסה לזהות מכנים משותפים, להבין דבר מה כל מצבם של האנשים שמזלם שפר עליהם פחות ממנה. זהו לא מבטה של הגששית שבוחן אותם - אלו עיניה של המרפאת. הכסף נמוג מאישוניה לרגע, ותחתיו מבליחות קשתיות שצבען כצבע הרגבים בבוא הסתיו.
Meta
גלגול מרפא: 18+17=35
 
"חלקם מנסים לפרוץ דרך." אחד האלפים עונה לתהייתו של ארז'אן, "חלקם מארגנים את האוכל או עוזרים לפצועים. כל אחד עושה מה שהוא יכול." עיניו בוחנות את דם הדרקון לרגע, משתהות על נשקו. "אין מספיק נשק לכולם, או שריונות. המעטים שיש הם בידיהם של ציידים או בידי האבירים המעטים של תל אורנים שהיו ביער בזמן הפלישה. אנחנו לא לוחמים." רעד עובר בקולו, אשמה. הוא רוצה לעזור יותר, רוצה להלחם, אבל הוא לא יכול ולא יודע איך.
ארז'אן יודע לא להסתובב בין רגליהם של המרפאים, לא להפריע לעבודתם. האלף שמולו עושה את אותו הדבר בין הלוחמים המעטים שיש, יודע שהוא לא אחד מהם. שלתת לו להחזיק נשק יהיה לקחת נשק מידיים ראויות יותר.

אשקה מפלסת את דרכה בין האנשים, נאלצת להדחף ולהשתחל בין קבוצות, להזהר שלא לדרוך על אף אחד מאלו ששוכבים. כשהיא עולה אל המפלס השני של העיר, הדרך נהיית קלה יותר ועמוסה פחות. רשת של ענפי אלון רחבים יוצרת שבילים ודרכים בין בניינים התלויים מעל לקרקע. למעלה, האנשים מתרוצצים ממקום למקום, נושאים שקי בד מלאים בכל דבר מבגדים ועד דפי נייר.

הענפים שומרים מרחק מעץ האורן השרוף. מתעקלים מסביב ויוצרים כמו כיכר רחוב. ממבט קרוב יותר, אשקה מבחינה שהענף החסר נכרת באופן מכוון לאחר שהעץ נשרף. מבחינה של הגדם, היא מבינה שמדובר בניסיון לשמר את העץ - בענף עוד היו חיים, גם לאחר שהעץ נשרף. נס אמיתי, בהתחשב בעובדה שהוא נשרף מלהבותיה של שומאר. להבות שעדיין בוערות במקומות מסוימים ביער הזה גם לאחר מאות שנים.

הרונה עצמה לא מוכרת לאשקה, או לכל הפחות היא לא יכולה לזהות אותה כשהיא חלקית. אבל גם מפה אשקה מרגישה שיש בה כוח. היא משדרת יציבות, ולעמוד לצדה גורם לאשקה לחשוב על אנשי היער. הם זקוקים ליציבות, עכשיו כשהחיים שלהם נשמטו מתחת לרגליהם.

ציתה שמחה לעזור, למרות שהיא בבירור לא במיטבה. היא עוקבת אחרי המטפלים, עונה לשאלותיהם בזמן שהם חובשים ובודקים את הפליטים. האנשים שבאיזור המגודר הם במצב רע. חלקם איבדו גפיים, וחלקם... ובכן, נראה שבדרך לשם. אחד מקטועי הרגל מתפתל בכאב כשמשהו נע מתחת לעור הירך שלו, מעל לנקודת הקטיעה.

סראף שמה לב לחתכים הנקיים. קטיעות בדיוק בברך, בין העצמות. רובם לא הגיעו לכאן קטועי גפיים, המרפאים נאלצו לבצע החלטות קשות בניסיון לעצור את התפשטות המתכת מתחת לעור. ניסיון שלא תמיד מצליח.

"את." קול נשמע, צרוד ועייף, אך גם מלא בזעם אצור. חד קרן ניגשת אל סראף, הרעמה שלה ירקרקה כקצף הגלים, הקרן שלה דקה כלהב חרב. סראף מזהה אותה מיד, אדוות-חבצלת, המרפאת הטובה ביותר ביער. ראשת עדר טהורי הפרסות.
"היא." הצינה מתחזקת כשרעמה-כסופה מתגשם מאחורי סראף, הרמך הערטילאי נועץ את מבטו באדוות-חבצלת, מסמן לה להזהר בדבריה, אך נראה שהדבר רק מכעיס יותר את הסוסה הקשישה. היא נושפת בזעם מאפה, מילותיה חדות. אבל היא מרפאת, והיא תטפל גם באלו שאינה אוהבת.
"מתי?" היא שואלת, "ואיפה?"
 
היא משתנקת כשהיא מרגישה את כוחו של כסוף-רעמה מאחוריה 'אני...' סראף מצליחה למלמל ומושיטה את רגלה קדימה 'לא...לא בטוחה מתי, הזמן עובר מוזר...דהרנו דרך...' היא מצליחה לנשום נשימה נרעדת, אצבעותיה מתהדקות על קתות הסכינים בחגורתה, והיא נושכת שפתיים, מביטה סביב ועיניה ננעצות באלו של סיילרה, חוששת לדבר בזמן שעיניה כמעט
נעצמות מאליהן מרוב תשישות.
 
ארז'אן מהנהן, ופונה הרחק מהמרפאים. הוא מתחיל לצעוד אל עבר החומות, בחיפוש אחר החיילים שבילו את השעות או את הימים בצפייה במפלצות המתכת. בזמן שהוא צועד, הוא חושב לעצמו:
יש להן יתרון מספרי וטקטי מוחלט, ועל אף זאת הם פשוט עומדים סביב העיר ומחכים שהיא תיפול מעצמה. האלפים כאן אמרו שהם לא תקפו כדי להרוג, הצורה בה הם מתנהגים שונה מזו של היער האדום, בו הם תקפו ישירות ובעוצמה. בדרך הפיות נאסר עליהם לשפוך דם, מה שהסביר את ההתנהגות הלא אלימה שלהם שם. כאן... יש כאן משהו שונה.
מה שהם לא עושים, זה לא טוב, אין כאן את הכוחות לדחוף את כולם אחורה ולקחת שליטה על האיזור מחדש, אבל אולי את האנשים עוד אפשר להציל. ובשביל זה, צריך למצוא את האנשים שכבר פה ומנים להבין איך לחלץ את האנשים.
 
IN
סיילרה צופה מרחוק באינטרקציה בין סראף לחדת הקרן, ורוצה לייע למרפאים, אך אין לה מספיק ידע במרפא בשביל לדעת כיצד לסייע מבלי הכוונות. היא פונה אליהם ואומרת "אשמח לעזור, הקסם שלי - לפי הנאמר לי - דומה לקסם של כוהני העבר. הכווינו אותי לאן שאני נדרשת" היא מבקשת מהמרפאים, בתקווה לתת הכי הרבה תועלת. כל מבט על הפצועים מבלי לעשות דבר גורם לה להרגיש פחות בנוח.
 
אשקה בוחנת את העץ והרונה החסרה במשך דקות ארוכות. אם היא יכולה היא מתקרבת אל העץ, מעבירה את אצבעותיה בעדינות על הקווים החוצים את העץ, עוצרת בגדם. היא מסתכלת על החלק החסר, מנסה לראות האם הענף נכרת כאשר העץ נשרף, או רק לאחרונה.
כשהיא מסיימת לבחון היא מוציאה פיסת עץ חלקה מהתיק שלה וחורטת את הרונה החלקית, משאירה מקום למקרה בו היא תמצא את הענף החסר.
בהנחה שאין שלט או כיתוב ליד העץ שאולי יתנו רמז להיכן נשלקח הענף, היא מחליטה לחזור לחבריה.
 
אדוות-חבצלת בוחנת את רגלה של סראף, מאפשרת לאחת מהמלווים שלה - ילדה אלפית צעירה, אולי בת 10 - להרים את הרגל. היא עושה זאת באמצעות בד, נזהרת שלא לגעת בעור הנגוע.
"המתכת כמעט ואינה מגיבה." חדת הקרן מציינת, העוינות שלה מתפוגגת ומוחלפת בסקרנות. "היא אינה מתרבית ואינה מתפשטת בקצב הצפוי." היא מחווה לעבר עוזר אחר, אשר דוקר את סראף עם מחט מתכת. התחושה משונה, העור נחדר - אבל המחט נעצרת ממש אחריו על ידי האלחמת, גורמת לה לנוע לרגע. העוזר מפיל את המחט במהרה ולוקח צעד לאחור ליתר בטחון, אבל האלחמת לא עושה דבר.
"היא לא רדומה." אדוות-חבצלת אומרת, "אבל היא איטית וחלשה, כאילו היא איבדה את הכוח שלה."

היא פונה לסיילרה, מהורהרת. "האם השתמשת בכוחותיך על הנגע, פושטקית?" קולה מתון, אך שביב של כעס עוד ניכר בו. חדת הקרן מזהה את סיילרה, יודעת שהיא פלשה בעבר ליער ביחד עם השמש הנסתרת. היא לא סלחה, אבל מול האפוקליפסה החדשה היא מניחה את הטינה בצד.

אין זה קשה למצוא את הזקיפים. הם נמצאים על העצים הקרובים ביותר לחומת הצרים, צופים ומחכים. האחת שארז'אן מתקרב אליה, אלפית גבוהה ודקיקה ששיערה הזהוב קלוע בצמה נראית לחוצה. היא לועסת את קצה הצמה בפיה בעודה בוחנת את צבא האויב, הצבע עזב את פניה כבר ממזמן.

"אלפיים… שלושים ושש." היא ממלמלת, סופרת את החיילים שמולה. "אלפים… שלושים ושבע."

העץ רחוק מכדי לגעת בו מפלטפורמת הענפים שמסביב, אשר נותנת לו מרחב נשימה של כבוד. אך גם מרחוק אשקה מצליחה להבחין בנקודת השבירה של הענף, הקליפה המפוחמת התפוררה שם, מותירה מעט מ"בשר" העץ חשוף - הוכחה שהענף נכרת לאחר השריפה, אך לא ברור בדיוק מתי.

"מרשים, לא? " רמירז מצטרף אליה, האביר הוריד את שריונו - נותר עם מעיל גמבזון מרופד. "האלפים משאירים אותו כתזכורת, שבאסונות לא ניתן להלחם לבד."
 
"אתה ואנשיך הוכחה לכך" אשקה אומרת בהסכמה "אני לא חושבת שמישהו היה שורד מהקבוצה שליווינו כאן אם אתה והאבירים האחרים מתל אורנים לא הייתם נוכחים"
היא מחזירה את המבט שלה אל העץ. "אבל נראה כי גם לבד אפשר לשרוד, גם אם לא לנצח" היא מחווה בידה לעבר הגדם "נראה כי לפחות ענף אחד שרד את השריפה. לפני שהפרידו אותו מהעץ"
 
ארז'אן ממתין בסבלנות לכמה רגעים, מחכה שהאלפית תגיע לאיזו נקודת עצירה בה הוא יכול לפנות אליה בלי להסיח את דעתה.
"ללמוד את יחס מספרי הכוחות הוא הרגל חשוב לפני קרב, אבל ההבדל בין חמישים ומאה חיילי אויב על כל בן ברית הוא זניח למדי. בקרב רגיל, בו המטרה היא להרוג או להבריח את כל צבא האויב, אין לנו דרך לנצח." ארז'אן משנה את נימתו, ומחייך לעבר האלפית "מה שאומר שצריך להתייחס לקרב הזה בצורה אחרת. צריך למצוא חולשה או פרצה במפלצות המתכת האלה. אז, בהנחה שבילית כבר זמן מה בצפייה בהם, אשמח לדעת מה ראית עד כה."
 
רמירז מהנהן ומצרף את מבטו למבטה של אשקה, מסתכל על גדם הענף.
"הוא נשתל בתל אורנים." אומר האביר, "מסמל את הידידות בינינו. שיתוף פעולה שהחל בהתקפתה של שומאר. האבירים של אז מיהרו לעזור לאלפים, לכבות את השריפות שהם יכלו, להרחיק את הדרקונית מהיער. מגן היהלום היה אחד מהדברים היחידים שיכלו לעצור את הנשיפה שלה."

"אני בודקת אם המספרים שלהם גדלים או קטנים." היא עונה, "לפחות העובדה שהם בשורות מסודרות מקלה על החישוב." היא רושמת לעצמה את המספר אליו היא הגיעה בפנקס, עם תיאור קצר של החייל האחרון שהיא ספרה. מיקומו היחסי, ליתר דיוק - כיוון שכל החיילים הכסופים נראים כמעט אותו דבר. הם מחולקים לקבוצות - חיות מעוותות, עצנים, דריאדות וזוועות גפנים. פלוגות קטנות המקיפות את העיר.
"אגיד לך את האמת? לא חושבת שראיתי אחת. הדבר המשונה היחיד שראיתי זה הדריאדה הזו - " היא מצביעה על עצנע מרוחק, עץ אלון זקן ששרד את להבותיה של שומאר רק על מנת להתכסות במתכת טפילית שמניעה אותו כחייל צעצוע.
"אה." האלפית קולטת לאחר רגע, "כן. אתה כנראה לא יכול לראות אותה. היא עומדת על אחד הענפים של העצנע. היא היחידה שנמצאת לא עם פלוגה של חיילים זהים לה."
 
אדוות-חבצלת בוחנת את רגלה של סראף, מאפשרת לאחת מהמלווים שלה - ילדה אלפית צעירה, אולי בת 10 - להרים את הרגל. היא עושה זאת באמצעות בד, נזהרת שלא לגעת בעור הנגוע.
"המתכת כמעט ואינה מגיבה." חדת הקרן מציינת, העוינות שלה מתפוגגת ומוחלפת בסקרנות. "היא אינה מתרבית ואינה מתפשטת בקצב הצפוי." היא מחווה לעבר עוזר אחר, אשר דוקר את סראף עם מחט מתכת. התחושה משונה, העור נחדר - אבל המחט נעצרת ממש אחריו על ידי האלחמת, גורמת לה לנוע לרגע. העוזר מפיל את המחט במהרה ולוקח צעד לאחור ליתר בטחון, אבל האלחמת לא עושה דבר.
"היא לא רדומה." אדוות-חבצלת אומרת, "אבל היא איטית וחלשה, כאילו היא איבדה את הכוח שלה."

היא פונה לסיילרה, מהורהרת. "האם השתמשת בכוחותיך על הנגע, פושטקית?" קולה מתון, אך שביב של כעס עוד ניכר בו. חדת הקרן מזהה את סיילרה, יודעת שהיא פלשה בעבר ליער ביחד עם השמש הנסתרת. היא לא סלחה, אבל מול האפוקליפסה החדשה היא מניחה את הטינה בצד.
IN
סיילרה מסמיקה, מודעת לסיבה בהיותה אדוות-חבצלת מתייחסת אליה כך. היא זוכרת את הפעם הקודמת שלה כאן, כפולשת, מחפשת לגנוב את הידע והכוח של יער הקרניים עבור השמש הנסתרת.

"השתמשתי, ריפאתי אותה קלות, אך כוחי אינו מספיק" אומרת סיילרה, בושה ניכרת בקולה, "ואמשיך לעזור כמה שאוכל, עבור זאת הגעתי הפעם, אני מבטיחה" היא אומרת, מנסה להקל את המתח ביניהן.

"האם ייתכן כי לנס אותו הבאנו יש משמעות? הבאנו אותו מן היער האדום, ועל פי המסדר, הניסים עשויים לתת לנו מהפך כנגד האיום" היא אומרת, לא שוקלת את ההשלכות של לחשוף מידע כזה בפני חדת הקרן. היא עדיין תמימה מידי בנושא הזה.
 
ארז'אן מאמץ את מבטו ללא הרבה הצלחה בנסיון לראות את הדריאדה לפני שהוא חוזר לפנות לאלפית "זה מועיל יותר ממה שאת חושבת, בפלישה אל היער האדום הייתה גם דריאדה כזו, וכשההשפעה הוסרה ממנה, שאר הכוחות כמעט ושותקו לחלוטין. אם המצב כאן דומה, זו יכולה להיות הזדמנות לחלץ את האזרחים מהעיר." ארז'אן מביט סביבו בצבא הכמעט אינסופי "אם כי ייתכן שכאן יש יותר ממקור שליטה אחד, האם את או אחד הסיירים האחרים נתקלו בעוד דריאדות?"
 
"עשי את עצמך שימושית אם כך." אדוות-חבצלת נוחרת בחוסר סבלנות, "השתמשי בכוחותיך עליה ברגע זה, ועל מטופל אחר עם המתכת בגופו."

"על איזה נס מדובר? מה הוא מסוגל לעשות?"

היא מצביעה על פלוגה שלמה של דריאדות, "לא כאלה בודדות." היא עונה, "או מוגנות היטב כמו זו. צמרת העצנע תחסום כל חץ או קליע שנירה לעברה, וכדי להגיע אליה בעצמנו נצטרך לא רק לטפס עליו אלא גם לעבור כמה עשרות חיילים."
 
IN
"איננו יודעים עוד על הניסים מספיק. האחד הזה מגונן על אלו העומדים לידו, אך יחדיו... הם אמורים ליצור מחסום" אומרת בת האנוש.

סיילרה מנסה להשתמש בכוחותיה על המטופלים השונים. הידיים שלה בוהקות באור לבנבן כאשר היא קוראת פסוק, אך לא עם אמונה בליבה אלא יותר כפעולה מונוטונית בפני עצמה, ריטואל שנדרש כדי להפעיל את כוחותיה.

META
סיילרה משתמשת במילת מרפא וברכת מרפא השמש, שניהם מאפשרים לנצל פרץ ריפוי ולרפא נק"פ.
 

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

מתחיל בפעם הראשונה את המסע המופלא של עולם הדיסק!
הרגע שמתי לב, אתמול בדיוק, לפני שנתיים הצטרפתי לפורום!
לאחר דחיות רבות, הצלחנו תחת מטר הטילים, לקיים עוד סשן מטלטל של קת'ולהו: אימה על האוריינט אקספרס.
עולמות השנה, פיזי או בזום?
רכבת האוריינט אקספרס עוצרת בקונסטנטינופול אבל האימה ממשיכה לדהור.
חזרה
Top