בהמשך לסקירת הספר הראשון, כנף הדרקון, סיימתי גם את השני.
זה ספר מלא ברומנטיקה, מין, תשוקה, ורגשות, בעוד הקודם הרגיש מלא בקנוניות ותמרונים פוליטיים. למעשה הפוליטיקה מתפרקת כאן תחת עול הרגש, התסכול והכעס של הטיטאנים על כך שהסארטן בעולם הזה סימאו אותם ואז גרשו אותם ממפעלי האנרגיה הסולארית במצודות שלהם, האהבות השנות הפנים ובין-גזעיות, ויצר הנקם של הניצול האחרון של גזע שלם שכמעט ונכחד.
כמו בספר הקודם, שוב הרוב מוקדש למה שקורה בעולם המדובר שאליו האפלו נכנס בשליחות השר, הפעם פריאן, עולם האש. אני לא זוכר אם בקריאה הראשונה שלי מיד הבנתי שמדובר פה בעולם חלול עם שמשות באמצע, אבל הפעם זה הרגיש לי מובן מאליו, והחידה לא כזו משכנעת.
אם באריאנוס, עולם האוויר, היה ניסוי של לשעתק שלושה גזעים מו"דיים למרחב דל במים של יבשות צפות, פה יש ירק, ועוד ירק, ועוד ירק - לא מפתיע בהתחשב בכך שהשמש כאן אף-פעם לא שוקעת, ומים ישנם בשפע. למעשה הגמדים נאלצו לחפור למטה למטה לתוך האיזוב וגזעי העצים הענקיים, עד שהגיעו לאדמה כלשהי, ועדיין הרגישו שהם לא באמת במקום התואם להם, במנהרות בסלע ממש, ועל כן הבכי של דרוגר, אחרון הגמדים, כשהוא מרגיש תחתיו וסביבו סלעים אמיתיים במצודה.
האלפים כאן חיים בחברה שמאד מזכירה סיפורי תקופת העוצרות, עם קונפליקט בין הגאווה של אלה שיש להם דם אצולה לבין אלה שיש להם המון כסף, והיו רוצים שיתנו להם כבוד של בני אצולה - אם כי לא לגמרי ברור איך הפליטים במצודות של הסארטן הצליחו להתפתח לדבר כזה. הגמדים כאן כמו באריאנוס חיים בחברה מאד קהילתית, עם הרבה מאד דגש על רצון להמנע מקונפליקטים פנימיים - פה אנחנו לא שומעים עליה הרבה מעבר לכמה חוויות, בעיקר בדיעבד, של דרוגר, הגמד האחרון. בני האדם חיים בכמה קהילות מסוכסכות, כולל חמש ממלכות שקרובות לאלפים, ששמחים לספק נשק לכל הצדדים ולאחל להם בהצלחה. כל זה מתנפץ לחלוטין כשמגיעים הטיטאנים, שמתחקרים טלפתית את כל מי שהם פוגשים בו בנוגע למיקום "המצודה", ומחסלים אותו בצורה אלימה ללא פרופורציות כשהוא לא יודע לספק להם תשובה מסברת אוזן. רוב ככל האוכלוסיה המענטשית לא שורדת מגע עם אותם הטיטאנים - רק מעט אלפים, בני אדם, וגמד אחד, שהאפלו נאלץ באל כרחו להצילם מאסון, מצליחים להגיע לאיזור בטוח משהו, אם כי את המתח והחשד הבין-גזעי הם מביאים איתם.
אנחנו מקבלים כמה סיפורים סותרים לגבי קורות המענטשים עד הלום - הלכאורה הכי אובייקטיבי הוא זה שהאפלו משחזר במצודה באופן קסום. שם הוא רואה איך, לאחר שהשוק מפיצול העולם דעך למשך דור או שניים, הגזעים השונים התחילו לחזור לסורם ולריב. כשלסארטן נמאס מהגנון, הם העלו כמה מהטיטאנים ממעבה האדמה לשמש כסייעים. ואז גם כאן, בדומה לאריאנוס, מספרם הלך וקטן, הטיטאנים עצמם יצאו משליטתם, והם החליטו לסגור את הבאסטה ולגרש את כולם אל היער הגדול העולמי, ואז למות.
