המסע שלנו ביסודות מסתיים. לאחר האוויר, האש, והאבן, הגענו אל המים. אם תמצתתי את התמות המרכזיות של הקודמים כתככים, תשוקה, ומוות, בהתאם, אז כאן מתאים המונח "חידוד". המאבק בין הפטרינים לסארטן, שהיה בעיקר חלק מההיסטוריה והמניעים של המצב שתואר בספרים הקודמים, מתגבש סביב שתי דמויות עיקריות - השר, האדון של האפלו, שכאן סוף סוף ניתן לו שם, גם אם זה כינוי שנובע מ"קיסר" או "צאר" - קסאר. ואילו לסארטן יש מנהיג משלהם, אותו המנהיג שהוביל לפיצול העולם ולכליאת הפטרינים במבוך - סאמה.
קסאר מוצג לנו כאן גם בכתיבתו וגם כחלק מהעלילה - לאחר שהוא העיר על הדו"ח של האפלו שהוא שקרן, הוא מצליח לתפוס אותו לפני שזה ממשיך לצ'לסטרה, עולם המים. להאפלו יש שתי סיבות בשלן הוא חושש מהמפגש הזה, אבל מצד שני מייחל לו - העובדה שפחד ממה שקסאר יעשה עם הידע על האוב ויצירת האלמתים, והעובדה ששיתף פעולה עם אלפרד, הסארטן שעוד פגש באריאנוס, עולם האוויר, ואחר כך עודד אותו לברוח כשחזר דרך שער המוות.
העונש מתואר כמזעזע. אבל למרות שהאפלו לכאורה יוצא מהעינוי מחוזק, נאמן, ובטוח יותר בדרכו, לכאורה - כל כך בטוח שאפילו הכלב שהסיח את נפשו נעלם - תגובותיו המילוליות של קסאר מאששות את פחדיו של האפלו. קסאר לא מתייחס אל יצירת האלמתים כחטא נורא, אלא אל האוב כמתנה מופלאה, שהסארטן, באזלות ידם, לא השכילו להשתמש בה כיאות. הוא, קסאר, יוכל לכך. ברשימותיו על האפלו הוא חוזר לסוגיה שהוא כתב עליה בחלקי יומן שלו שהופיעו בתחילת הספר השני - הוא בחר בהאפלו, בין היתר, בגלל החשיבה העצמאית שלו, שאמנם יש בה את הסכנה שהוא עלול שלא לציית, אבל גם יתרון חשוב כשהוא נשלח להתמודד עם הלא נודע. הוא חושב שהפעם הוא הצליח להבהיר להאפלו את האיזון המתאים.
אשר לאלפרד - הוא אכן ברח, ומוצא עצמו באולם שינה כמו זה באריאנוס, שם התעורר לפני זמן רב וגילה שהוא לבדו. אלא בפעם הזו, שכשהוא מגיע לארון שבו הוא מצפה לראות את אהובתו המתה, הוא מוצא שם אישה אחרת - אשה שרואים את גילה, ולכן ניתן להסיק שהיא חיה, ולא מתה משומרת. כולם, למעשה, נראים חיים. ואכן, כשהוא מפעיל את תהליך ההתעוררות, כולם קמים לתחיה - כולל המנהיג שלהם, סאמה. מסתבר שהם בחרו בעולם המים, צ'לסטרה, כמפקדה העל-עולמית שלהם, עד שגם האם נתקלו בכמה אתגרים שלא הצליחו להתמודד עמם, ולכן שלחו אות מצוקה, והלכו לישון. הם מזועזעים לשמוע כמה זמן לקח למישהו מעולם אחר לבוא להעירם. סאמה ואשתו אורלה, שמהר מאד מתחוור שנשארו יחדיו רק למען שלום בית, מגיבים אל אלפרד בדרכים הפוכות, שמייצגות מחלוקת ישנה אצל הסארטן. סאמה חושד באלפרד מייד, בין היתר כי הוא מציג את עצמו בשם המענטשי שלו, ולא בשם האמיתי, הסארטן שלו. אורלה, לעומת זאת, מוצאת משהו מושך בזר הגמלוני והמגושם הזה, שמדי פעם ההיבט החזותי של השפה הסארטנית היוצאת מפיו מעלה אצלה תמונות נוראות של זוועות מעולמות אחרים, גם מחוויותיו האישיות, וגם מחילופי המוחות עם האפלו. מסתבר שהיא הייתה חלק מפלג בסארטן שהתנגד לפיצול, שרצה למצוא דרך אחרת, שלא קיבל את גרסת המנהיג שזה צעד נחוץ להגנה עצמית מפני הפטרינים שקרובים עד כדי פסע לנצחון מוחלט ושלטון דיקטטורי אכזרי על הכל. כפי שהוא מגלה בסופו של דבר, גם פלג המתנגדים הזה, כמו הכופרים מהחדר במעמקי הקטקומבות באראבאך, התחיל לחשוב שאולי יש כוח גדול יותר מהסארטן - זו כמובן כפירה נוראה, כיצד יכולים סארטן, אלים בשר ודם, להאמין בסיפורי המעשיות המענטשיות על כוח אלוהי חזק יותר. למרות דעתה בנושא, למען שלום בית, היא תמכה בעמדת בעלה במועצת השלטון בה שניהם חברים, ולכן הפיצול הוא זה שיצא לפועל. היא נושאת איתה אשמה גדולה, כי היא מאמינה שלולא הייתה תומכת בו, אחרים מהמתנגדים לא היו מיישרים איתו קו, ואולי כל זה לא היה יוצא אל הפועל. על כן, חידוד המחלוקת שאלפרד דוחף לו, חצי ברצון, חצי מחוסר שליטה עצמית, מביא בסופו של דבר לכך שהיא עוזבת את המועצה, תומכת בו בגלוי, למרות שהוא בין היתר מראה חיבה לפטרין ותומך במענטשים כנגד החלטות המועצה - יותר נכון, רצונו של סאמה שבסופו של דבר מתנהג שם כדיקטטור ככל דבר - ולכן חולקת בגורלו, שהוא גם זה של הסארטן הקודמים שהמשיכו להחזיק בדעת המיעוט הזו - להזרק אל המבוך. כן, מסתבר שביחד עם הפטרינים, גם קומץ סארטן נשלחו לשם, ועכשיו גם אלפרד ואורלה יזכו לחוות טעימה מחייו של האפלו.
