"אני לא חושב שאתם מבינים את ההזדמנות שנפלה בחיקכם." הרוזן מציין, מקלו נוקש באדמה בקוצר רוח, "בהנחה ויש לכם בצירים טובים מהזבל שאתם מגישים לאלו שאינם מכירים דבר טוב יותר."
-
עליית שרי הרונות מתחילה בעברית!
תמכו עכשיו בפרויקט החדש של הפונדק עם שלוש הרפתקאות בערכה אחת, הדפסה שנייה של ספר הבסיס ואוגדן המפלצות, והמון משחקי תפקידים, קסם, והרפתקאות
באור הנר - עץ משחק מו"ד 4 (4/4)
- מחבר/ת הנושא liorgonen3
- תאריך התחלה
"נוכל להשיג משהו," אומר הרחוק, נראה שהוא נעשה סקרן יותר מאשר היה קודם, "אם אתם רציניים." הוא מציין באגביות. "אני תמיד יכול לשלוח מישהו להשיג... דברים טובים." הוא מחייך
"אני רציני." הרוזן עונה, "כרטיס כניסה לשוק חדש, שוק של בעלי הון. לא דרי רחוב מסוממים. אני יכול להעניק לך אותו, אבל אני לא האחד שצריך להראות רצינות - אלא אתה."
"אין לי הרבה זמן. אור הנר חוסל, וזמננו בעיר קרב לקיצו. ההצעה שלי היא שעון מתקתק. העבירו לי את ההורה הלא יוצלח, ולעסק שלכם יובטח כרטיס כניסה לחברה הגבוהה בקריפטה."
"אין לי הרבה זמן. אור הנר חוסל, וזמננו בעיר קרב לקיצו. ההצעה שלי היא שעון מתקתק. העבירו לי את ההורה הלא יוצלח, ולעסק שלכם יובטח כרטיס כניסה לחברה הגבוהה בקריפטה."
"הממ" עונה הבחור הרחוק, "ולמה אתה חושב שההצעה שלך טובה יותר מההצעה שכבר יש לנו?" הוא שואל, "מה גם.. שאני חושב שאני די אוהב את מה שיש לנו," הוא מביט לבריון, "אתה רוצה לעבר לחברה הגבוהה?" הוא שואל בעוד הבריון מניד בראשו לשלילה.
"אני מצטער" הוא פונה בחזרה לרוזן, "אני חושב שאתה מנפנף בגזר הלא נכון, אנחנו די נהנים מהאפסים שאנחנו שולטים בהם, הדם זורם פה כמו יין, ואנחנו עוד רגע נוכל לשלוט לנו בחורבות של מה שישאר מפה." הוא מתכופף מעט ונשען על הידיים. "אני מבין שאתה מרגיש חשוב וחזק, אבל אתה שייך לדור הישן, אנחנו מה שמגיע אחר כך, ואם תרצה או לא," הוא בבירור שולח מבט מתריס ברוזן. "אנחנו כאן כדי להישאר."
"אני מצטער" הוא פונה בחזרה לרוזן, "אני חושב שאתה מנפנף בגזר הלא נכון, אנחנו די נהנים מהאפסים שאנחנו שולטים בהם, הדם זורם פה כמו יין, ואנחנו עוד רגע נוכל לשלוט לנו בחורבות של מה שישאר מפה." הוא מתכופף מעט ונשען על הידיים. "אני מבין שאתה מרגיש חשוב וחזק, אבל אתה שייך לדור הישן, אנחנו מה שמגיע אחר כך, ואם תרצה או לא," הוא בבירור שולח מבט מתריס ברוזן. "אנחנו כאן כדי להישאר."
"בין אם תשארו או לא, תחיו על שאריות. תשלטו בעכברים. אלו לא חיים ששווים משהו, לא כשיש חיים טובים יותר בהישג שלכם." אצבעותיו מתופפות על ראש העורב שבקצה מטהו. "אתם מעדיפים להיות הדג הגדול בשלולית? כי אני מציע לכם לעבור לאוקיינוס. רגע לפני שהשלולית מתרוקנת ממים." מבטו חודר, מאיים. אם הם יודעים שהוא משרתם של הברונים, הם יודעים את כוחו. הם יודעים מדוע הוא מחפש את מקור הערפדים שבעיר, ומתכנן להשמיד אותו ואת הערפדים הללו. עוד ימים ספורים והשוק שלהם יעלם.
ברגע שהרוזן מסיים, השקט שנשאר בחדר אינו ריק אלא שקול. גאריק כבר לא צוחק, לא מתוך דרמה אלא מתוך הבנה שהשיחה עברה נקודה, והכובד שלו נוכח עכשיו בלי תנועה מיותרת. מעליו, הדמות שעל המשטח המוגבה אינה ממהרת לענות. החיוך הדק עדיין שם, אבל הוא איבד את הקלילות, והעיניים כבר לא משחקות. הן בוחנות.
"אתה לא טועה לגמרי," הוא אומר לבסוף, וקולו רגוע יותר משהיה, אבל חד יותר. "זה החלק המטריד."
המבט שלו נע לרגע קצר אל החדר, אל בני התמותה, אל המיכלים ואל הצינורות שפועלים סביבם, ואז חוזר אל הרוזן. לא כהצגה, אלא כמדידה שקטה של מה שכבר נמצא בידיו.
"הזמן באמת עובד נגדנו. הברונים באמת יכולים לסגור את העיר סביבנו. ואתה באמת יכול לפתוח דלתות שאנשים כמוהו", הוא מטה את ראשו קלות לעבר גאריק, "בדרך כלל שוברים במקום לעבור בהן."
גאריק משמיע קול נמוך, לא ממש צחוק, יותר אזהרה כבדה שנבלעת בחדר.
"אבל אתה מבקש מאיתנו דבר יקר," ממשיך הדמות שעל המשטח המוגבה, מבלי להסיר את מבטו מהרוזן. "לא כוס. לא כתובת. לא טובה קטנה בין בני לילה. אתה מבקש שניקח משהו שכבר נמצא בשימוש, משהו ששייך למי שמעלינו, ונמסור אותו על בסיס הבטחה לעתיד נוח יותר."
החיוך חוזר, דק וכמעט מצטער.
"ואנחנו אולי חדשים, הרוזן, אבל איננו טיפשים עד כדי כך."
הוא נשען מעט על המעקה. לא באיום, אלא כאדם שמקרב שיחה לנקודה שבה היא מפסיקה להיות משחק.
"אם אתה רוצה שנשקול את ההצעה שלך באמת, תביא דבר ממשי. הגנה. שם. דרך יציאה. ראיה שהברונים מוכנים לקבל אותנו ולא רק להשתמש בנו עד שיסיימו לנקות את הרחוב."
הוא מניח לאפשרויות לשקוע רגע, ואז מוסיף בשקט:
"או שתביא לנו משהו ששווה יותר מהפחד שלנו ממנו."
המשפט האחרון נאמר כמעט בלי הדגשה, אבל דווקא משום כך הוא נשאר תלוי באוויר. הוא לא אומר מי הוא. הוא לא צריך. לרגע קצר, אפילו גאריק אינו זז.
"עד אז," הוא מסכם, והזחיחות חוזרת רק בשוליים, דקה וזהירה יותר, "ההצעה שלך מעניינת. לא מספיקה."
"אתה לא טועה לגמרי," הוא אומר לבסוף, וקולו רגוע יותר משהיה, אבל חד יותר. "זה החלק המטריד."
המבט שלו נע לרגע קצר אל החדר, אל בני התמותה, אל המיכלים ואל הצינורות שפועלים סביבם, ואז חוזר אל הרוזן. לא כהצגה, אלא כמדידה שקטה של מה שכבר נמצא בידיו.
"הזמן באמת עובד נגדנו. הברונים באמת יכולים לסגור את העיר סביבנו. ואתה באמת יכול לפתוח דלתות שאנשים כמוהו", הוא מטה את ראשו קלות לעבר גאריק, "בדרך כלל שוברים במקום לעבור בהן."
גאריק משמיע קול נמוך, לא ממש צחוק, יותר אזהרה כבדה שנבלעת בחדר.
"אבל אתה מבקש מאיתנו דבר יקר," ממשיך הדמות שעל המשטח המוגבה, מבלי להסיר את מבטו מהרוזן. "לא כוס. לא כתובת. לא טובה קטנה בין בני לילה. אתה מבקש שניקח משהו שכבר נמצא בשימוש, משהו ששייך למי שמעלינו, ונמסור אותו על בסיס הבטחה לעתיד נוח יותר."
החיוך חוזר, דק וכמעט מצטער.
"ואנחנו אולי חדשים, הרוזן, אבל איננו טיפשים עד כדי כך."
הוא נשען מעט על המעקה. לא באיום, אלא כאדם שמקרב שיחה לנקודה שבה היא מפסיקה להיות משחק.
"אם אתה רוצה שנשקול את ההצעה שלך באמת, תביא דבר ממשי. הגנה. שם. דרך יציאה. ראיה שהברונים מוכנים לקבל אותנו ולא רק להשתמש בנו עד שיסיימו לנקות את הרחוב."
הוא מניח לאפשרויות לשקוע רגע, ואז מוסיף בשקט:
"או שתביא לנו משהו ששווה יותר מהפחד שלנו ממנו."
המשפט האחרון נאמר כמעט בלי הדגשה, אבל דווקא משום כך הוא נשאר תלוי באוויר. הוא לא אומר מי הוא. הוא לא צריך. לרגע קצר, אפילו גאריק אינו זז.
"עד אז," הוא מסכם, והזחיחות חוזרת רק בשוליים, דקה וזהירה יותר, "ההצעה שלך מעניינת. לא מספיקה."
הרוזן מתאפק שלא לגלגל עיניים. הם טיפשים, אינם מבינים כיצד עסקאות עובדות. הוא צריך להזכיר לעצמו שהם לא יותר מקופים שחושבים שלשבת לשולחן הופך אותם לבני אדם. הוא מקווה שההפיכה שלהם לספקי מזון ושתייה למסיבותיו בקריפטה לא תוריד את רמתן, אבל זו בעיה שהוא מוכן לפתור אם היא תצוץ.
"אתם פוחדים מהאנשים הלא נכונים." הוא אומר ומותח את שפתיו, חושף את ניביו. פרצופו משתנה, נהיה חד יותר, חייתי יותר. "הכריש אולי נמצא מעליכם בשרשרת המזון, אבל הוא כקליפת השום ביחס לקראקן. הוא לא יעז להתקרב להישג זרועותיו. ספקו לי את המידע שאני דורש, ואוודא שהוא לא יציק לכם יותר. בינתיים, תוכלו לחפש מקלט במבנה השגרירות."
"אתם פוחדים מהאנשים הלא נכונים." הוא אומר ומותח את שפתיו, חושף את ניביו. פרצופו משתנה, נהיה חד יותר, חייתי יותר. "הכריש אולי נמצא מעליכם בשרשרת המזון, אבל הוא כקליפת השום ביחס לקראקן. הוא לא יעז להתקרב להישג זרועותיו. ספקו לי את המידע שאני דורש, ואוודא שהוא לא יציק לכם יותר. בינתיים, תוכלו לחפש מקלט במבנה השגרירות."
השנים מסתכלים אחד על השני לכמה רגעים ומהנהנים חרשית. האחד הרחוק הוא זה שפותח את הפה, "הוא בחור מוזר ודי גודל." הוא מציין, "כשאני מתכוון לגדול הוא מגמד את גאריק פה," וגאריק לרגע נראה מתוסכל. "פגשנו אותו פעם ראשנה כשהוא נתן לנו את החומר שהפך אותנו לערפדים, המחיר שהוא דרש היה שאנחנו... טוב שהכנופייה שלנו תעזור לו עם המחקר שהוא עושה." הוא מנסה לחפש סימפטיה קלה אצלכם. "אז הוא מעביר לנו את החומר הזה שהוא כמו דם, הטעם שלו מגעיל ומזכיר מיץ ביוב, אבל הוא נותן לעפרדים את התחושה המלאה של לשתות דם, הוא אפילו קצת יותר יעיל מסתם לשתות דם, כאילו... מבחינת הכמיות." הוא אומר וכבר קל להבין שהוא זרק הצידה את כל ה"חזות" וחזר להיות הפושע הקטן שהוא.
"הוא יושב לא רחוק מפה, יש לו איזה... איך קוראים למקום הזה שאנישם עובדים בו עם חומרים וכוסות זכוכית גבוהות?" הוא מנסה להיזכר, "קיצור הוא עובד שם כל הזמן, לא ראיתי אותו אף פעם יוצא משם, זה איזה מבנה ישן שהיה נטוש עד שהוא נכנס לשם, לא קשה לפספס את המקום." הוא מתאר את פרטי המקום המלאים. "תדאגו שהבחור הזה לא יציק לנו יותר, ואנחנו בצד שלכם, מה שזה לא יגיד."
"הוא יושב לא רחוק מפה, יש לו איזה... איך קוראים למקום הזה שאנישם עובדים בו עם חומרים וכוסות זכוכית גבוהות?" הוא מנסה להיזכר, "קיצור הוא עובד שם כל הזמן, לא ראיתי אותו אף פעם יוצא משם, זה איזה מבנה ישן שהיה נטוש עד שהוא נכנס לשם, לא קשה לפספס את המקום." הוא מתאר את פרטי המקום המלאים. "תדאגו שהבחור הזה לא יציק לנו יותר, ואנחנו בצד שלכם, מה שזה לא יגיד."
הרוזן מהנהן, פרצופו חוזר למצבו הרגיל. "אקח דוגמית לדרך." הוא אומר, מסמל בידו לבחור הגדול ללכת ולהשיג לו משקה. "אחת שמתאימה לבני אצולה."
השקט שנשאר אחרי דבריו של הערפד אינו שקט של פיוס, אלא של החלטה שהתחילה להתגבש עוד לפני שמישהו נתן לה שם. הערפדים החדשים אינם נראים עוד כאיום המרכזי בחדר, אלא כצללים קטנים של דבר גדול בהרבה מהם, תוצאה גסה ומלוכלכת של יד שלא הסתפקה עוד בפשע, ברעב או בדם, אלא ניסתה להפוך אותם לשיטה. הם עדיין מסוכנים, עדיין עלובים במידה מסוימת, עדיין יצורים שכנראה עדיף שלא להפנות אליהם את הגב יותר מדי זמן, אבל משהו בדבריהם מסיט את מרכז הכובד מן החדר שבו אתם עומדים אל המקום שתיארו. אל המבנה הנטוש. אל האיש הגדול מדי. אל המעבדה הישנה, או מה שנשאר ממילה הגונה יותר למקום שבו אדם עובד עם זכוכית, דם וחומרים שאינם אמורים להימזג יחד.
ההסכמה שלהם אינה נראית כחרטה עמוקה או כלידה מחודשת של מצפון. הם אינם נעשים פתאום אנשים טובים. לכל היותר, הם מזהים צד מנצח או לפחות צד שיש לו סיכוי ממשי להיפטר מן הדבר שמחזיק אותם בגרון. ובכל זאת, גם זה מספיק לעת עתה. יש רגע קצר שבו אפשר לראות בעיניהם את הפחד שהם ניסו לכסות בביטחון פושעי, פחד מפני האיש שסיפק להם את התחליף לדם, מפני מי שהאכיל אותם והפך אותם תלויים, מפני מי שעבורו אפילו ערפדים אינם אלא נבדקים, כלים, אולי כוסות על שולחן שלא נגמר.
אתם עוזבים אותם מאחור, לפחות בינתיים. הרחוב שמחוץ למקום מרגיש קר יותר מן הרגע שבו נכנסתם אליו, לא משום שהלילה השתנה, אלא משום שעכשיו יש לו כיוון. ההסבר שקיבלתם מהם מוליך אתכם דרך סמטאות צרות, קירות אבן ישנים וחלונות שחורים שאורם כבה מזמן. ככל שאתם מתקדמים, סימני החיים הרגילים של העיר נסוגים. פחות קולות מאחורי דלתות, פחות תנועה בשולי הרחוב, פחות ריח של עשן, זיעה, אוכל פשוט או שיכר זול. במקומם מתחיל לעלות ריח אחר, חלש בתחילה, כמעט ניתן להכחשה, ואז ברור יותר עם כל פנייה: מתכת רטובה, יין מקולקל, קטורת ישנה, וחמיצות עמוקה של משהו שניסה להעמיד פנים שהוא מזון.
המבנה שעליו דיברו הערפדים מתגלה בדיוק כפי שהובטח, לא קשה לפספס אותו. הוא עומד מעט מנותק מן הבתים שסביבו, כאילו גם הרחוב עצמו למד שלא להישען עליו. פעם אולי היה זה בית מלאכה של מלומדים, או מחסן של גילדה, או מקום שבו אנשים סבירים עסקו בחומרים סבירים תחת אור בוקר. עכשיו החלונות הגבוהים שלו כהים מבפנים, אך מדי פעם זז מאחוריהם הבהוב אדום וזהוב, כמו להבה שמנסה לנשום דרך דם. חלק מן הזכוכיות שבורות, חלקן נאטמו מבפנים בבד עבה או בלוחות עץ, ועל האבנים מתחתיהן נראים פסי נוזל יבשים, כהים, שהתיישנו בתוך החריצים כאילו המבנה עצמו דימם ולא טרח עוד להסתיר זאת.
קרוב יותר לדלת, הריח נעשה כמעט מוחשי. לא ריח של בית מטבחיים בלבד, ולא ריח של מרפאה, אלא תערובת מוזרה ומבחילה של שניהם, עטופה במשהו טקסי מדי. יש שם דם, בוודאי שיש דם, אבל גם משהו מתוק ומזויף, כאילו מישהו ניסה לרכך את הזוועה בעזרת בשמים, קטורת ותבלינים של סעודה חגיגית. החריצים סביב המשקוף מוכתמים באדמומיות ישנה. מתחת לדלת זוחל קו דק של אור עמום, יציב מדי בשביל אש רגילה, ובתוכו פעימה איטית, כאילו מעבר לעץ ולאבן יש דבר גדול שנושם בקצב משלו.
לרגע, לפני שאתם נכנסים, נשמע מתוך הבניין קול של זכוכית נוקשת בזכוכית, עדין, כמעט תרבותי. אחריו באה דממה קצרה, ואז צליל עמוק יותר, רך ולח, כשל כלי מלא מדי שממשיך להתמלא אף על פי שכבר אין בו מקום. אין צעקות. אין תחינה. אין התרוצצות של שוליות מבוהלים. רק עבודה שקטה, מסודרת, של מי שאינו ממהר מפני שהוא בטוח לחלוטין שהעולם כולו יגיע אליו בסופו של דבר.
ואז, מתוך עומק המבנה, מגיע קול.
הוא אינו רם, אך הוא עובר דרך הדלת כאילו העץ אינו קיים. חם, רגוע, כמעט מזמין.
״הם סיפרו לכם היכן למצוא אותי. טוב. סימן שהם עדיין יודעים לזהות מתי מציעים להם שובע.״
האור מתחת לדלת מתחזק לרגע, והפעימה שמאחוריה משיבה לו.
״היכנסו, אם כן. אין צורך לעמוד בחוץ רעבים.״
ההסכמה שלהם אינה נראית כחרטה עמוקה או כלידה מחודשת של מצפון. הם אינם נעשים פתאום אנשים טובים. לכל היותר, הם מזהים צד מנצח או לפחות צד שיש לו סיכוי ממשי להיפטר מן הדבר שמחזיק אותם בגרון. ובכל זאת, גם זה מספיק לעת עתה. יש רגע קצר שבו אפשר לראות בעיניהם את הפחד שהם ניסו לכסות בביטחון פושעי, פחד מפני האיש שסיפק להם את התחליף לדם, מפני מי שהאכיל אותם והפך אותם תלויים, מפני מי שעבורו אפילו ערפדים אינם אלא נבדקים, כלים, אולי כוסות על שולחן שלא נגמר.
אתם עוזבים אותם מאחור, לפחות בינתיים. הרחוב שמחוץ למקום מרגיש קר יותר מן הרגע שבו נכנסתם אליו, לא משום שהלילה השתנה, אלא משום שעכשיו יש לו כיוון. ההסבר שקיבלתם מהם מוליך אתכם דרך סמטאות צרות, קירות אבן ישנים וחלונות שחורים שאורם כבה מזמן. ככל שאתם מתקדמים, סימני החיים הרגילים של העיר נסוגים. פחות קולות מאחורי דלתות, פחות תנועה בשולי הרחוב, פחות ריח של עשן, זיעה, אוכל פשוט או שיכר זול. במקומם מתחיל לעלות ריח אחר, חלש בתחילה, כמעט ניתן להכחשה, ואז ברור יותר עם כל פנייה: מתכת רטובה, יין מקולקל, קטורת ישנה, וחמיצות עמוקה של משהו שניסה להעמיד פנים שהוא מזון.
המבנה שעליו דיברו הערפדים מתגלה בדיוק כפי שהובטח, לא קשה לפספס אותו. הוא עומד מעט מנותק מן הבתים שסביבו, כאילו גם הרחוב עצמו למד שלא להישען עליו. פעם אולי היה זה בית מלאכה של מלומדים, או מחסן של גילדה, או מקום שבו אנשים סבירים עסקו בחומרים סבירים תחת אור בוקר. עכשיו החלונות הגבוהים שלו כהים מבפנים, אך מדי פעם זז מאחוריהם הבהוב אדום וזהוב, כמו להבה שמנסה לנשום דרך דם. חלק מן הזכוכיות שבורות, חלקן נאטמו מבפנים בבד עבה או בלוחות עץ, ועל האבנים מתחתיהן נראים פסי נוזל יבשים, כהים, שהתיישנו בתוך החריצים כאילו המבנה עצמו דימם ולא טרח עוד להסתיר זאת.
קרוב יותר לדלת, הריח נעשה כמעט מוחשי. לא ריח של בית מטבחיים בלבד, ולא ריח של מרפאה, אלא תערובת מוזרה ומבחילה של שניהם, עטופה במשהו טקסי מדי. יש שם דם, בוודאי שיש דם, אבל גם משהו מתוק ומזויף, כאילו מישהו ניסה לרכך את הזוועה בעזרת בשמים, קטורת ותבלינים של סעודה חגיגית. החריצים סביב המשקוף מוכתמים באדמומיות ישנה. מתחת לדלת זוחל קו דק של אור עמום, יציב מדי בשביל אש רגילה, ובתוכו פעימה איטית, כאילו מעבר לעץ ולאבן יש דבר גדול שנושם בקצב משלו.
לרגע, לפני שאתם נכנסים, נשמע מתוך הבניין קול של זכוכית נוקשת בזכוכית, עדין, כמעט תרבותי. אחריו באה דממה קצרה, ואז צליל עמוק יותר, רך ולח, כשל כלי מלא מדי שממשיך להתמלא אף על פי שכבר אין בו מקום. אין צעקות. אין תחינה. אין התרוצצות של שוליות מבוהלים. רק עבודה שקטה, מסודרת, של מי שאינו ממהר מפני שהוא בטוח לחלוטין שהעולם כולו יגיע אליו בסופו של דבר.
ואז, מתוך עומק המבנה, מגיע קול.
הוא אינו רם, אך הוא עובר דרך הדלת כאילו העץ אינו קיים. חם, רגוע, כמעט מזמין.
״הם סיפרו לכם היכן למצוא אותי. טוב. סימן שהם עדיין יודעים לזהות מתי מציעים להם שובע.״
האור מתחת לדלת מתחזק לרגע, והפעימה שמאחוריה משיבה לו.
״היכנסו, אם כן. אין צורך לעמוד בחוץ רעבים.״
התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים
תוכן מומלץ
-
-
-
-
-
מתכוננים לדרקוניקון 2026: מרחב להתייעצויות, שאלות ודיון למנחים (והמנחים שבדרך)- Wizard of Dice Tower
תגובות: 9