מהאספקלריה הזו לא ברור מדוע ואיך המשיכו חברי הגזעים השונים עד שהגיעו לאיזור שבו אנחנו מוצאים אותם בתחילת הסיפור, או איך זה שמסתבר שהגמדים דווקא למדו מעט מהקסם של הסארטן - לפחות ברמה מספקת על מנת שיוכלו להשתמש בכמה קמאות פשוטים (וברגע קריטי, שדרוגר יוכל להשתמש בקמע שלו על מנת לפתוח את השער למצודה). האגדות שלהם עצמם מספרות שהטיטאנים לימדו אותם, שהרי הסארטן אכן העניקו לאלה האחרונים מעט משלהם - אם כי משום מה הם הצליחו להעצים את הכוח, אם לא את המגוון, ברמה שהם היוו איום על הסארטן (ועל הפיטרין היחיד שיצא להם עד כה להיאבק בו).
אנו כן למדים שהעולמות השונים לאחר הפירוד היו אמורים לעבוד בשיתוף פעולה כלשהו - את האנרגיה שהמצודות של פריאן אספו (לכאורה באופן עקיף, מעומק האדמה, ולא עם תאים סולאריים, אבל המקור בכל זאת הוא השמשות, לכן אני משתמש במונח "סולארי" למעלה) הן היו אמורות לשגר לאריאנוס, שלדעתם היה צריך אותה בשביל לטפל בחסך המים שם, ולארבאך, עולם חשוך לגמרי שבו יתמקד הספר הבא, "ים האש". לקראת הסוף יש גם התייחסות לאיזה אוייב קיומי שלהם, בנפרד מהפיטרינים, שאחראי לשיבוש תוכניותיהם ולדעיכתם.
בעוד שבספר הקודם היו בסופו של דבר רק מספר קטן של מוקשים בדרכו של האפלו לממש את משימתו, כאן כל העסק עקום מלכתחילה. שער המוות נמצא בין ארבע השמשות, ומכיוון שהוא בכל זאת מצפה שהן יהיו מחוץ לעולם שהוא מחפש, הוא נכנס לפאניקה מוחלטת לאורך ימים, עד שהוא בעצם מתחיל לנוע בכיוון כמעט שרירותי, שלמזלו מביא אותו לריכוז האוכלוסין שבו מתרחש רוב הסיפור. אבל כשהוא מגיע לשם, הוא רואה זיקוקים, המופיעים לא רחוק מקרחת יער שיש בה די והותר מקום לנחות עם הספינה החדשה לו. מדוע? כי מישהו ציפה לו!
אם כבר מדברים על דמויות מניאקיות, אי אפשר בלי זיפנאב, שהקשר שלו לפיזבאן מרשומות רומח הדרקון מובהר לנו מהרגע שבו הוא מציג את עצמו, כשלצידו, או יותר נכון, תחתיו, הדרקון שלו, שמחליף תפקידים בין רג'ינלד ג'יבס לבין חניבעל לקטר. זיפנאב חוזה שהאפלו יגיע, מתבל את כל מה שיש לו להגיד ברפרנסים לספרי פנטזיה אחרים ולתרבות פופולרית של סוף המאה העשרים, מצליח לעקוף ולבטל את קסם הרונות הפיטריני מבלי להיות סארטן, ובאופן כללי עושה שמות בתוכניות של האפלו, בהתפתחות העלילתית, ובכל הגיון סביר וטיב טעם. נטו, הוא מבזבז לא מעט עמודים במלל מיותר של להעמיד פנים שהוא לא זוכר מי דיבר איתו ועל מה. ועם כל זאת הוא מאפשר לרוב ככל המענטשים למות לשווא. את הספר הוא מסיים כשהוא מעמיד פנים שהדרקון שלו טורף אותו - לצערנו מבהירים לנו שזו הייתה תחבולה בלבד, כך שנאלץ להתקל בנודניק הזה שוב. זו דמות כל-כך מביכה שהאפלו לא כותב עליה דבר בדו"ח שלו לשר - זאת כשבספר הקודם הוא בעצמו הודה שהוא פגש בסארטן האחרון באריאנוס ונתן לו לחיות!
בסוף הספר הזה, כמו בקודם, יש נספח די מיותר על שיטת הקסם, הפעם מנקודת המבט הפיטרינית. למרות שיש פה לפחות קצת עניין בהצגת הבדל פילוסופי כלשהו בין הקסמים (הסארטן עובדים מן הכלל אל הפרט, הפיטרינים מן הפרט אל הכלל), שוב, לא ראיתי שום קשר בין זה לבין קסם הרונות כפי שהוא מופיע בסיפור.