אם נחזור אחורה אל האפלו, בעוד גופו טרם התאושש לגמרי מהעונש של קסאר, הוא מגלה אמת נוראה על "המים" של עולם המים - הם מחסלים במגע את קסם הרונות. מהרגע שבו הספינה שלו פוגשת בקצה בועת האוויר שסביב שער המוות, היא מתחילה להתפרק לגמרי. הרונות על עורו שלו נעלמות גם כן עם המגע במים, והוא טובע. ואז הוא מגלה אמת מפתיעה לטובה לגבי "המים" האלה - הם לא בדיוק מים, כי אחרי שהוא נכנע ונותן להם להכנס לריאות שלו, הוא מצליח לנשום. בהמשך נגלה טענה שמדובר באיזה סוג של נוזל מלא פלאנקטון שאינו מים, ובין היתר אי אפשר לשתות אותו. אז האפלו רוכב על זרם גיאות כלשהו, גווע לאיטו ברעב ובצמא, חסר אונים כתינוק בלי כוח הרונות שלו. עד שהוא נתקל בצוללת. צוללת של מי? של גמדים. או, למעשה של מענטש בכלל.
אמנם, המענטש בעולם הזה דומים פיזית, ובמידה מסויימת תרבותית, לאלה שנתקלנו בהם בשתי העולמות הקודמים בהם הם עדיין היו בחיים (כזכור, אלה של אבאראך לא שרדו את התנאים הקיצוניים שם). אך למרות שגם כאן הם תקועים במספר תת-עולמות שונים, כמו באריאנוס - כאן אלה ירחי-ים, יצורים אלמוגיים שבין היתר יוצרים חללים מלאים באוויר לנשימה, מי שתיה, ואדמה חקלאית - ולמרות ההבדלים ביניהם, הם משתפים פעולה, אפילו בני ברית! הצוללת דורשת מכאניקה גמדית וטכנולוגיה קסומה אלפית. בני האדם מכינים מיטות לאלפים שלא מוכנים לישון על האלמוג, ומערות לגמדים שלא מוכנים לישון מתחת לכיפת "השמיים". שלושת הנסיכות של בתי המלוכה של שלושת הגזעים גדלו אחת עם השניה למען קירוב לבבות. בכך נראה שהם נותנים תוקף לטענה של אלפרד, שעולה בפולמוס שלו במרכז הסארטן, שאולי צריך לתת למענטשים להסתדר לבדם, שאפילו מנסיונו באריאנוס, עולם מלא בקונפליקטים ואלימות תוך- ובין-גזעית, הוא ראה פוטנציאל להרבה טוב, וכך את האמונה בצורך של המענטשים בהשגחה הסארטנית.
שלושת הנסיכות האלה (למעשה, שתי נסיכות והאהוב של אחת מהן, שהחליף מקומות עמה), הן שמצילות את האפלו. הן מתכננות להקריב את עצמן כדי שבני עמיהם יוכלו, יחדיו, לנדוד לכיוון שמש-הים, שנוטשת את האיזור הזה של העולם ותגרום לירחי-הים שלהם להכנס לשנת חורף אותה המענטשים לא ישרדו. הם היו כבר קרובים ליציאה, הצוללות החדשות היו מוכנות, ואז הגיעו נחשי דרקון נוראים ומגעילים, הרסו את כל הצי, גרמו להרג די רציני, ואז העבירו דרך אלף גוסס בייסורים את הדרישה שלהם. הנסיכות האזינו בסתר לפגישה שבה הדרישה הוצגה, והחליטו על דעת עצמן ללכת, בניגוד לעמדת בני משפחות המלוכה. נסיכת האלפים התעקשה לספר לאהוב שלה - וכשכבר יצאו עם הצוללת, אותה גנבו, גילו שהוא ברגישות אך בנחישות הפיל אותה לחוסר הכרה.
הצוללת נוהגת "בעצמה" - יש למעשה איזו יישות נוראה באיזור הגשר שלא מאפשרת להם להתקרב, והן מנחשות שזה איזה נחש-דרקון או משרת שלהם. האפלו, כשהוא מתאושש, ומגלה שהרונות על עורו חוזרות לתפקד לאחר שהוא מתייבש, מתעקש להתעמת עם הקברניט פנים מול פנים. הרונות זוהרות ושורפות, ובכך מזהירות אותו שהוא בסכנה, אך הוא נאבק בכל האינסטינקטים שלו ונכנס לשם. הוא פוגש ביישות כלשהי עם עיניים אדומות רושפות. היישות הזו מזהה אותו כפטרין, מתייחסת למישהו כ"המלכותי", ומוסרת לו בשמו שהאויב הישן התעורר, ושעל מנת לעורר קצת את התיאבון, הוא ינקוב בשם "סאמה".
לאחר מכן האפלו פוגש בנחשי-הדרקון האלה, והם מספרים לו גרסה מסויימת של המציאות. הם מכחישים, כמובן, שהם פגעו בזדון במענטשים - למעשה הם רוצים לעזור להם, אבל חשבו שהם משרתים את הסארטן הארורים. כשהאפלו שואל אותם מי יצר אותם, הם עונים שהם, הפטרין, עשו זאת. בשלב מסויים, בעודו חושב על כך, האפלו חווה פלאשבק לשיחה האחרונה שלו עם אהובתו במבוך. הוא החליט לנטוש שבט של פטרינים מיושבים יותר, שעמדו בפני מתקפה של כוחות גדולים מהם במספר, שכנראה יכחידו אותם. הוא אמר לה "אל תשכחי שהסארטן הם שאחראים לרוע הזה." והיא ענתה לו: "אני לא יודעת. אולי אנחנו נושאים את הרוע הזה עמנו." אגב, לפני אלפי שנים, כאשר נחשי-הדרקון ניצלו את המים מבטלי הקסם על מנת לתקוף את הסארטן, הם אמרו לסאמה שאלה דווקא הם, הסארטן, שיצרו אותם.
עכשיו, כשהם מגלים שפטרין מעורב בעניין, נחשי-הדרקון מציגים את עצמם כמשרתי הפטרינים שישמחו לעזור לו, ולמענטשים, אם הוא רוצה. הם מסייעים להם להגיע לעולם חדש הקרוב יותר לשמש - במקרה, או לא במקרה, זה תת-העולם של הסארטן אליו אלפרד הגיע, שנקרא "הגביע" על שם צורתו המוזרה. בתהליך ארוך שדורש תחזוקה מתמדת של שיתוף הפעולה בין המענטשים (שגורם לו לתהות איך הוא הפך ממעודד כאוס באיראנוס לגננת כאן), האפלו מצליח לעזור להם להתמקד מחדש במעבר הדירה לשם. לאחר כמה שבועות בלב ים, הם מגיעים לקרבת המקום.
משילוב של סיפורים של הסארטן ונחשי-הדרקון, מתברר שהמענטשים גרו פעם בגביע, באיזורים שמחוץ להיכן שריכזו עצמם הסארטן, כלומר תהיה זו החזרת עטרה ליושנה אם יחיו שם. הסארטן לא חיים בצפיפות גדולה בעיר שלהם, נראה שיש די והותר מקום. הסארטן מודאגים מאד כשהמענטשים מתקרבים, במיוחד כשהם מלווים בנחשי-הדרקון, ועוד יותר כאשר הם מגלים שיש עמם פטרין, אחד האוייבים הבראשיתיים שלהם. המענטשים מבקשים להפגש על מנת להתחיל במסע ומתן - מלך האלפים מתעקש מאד גם לנסות לפתור כל זאת בדרכי שלום. השיחות עולות על שרטון. אחרי כמה תרגילי כוח מטופשים של הסארטן, המענטשים מבקשים שיביאו כסא לחבר שלהם, האפלו. סאמה מתייחס לחיבתם אליו בזלזול, ומבהיר שיש בין עמו לבין העם של האפלו יריבות רבת-שנים. המענטשים אומרים בתימהון שגם ביניהם פעם היו מחלוקות רבות, אך הם יישבו אותם. מלך האלפים מציע שהוא יוכל לעזור לגשר ביניהם. כאן הנחתי את הספר וצחקתי לכמה דקות. סאמה היה פחות משועשע. גם לרעיון הזה הוא התייחס בביטול, ובאופן כללי לרעיון שהמענטשים מצפים שהסארטן יכרתו ברית של שווים עם חבורה של אנשים נחותים כאלה - הרי אבותיהם סגדו להם כאלים! הם מחזירים להם שהם לא סוגדים לאף אחד חוץ מלאחד שמנחה את הגלים (מה שמזכיר לאלפרד ולהאפלו ניסוח דומה מהחזיון שלהם במעבה אבאראך - שם זה היה "האחד שמנחה את הגל"). התנאים שלו הם מאד נוקשים - הוא מוכן לתת למענטשים לגור שם, אבל יהיה עליהם לקבל את מרות הסארטן עליהם ועל חינוך הילדים שלהם, ולבקש מהאפלו לעזוב. לאחר כעס רב ודין ודברים, הם מוכנים לקבל את רוב התנאים האלה - אבל את האפלו, מי שהפך את אימת נחשי-הדרקון על פיה, מי שהציל את ילדיהם, הם לא יגרשו. אבל הסארטן לא מוכנים לקבל את זה. כך, אפילו מלך האלפים, שהשקיע את מירב המאמצים שלו עד כה בלשכנע את בני בריתו לנסות את דרך השלום, מקבל שכנראה אין מנוס אלא להשתמש בכוח - וסאמה עט על האמירה הזו בשמחה, כהוכחה לכך שזו הייתה התוכנית מלכתחילה. ההקבלה לטענה שפיצול העולמות היה נחוץ כי הפטרינים עמדו לבוא עליהם להרגם די ברורה.
לאחר זאת האפלו חוזר אל נחשי-הדרקון ומסביר להם מה התוכנית שלו - שהם יחפרו חורים בגביע שיתנו למים להכנס ולתת לסארטן אמבטיה נגד קסם, כך שהמענטש יוכלו להכניע אותם בקלות, עם כמה שפחות אבדות - האפלו מתכוון לחטוף את סאמה ולהגישו על מגש של כסף לקסאר, מה שאמור לעודד את הסארטן הנותרים לוותר על הדרישות המוגזמות שלו. נחשי-הדרקון לא אוהבים את הרעיון הזה. מאד לא אוהבים אותו. הם מחליטים שהגיע הזמן לשנות תוכניות, ולהפסיק להעמיד פנים שהם משרתים את האפלו, או כל ייצור שהוא. שתי הנסיכות ואהוב הנסיכה מאזינים להם כשהם מדברים בין עצמם על עד כמה חשוב להם שיהיו כמה שיותר קונפליקטים, סבל, ופחד, כי הם ניזונים מרגשות שליליים - בשפת בני האדם, כדי שהמענטשים יבינו. הם גם מתכננים לדחוף את סאמה לפתוח את שער המוות כדי שיוכלו לעבור אותו, להגיע אל קסאר, ולהתקרב אליו על חשבון האפלו, למען הרבה ריב ומדון. אז הם רודפים את המענטשים שהאזינו להם "ממחבוא" ומנסים להוציא מהם עד כמה שיותר סבל לפני שיהרגו אותם. סאמה מגיע לזירה על מנת ללכוד את האפלו, ואילו אלפרד, שעקב אחר האפלו על מנת לדבר איתו ולאחד אותו עם הכלב שלו, מתגלה כקוסם-הנחש, דמות שנחשי-הדרקון הזהירו את האפלו מפניו. הוא הופך לדרקון ענק ומצליח להציל שניים משלושת המענטשים. בינתיים האפלו וסאמה נאבקים - וסאמה מנצח, ולוקח אותו בשבי, כמו גם את אלפרד כשזה חוזר לצורתו המקורית.
כאמור, אלפרד, מלווה באורלה, עתה משהוכיחו עצמם כופרים ופושעים, נשלחים למבוך. לפני כן, אלפרד כלוא עם האפלו בבית של סאמה, והאפלו סוף סוף אומר לו שהוא לא אשם במה שקרה לפטרינים, וגוער בו על כך שהוא מקבל את העונש להשלך לגיהינום הזה, במיוחד כשהוא חווה את החיים שם דרכו. אבל אלפרד מקבל את מר גורלו.
זמן מה לאחר שאלפרד נלקח משם, האפלו שומע מבחוץ שבכל זאת נחשי-הדרקון פעלו כפי שהציע, ועל כל פנים שהמים עולים, מה שיסכן אותו מצד אחד, אבל מצד שני ישבור את כוח הרונות של כלאו ויאפשר לו להשתחרר.
אם כך, אנו מגלים הרבה דברים מטרידים לגבי הסארטן והפטרינים, או, לפחות, לגבי המנהיגות שלהם. נראה שעם כל המחשבות שלהם על עצמם כאלוהיים, דווקא המענטשים בני התמותה מביכים אותם בקור הרוח והאחווה שלהם. הסארטן לא פחות שתלטניים מאשר הפטרינים, או לפחות, יש להם פוטנציאל להיות כאלה - אבל גם שלא להיות כאלה, אם רק ישכילו לפקוח את עיניהם. והנה כוחות רוע מסוכנים והרסניים יותר משכל אחד מהגזעים האלה יכול היה להיות עבור השני מנצלים את קוצר הרואי, את השנאה, את הטפשות, לטובתם.
נראה שהאפלו, אלפרד, ואורלה, הם מהבודדים שסוף סוף מבינים מה באמת מהותי ומה לא. אבל לא נראה כרגע שיש להם מה לעשות בנידון. סיימנו עם ארבעת העולמות, אבל נראה שהמאבק רק מתחיל.
הנספחים מכילים קצת מידע מעניין שמסביר יותר על איך כל העולמות היו אמורים לעבוד יחדיו, מידע פחות מעניין על קרבות קסומים, ופרסומת מנקודת מבט גמדית לדגם הצוללות כמו זו שהצילה את האפלו.
בפעם הבאה - יד התוהו!
קסאר מוצג לנו כאן גם בכתיבתו וגם כחלק מהעלילה - לאחר שהוא העיר על הדו"ח של האפלו שהוא שקרן, הוא מצליח לתפוס אותו לפני שזה ממשיך לצ'לסטרה, עולם המים. להאפלו יש שתי סיבות בשלן הוא חושש מהמפגש הזה, אבל מצד שני מייחל לו - העובדה שפחד ממה שקסאר יעשה עם הידע על האוב ויצירת האלמתים, והעובדה ששיתף פעולה עם אלפרד, הסארטן שעוד פגש באריאנוס, עולם האוויר, ואחר כך עודד אותו לברוח כשחזר דרך שער המוות.
העונש מתואר כמזעזע. אבל למרות שהאפלו לכאורה יוצא מהעינוי מחוזק, נאמן, ובטוח יותר בדרכו, לכאורה - כל כך בטוח שאפילו הכלב שהסיח את נפשו נעלם - תגובותיו המילוליות של קסאר מאששות את פחדיו של האפלו. קסאר לא מתייחס אל יצירת האלמתים כחטא נורא, אלא אל האוב כמתנה מופלאה, שהסארטן, באזלות ידם, לא השכילו להשתמש בה כיאות. הוא, קסאר, יוכל לכך. ברשימותיו על האפלו הוא חוזר לסוגיה שהוא כתב עליה בחלקי יומן שלו שהופיעו בתחילת הספר השני - הוא בחר בהאפלו, בין היתר, בגלל החשיבה העצמאית שלו, שאמנם יש בה את הסכנה שהוא עלול שלא לציית, אבל גם יתרון חשוב כשהוא נשלח להתמודד עם הלא נודע. הוא חושב שהפעם הוא הצליח להבהיר להאפלו את האיזון המתאים.
אשר לאלפרד - הוא אכן ברח, ומוצא עצמו באולם שינה כמו זה באריאנוס, שם התעורר לפני זמן רב וגילה שהוא לבדו. אלא בפעם הזו, שכשהוא מגיע לארון שבו הוא מצפה לראות את אהובתו המתה, הוא מוצא שם אישה אחרת - אשה שרואים את גילה, ולכן ניתן להסיק שהיא חיה, ולא מתה משומרת. כולם, למעשה, נראים חיים. ואכן, כשהוא מפעיל את תהליך ההתעוררות, כולם קמים לתחיה - כולל המנהיג שלהם, סאמה. מסתבר שהם בחרו בעולם המים, צ'לסטרה, כמפקדה העל-עולמית שלהם, עד שגם האם נתקלו בכמה אתגרים שלא הצליחו להתמודד עמם, ולכן שלחו אות מצוקה, והלכו לישון. הם מזועזעים לשמוע כמה זמן לקח למישהו מעולם אחר לבוא להעירם. סאמה ואשתו אורלה, שמהר מאד מתחוור שנשארו יחדיו רק למען שלום בית, מגיבים אל אלפרד בדרכים הפוכות, שמייצגות מחלוקת ישנה אצל הסארטן. סאמה חושד באלפרד מייד, בין היתר כי הוא מציג את עצמו בשם המענטשי שלו, ולא בשם האמיתי, הסארטן שלו. אורלה, לעומת זאת, מוצאת משהו מושך בזר הגמלוני והמגושם הזה, שמדי פעם ההיבט החזותי של השפה הסארטנית היוצאת מפיו מעלה אצלה תמונות נוראות של זוועות מעולמות אחרים, גם מחוויותיו האישיות, וגם מחילופי המוחות עם האפלו. מסתבר שהיא הייתה חלק מפלג בסארטן שהתנגד לפיצול, שרצה למצוא דרך אחרת, שלא קיבל את גרסת המנהיג שזה צעד נחוץ להגנה עצמית מפני הפטרינים שקרובים עד כדי פסע לנצחון מוחלט ושלטון דיקטטורי אכזרי על הכל. כפי שהוא מגלה בסופו של דבר, גם פלג המתנגדים הזה, כמו הכופרים מהחדר במעמקי הקטקומבות באראבאך, התחיל לחשוב שאולי יש כוח גדול יותר מהסארטן - זו כמובן כפירה נוראה, כיצד יכולים סארטן, אלים בשר ודם, להאמין בסיפורי המעשיות המענטשיות על כוח אלוהי חזק יותר. למרות דעתה בנושא, למען שלום בית, היא תמכה בעמדת בעלה במועצת השלטון בה שניהם חברים, ולכן הפיצול הוא זה שיצא לפועל. היא נושאת איתה אשמה גדולה, כי היא מאמינה שלולא הייתה תומכת בו, אחרים מהמתנגדים לא היו מיישרים איתו קו, ואולי כל זה לא היה יוצא אל הפועל. על כן, חידוד המחלוקת שאלפרד דוחף לו, חצי ברצון, חצי מחוסר שליטה עצמית, מביא בסופו של דבר לכך שהיא עוזבת את המועצה, תומכת בו בגלוי, למרות שהוא בין היתר מראה חיבה לפטרין ותומך במענטשים כנגד החלטות המועצה - יותר נכון, רצונו של סאמה שבסופו של דבר מתנהג שם כדיקטטור ככל דבר - ולכן חולקת בגורלו, שהוא גם זה של הסארטן הקודמים שהמשיכו להחזיק בדעת המיעוט הזו - להזרק אל המבוך. כן, מסתבר שביחד עם הפטרינים, גם קומץ סארטן נשלחו לשם, ועכשיו גם אלפרד ואורלה יזכו לחוות טעימה מחייו של האפלו.
אם נחזור אחורה אל האפלו, בעוד גופו טרם התאושש לגמרי מהעונש של קסאר, הוא מגלה אמת נוראה על "המים" של עולם המים - הם מחסלים במגע את קסם הרונות. מהרגע שבו הספינה שלו פוגשת בקצה בועת האוויר שסביב שער המוות, היא מתחילה להתפרק לגמרי. הרונות על עורו שלו נעלמות גם כן עם המגע במים, והוא טובע. ואז הוא מגלה אמת מפתיעה לטובה לגבי "המים" האלה - הם לא בדיוק מים, כי אחרי שהוא נכנע ונותן להם להכנס לריאות שלו, הוא מצליח לנשום. בהמשך נגלה טענה שמדובר באיזה סוג של נוזל מלא פלאנקטון שאינו מים, ובין היתר אי אפשר לשתות אותו. אז האפלו רוכב על זרם גיאות כלשהו, גווע לאיטו ברעב ובצמא, חסר אונים כתינוק בלי כוח הרונות שלו. עד שהוא נתקל בצוללת. צוללת של מי? של גמדים. או, למעשה של מענטש בכלל.
אמנם, המענטש בעולם הזה דומים פיזית, ובמידה מסויימת תרבותית, לאלה שנתקלנו בהם בשתי העולמות הקודמים בהם הם עדיין היו בחיים (כזכור, אלה של אבאראך לא שרדו את התנאים הקיצוניים שם). אך למרות שגם כאן הם תקועים במספר תת-עולמות שונים, כמו באריאנוס - כאן אלה ירחי-ים, יצורים אלמוגיים שבין היתר יוצרים חללים מלאים באוויר לנשימה, מי שתיה, ואדמה חקלאית - ולמרות ההבדלים ביניהם, הם משתפים פעולה, אפילו בני ברית! הצוללת דורשת מכאניקה גמדית וטכנולוגיה קסומה אלפית. בני האדם מכינים מיטות לאלפים שלא מוכנים לישון על האלמוג, ומערות לגמדים שלא מוכנים לישון מתחת לכיפת "השמיים". שלושת הנסיכות של בתי המלוכה של שלושת הגזעים גדלו אחת עם השניה למען קירוב לבבות. בכך נראה שהם נותנים תוקף לטענה של אלפרד, שעולה בפולמוס שלו במרכז הסארטן, שאולי צריך לתת למענטשים להסתדר לבדם, שאפילו מנסיונו באריאנוס, עולם מלא בקונפליקטים ואלימות תוך- ובין-גזעית, הוא ראה פוטנציאל להרבה טוב, וכך את האמונה בצורך של המענטשים בהשגחה הסארטנית.
שלושת הנסיכות האלה (למעשה, שתי נסיכות והאהוב של אחת מהן, שהחליף מקומות עמה), הן שמצילות את האפלו. הן מתכננות להקריב את עצמן כדי שבני עמיהם יוכלו, יחדיו, לנדוד לכיוון שמש-הים, שנוטשת את האיזור הזה של העולם ותגרום לירחי-הים שלהם להכנס לשנת חורף אותה המענטשים לא ישרדו. הם היו כבר קרובים ליציאה, הצוללות החדשות היו מוכנות, ואז הגיעו נחשי דרקון נוראים ומגעילים, הרסו את כל הצי, גרמו להרג די רציני, ואז העבירו דרך אלף גוסס בייסורים את הדרישה שלהם. הנסיכות האזינו בסתר לפגישה שבה הדרישה הוצגה, והחליטו על דעת עצמן ללכת, בניגוד לעמדת בני משפחות המלוכה. נסיכת האלפים התעקשה לספר לאהוב שלה - וכשכבר יצאו עם הצוללת, אותה גנבו, גילו שהוא ברגישות אך בנחישות הפיל אותה לחוסר הכרה.
הצוללת נוהגת "בעצמה" - יש למעשה איזו יישות נוראה באיזור הגשר שלא מאפשרת להם להתקרב, והן מנחשות שזה איזה נחש-דרקון או משרת שלהם. האפלו, כשהוא מתאושש, ומגלה שהרונות על עורו חוזרות לתפקד לאחר שהוא מתייבש, מתעקש להתעמת עם הקברניט פנים מול פנים. הרונות זוהרות ושורפות, ובכך מזהירות אותו שהוא בסכנה, אך הוא נאבק בכל האינסטינקטים שלו ונכנס לשם. הוא פוגש ביישות כלשהי עם עיניים אדומות רושפות. היישות הזו מזהה אותו כפטרין, מתייחסת למישהו כ"המלכותי", ומוסרת לו בשמו שהאויב הישן התעורר, ושעל מנת לעורר קצת את התיאבון, הוא ינקוב בשם "סאמה".
לאחר מכן האפלו פוגש בנחשי-הדרקון האלה, והם מספרים לו גרסה מסויימת של המציאות. הם מכחישים, כמובן, שהם פגעו בזדון במענטשים - למעשה הם רוצים לעזור להם, אבל חשבו שהם משרתים את הסארטן הארורים. כשהאפלו שואל אותם מי יצר אותם, הם עונים שהם, הפטרין, עשו זאת. בשלב מסויים, בעודו חושב על כך, האפלו חווה פלאשבק לשיחה האחרונה שלו עם אהובתו במבוך. הוא החליט לנטוש שבט של פטרינים מיושבים יותר, שעמדו בפני מתקפה של כוחות גדולים מהם במספר, שכנראה יכחידו אותם. הוא אמר לה "אל תשכחי שהסארטן הם שאחראים לרוע הזה." והיא ענתה לו: "אני לא יודעת. אולי אנחנו נושאים את הרוע הזה עמנו." אגב, לפני אלפי שנים, כאשר נחשי-הדרקון ניצלו את המים מבטלי הקסם על מנת לתקוף את הסארטן, הם אמרו לסאמה שאלה דווקא הם, הסארטן, שיצרו אותם.
עכשיו, כשהם מגלים שפטרין מעורב בעניין, נחשי-הדרקון מציגים את עצמם כמשרתי הפטרינים שישמחו לעזור לו, ולמענטשים, אם הוא רוצה. הם מסייעים להם להגיע לעולם חדש הקרוב יותר לשמש - במקרה, או לא במקרה, זה תת-העולם של הסארטן אליו אלפרד הגיע, שנקרא "הגביע" על שם צורתו המוזרה. בתהליך ארוך שדורש תחזוקה מתמדת של שיתוף הפעולה בין המענטשים (שגורם לו לתהות איך הוא הפך ממעודד כאוס באיראנוס לגננת כאן), האפלו מצליח לעזור להם להתמקד מחדש במעבר הדירה לשם. לאחר כמה שבועות בלב ים, הם מגיעים לקרבת המקום.
משילוב של סיפורים של הסארטן ונחשי-הדרקון, מתברר שהמענטשים גרו פעם בגביע, באיזורים שמחוץ להיכן שריכזו עצמם הסארטן, כלומר תהיה זו החזרת עטרה ליושנה אם יחיו שם. הסארטן לא חיים בצפיפות גדולה בעיר שלהם, נראה שיש די והותר מקום. הסארטן מודאגים מאד כשהמענטשים מתקרבים, במיוחד כשהם מלווים בנחשי-הדרקון, ועוד יותר כאשר הם מגלים שיש עמם פטרין, אחד האוייבים הבראשיתיים שלהם. המענטשים מבקשים להפגש על מנת להתחיל במסע ומתן - מלך האלפים מתעקש מאד גם לנסות לפתור כל זאת בדרכי שלום. השיחות עולות על שרטון. אחרי כמה תרגילי כוח מטופשים של הסארטן, המענטשים מבקשים שיביאו כסא לחבר שלהם, האפלו. סאמה מתייחס לחיבתם אליו בזלזול, ומבהיר שיש בין עמו לבין העם של האפלו יריבות רבת-שנים. המענטשים אומרים בתימהון שגם ביניהם פעם היו מחלוקות רבות, אך הם יישבו אותם. מלך האלפים מציע שהוא יוכל לעזור לגשר ביניהם. כאן הנחתי את הספר וצחקתי לכמה דקות. סאמה היה פחות משועשע. גם לרעיון הזה הוא התייחס בביטול, ובאופן כללי לרעיון שהמענטשים מצפים שהסארטן יכרתו ברית של שווים עם חבורה של אנשים נחותים כאלה - הרי אבותיהם סגדו להם כאלים! הם מחזירים להם שהם לא סוגדים לאף אחד חוץ מלאחד שמנחה את הגלים (מה שמזכיר לאלפרד ולהאפלו ניסוח דומה מהחזיון שלהם במעבה אבאראך - שם זה היה "האחד שמנחה את הגל"). התנאים שלו הם מאד נוקשים - הוא מוכן לתת למענטשים לגור שם, אבל יהיה עליהם לקבל את מרות הסארטן עליהם ועל חינוך הילדים שלהם, ולבקש מהאפלו לעזוב. לאחר כעס רב ודין ודברים, הם מוכנים לקבל את רוב התנאים האלה - אבל את האפלו, מי שהפך את אימת נחשי-הדרקון על פיה, מי שהציל את ילדיהם, הם לא יגרשו. אבל הסארטן לא מוכנים לקבל את זה. כך, אפילו מלך האלפים, שהשקיע את מירב המאמצים שלו עד כה בלשכנע את בני בריתו לנסות את דרך השלום, מקבל שכנראה אין מנוס אלא להשתמש בכוח - וסאמה עט על האמירה הזו בשמחה, כהוכחה לכך שזו הייתה התוכנית מלכתחילה. ההקבלה לטענה שפיצול העולמות היה נחוץ כי הפטרינים עמדו לבוא עליהם להרגם די ברורה.
לאחר זאת האפלו חוזר אל נחשי-הדרקון ומסביר להם מה התוכנית שלו - שהם יחפרו חורים בגביע שיתנו למים להכנס ולתת לסארטן אמבטיה נגד קסם, כך שהמענטש יוכלו להכניע אותם בקלות, עם כמה שפחות אבדות - האפלו מתכוון לחטוף את סאמה ולהגישו על מגש של כסף לקסאר, מה שאמור לעודד את הסארטן הנותרים לוותר על הדרישות המוגזמות שלו. נחשי-הדרקון לא אוהבים את הרעיון הזה. מאד לא אוהבים אותו. הם מחליטים שהגיע הזמן לשנות תוכניות, ולהפסיק להעמיד פנים שהם משרתים את האפלו, או כל ייצור שהוא. שתי הנסיכות ואהוב הנסיכה מאזינים להם כשהם מדברים בין עצמם על עד כמה חשוב להם שיהיו כמה שיותר קונפליקטים, סבל, ופחד, כי הם ניזונים מרגשות שליליים - בשפת בני האדם, כדי שהמענטשים יבינו. הם גם מתכננים לדחוף את סאמה לפתוח את שער המוות כדי שיוכלו לעבור אותו, להגיע אל קסאר, ולהתקרב אליו על חשבון האפלו, למען הרבה ריב ומדון. אז הם רודפים את המענטשים שהאזינו להם "ממחבוא" ומנסים להוציא מהם עד כמה שיותר סבל לפני שיהרגו אותם. סאמה מגיע לזירה על מנת ללכוד את האפלו, ואילו אלפרד, שעקב אחר האפלו על מנת לדבר איתו ולאחד אותו עם הכלב שלו, מתגלה כקוסם-הנחש, דמות שנחשי-הדרקון הזהירו את האפלו מפניו. הוא הופך לדרקון ענק ומצליח להציל שניים משלושת המענטשים. בינתיים האפלו וסאמה נאבקים - וסאמה מנצח, ולוקח אותו בשבי, כמו גם את אלפרד כשזה חוזר לצורתו המקורית.
כאמור, אלפרד, מלווה באורלה, עתה משהוכיחו עצמם כופרים ופושעים, נשלחים למבוך. לפני כן, אלפרד כלוא עם האפלו בבית של סאמה, והאפלו סוף סוף אומר לו שהוא לא אשם במה שקרה לפטרינים, וגוער בו על כך שהוא מקבל את העונש להשלך לגיהינום הזה, במיוחד כשהוא חווה את החיים שם דרכו. אבל אלפרד מקבל את מר גורלו.
זמן מה לאחר שאלפרד נלקח משם, האפלו שומע מבחוץ שבכל זאת נחשי-הדרקון פעלו כפי שהציע, ועל כל פנים שהמים עולים, מה שיסכן אותו מצד אחד, אבל מצד שני ישבור את כוח הרונות של כלאו ויאפשר לו להשתחרר.
אם כך, אנו מגלים הרבה דברים מטרידים לגבי הסארטן והפטרינים, או, לפחות, לגבי המנהיגות שלהם. נראה שעם כל המחשבות שלהם על עצמם כאלוהיים, דווקא המענטשים בני התמותה מביכים אותם בקור הרוח והאחווה שלהם. הסארטן לא פחות שתלטניים מאשר הפטרינים, או לפחות, יש להם פוטנציאל להיות כאלה - אבל גם שלא להיות כאלה, אם רק ישכילו לפקוח את עיניהם. והנה כוחות רוע מסוכנים והרסניים יותר משכל אחד מהגזעים האלה יכול היה להיות עבור השני מנצלים את קוצר הרואי, את השנאה, את הטפשות, לטובתם.
נראה שהאפלו, אלפרד, ואורלה, הם מהבודדים שסוף סוף מבינים מה באמת מהותי ומה לא. אבל לא נראה כרגע שיש להם מה לעשות בנידון. סיימנו עם ארבעת העולמות, אבל נראה שהמאבק רק מתחיל.
הנספחים מכילים קצת מידע מעניין שמסביר יותר על איך כל העולמות היו אמורים לעבוד יחדיו, מידע פחות מעניין על קרבות קסומים, ופרסומת מנקודת מבט גמדית לדגם הצוללות כמו זו שהצילה את האפלו.
בפעם הבאה - יד התוהו!
עריכה אחרונה:
