ציתה שמחה לעזור, למרות שהיא בבירור לא במיטבה. היא עוקבת אחרי המטפלים, עונה לשאלותיהם בזמן שהם חובשים ובודקים את הפליטים. האנשים שבאיזור המגודר הם במצב רע. חלקם איבדו גפיים, וחלקם... ובכן, נראה שבדרך לשם. אחד מקטועי הרגל מתפתל בכאב כשמשהו נע מתחת לעור הירך שלו, מעל לנקודת הקטיעה.
סראף שמה לב לחתכים הנקיים. קטיעות בדיוק בברך, בין העצמות. רובם לא הגיעו לכאן קטועי גפיים, המרפאים נאלצו לבצע החלטות קשות בניסיון לעצור את התפשטות המתכת מתחת לעור. ניסיון שלא תמיד מצליח.
"את." קול נשמע, צרוד ועייף, אך גם מלא בזעם אצור. חד קרן ניגשת אל סראף, הרעמה שלה ירקרקה כקצף הגלים, הקרן שלה דקה כלהב חרב. סראף מזהה אותה מיד, אדוות-חבצלת, המרפאת הטובה ביותר ביער. ראשת עדר טהורי הפרסות.
"היא." הצינה מתחזקת כשרעמה-כסופה מתגשם מאחורי סראף, הרמך הערטילאי נועץ את מבטו באדוות-חבצלת, מסמן לה להזהר בדבריה, אך נראה שהדבר רק מכעיס יותר את הסוסה הקשישה. היא נושפת בזעם מאפה, מילותיה חדות. אבל היא מרפאת, והיא תטפל גם באלו שאינה אוהבת.
"מתי?" היא שואלת, "ואיפה?"