זה ספר מלא ברומנטיקה, מין, תשוקה, ורגשות, בעוד הקודם הרגיש מלא בקנוניות ותמרונים פוליטיים. למעשה הפוליטיקה מתפרקת כאן תחת עול הרגש, התסכול והכעס של הטיטאנים על כך שהסארטן בעולם הזה סימאו אותם ואז גרשו אותם ממפעלי האנרגיה הסולארית במצודות שלהם, האהבות השנות הפנים ובין-גזעיות, ויצר הנקם של הניצול האחרון של גזע שלם שכמעט ונכחד.
כמו בספר הקודם, שוב הרוב מוקדש למה שקורה בעולם המדובר שאליו האפלו נכנס בשליחות השר, הפעם פריאן, עולם האש. אני לא זוכר אם בקריאה הראשונה שלי מיד הבנתי שמדובר פה בעולם חלול עם שמשות באמצע, אבל הפעם זה הרגיש לי מובן מאליו, והחידה לא כזו משכנעת.
אם באריאנוס, עולם האוויר, היה ניסוי של לשעתק שלושה גזעים מו"דיים למרחב דל במים של יבשות צפות, פה יש ירק, ועוד ירק, ועוד ירק - לא מפתיע בהתחשב בכך שהשמש כאן אף-פעם לא שוקעת, ומים ישנם בשפע. למעשה הגמדים נאלצו לחפור למטה למטה לתוך האיזוב וגזעי העצים הענקיים, עד שהגיעו לאדמה כלשהי, ועדיין הרגישו שהם לא באמת במקום התואם להם, במנהרות בסלע ממש, ועל כן הבכי של דרוגר, אחרון הגמדים, כשהוא מרגיש תחתיו וסביבו סלעים אמיתיים במצודה.
האלפים כאן חיים בחברה שמאד מזכירה סיפורי תקופת העוצרות, עם קונפליקט בין הגאווה של אלה שיש להם דם אצולה לבין אלה שיש להם המון כסף, והיו רוצים שיתנו להם כבוד של בני אצולה - אם כי לא לגמרי ברור איך הפליטים במצודות של הסארטן הצליחו להתפתח לדבר כזה. הגמדים כאן כמו באריאנוס חיים בחברה מאד קהילתית, עם הרבה מאד דגש על רצון להמנע מקונפליקטים פנימיים - פה אנחנו לא שומעים עליה הרבה מעבר לכמה חוויות, בעיקר בדיעבד, של דרוגר, הגמד האחרון. בני האדם חיים בכמה קהילות מסוכסכות, כולל חמש ממלכות שקרובות לאלפים, ששמחים לספק נשק לכל הצדדים ולאחל להם בהצלחה. כל זה מתנפץ לחלוטין כשמגיעים הטיטאנים, שמתחקרים טלפתית את כל מי שהם פוגשים בו בנוגע למיקום "המצודה", ומחסלים אותו בצורה אלימה ללא פרופורציות כשהוא לא יודע לספק להם תשובה מסברת אוזן. רוב ככל האוכלוסיה המענטשית לא שורדת מגע עם אותם הטיטאנים - רק מעט אלפים, בני אדם, וגמד אחד, שהאפלו נאלץ באל כרחו להצילם מאסון, מצליחים להגיע לאיזור בטוח משהו, אם כי את המתח והחשד הבין-גזעי הם מביאים איתם.
אנחנו מקבלים כמה סיפורים סותרים לגבי קורות המענטשים עד הלום - הלכאורה הכי אובייקטיבי הוא זה שהאפלו משחזר במצודה באופן קסום. שם הוא רואה איך, לאחר שהשוק מפיצול העולם דעך למשך דור או שניים, הגזעים השונים התחילו לחזור לסורם ולריב. כשלסארטן נמאס מהגנון, הם העלו כמה מהטיטאנים ממעבה האדמה לשמש כסייעים. ואז גם כאן, בדומה לאריאנוס, מספרם הלך וקטן, הטיטאנים עצמם יצאו משליטתם, והם החליטו לסגור את הבאסטה ולגרש את כולם אל היער הגדול העולמי, ואז למות.
מהאספקלריה הזו לא ברור מדוע ואיך המשיכו חברי הגזעים השונים עד שהגיעו לאיזור שבו אנחנו מוצאים אותם בתחילת הסיפור, או איך זה שמסתבר שהגמדים דווקא למדו מעט מהקסם של הסארטן - לפחות ברמה מספקת על מנת שיוכלו להשתמש בכמה קמאות פשוטים (וברגע קריטי, שדרוגר יוכל להשתמש בקמע שלו על מנת לפתוח את השער למצודה). האגדות שלהם עצמם מספרות שהטיטאנים לימדו אותם, שהרי הסארטן אכן העניקו לאלה האחרונים מעט משלהם - אם כי משום מה הם הצליחו להעצים את הכוח, אם לא את המגוון, ברמה שהם היוו איום על הסארטן (ועל הפיטרין היחיד שיצא להם עד כה להיאבק בו).
אנו כן למדים שהעולמות השונים לאחר הפירוד היו אמורים לעבוד בשיתוף פעולה כלשהו - את האנרגיה שהמצודות של פריאן אספו (לכאורה באופן עקיף, מעומק האדמה, ולא עם תאים סולאריים, אבל המקור בכל זאת הוא השמשות, לכן אני משתמש במונח "סולארי" למעלה) הן היו אמורות לשגר לאריאנוס, שלדעתם היה צריך אותה בשביל לטפל בחסך המים שם, ולארבאך, עולם חשוך לגמרי שבו יתמקד הספר הבא, "ים האש". לקראת הסוף יש גם התייחסות לאיזה אוייב קיומי שלהם, בנפרד מהפיטרינים, שאחראי לשיבוש תוכניותיהם ולדעיכתם.
בעוד שבספר הקודם היו בסופו של דבר רק מספר קטן של מוקשים בדרכו של האפלו לממש את משימתו, כאן כל העסק עקום מלכתחילה. שער המוות נמצא בין ארבע השמשות, ומכיוון שהוא בכל זאת מצפה שהן יהיו מחוץ לעולם שהוא מחפש, הוא נכנס לפאניקה מוחלטת לאורך ימים, עד שהוא בעצם מתחיל לנוע בכיוון כמעט שרירותי, שלמזלו מביא אותו לריכוז האוכלוסין שבו מתרחש רוב הסיפור. אבל כשהוא מגיע לשם, הוא רואה זיקוקים, המופיעים לא רחוק מקרחת יער שיש בה די והותר מקום לנחות עם הספינה החדשה לו. מדוע? כי מישהו ציפה לו!
אם כבר מדברים על דמויות מניאקיות, אי אפשר בלי זיפנאב, שהקשר שלו לפיזבאן מרשומות רומח הדרקון מובהר לנו מהרגע שבו הוא מציג את עצמו, כשלצידו, או יותר נכון, תחתיו, הדרקון שלו, שמחליף תפקידים בין רג'ינלד ג'יבס לבין חניבעל לקטר. זיפנאב חוזה שהאפלו יגיע, מתבל את כל מה שיש לו להגיד ברפרנסים לספרי פנטזיה אחרים ולתרבות פופולרית של סוף המאה העשרים, מצליח לעקוף ולבטל את קסם הרונות הפיטריני מבלי להיות סארטן, ובאופן כללי עושה שמות בתוכניות של האפלו, בהתפתחות העלילתית, ובכל הגיון סביר וטיב טעם. נטו, הוא מבזבז לא מעט עמודים במלל מיותר של להעמיד פנים שהוא לא זוכר מי דיבר איתו ועל מה. ועם כל זאת הוא מאפשר לרוב ככל המענטשים למות לשווא. את הספר הוא מסיים כשהוא מעמיד פנים שהדרקון שלו טורף אותו - לצערנו מבהירים לנו שזו הייתה תחבולה בלבד, כך שנאלץ להתקל בנודניק הזה שוב. זו דמות כל-כך מביכה שהאפלו לא כותב עליה דבר בדו"ח שלו לשר - זאת כשבספר הקודם הוא בעצמו הודה שהוא פגש בסארטן האחרון באריאנוס ונתן לו לחיות!
בסוף הספר הזה, כמו בקודם, יש נספח די מיותר על שיטת הקסם, הפעם מנקודת המבט הפיטרינית. למרות שיש פה לפחות קצת עניין בהצגת הבדל פילוסופי כלשהו בין הקסמים (הסארטן עובדים מן הכלל אל הפרט, הפיטרינים מן הפרט אל הכלל), שוב, לא ראיתי שום קשר בין זה לבין קסם הרונות כפי שהוא מופיע בסיפור.
עריכה אחרונה:
