מה שמדהים שזה תפור בצורה כזו שאנחנו כבר כשחקנים לא בטוחים תמיד מה חלום ומה מציאות וזה מכניס אותנו לפראנויה מתמדת, אנחנו חושדים בכולם וכל הזמן על הקצה...
זה קורה גם במישור הדמות וגם במישור השחקן ולפעמים זה מתערבב וזה מינדפאק רציני
רשומות אימה על האוריינט אקספרס - Horror on the Orient Express (Call of Cthulhu)
- מחבר/ת הנושא BadBug
- תאריך התחלה
זה קורה גם במישור הדמות וגם במישור השחקן ולפעמים זה מתערבב וזה מינדפאק רציני
סשן 13
בעודנו בחלום סעדנו את ליבנו בארוחה טובה, שתינו המון אלכוהול...
קמנו מהחלום רגועים יותר, תחושה של אחרי שינה טובה וזוכרים את החלום כאילו היה אמיתי!
הרכבת בתהליכי האטה בלוזון (שוויץ), שם אנחנו מתכננים לחפש את יוהאן וינקלמן במוזיאון של טריאסט וגם את אדגר וולינגטון, שהוא האדם ששלח את המכתב לגבי הארטיפקט וכנראה גם חוקר את הסדפקאר סימולרקום ולדבריו יש בידיו מגילה עתיקה שקשורה אליו.
מאז נובמבר 1921 ועד היום, מתקיימת ועידה של בריטים, תורכים וצרפתים, מנסים להגיע להסכמה לגבי מה יקרה עם האימפריה העותמאנית.
ערפילים בחוץ, על הרציף (לוזון) מחכים סבלים, השעה 6:45 בבוקר.
אנו יוצאים מתחנת הרכבת, עוצרים בבית קפה מקומי לשוקו חם וקרואסונים ריחניים.
קפטן מקפי רודף אחר בחורה שנראית כמלצרית בזמן שבחור אפאתי בשם ז'אן קלוד ניסה להציע לנו את שירותיו כנהג.
הנהג לוקח אותנו למלון "ססיל", נוף מדהים אל האגם, פעמוני קתדרלה, מתח באוויר בעיר וקר מאד...
אחרי שהתמקמנו, נסענו אל איזור מרוחק של העיר, מכוסה שלג, שלט במסגרת ברונזה מכוסה קורוזיה שעליו כתוב:
Welington Fils Texidermie, 50 Rue ST. Etienne.
חנות סגורה ומוגפת בוילונות ארגמן, שלט קטן בין הוילונות שעליו כתוב "Open".
אדגר וולינגטון פותח את הדלת ושואל מי אנחנו.
אנו מציגים עצמנו ונכנסים, אח בוערת, המון סוגים של בע"ח מפוחלצים בבית, זוחלים, יונקים, דו חיים ועוד...
ניחוח באוויר של חומר למיסוך ריחות בע"ח והפיחלוץ.
מקפי מניח את המכתב שבעקבותיו הגענו לכאן, ריח סיגריות נוסף לשאר הריחות.
למדנו על:
- הדוכס Jean Floreca שמתעניין בעתיקות.
- על כך שלאדגר יש אח פגוע ראש (כנראה מהמלחמה).
- אדגר דיבר על המגילה שקנה מסוחר צרפתי (במלון "ראול") ומאמין שקיימת "רוח" בפסל.
- המגילה הייתה אצל הסבא של הסבא, לואיס מלון היה הקפטן שהוביל את הפשיטה על אחוזת פינאליק.
- אדגר סיפר שהוא מאמין שחלק מנשמת החיה נשארת בה גם אחרי שהיא מתה, לכן הוא אוהב להחזיק בפוחלצים שלו.
אדגר נראה מעט לחוץ, בחור צרפתי עב כרס מגיע (הדוכס) לבוש בצורה מכובדת, אדגר מציג לנו אותו.
אדגר רוצה לארגן מכירה של המגילה אל מול הדוכס, לכל המרבה במחיר.
בינתיים הדוכס מזמין אותנו לסיור בעירף בספרייה ובקתדרלה.
בעודנו בחלום סעדנו את ליבנו בארוחה טובה, שתינו המון אלכוהול...
קמנו מהחלום רגועים יותר, תחושה של אחרי שינה טובה וזוכרים את החלום כאילו היה אמיתי!
הרכבת בתהליכי האטה בלוזון (שוויץ), שם אנחנו מתכננים לחפש את יוהאן וינקלמן במוזיאון של טריאסט וגם את אדגר וולינגטון, שהוא האדם ששלח את המכתב לגבי הארטיפקט וכנראה גם חוקר את הסדפקאר סימולרקום ולדבריו יש בידיו מגילה עתיקה שקשורה אליו.
מאז נובמבר 1921 ועד היום, מתקיימת ועידה של בריטים, תורכים וצרפתים, מנסים להגיע להסכמה לגבי מה יקרה עם האימפריה העותמאנית.
ערפילים בחוץ, על הרציף (לוזון) מחכים סבלים, השעה 6:45 בבוקר.
אנו יוצאים מתחנת הרכבת, עוצרים בבית קפה מקומי לשוקו חם וקרואסונים ריחניים.
קפטן מקפי רודף אחר בחורה שנראית כמלצרית בזמן שבחור אפאתי בשם ז'אן קלוד ניסה להציע לנו את שירותיו כנהג.
הנהג לוקח אותנו למלון "ססיל", נוף מדהים אל האגם, פעמוני קתדרלה, מתח באוויר בעיר וקר מאד...
אחרי שהתמקמנו, נסענו אל איזור מרוחק של העיר, מכוסה שלג, שלט במסגרת ברונזה מכוסה קורוזיה שעליו כתוב:
Welington Fils Texidermie, 50 Rue ST. Etienne.
חנות סגורה ומוגפת בוילונות ארגמן, שלט קטן בין הוילונות שעליו כתוב "Open".
אדגר וולינגטון פותח את הדלת ושואל מי אנחנו.
אנו מציגים עצמנו ונכנסים, אח בוערת, המון סוגים של בע"ח מפוחלצים בבית, זוחלים, יונקים, דו חיים ועוד...
ניחוח באוויר של חומר למיסוך ריחות בע"ח והפיחלוץ.
מקפי מניח את המכתב שבעקבותיו הגענו לכאן, ריח סיגריות נוסף לשאר הריחות.
למדנו על:
- הדוכס Jean Floreca שמתעניין בעתיקות.
- על כך שלאדגר יש אח פגוע ראש (כנראה מהמלחמה).
- אדגר דיבר על המגילה שקנה מסוחר צרפתי (במלון "ראול") ומאמין שקיימת "רוח" בפסל.
- המגילה הייתה אצל הסבא של הסבא, לואיס מלון היה הקפטן שהוביל את הפשיטה על אחוזת פינאליק.
- אדגר סיפר שהוא מאמין שחלק מנשמת החיה נשארת בה גם אחרי שהיא מתה, לכן הוא אוהב להחזיק בפוחלצים שלו.
אדגר נראה מעט לחוץ, בחור צרפתי עב כרס מגיע (הדוכס) לבוש בצורה מכובדת, אדגר מציג לנו אותו.
אדגר רוצה לארגן מכירה של המגילה אל מול הדוכס, לכל המרבה במחיר.
בינתיים הדוכס מזמין אותנו לסיור בעירף בספרייה ובקתדרלה.
סשן 14
בסוף הסשן הקודם, לאחר שנפגשנו עם אדגר ווליננגטון והדוכס פלורס, קבענו להיפש ב19:30 בערב במסעדת החתול השחור בלוזאן.
בינתיים הדוכס לקח אותנו קצת לסיבוב ובעיר ולאכול, ואחה"צ נפרד מאיתנו לא לפני שנתן לנו את רשותו להעתיק את המגילה תמורת סכום מסויים, במקרה והוא יזכה במכירה.
טוביאס שחש ברע חזר למלון, קפטן מקאפי הסתובב, אלוהים יודע איפה ומה עשה וולנטינו? כנראה הלך לשתות איפשהו.
בינתיים עד שהערב יגיע, דוקטור רוסו ואדריאן הלכו לסיור בקתדרלה ולאחר מכן הגיעו ב19:30 לארוחה עם הדוכס ואדגר, שטרם הגיעו. בשעה 19:50 ולנטינו הגיע מבוסם ושאל אם אנחנו עדיין בוינה ומה עם המופע אופרה, ואחרי שהובהר לו איפה אנחנו ומה מעשינו פה, בשעה 20:00 הגיע לשולחן בחור גרמני בשם מקסימיליאן וון-וורטן.
בחור גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות, מטופח. הציג את עצמו בתור נציג של הדוכס שעובד איתו, אמר שהדוכס ביקש ממנו לבוא ולהודיע שהוא עסוק עדיין באיזושהי עסקה אחרת ושהוא יבוא בהקדם ושבנוסף אדגר וולינגטון אמר שגם הוא יאלץ לאחר ושבמקביל הוא השאיר לנו הודעה בבית המלון שלנו בקשר לכך, אבל מאחר ולא היינו שם כנראה שלא קיבלנו אותה.
החבר'ה אוכלים ומדברים עם הגרמני שמספר שהמשפחה שלו היא משפחת אספנים מפורסמת ומספר על אחיו שהוא לא סובל ושלקח לו חלק גדול בירושה.
הוא תוהה אם אנחנו מכירים את המשפחה המפורסמת, אבל הדבר היחיד שמצלצל מוכר בשם המשפחה הזה, זה משפחת נגני טובה ידועים שולנטינו מכיר.
בכל מקרה הזמן עובר והדוכס ואדגר ממאנים להגיע. הגרמני מזמין עוגת יער שחור לשולחן ואומר שהוא הולך לצלצל לדוכס ולראות מה קורה. הוא חוזר, אומר שהדוכס מתנצל אבל הוא לא יספיק להגיע כבר היום כיוון שהוא מרגיש ברע, ושהוא יפגוש אותנו מחר בבוקר.
בנוסף הגרמני מתנצל ואומר שהוא שכח את הארנק שלו ומבקש שנשלם והדוכס יחזיר לנו את הכסף. לפני שהוא מתחפף, אדריאן, שמריח שמשהו פה מוזר, מבקש את המספר טלפון של הדוכס בתואנה שאין לנו איך ליצור איתו קשר. לאחר שהגרמני מסתלק, אנחנו משלמים את החשבון ודוקטור רוסו משתמש בטלפון של המסעדה כדי להתקשר למספר שניתן לנו על-ידי הגרמני. עונה איזו איזה זקנה שכמובן לא יודעת מה אנחנו רוצים מחייה ואומרת שאנחנו לא הראשונים שמציקים לה ככה הערב.
עכשיו, כשאנחנו מבינים מעבר לכל ספק שמשהו פה קורה, אנחנו שמים פעמינו לחנות של אדגר שנמצאת לא רחוק מהמסעדה, ולכן למרות הגשם והחושך אנחנו צועדים לשם. הרחובות ריקים מלבד איזה שוטר מקוף שמסתובב באיזור. דופקים בדלת החנות רק כדי לגלות שהיא פתוחה קמעה ואנחו נכנסים פנימה וסוגרים את הדלת אחרינו. החנות חשוכה לגמרי ובהיעדר הצלחה במציאת מתג אור, אנחנו הולכים לכיוון הדלפק שאנחנו זוכרים שניתן להרים ולהתקדם אל עבר המדרגות.
החיות המפוחלצות בבית באור הקלוש של הירח נראות מאיימות מתמיד, בדרך לשם ולנטינו מחליק ונופל על מה שמרגיש כמו פרווה רטובה.
ולנטינו מתאושש ואנחנו עולים במדרגות לקומה העליונה משם בוקע אור. מגלים שהאור מגיע מהמטבח ומעוד חדר שלידו. מתחילים בללכת למטבח שם אנחנו מוצאים את אחיו של אדגר, וויליאם שכוב על הרצפה עם כמות גדולה של דקירות סכין בגבו וחתיכת עור שנלקחה ממנו. דוקטור רוסו הופך את הגופה על הגב וצופה במחזה המוועית שהוא הפנים עם מבט הבעתה הבלתי נתפסת של וויליאם המת, שלא ברור מה הוא רע שיכול לגרום לו לכזה מבט נדהם.
המשכנו אל החדר שליד כדי למצוא שם שכוב על המיטה את אדגר עם עיניים עצומות. בלי דופק וקר למגע, מה שמעורר תמיהה אצל דוקטור רוסו מאחר וזה לא אופייני למישהו שמת כל כך לא מזמן. בנוסף יש לו סימני הזרקה ממחט בשתי הזרועות, ולצד המיטה ישנו בקבוק מורפיום ריק ובקבוק עם נוזל ירקרק עליו רשום Lausanne Dream (או משהו דומה, אני לא זוכר במדויק). שאריות של הנוזל הזה עוד נמצאות באחד המזרקים שזרוקים לצד אדגר. דוקטור רוסו הניח הבקבוקון עם החומר הירוק בכיס הז'קט שלו. ולנטינו בודק מתחת למיטה ומוצא שם קופסה שמכילה מגילת קלף חתומה עם שעווה וספר כתוב בערבית עם מגוון הערות שרשומות בתוכו. במקביל אדריאן מוצא על הרצפה את היומן של אדגר שרועי שלח פה למעלה. בין השאר הוא מספר על התרופות שהדוכס נתן לו שעזרו לו לישון כמו שצריך ושלחו אותו לגלות את Dream Lausanne שנראית כמו לוזאן בימי קדם, וששם הוא החביא את המגילה שאנחנו מחפשים.
בנוסף אנחנו מוצאים מגילת קלף חתומה עם שעווה, אבל לפני שאנחנו פותחים אותה אנחנו נמלטים מהמקום בחזרה לבית המלון.
כאשר אנחנו מגיעים למלון, פקיד הקבלה מספר על גרמני שלפי התיאור נראה כמו זה שפגשנו במסעדה שחיפש אותנו בסביבות 19:00, ולאחר שהבין שאנחנו לא נמצאים במקום, השאיר לכל אחד מאיתנו מכתב וביקש לוודא שהפקיד הקבלה שם לנו אותם בתאים המתאימים של החדרים שלנו כדי שזה יגיע אלינו בודאות. פתחנו את המכתבים כדי לגלות שהם ריקים וההנחה היא שהגרמני פשוט רצה לגלות באיזה חדרים אנחנו שוהים. עלינו לחדר של טוביאס לדרוש בשלומו. הוא אמר שהוא עדיין לא משהו ושקודם דפקו לו בדלת והוא תהה אם זה אנחנו. עד שהוא הגיע לפתוח כבר לא היה שם אף אחד, אבל הוא ראה את עגלת השירות ליד החדר של מקאפי, אז הוא הניח שזו כנראה היתה מישהי מצוות המלון. שיתפנו אותו במה שקרה והלכנו לבדוק אם אם קפטן מקאפי בסביבה. הדלת היתה פרוצה ומצאנו את הפגר משוסף הגרון של מקאפי על המיטה שלו. אמרנו קדיש והלכנו לבדוק את שאר החדרים, שכולם נפרצו והיו מבולגנים. הבנו את הסיטואציה ולאחר התלבטות בין "לעשות אראגורן", AKA לכסות את המיטות עם משהו בפנים ככה שיראה שאנחנו ישנים שם ולשכור את החדרים ליד כדי לתצפת, לבין לקחת את הרכבת הראשונה למילאנו, החלטנו ללכת לרכבת. חיש מהר ארזנו את החפצים שלנו ויצאנו במדרגות החירום אל תחנת הרכבת הקרובה.
לאחר שעלינו על הרכבת, בפרטיות של אחת קבינות השינה שלנו, ולנטינו פתח את המגילה שלקח מהבית של וולינגטון רק כדי לגלות שהיא ריקה ושכנראה הוא תכנן לשטות בנו. מה שאומר שהדרך היחידה להשיג את המגילה האמיתית היא כנראה להגיע ל-Dream Lausanne. מאחר ואנחנו כבר ברכבת, ניסינו להירדם באופן טבעי אבל לאחר הזוועות שחווינו בהן באותו לילה, היחיד שהצליח להירדם זה טוביאס. הערנו אותו והוא אמר שהוא לא הצליח באמת להגיע למקום שבו היינו בלילה שעבר, ועל כן ביקשנו שישמור עלינו בזמן שאנחנו מזריקים את החומר הירוק שלקחנו איתנו מוולינגטון ובתקווה מגיעים לשם בדרך הזו.
ולנטינו מרגיש את כל גופו בוער רגע לפני שהוא צונח על הרצפה רדום. אדריאן לעומתו מרגיש קור עז לפני שהוא נרדם. דוקטור רוסו מבקש מטוביאס שיזריק לו את החומר, הוא תוקע לו אותו בירך ויחד עם הכאב שנלווה לכך, הדוקטור נרדם גם הוא. שלושתנו מתעוררים בקבינה שלנו ברכבת, רק שהקבינה ריקה והרכבת נראית ישנה מאוד. אדריאן שלקח את הזריקה כאשר הוא החזיק פנס, התעורר בחלום עם לפיד, רוסו שהחזיק פחית שימורים התעורר עם צנצנת דבש וולנטינו שהחזיק פוחלץ של צב ואביזרי כישוף, התעורר עם פוחלץ של צב ואביזרי כישוף. לא עוברות כמה שניות וטוביאס מופיע ומסביר שהוא לא יכל להתאפק והחליט להצטרף אלינו. אנחנו שמים לב שיש אור חזק שמפציע מאחורי החלונות המוגפים. אדריאן מנסה לפתוח את הוילון רק כדי לגלות שלמרות מגע הבד, לנסות להזיז אותו מרגיש כמו לנסות להזיז סלע, והוא לא מצליח בכך כמובן. בזמן שהרכבת מאטה, אנחנו יוצאים מהקבינה לראות שהקרון ריק, שאר הקבינות פתוחות וריקות מלבד קבינה אחת סגורה עם ריח רקב חזק שעולה ממנה ומרתיע את אדריאן מלהיכנס. לאחר שהרכבת נעצרת אנחנו יורדים ממנה, רק כדי לראות שהשמיים חסרי העננים איכשהו אפורים, אין שמש אבל עדיין יש אור מכל מקום, הרצפה מלאה אפר ומלבד דבר אחד, לא נראה כלום באיזור או באופק מעבר לאפר ולקרון שלנו שהוא היחיד, בלי רכבת מלפניו או מאחוריו או רציף כלשהו. הדבר היחיד שכן מופיע כאמור, זו דלת חצי פתוחה (עם השלט "מחסן") שפשוט עומדת באמצע השומקום הזה ודרך הפתח שלה אנחנו רואים מה שמזכיר את החנות של אדגר בלוזאן. לפני שאנחנו נכנסים אליה אנחנו מחליטים בכל זאת לבדוק מה נמצא בקבינה עם ריח הרקב שבקרון שלנו. ולנטינו ניגש לפתוח אותה אבל מגלה שהיא נעולה. לאחר שהוא שומע משם נשימות עזות שברור שלא שיכות לבן אנוש ושכנראה הוא מעדיף שלא לגלות למי הן כן שייכות, אנחנו הולכים במהירות לעבר הדלת המסתורית שבחוץ, בזמן שאנחנו סובלים מהאוויר מלא האפר שאנחנו נושמים.
בתוך החנות האוויר אומנם כבר לא מכאיב, אבל יש ריח חזק של רקב באוויר. החנות נראית שונה, כאילו היא מתקופה ישנה יותר. ישנם לפידים על הקירות, במקום מדרגות לקומה העליונה יש פשוט דלת וכל הפוחלצים שבחנות נרקבים, מחלקם אף נופלות העיניים. מבין הפוחלצים בולט פוחלץ של דוב עם חזה פתוח ובזמן שאדריאן חושב לבדוק אם במקרה המגילה שוכנת בתוכו, נשמעים מבחוץ פעמוני כנסיה וצעדים של המון של אנשים שהולך בכיוונם.
בסוף הסשן הקודם, לאחר שנפגשנו עם אדגר ווליננגטון והדוכס פלורס, קבענו להיפש ב19:30 בערב במסעדת החתול השחור בלוזאן.
בינתיים הדוכס לקח אותנו קצת לסיבוב ובעיר ולאכול, ואחה"צ נפרד מאיתנו לא לפני שנתן לנו את רשותו להעתיק את המגילה תמורת סכום מסויים, במקרה והוא יזכה במכירה.
טוביאס שחש ברע חזר למלון, קפטן מקאפי הסתובב, אלוהים יודע איפה ומה עשה וולנטינו? כנראה הלך לשתות איפשהו.
בינתיים עד שהערב יגיע, דוקטור רוסו ואדריאן הלכו לסיור בקתדרלה ולאחר מכן הגיעו ב19:30 לארוחה עם הדוכס ואדגר, שטרם הגיעו. בשעה 19:50 ולנטינו הגיע מבוסם ושאל אם אנחנו עדיין בוינה ומה עם המופע אופרה, ואחרי שהובהר לו איפה אנחנו ומה מעשינו פה, בשעה 20:00 הגיע לשולחן בחור גרמני בשם מקסימיליאן וון-וורטן.
בחור גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות, מטופח. הציג את עצמו בתור נציג של הדוכס שעובד איתו, אמר שהדוכס ביקש ממנו לבוא ולהודיע שהוא עסוק עדיין באיזושהי עסקה אחרת ושהוא יבוא בהקדם ושבנוסף אדגר וולינגטון אמר שגם הוא יאלץ לאחר ושבמקביל הוא השאיר לנו הודעה בבית המלון שלנו בקשר לכך, אבל מאחר ולא היינו שם כנראה שלא קיבלנו אותה.
החבר'ה אוכלים ומדברים עם הגרמני שמספר שהמשפחה שלו היא משפחת אספנים מפורסמת ומספר על אחיו שהוא לא סובל ושלקח לו חלק גדול בירושה.
הוא תוהה אם אנחנו מכירים את המשפחה המפורסמת, אבל הדבר היחיד שמצלצל מוכר בשם המשפחה הזה, זה משפחת נגני טובה ידועים שולנטינו מכיר.
בכל מקרה הזמן עובר והדוכס ואדגר ממאנים להגיע. הגרמני מזמין עוגת יער שחור לשולחן ואומר שהוא הולך לצלצל לדוכס ולראות מה קורה. הוא חוזר, אומר שהדוכס מתנצל אבל הוא לא יספיק להגיע כבר היום כיוון שהוא מרגיש ברע, ושהוא יפגוש אותנו מחר בבוקר.
בנוסף הגרמני מתנצל ואומר שהוא שכח את הארנק שלו ומבקש שנשלם והדוכס יחזיר לנו את הכסף. לפני שהוא מתחפף, אדריאן, שמריח שמשהו פה מוזר, מבקש את המספר טלפון של הדוכס בתואנה שאין לנו איך ליצור איתו קשר. לאחר שהגרמני מסתלק, אנחנו משלמים את החשבון ודוקטור רוסו משתמש בטלפון של המסעדה כדי להתקשר למספר שניתן לנו על-ידי הגרמני. עונה איזו איזה זקנה שכמובן לא יודעת מה אנחנו רוצים מחייה ואומרת שאנחנו לא הראשונים שמציקים לה ככה הערב.
עכשיו, כשאנחנו מבינים מעבר לכל ספק שמשהו פה קורה, אנחנו שמים פעמינו לחנות של אדגר שנמצאת לא רחוק מהמסעדה, ולכן למרות הגשם והחושך אנחנו צועדים לשם. הרחובות ריקים מלבד איזה שוטר מקוף שמסתובב באיזור. דופקים בדלת החנות רק כדי לגלות שהיא פתוחה קמעה ואנחו נכנסים פנימה וסוגרים את הדלת אחרינו. החנות חשוכה לגמרי ובהיעדר הצלחה במציאת מתג אור, אנחנו הולכים לכיוון הדלפק שאנחנו זוכרים שניתן להרים ולהתקדם אל עבר המדרגות.
החיות המפוחלצות בבית באור הקלוש של הירח נראות מאיימות מתמיד, בדרך לשם ולנטינו מחליק ונופל על מה שמרגיש כמו פרווה רטובה.
ולנטינו מתאושש ואנחנו עולים במדרגות לקומה העליונה משם בוקע אור. מגלים שהאור מגיע מהמטבח ומעוד חדר שלידו. מתחילים בללכת למטבח שם אנחנו מוצאים את אחיו של אדגר, וויליאם שכוב על הרצפה עם כמות גדולה של דקירות סכין בגבו וחתיכת עור שנלקחה ממנו. דוקטור רוסו הופך את הגופה על הגב וצופה במחזה המוועית שהוא הפנים עם מבט הבעתה הבלתי נתפסת של וויליאם המת, שלא ברור מה הוא רע שיכול לגרום לו לכזה מבט נדהם.
המשכנו אל החדר שליד כדי למצוא שם שכוב על המיטה את אדגר עם עיניים עצומות. בלי דופק וקר למגע, מה שמעורר תמיהה אצל דוקטור רוסו מאחר וזה לא אופייני למישהו שמת כל כך לא מזמן. בנוסף יש לו סימני הזרקה ממחט בשתי הזרועות, ולצד המיטה ישנו בקבוק מורפיום ריק ובקבוק עם נוזל ירקרק עליו רשום Lausanne Dream (או משהו דומה, אני לא זוכר במדויק). שאריות של הנוזל הזה עוד נמצאות באחד המזרקים שזרוקים לצד אדגר. דוקטור רוסו הניח הבקבוקון עם החומר הירוק בכיס הז'קט שלו. ולנטינו בודק מתחת למיטה ומוצא שם קופסה שמכילה מגילת קלף חתומה עם שעווה וספר כתוב בערבית עם מגוון הערות שרשומות בתוכו. במקביל אדריאן מוצא על הרצפה את היומן של אדגר שרועי שלח פה למעלה. בין השאר הוא מספר על התרופות שהדוכס נתן לו שעזרו לו לישון כמו שצריך ושלחו אותו לגלות את Dream Lausanne שנראית כמו לוזאן בימי קדם, וששם הוא החביא את המגילה שאנחנו מחפשים.
בנוסף אנחנו מוצאים מגילת קלף חתומה עם שעווה, אבל לפני שאנחנו פותחים אותה אנחנו נמלטים מהמקום בחזרה לבית המלון.
כאשר אנחנו מגיעים למלון, פקיד הקבלה מספר על גרמני שלפי התיאור נראה כמו זה שפגשנו במסעדה שחיפש אותנו בסביבות 19:00, ולאחר שהבין שאנחנו לא נמצאים במקום, השאיר לכל אחד מאיתנו מכתב וביקש לוודא שהפקיד הקבלה שם לנו אותם בתאים המתאימים של החדרים שלנו כדי שזה יגיע אלינו בודאות. פתחנו את המכתבים כדי לגלות שהם ריקים וההנחה היא שהגרמני פשוט רצה לגלות באיזה חדרים אנחנו שוהים. עלינו לחדר של טוביאס לדרוש בשלומו. הוא אמר שהוא עדיין לא משהו ושקודם דפקו לו בדלת והוא תהה אם זה אנחנו. עד שהוא הגיע לפתוח כבר לא היה שם אף אחד, אבל הוא ראה את עגלת השירות ליד החדר של מקאפי, אז הוא הניח שזו כנראה היתה מישהי מצוות המלון. שיתפנו אותו במה שקרה והלכנו לבדוק אם אם קפטן מקאפי בסביבה. הדלת היתה פרוצה ומצאנו את הפגר משוסף הגרון של מקאפי על המיטה שלו. אמרנו קדיש והלכנו לבדוק את שאר החדרים, שכולם נפרצו והיו מבולגנים. הבנו את הסיטואציה ולאחר התלבטות בין "לעשות אראגורן", AKA לכסות את המיטות עם משהו בפנים ככה שיראה שאנחנו ישנים שם ולשכור את החדרים ליד כדי לתצפת, לבין לקחת את הרכבת הראשונה למילאנו, החלטנו ללכת לרכבת. חיש מהר ארזנו את החפצים שלנו ויצאנו במדרגות החירום אל תחנת הרכבת הקרובה.
לאחר שעלינו על הרכבת, בפרטיות של אחת קבינות השינה שלנו, ולנטינו פתח את המגילה שלקח מהבית של וולינגטון רק כדי לגלות שהיא ריקה ושכנראה הוא תכנן לשטות בנו. מה שאומר שהדרך היחידה להשיג את המגילה האמיתית היא כנראה להגיע ל-Dream Lausanne. מאחר ואנחנו כבר ברכבת, ניסינו להירדם באופן טבעי אבל לאחר הזוועות שחווינו בהן באותו לילה, היחיד שהצליח להירדם זה טוביאס. הערנו אותו והוא אמר שהוא לא הצליח באמת להגיע למקום שבו היינו בלילה שעבר, ועל כן ביקשנו שישמור עלינו בזמן שאנחנו מזריקים את החומר הירוק שלקחנו איתנו מוולינגטון ובתקווה מגיעים לשם בדרך הזו.
ולנטינו מרגיש את כל גופו בוער רגע לפני שהוא צונח על הרצפה רדום. אדריאן לעומתו מרגיש קור עז לפני שהוא נרדם. דוקטור רוסו מבקש מטוביאס שיזריק לו את החומר, הוא תוקע לו אותו בירך ויחד עם הכאב שנלווה לכך, הדוקטור נרדם גם הוא. שלושתנו מתעוררים בקבינה שלנו ברכבת, רק שהקבינה ריקה והרכבת נראית ישנה מאוד. אדריאן שלקח את הזריקה כאשר הוא החזיק פנס, התעורר בחלום עם לפיד, רוסו שהחזיק פחית שימורים התעורר עם צנצנת דבש וולנטינו שהחזיק פוחלץ של צב ואביזרי כישוף, התעורר עם פוחלץ של צב ואביזרי כישוף. לא עוברות כמה שניות וטוביאס מופיע ומסביר שהוא לא יכל להתאפק והחליט להצטרף אלינו. אנחנו שמים לב שיש אור חזק שמפציע מאחורי החלונות המוגפים. אדריאן מנסה לפתוח את הוילון רק כדי לגלות שלמרות מגע הבד, לנסות להזיז אותו מרגיש כמו לנסות להזיז סלע, והוא לא מצליח בכך כמובן. בזמן שהרכבת מאטה, אנחנו יוצאים מהקבינה לראות שהקרון ריק, שאר הקבינות פתוחות וריקות מלבד קבינה אחת סגורה עם ריח רקב חזק שעולה ממנה ומרתיע את אדריאן מלהיכנס. לאחר שהרכבת נעצרת אנחנו יורדים ממנה, רק כדי לראות שהשמיים חסרי העננים איכשהו אפורים, אין שמש אבל עדיין יש אור מכל מקום, הרצפה מלאה אפר ומלבד דבר אחד, לא נראה כלום באיזור או באופק מעבר לאפר ולקרון שלנו שהוא היחיד, בלי רכבת מלפניו או מאחוריו או רציף כלשהו. הדבר היחיד שכן מופיע כאמור, זו דלת חצי פתוחה (עם השלט "מחסן") שפשוט עומדת באמצע השומקום הזה ודרך הפתח שלה אנחנו רואים מה שמזכיר את החנות של אדגר בלוזאן. לפני שאנחנו נכנסים אליה אנחנו מחליטים בכל זאת לבדוק מה נמצא בקבינה עם ריח הרקב שבקרון שלנו. ולנטינו ניגש לפתוח אותה אבל מגלה שהיא נעולה. לאחר שהוא שומע משם נשימות עזות שברור שלא שיכות לבן אנוש ושכנראה הוא מעדיף שלא לגלות למי הן כן שייכות, אנחנו הולכים במהירות לעבר הדלת המסתורית שבחוץ, בזמן שאנחנו סובלים מהאוויר מלא האפר שאנחנו נושמים.
בתוך החנות האוויר אומנם כבר לא מכאיב, אבל יש ריח חזק של רקב באוויר. החנות נראית שונה, כאילו היא מתקופה ישנה יותר. ישנם לפידים על הקירות, במקום מדרגות לקומה העליונה יש פשוט דלת וכל הפוחלצים שבחנות נרקבים, מחלקם אף נופלות העיניים. מבין הפוחלצים בולט פוחלץ של דוב עם חזה פתוח ובזמן שאדריאן חושב לבדוק אם במקרה המגילה שוכנת בתוכו, נשמעים מבחוץ פעמוני כנסיה וצעדים של המון של אנשים שהולך בכיוונם.
סשן 15
(דיסקליימר, סשן מטורף לחלוטין, קשה להעביר לגמרי כאן את התאורים, הציטוטים, הפחד והאווירה ששררו בסשן עצמו, אחד מרגעי השיא בקמפיין מבחינתי).
בסוף הסשן הקודם כאמור סיימנו בחנות של אדגר בגרסת לוזאן העתיקה כפי שהייתה בימיי הביניים, ללא כביש אלא דרך עפר מרוצפת אבנים.
אדריאן בוהה בדוב עם החזה פתוח וחושב לבדוק אם במקרה המגילה שוכנת בתוכו ובחוץ נשמעים מבחוץ פעמוני כנסיה וצעדים של המון של אנשים שהולך בכיוונם.
אז הדבר הראשון שקרה אתמול זה שטוביאס ניסה לשמוע אם יש בחנות איזו תנועה של אנשים שטרם שמנו לב אליהם, אבל הוא לא שמע שום דבר מלבדנו. לאחר מכן אדריאן שכנע את טוביאס להשתמש בסכין שהוא לקח איתו מהמציאות (שהפכה לסכין בגרסה פחות רצינית בהתאם לתקופה) כדי לחפור בתוך הדוב ולחפש אם יש שם משהו מעניין. טוביאס נענה לבקשה, חפר בכוח לתוך הבשר של הדוב, דחף את היד לתוך הקיבה שלו ונגע במגוון איברים פנימיים מרקיבים מזעזעים. תחת הכאבים שטוביאס ספג מזה שהמיצי קיבה התחילו לעכל לו את היד, הוא לא נרתע והמשיך לחפור בדוב עד שהרגיש שהוא נוגע במשהו שלא אמור להיות בתוך גוף של דוב - משהו עם מרקם של בד. טוביאס שלף את החפץ וגילה קייס גלילי עשוי מעור. הדבר הראשון שטוביאס ודומיניק ניסו לעשות לאן מכן זה לחבוש את היד של טוביאס, מה שהיה אתגר לא פשוט. בינתיים ולנטינו לקח את אדריאן הצידה, אחרי שאדריאן חזה באחת הציפורניים ביד של טוביאס נופלת והרגיש צורך עז להקיא את נשמתו. כמה דקות עברו, ודברים נרגעו. דומיניק פתח את הקייס כדי לגלות שם מגילה עם כתב ערבי קדום שהוא לא יודע לקרוא, אשר כתובה על עור אדם!, ולצידה נייר עם תרגום לאנגלית של המגילה, כנראה תוצרת אדגר. בזמן שדומיניק התחיל לקרוא את התרגום של המגילה, טוביאס ואדריאן הלכו לבדוק מה נמצא מאחורי הדלת שבגרסה המודרנית של החנות מובילה למדרגות שעולות לקומה העליונה. אחרי שהם גילו שהדלת לא נפתחת ולא זזה מהמקום, הם שמו לב שלדלת אין בכלל ציר ונראה שהיא כאילו חלק מהקיר. טוביאס עוד הציץ בחור המנעול כדי לראות חשיכה מוחלטת.
בצר להם, החבורה החליטה לצאת החוצה לכיון הרעש של הצעדים של האנשים שהולכים ופעמוני הכנסיה שהם שמעו בסוף הסשן הקודם (דומיניק החליט להמשיך לקרוא את התרגום של המגילה בזמן אחר כי יקח לו זמן). הדבר הראשון שהם הרגישו זה מן אווירת נכאים כזו ששוררת באוויר. בינתיים ההמון של האנשים הם התרחק ורק הגב שלהם נראה באופק. שאר העיר נראתה שוממת לגמרי, כשהבנינים נראים מימי הביניים, החלונות מוגפים והדלתות נראות כאילו הן מוטמעות בקירות כמו הדלת שטוביאס ואדריאן ראו לפני רגע בחנות. החבורה התחילה להתקדם אל עבר הרעש של פעמוני הכנסיה והאנשים שהלכו לשם, מה שהחל צעדה שבה הם חזו בדברים שראו נהיים ביזאריים יותר ויותר כככל שהם התקדמו. בעוד בלוזאן המודרנית הכנסיה היתה במרחק של בערך 150 מטר מהחנות, כאן נראה כאילו הדרך נמתחה והתארכה לה הרבה יותר. כל כמה זמן כשהם הלכו בדרך, הרחוב התפצל הצידה לאיזה רחוב שבו היה מחזה נוראי אחר וזה היה הסדר שלהם:
1. רחוב שנראה דווקא מודרני יחסית ופחות מתאים לתקופה שנראה שהעיר נמצאת בה. במרכזו מין סוג של תהום, שנראית כאילו יש פצע ענק שפעור במרכז הרחוב, ונראה שקור עז יוצא משם כמו גם הרגשה של דיכאון ומין רעש כזה של מישהו מוכה יגון. הסקרנות של טוביאס השתלטה עליו והוא החליט ללכת לכיוון הפצע ולראות מה קורה שם. ככל שהוא התקרב נהיה לו קר יותר ויותר עד שהוא בקושי יכל להתקדם וסבל מקור קשה, בלי שהוא עדיין הגיע לפצע והצליח להביט פנימה. הוא החליט שמספיק שהציפורן נשרה לו ושאין סיבה לאבד גם את כל האצבעות מהקור, ועשה אחורה פנה בלי לגלות מה נמצא בפצע המסתורי הזה שבמרכז הרחוב.
2. החבורה המשיכה ללכת והמחזה שנגלה לפניה ברחוב הבא רחוב משני הצדדים של הדרך, שעברה בו תהלוכה של אנשים מחופשים לדברים הבאים: מוות, מלאך עם כנפיים ענקיות בלויות, מרוטות ופניו נוזלות כשעווה, אריה, חיי טורקיל לבוש שיריון ימי הביניים ועוד דמות מסתורית שנראית כמו מרצח, ששרו מעין מיסה לטינית. היה אפשר לראות מעבר למסיכות שהפרצופים שלהם נראים מעוותים ותחת עצב כבד. לפתע האריה השיל את הגלימה שהוא עטה וחשף שלו בעצמו יש כנפיים ענקיות. הוא פרש אותן והתעופף באוויר בזמן שהחייל רודף אחריו רגלית. האריה נעצר באוויר, עשה עם הידיים את הסמל של פג'ו, מה שגרם לטוביאס להפתיע ולהיזכר שזה הסמל של הצבא של נפוליאון כשהוא פלש לונציה ב1797, ובהמשך לזה הוא גם נזכר שהיה אזכור לזה שנפוליאון והצבא שלו החזיקו בחלק מהפסל שהחבורה מנסה להשיג את החלקים שלו, באותה פלישה לונציה. מלאי תקווה שזה סימן טוב (זה לא היה), החבורה המשיכה בהתלהבות במורד הרחוב הראשי.
3. הרחוב הבא היה מלא בפקעות של בצלים ברמה שלא היה אפשר לראות את המדרכה. כל כמה זמן אחת הפקעות בקעה והפריחה נבגים עם ריח מתוק חזק מאוד. הפעם אף אחד לא חשב לבדוק מה פשר המחזה הביזארי הזה והחבורה המשיכה בדרך אל עבר האבומינציה שברחוב הצדדי הבא.
4. האישה הכי זקנה וקריפית שהחבורה ראתה בחייה, עם חיוך לא אנושי מאוזן לאוזן, שבוחשת בקלחת ענקית ומבעבעת וקוראת לחבורה בקול מבעית שתבוא לאכול. אחרי ניסיון להסביר לה שבדיוק אכלנו ואנחנו לא רעבים והתקדמות הלאה ברחוב, היא שלפה מהקלחת כף רגל מבעיתה ואומרת "בתאבון!".
5. קוסם רחוב שנתן הצגה בה הוא מכניס את הגפיים שלו אחת אחת לתוך הכובע שלו שם הן נעלמות, עד אשר נשאר רק הראש שלו שנפל לצד הכובע והוא צוחק בצורה היסטרית לחלוטין! "תעזור לי להוציא את האיברים מהכובע!". דומיניק הסתקרן לראות מה קורה שם והתקדם לעבר הקוסם. בזמן שהקוסם מתחנן שיעזור לו להוציא את האיברים שלו מהכובע, דומיניק מבחין בזה שהכובע ריק לגמרי. מלא בעתה, דומיניק חזר לחיק החבורה שהתקדמה הלאה בעוד הצחוק הולך ונעלם...
6. החבורה עברה תחת קשת אבן שלאחריה פתאום הכל השתתק וחוץ מהדיבורים שלהם הם לא שמעו צליל. המחזה שנגלה לפניהם בהמשך הרחוב היה של לוח שח ענקי גם מבחינת זה שהמרצפות המשובצות שחור לבן היו בגודל של מטר על מטר כל אחת וגם מבחינת זה שזה היה הרבה יותר מ8 על 8.
בצד אחד של הלוח ניצב פסל לבן גדול ומצידו השני פסל שחור גדול. על הלוח עצמו ניצבו המון אנשים (אנשי העיר כנראה) חסרי פנים שאוחזים בסכינים.
פתאום התחיל כאילו משחק שח בקצב מסחרר שבו כל פעם שמישהו "אכל" מישהו אחר, הוא פשוט דקר אותו למוות. במהרה הלוח הפך לזירת טבח נוראית עם גופות שנערמו כשלבסוף נראה שהצד השחור ניצח. הפסל הלבן בקע והתנפץ והפסל השחור הסתובב ופנה אל עבר החבורה. לאחר התלבטות מהיכן לחצות את הלוח, הוחלט ללכת מהצד של הלוח בו ניצב לשעבר הפסל הלבן. הפסל השחור הסתובב בהתאם לכיוון שהחבורה נמצאה בו אבל לא יותר מזה.
7. מתחיל להשמע קול "אנשי לוזן התאספו" (כל אחד שמע את הקול בשפתו...)
כאן כבר לא מדובר ברחוב צידי, אלא בכיכר שניצבה בדרך ובמרכזה פסל אדיר בגודל של בערך 4-5 מטר של אישה עשויה תיל ומכוסה בגדים. מהפסל עלה קול שירה יפהפה שמזכיר שירה של סירנות, כל האנשים בחבורה לא יכלו שלא לפרוץ בבכי מהקול הענוג ותחושת העצב החזקה שהשירה גרמה להם. הגדיל לעשות ולנטינו שנפל על הברכיים ואחר כך התקרב אל עבר הפסל. ולנטינו שרט לעצמו את הפנים, והיה בדרך לעקור לעצמו את העיניים ממקומן. החבורה נמהרה למנוע זאת ממנו לצד בכי התמרורים והעצב שגם שאר החבר'ה היה נתונים תחתיו. כשהם התקדמו אל עבר ולטינו והפסל הם הבחינו זה לא בגדים שהוא מכוסה בהם, אלא עור של אנשים שכאילו נפרס עליו. אדריאן איבד את זה, מה שהותיר לטוביאס ודומיניק את המשימה לסחוב את ולנטינו משם ולהמשיך הלאה בהמשך הרחוב. כשהם התרחקו מהפסל ולנטינו אמר: "אתם לא מבינים זה הקול הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. אני שמעתי את הקול של קאבלרו שרה את האופרה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. זה היה מדהים. בחיים שלי לא שמעתי כזה דבר, הלב שלי יצא אליה".
לאחר מכן החבורה בשעה טובה הגיע למחוז חפצה. בכיכר הראשית ניצבה לה הקתדרלה שבמקום שבלוזאן המקורית היה בית הקפה של החתול השחור.
בחזית שלה ניצבה במה גדולה עם גרדום שעליה תלויים בני אדם מתים וחסרי פנים.
מול הבמה המון האנשים שגם הם עם ראשים נטולי תווי פנים שעושים המולה. על הבמה ניצבו 3 דמויות: פסל של Otto de Grandison ממקימי לוזן, שדומיניק ואדריאן זכרו מהקתדרלה שהם ביקרו בה בלוזאן המודרנית. אבל כאן הפסל היה בתנוחה שונה, כשבלטה יד ימין שלו שניצבה באוויר עם הגדול כלפי חוץ במאוזן, בדומה לקיסר רומי שמחכים להכרעת הדין שלו בקולוסיאום. לצד הפסל עמד אדגר וולינגטון, חבוט כבול בשרשרת ברזל ולצידו עטוי ברדס עמד הדוכס פלורסן, עטוי בגדים תקופתיים.
[בשלב הזה התנהל משפט די ארוך שבו הקהל מריע לדוכס שמציג את אדגר והפשעים שלו.
"לפנינו עומד אדםשמואשם בפשעים נוראיים, שהופכים אותו לאוייב הגדול ביותר של העם! ולכן יעמוד למפשט לפנינו"
בגדול אדגר הואשם ב-3 סעיפים:
1. הוא התנגד למעצר שלו ובעט וקילל.
2. הוא זר שלא מכבד את חוקי המקום.
3. הוא החזיק במידע אסור שהוא הסתיר בפניהם (המגילה).
הדוכס שאל אם יש מישהו שמוכן להגן על אדגר במשפט בעוד שהוא היה הקטגור. לאחר שאף אחד לא התנדב, הדוכס שאל אם מישהו מוכן לעזור להשיג צדק. הרבה ראשים חסרי תווים בקהל הניפו יד, כשיחד איתם גם דומיניק וטוביאס. הדוכס בחר באחד מהאנשים והכריז שהוא זוכה להקריב את עצמו למען הצדק. שאר האנשים. הסתערו עליו וכשההמולה נגמרה, אחד מהראשים חסרי התווים שהסתערו הרים ביד את העור של הקורבן (זה היה כאילו פשוט פשטו ממנו את העור בצורה נקיה כזו כמו חליפה). אם אדריאן עוד היה עם איזשהו מושג כללי מה הולך סביבו, זה כבר היה יותר מדי בשבילו והתפקוד שלו חדל כאן. חליפת העור הובאה לבמה והולבשה על הפסל של אוטו. היא התלבשה עליו ונטמעה בו ופתאום הוא התחיל לקום לתחיה, לזוז ולהתנשם בכבדות. הדוכס שוב שאל אם מישהו מוכן להגן על אדגר, והפעם דומיניק וטוביאס נענו לאתגר. הם עלו לבמה ושטחו את הטענות שלהם בפני הדוכס והקהל, אבל למרות התצוגה המרשימה שלהם, הם לא הצליחו לשכנע את הפסל לשעבר, שכיוון את האגודל כלפי מטה וקבע את גזר הדין של אדגר. בתוך כל ההמולה שנוצרה אדגר עוד שוחח עם דומיניק וסיפר לו שהוא החביא את המגילה בתוך הדוב בחנות והתחנן שיעזור לו לברוח לשם בטענה שצריך לעלות לקומה השניה ואז הוא יראה לחבורה איך לחזור למציאות ויתן להם את המגילה. דומיניק החליט לספר לו על הגורל שלו ושל אחיו, אבל אדגר סרב להאמין. בהמשך לפסק הדין, הדוכס הכריז שגם החבורה הם זרים ששותפים לפשעים של אדגר והכריז שצריך לתפוס גם אותם. בהתאם הקהל הסתובב אליהם במטרה לתפוס אותם והגיבורים הנועזים שלנו החליטו לנוס על נפשותיהם בחזרה לחנות, בעוד הם שמים לב שהם מתחילים to fade out כמו ב'בחזרה לעתיד'.
בקליף הנגר הזה נעצרנו כשאנחנו מבינים שנכנסנו למרדף מסוכן בין דימיון למציאות בנבכי התודעה...
(דיסקליימר, סשן מטורף לחלוטין, קשה להעביר לגמרי כאן את התאורים, הציטוטים, הפחד והאווירה ששררו בסשן עצמו, אחד מרגעי השיא בקמפיין מבחינתי).
בסוף הסשן הקודם כאמור סיימנו בחנות של אדגר בגרסת לוזאן העתיקה כפי שהייתה בימיי הביניים, ללא כביש אלא דרך עפר מרוצפת אבנים.
אדריאן בוהה בדוב עם החזה פתוח וחושב לבדוק אם במקרה המגילה שוכנת בתוכו ובחוץ נשמעים מבחוץ פעמוני כנסיה וצעדים של המון של אנשים שהולך בכיוונם.
אז הדבר הראשון שקרה אתמול זה שטוביאס ניסה לשמוע אם יש בחנות איזו תנועה של אנשים שטרם שמנו לב אליהם, אבל הוא לא שמע שום דבר מלבדנו. לאחר מכן אדריאן שכנע את טוביאס להשתמש בסכין שהוא לקח איתו מהמציאות (שהפכה לסכין בגרסה פחות רצינית בהתאם לתקופה) כדי לחפור בתוך הדוב ולחפש אם יש שם משהו מעניין. טוביאס נענה לבקשה, חפר בכוח לתוך הבשר של הדוב, דחף את היד לתוך הקיבה שלו ונגע במגוון איברים פנימיים מרקיבים מזעזעים. תחת הכאבים שטוביאס ספג מזה שהמיצי קיבה התחילו לעכל לו את היד, הוא לא נרתע והמשיך לחפור בדוב עד שהרגיש שהוא נוגע במשהו שלא אמור להיות בתוך גוף של דוב - משהו עם מרקם של בד. טוביאס שלף את החפץ וגילה קייס גלילי עשוי מעור. הדבר הראשון שטוביאס ודומיניק ניסו לעשות לאן מכן זה לחבוש את היד של טוביאס, מה שהיה אתגר לא פשוט. בינתיים ולנטינו לקח את אדריאן הצידה, אחרי שאדריאן חזה באחת הציפורניים ביד של טוביאס נופלת והרגיש צורך עז להקיא את נשמתו. כמה דקות עברו, ודברים נרגעו. דומיניק פתח את הקייס כדי לגלות שם מגילה עם כתב ערבי קדום שהוא לא יודע לקרוא, אשר כתובה על עור אדם!, ולצידה נייר עם תרגום לאנגלית של המגילה, כנראה תוצרת אדגר. בזמן שדומיניק התחיל לקרוא את התרגום של המגילה, טוביאס ואדריאן הלכו לבדוק מה נמצא מאחורי הדלת שבגרסה המודרנית של החנות מובילה למדרגות שעולות לקומה העליונה. אחרי שהם גילו שהדלת לא נפתחת ולא זזה מהמקום, הם שמו לב שלדלת אין בכלל ציר ונראה שהיא כאילו חלק מהקיר. טוביאס עוד הציץ בחור המנעול כדי לראות חשיכה מוחלטת.
בצר להם, החבורה החליטה לצאת החוצה לכיון הרעש של הצעדים של האנשים שהולכים ופעמוני הכנסיה שהם שמעו בסוף הסשן הקודם (דומיניק החליט להמשיך לקרוא את התרגום של המגילה בזמן אחר כי יקח לו זמן). הדבר הראשון שהם הרגישו זה מן אווירת נכאים כזו ששוררת באוויר. בינתיים ההמון של האנשים הם התרחק ורק הגב שלהם נראה באופק. שאר העיר נראתה שוממת לגמרי, כשהבנינים נראים מימי הביניים, החלונות מוגפים והדלתות נראות כאילו הן מוטמעות בקירות כמו הדלת שטוביאס ואדריאן ראו לפני רגע בחנות. החבורה התחילה להתקדם אל עבר הרעש של פעמוני הכנסיה והאנשים שהלכו לשם, מה שהחל צעדה שבה הם חזו בדברים שראו נהיים ביזאריים יותר ויותר כככל שהם התקדמו. בעוד בלוזאן המודרנית הכנסיה היתה במרחק של בערך 150 מטר מהחנות, כאן נראה כאילו הדרך נמתחה והתארכה לה הרבה יותר. כל כמה זמן כשהם הלכו בדרך, הרחוב התפצל הצידה לאיזה רחוב שבו היה מחזה נוראי אחר וזה היה הסדר שלהם:
1. רחוב שנראה דווקא מודרני יחסית ופחות מתאים לתקופה שנראה שהעיר נמצאת בה. במרכזו מין סוג של תהום, שנראית כאילו יש פצע ענק שפעור במרכז הרחוב, ונראה שקור עז יוצא משם כמו גם הרגשה של דיכאון ומין רעש כזה של מישהו מוכה יגון. הסקרנות של טוביאס השתלטה עליו והוא החליט ללכת לכיוון הפצע ולראות מה קורה שם. ככל שהוא התקרב נהיה לו קר יותר ויותר עד שהוא בקושי יכל להתקדם וסבל מקור קשה, בלי שהוא עדיין הגיע לפצע והצליח להביט פנימה. הוא החליט שמספיק שהציפורן נשרה לו ושאין סיבה לאבד גם את כל האצבעות מהקור, ועשה אחורה פנה בלי לגלות מה נמצא בפצע המסתורי הזה שבמרכז הרחוב.
2. החבורה המשיכה ללכת והמחזה שנגלה לפניה ברחוב הבא רחוב משני הצדדים של הדרך, שעברה בו תהלוכה של אנשים מחופשים לדברים הבאים: מוות, מלאך עם כנפיים ענקיות בלויות, מרוטות ופניו נוזלות כשעווה, אריה, חיי טורקיל לבוש שיריון ימי הביניים ועוד דמות מסתורית שנראית כמו מרצח, ששרו מעין מיסה לטינית. היה אפשר לראות מעבר למסיכות שהפרצופים שלהם נראים מעוותים ותחת עצב כבד. לפתע האריה השיל את הגלימה שהוא עטה וחשף שלו בעצמו יש כנפיים ענקיות. הוא פרש אותן והתעופף באוויר בזמן שהחייל רודף אחריו רגלית. האריה נעצר באוויר, עשה עם הידיים את הסמל של פג'ו, מה שגרם לטוביאס להפתיע ולהיזכר שזה הסמל של הצבא של נפוליאון כשהוא פלש לונציה ב1797, ובהמשך לזה הוא גם נזכר שהיה אזכור לזה שנפוליאון והצבא שלו החזיקו בחלק מהפסל שהחבורה מנסה להשיג את החלקים שלו, באותה פלישה לונציה. מלאי תקווה שזה סימן טוב (זה לא היה), החבורה המשיכה בהתלהבות במורד הרחוב הראשי.
3. הרחוב הבא היה מלא בפקעות של בצלים ברמה שלא היה אפשר לראות את המדרכה. כל כמה זמן אחת הפקעות בקעה והפריחה נבגים עם ריח מתוק חזק מאוד. הפעם אף אחד לא חשב לבדוק מה פשר המחזה הביזארי הזה והחבורה המשיכה בדרך אל עבר האבומינציה שברחוב הצדדי הבא.
4. האישה הכי זקנה וקריפית שהחבורה ראתה בחייה, עם חיוך לא אנושי מאוזן לאוזן, שבוחשת בקלחת ענקית ומבעבעת וקוראת לחבורה בקול מבעית שתבוא לאכול. אחרי ניסיון להסביר לה שבדיוק אכלנו ואנחנו לא רעבים והתקדמות הלאה ברחוב, היא שלפה מהקלחת כף רגל מבעיתה ואומרת "בתאבון!".
5. קוסם רחוב שנתן הצגה בה הוא מכניס את הגפיים שלו אחת אחת לתוך הכובע שלו שם הן נעלמות, עד אשר נשאר רק הראש שלו שנפל לצד הכובע והוא צוחק בצורה היסטרית לחלוטין! "תעזור לי להוציא את האיברים מהכובע!". דומיניק הסתקרן לראות מה קורה שם והתקדם לעבר הקוסם. בזמן שהקוסם מתחנן שיעזור לו להוציא את האיברים שלו מהכובע, דומיניק מבחין בזה שהכובע ריק לגמרי. מלא בעתה, דומיניק חזר לחיק החבורה שהתקדמה הלאה בעוד הצחוק הולך ונעלם...
6. החבורה עברה תחת קשת אבן שלאחריה פתאום הכל השתתק וחוץ מהדיבורים שלהם הם לא שמעו צליל. המחזה שנגלה לפניהם בהמשך הרחוב היה של לוח שח ענקי גם מבחינת זה שהמרצפות המשובצות שחור לבן היו בגודל של מטר על מטר כל אחת וגם מבחינת זה שזה היה הרבה יותר מ8 על 8.
בצד אחד של הלוח ניצב פסל לבן גדול ומצידו השני פסל שחור גדול. על הלוח עצמו ניצבו המון אנשים (אנשי העיר כנראה) חסרי פנים שאוחזים בסכינים.
פתאום התחיל כאילו משחק שח בקצב מסחרר שבו כל פעם שמישהו "אכל" מישהו אחר, הוא פשוט דקר אותו למוות. במהרה הלוח הפך לזירת טבח נוראית עם גופות שנערמו כשלבסוף נראה שהצד השחור ניצח. הפסל הלבן בקע והתנפץ והפסל השחור הסתובב ופנה אל עבר החבורה. לאחר התלבטות מהיכן לחצות את הלוח, הוחלט ללכת מהצד של הלוח בו ניצב לשעבר הפסל הלבן. הפסל השחור הסתובב בהתאם לכיוון שהחבורה נמצאה בו אבל לא יותר מזה.
7. מתחיל להשמע קול "אנשי לוזן התאספו" (כל אחד שמע את הקול בשפתו...)
כאן כבר לא מדובר ברחוב צידי, אלא בכיכר שניצבה בדרך ובמרכזה פסל אדיר בגודל של בערך 4-5 מטר של אישה עשויה תיל ומכוסה בגדים. מהפסל עלה קול שירה יפהפה שמזכיר שירה של סירנות, כל האנשים בחבורה לא יכלו שלא לפרוץ בבכי מהקול הענוג ותחושת העצב החזקה שהשירה גרמה להם. הגדיל לעשות ולנטינו שנפל על הברכיים ואחר כך התקרב אל עבר הפסל. ולנטינו שרט לעצמו את הפנים, והיה בדרך לעקור לעצמו את העיניים ממקומן. החבורה נמהרה למנוע זאת ממנו לצד בכי התמרורים והעצב שגם שאר החבר'ה היה נתונים תחתיו. כשהם התקדמו אל עבר ולטינו והפסל הם הבחינו זה לא בגדים שהוא מכוסה בהם, אלא עור של אנשים שכאילו נפרס עליו. אדריאן איבד את זה, מה שהותיר לטוביאס ודומיניק את המשימה לסחוב את ולנטינו משם ולהמשיך הלאה בהמשך הרחוב. כשהם התרחקו מהפסל ולנטינו אמר: "אתם לא מבינים זה הקול הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. אני שמעתי את הקול של קאבלרו שרה את האופרה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. זה היה מדהים. בחיים שלי לא שמעתי כזה דבר, הלב שלי יצא אליה".
לאחר מכן החבורה בשעה טובה הגיע למחוז חפצה. בכיכר הראשית ניצבה לה הקתדרלה שבמקום שבלוזאן המקורית היה בית הקפה של החתול השחור.
בחזית שלה ניצבה במה גדולה עם גרדום שעליה תלויים בני אדם מתים וחסרי פנים.
מול הבמה המון האנשים שגם הם עם ראשים נטולי תווי פנים שעושים המולה. על הבמה ניצבו 3 דמויות: פסל של Otto de Grandison ממקימי לוזן, שדומיניק ואדריאן זכרו מהקתדרלה שהם ביקרו בה בלוזאן המודרנית. אבל כאן הפסל היה בתנוחה שונה, כשבלטה יד ימין שלו שניצבה באוויר עם הגדול כלפי חוץ במאוזן, בדומה לקיסר רומי שמחכים להכרעת הדין שלו בקולוסיאום. לצד הפסל עמד אדגר וולינגטון, חבוט כבול בשרשרת ברזל ולצידו עטוי ברדס עמד הדוכס פלורסן, עטוי בגדים תקופתיים.
[בשלב הזה התנהל משפט די ארוך שבו הקהל מריע לדוכס שמציג את אדגר והפשעים שלו.
"לפנינו עומד אדםשמואשם בפשעים נוראיים, שהופכים אותו לאוייב הגדול ביותר של העם! ולכן יעמוד למפשט לפנינו"
בגדול אדגר הואשם ב-3 סעיפים:
1. הוא התנגד למעצר שלו ובעט וקילל.
2. הוא זר שלא מכבד את חוקי המקום.
3. הוא החזיק במידע אסור שהוא הסתיר בפניהם (המגילה).
הדוכס שאל אם יש מישהו שמוכן להגן על אדגר במשפט בעוד שהוא היה הקטגור. לאחר שאף אחד לא התנדב, הדוכס שאל אם מישהו מוכן לעזור להשיג צדק. הרבה ראשים חסרי תווים בקהל הניפו יד, כשיחד איתם גם דומיניק וטוביאס. הדוכס בחר באחד מהאנשים והכריז שהוא זוכה להקריב את עצמו למען הצדק. שאר האנשים. הסתערו עליו וכשההמולה נגמרה, אחד מהראשים חסרי התווים שהסתערו הרים ביד את העור של הקורבן (זה היה כאילו פשוט פשטו ממנו את העור בצורה נקיה כזו כמו חליפה). אם אדריאן עוד היה עם איזשהו מושג כללי מה הולך סביבו, זה כבר היה יותר מדי בשבילו והתפקוד שלו חדל כאן. חליפת העור הובאה לבמה והולבשה על הפסל של אוטו. היא התלבשה עליו ונטמעה בו ופתאום הוא התחיל לקום לתחיה, לזוז ולהתנשם בכבדות. הדוכס שוב שאל אם מישהו מוכן להגן על אדגר, והפעם דומיניק וטוביאס נענו לאתגר. הם עלו לבמה ושטחו את הטענות שלהם בפני הדוכס והקהל, אבל למרות התצוגה המרשימה שלהם, הם לא הצליחו לשכנע את הפסל לשעבר, שכיוון את האגודל כלפי מטה וקבע את גזר הדין של אדגר. בתוך כל ההמולה שנוצרה אדגר עוד שוחח עם דומיניק וסיפר לו שהוא החביא את המגילה בתוך הדוב בחנות והתחנן שיעזור לו לברוח לשם בטענה שצריך לעלות לקומה השניה ואז הוא יראה לחבורה איך לחזור למציאות ויתן להם את המגילה. דומיניק החליט לספר לו על הגורל שלו ושל אחיו, אבל אדגר סרב להאמין. בהמשך לפסק הדין, הדוכס הכריז שגם החבורה הם זרים ששותפים לפשעים של אדגר והכריז שצריך לתפוס גם אותם. בהתאם הקהל הסתובב אליהם במטרה לתפוס אותם והגיבורים הנועזים שלנו החליטו לנוס על נפשותיהם בחזרה לחנות, בעוד הם שמים לב שהם מתחילים to fade out כמו ב'בחזרה לעתיד'.
בקליף הנגר הזה נעצרנו כשאנחנו מבינים שנכנסנו למרדף מסוכן בין דימיון למציאות בנבכי התודעה...
נשמע מהמם! בא לי מנחה קתולהו מנוסה, יצא לי לשחק בשיטה אבל לא ברמה שאתה מתאר.
אני חושב שלהנחות אימה בצורה טובה, זו אומנות.
המנחה מצויין וגם ההרפתקה/קמפיין נחשב לאחד מהטובים ביותר וכבר מראש שזורים בו רגעים מטלטלים.
גם בסשן האחרון שעדיין לא העלתי קרה רגע מחריד, אמנם לא מלא בחוויות כמו בסשן הנ"ל, אבל משהו נקודתי וחזק.
סשן 16
הסשן התחיל היכן שהפסקנו, בלוזאן המסיוטת כשתם המשפט המפוקפק והדמויות שלנו נסות על נפשותיהן מפני ההמון חסר הפנים.
היילייטס מהמרדף:
הדמויות רצו לכיוון החנות של אדגר, כשבדרך הן עברו בדרך שבה הן הגיעו, כלומר עם שלל המוזרויות שהיה צריך לפגוש שוב.
הדבר הראשון שהם פגשו בדרך זה את פסל התיל המזמר, רק שהפעם הפסל היה הרוס והתיל שלו נמתח כמו גדר לאורך הדרך, ככה שהיה צריך לדלג מעליו כדי לעבור.
כולם עברו את זה בשלום מלבד אדריאן שחטף חתך ברגל מהתיל אבל המשיך לרוץ בלית ברירה.
המכשול השני היה לוח השחמט. הפעם היתה ערימת גופות של שלל הכלים באמצע הלוח, אבל גם הפסל הלבן וגם השחור ניצבו בצידי הלוח שלמים.
טוביאס, רוסו וולנטינו רצו בצד של הפסל הלבן, ששלף את הזרוע שלו במטרה לחבוט בהם. טוביאס וולנטינו נדמה לי חטפו מהפסל השחור בומבה, אבל כולם שרדו בסופו של דבר. אדריאן בחר לטפס על ערימת הגופות והמשיך הלאה.
המכשול האחרון בדרך לחנות היה המכשפה עם הקדרה, שהחליטה לשפוך את מרק העצמות שהיה בפנים, רק שהמרק לא נגמר. הוא פשוט הפך לנהר רותח של מרק עצמות שנראה שאין לו התחלה ולא סוף. טוביאס היה הראשון לנסות לזנק מעליו אבל הוא נפל לתוך הנהר הלוהט וחטף כוויה. זה גם היה הגורל של רוסו, אבל בסופו של דבר כל הארבעה עברו את הנהר בשלום פחות או יותר.
טוביאס הגיע ראשון לחנות רק כדי לגלות שהדלת שלה חסרה ידית ובהתאם יש בעיה לפתוח אותה. לאחר מכן אדריאן וולנטינו הגיעו ובהיעדר הצלחה למצוא דרך לפתוח אותה, ולנטינו החליט פשוט לשבור את הדלת והם התחילו לבעוט בה והצליחו לשבור את החלק התחתון שלה. בזמן שהם עשו את זה רוסו הצליח להגיע אף הוא כשההמון הזועם בעקבותיו וברגע שהוא הגיע הדלת נפתחה מעצמה והחבורה רצה פנימה. רק שזה לא היה פנימה, כי ברגע שהם עברו את הדלת הם מצאו את עצמם בשממה שליד קרון הרכבת בו הם הופיעו בתחילת הסיוט הזה וכשהסתכלו אחורה ראו רק את הדלת אבל לא היתה חנות. במקום לנוח הם נדרשו להמשיך לרוץ אל עבר הרכבת לפני שההמון ישיג אותם. מעבר לקושי לנשום בשממה המוזרה הזו, היה צריך לעבור איזה מכתש בדרך. ולנטינו, טוביאס ואדריאן ברחו בשלום יחסית לתוך הרכבת. הדלת הסגורה שהיתה שם כשהם יצאו מהרכבת עדיין היתה סגורה, אבל רעדה ונראה שהיה בפנים ממש רצה לצאת בטירוף. במקביל הרכבת התחילה לנסוע ורוסו שרצה להימנע מהגורל של שמואל זצ"ל המשיך לרוץ בשארית כוחותיו. מישהו מהמוב עוד הצליח להטיל סכין שפגע לו בגב ומישהו אחר נתן לו בעיטה, אבל הוא הצליח להגיע לרכבת בזמן בכל זאת ולהשאיר את ההמונים ואת העיר המסויטת הזו מאחוריו. הרכבת התחילה לנסוע והחבר'ה התעוררו על הרכבת למילאנו.
הפצעים שהחבר'ה חטפו לא הופיעו על הגוף שלהם כשהם התעוררו, מלבד הסכין שטוביאס החזיק כאשר הוא החליט להיכנס לחלום, רק שבמקום ביד שלו, היא היתה נעוצה של רוסו. עם זאת כולם הרגישו כאבים עצומים במגוון חלקים בגוף. כאילו יש להם אבנים בדרכי השתן, כאילו יש להם בעיה בטחול ועוד שלל תיאורים מזעזעים.
מה שחשוב זה שהמגילה האמיתית שנשלפה מהבטן של פוחלץ הדוב בסיוט נותרה בידי החבורה גם במציאות.
בזמן שנותר עד ההגעה למילאנו החבר'ה החליטו ללכת לחדר האוכל לסעוד, ובזמן שהם ישבו שם הם שמעו קול מוכר אומר למלצר שהוא מעונין לסעוד עם "החברים שלו". לאחר שהוא הסתובב הדמויות נדהמו לראות את לא אחר מאשר הדוכס פלורנס שכמעט הביא למותנו בסיוט שהרגע נגמר! (רגע גילוי מזעזע!!!).
הוא התיישב לשולחן עם חיוך מאוזן לאוזן ודרש את המגילה. כדי להוכיח את הרצינות שלו, מבט אחד שלו באדריאן גרם לכאב עזים במצח. רוסו בתגובה החליט לנעוץ את המזלג עמוק ביד של הדוכס שהונחה על השולחן. למרבה התדהמה, למרות הכוח העצום שבו רוסו הנחית את המזלג, הוא פשוט התעקם על היד של הדוכס ולא חדר אותה אפילו במילימיטר. הדוכס מצידו בתגובה נתן מבט ביד של רוסו וגרם לה להתחיל להרקיב. בעוד הציפורניים של רוסו נופלות, הדג שאדריאן אכל עולה לו ולפני ששאר היד תנשור, ולנטינו הבין את הלך הרוח וניגש לתא שלו על-מנת להביא את המגילה ולהציל את היד של רוסו. מה שהדוכס לא ידע הוא שולנטינו החליף את המגילה האמיתית עם זו המזויפת שמצאנו בבית של אדגר וכך הוא שיטה בדוכס שלקח את המגילה המזויפת ושלאחר מכן פשוט אמר שלום ונעלם יחד עם הכסא עליו הוא ישב. אף אחד משאר הנוסעים לא שם לב למחזה המוזר חוץ מהמלצר שתהה מה קרה לכסא שעליו הדוכס ישב.
התקרית נגמרה, החבורה הצליחה להסדיר את הנשימה סוף סוף והרכבת עצרה במילאנו. ולנטינו שלח מברק לחברו שגר בעיר, רומאנו וביקש שיפגוש אותו ושאין זמן להסברים.
לאחר מכן הדמויות עברו במכס ולא יכלו שלא להרגיש אווירת נכאים כבדה ששררה בתחנה המוזנחת וברחובות. בשיחה קצרה עם אחד העובדים שם, גילינו שזמרת האופרה הידועה וחברתו של ולנטינו, מיס קאווירו, נעלמה (זה גם הופיע בעיתון, אני לא סגור אם קראנו את זה לפני שדיברנו איתו או אחרי. רועי שם פה בקוצה את התמונה של הכתבה מהעיתון). הפעם האחרונה בה ראו אותה היתה כשהיא הגיעה עם האוריינט אקספרס למילאנו לפני יומיים, ונכנסה לרכב שנסע מהתחנה. מאז היא לא הופיעה לחזרות ואף אחד לא יודע מה קרה לה. ולנטינו הצטרף לשאר האנשים כאשר הוא נשען על עמוד והחל לבכות. יחד עם זאת ובלי להמעיט מגודל האסון שבהיעלומתה של הזמרת, העצב הגדול שאפף את העיר נראה מוגזם, כאילו שיש כאן משהו מעבר שאנחנו טרם מודעים אליו.
בכל מקרה החבורה המשיכה לבית המלון שקאוויירו הזמינה לה חדרים יוקרתיים אליו ושם הם גילו שמחכה להם מכתב מהכתובת של הפרופסור בלונדון, וזה תוכנו:
"זלצבורג, ארכיבי הרוזן קולרדו, אין מידע".
הסשן התחיל היכן שהפסקנו, בלוזאן המסיוטת כשתם המשפט המפוקפק והדמויות שלנו נסות על נפשותיהן מפני ההמון חסר הפנים.
היילייטס מהמרדף:
הדמויות רצו לכיוון החנות של אדגר, כשבדרך הן עברו בדרך שבה הן הגיעו, כלומר עם שלל המוזרויות שהיה צריך לפגוש שוב.
הדבר הראשון שהם פגשו בדרך זה את פסל התיל המזמר, רק שהפעם הפסל היה הרוס והתיל שלו נמתח כמו גדר לאורך הדרך, ככה שהיה צריך לדלג מעליו כדי לעבור.
כולם עברו את זה בשלום מלבד אדריאן שחטף חתך ברגל מהתיל אבל המשיך לרוץ בלית ברירה.
המכשול השני היה לוח השחמט. הפעם היתה ערימת גופות של שלל הכלים באמצע הלוח, אבל גם הפסל הלבן וגם השחור ניצבו בצידי הלוח שלמים.
טוביאס, רוסו וולנטינו רצו בצד של הפסל הלבן, ששלף את הזרוע שלו במטרה לחבוט בהם. טוביאס וולנטינו נדמה לי חטפו מהפסל השחור בומבה, אבל כולם שרדו בסופו של דבר. אדריאן בחר לטפס על ערימת הגופות והמשיך הלאה.
המכשול האחרון בדרך לחנות היה המכשפה עם הקדרה, שהחליטה לשפוך את מרק העצמות שהיה בפנים, רק שהמרק לא נגמר. הוא פשוט הפך לנהר רותח של מרק עצמות שנראה שאין לו התחלה ולא סוף. טוביאס היה הראשון לנסות לזנק מעליו אבל הוא נפל לתוך הנהר הלוהט וחטף כוויה. זה גם היה הגורל של רוסו, אבל בסופו של דבר כל הארבעה עברו את הנהר בשלום פחות או יותר.
טוביאס הגיע ראשון לחנות רק כדי לגלות שהדלת שלה חסרה ידית ובהתאם יש בעיה לפתוח אותה. לאחר מכן אדריאן וולנטינו הגיעו ובהיעדר הצלחה למצוא דרך לפתוח אותה, ולנטינו החליט פשוט לשבור את הדלת והם התחילו לבעוט בה והצליחו לשבור את החלק התחתון שלה. בזמן שהם עשו את זה רוסו הצליח להגיע אף הוא כשההמון הזועם בעקבותיו וברגע שהוא הגיע הדלת נפתחה מעצמה והחבורה רצה פנימה. רק שזה לא היה פנימה, כי ברגע שהם עברו את הדלת הם מצאו את עצמם בשממה שליד קרון הרכבת בו הם הופיעו בתחילת הסיוט הזה וכשהסתכלו אחורה ראו רק את הדלת אבל לא היתה חנות. במקום לנוח הם נדרשו להמשיך לרוץ אל עבר הרכבת לפני שההמון ישיג אותם. מעבר לקושי לנשום בשממה המוזרה הזו, היה צריך לעבור איזה מכתש בדרך. ולנטינו, טוביאס ואדריאן ברחו בשלום יחסית לתוך הרכבת. הדלת הסגורה שהיתה שם כשהם יצאו מהרכבת עדיין היתה סגורה, אבל רעדה ונראה שהיה בפנים ממש רצה לצאת בטירוף. במקביל הרכבת התחילה לנסוע ורוסו שרצה להימנע מהגורל של שמואל זצ"ל המשיך לרוץ בשארית כוחותיו. מישהו מהמוב עוד הצליח להטיל סכין שפגע לו בגב ומישהו אחר נתן לו בעיטה, אבל הוא הצליח להגיע לרכבת בזמן בכל זאת ולהשאיר את ההמונים ואת העיר המסויטת הזו מאחוריו. הרכבת התחילה לנסוע והחבר'ה התעוררו על הרכבת למילאנו.
הפצעים שהחבר'ה חטפו לא הופיעו על הגוף שלהם כשהם התעוררו, מלבד הסכין שטוביאס החזיק כאשר הוא החליט להיכנס לחלום, רק שבמקום ביד שלו, היא היתה נעוצה של רוסו. עם זאת כולם הרגישו כאבים עצומים במגוון חלקים בגוף. כאילו יש להם אבנים בדרכי השתן, כאילו יש להם בעיה בטחול ועוד שלל תיאורים מזעזעים.
מה שחשוב זה שהמגילה האמיתית שנשלפה מהבטן של פוחלץ הדוב בסיוט נותרה בידי החבורה גם במציאות.
בזמן שנותר עד ההגעה למילאנו החבר'ה החליטו ללכת לחדר האוכל לסעוד, ובזמן שהם ישבו שם הם שמעו קול מוכר אומר למלצר שהוא מעונין לסעוד עם "החברים שלו". לאחר שהוא הסתובב הדמויות נדהמו לראות את לא אחר מאשר הדוכס פלורנס שכמעט הביא למותנו בסיוט שהרגע נגמר! (רגע גילוי מזעזע!!!).
הוא התיישב לשולחן עם חיוך מאוזן לאוזן ודרש את המגילה. כדי להוכיח את הרצינות שלו, מבט אחד שלו באדריאן גרם לכאב עזים במצח. רוסו בתגובה החליט לנעוץ את המזלג עמוק ביד של הדוכס שהונחה על השולחן. למרבה התדהמה, למרות הכוח העצום שבו רוסו הנחית את המזלג, הוא פשוט התעקם על היד של הדוכס ולא חדר אותה אפילו במילימיטר. הדוכס מצידו בתגובה נתן מבט ביד של רוסו וגרם לה להתחיל להרקיב. בעוד הציפורניים של רוסו נופלות, הדג שאדריאן אכל עולה לו ולפני ששאר היד תנשור, ולנטינו הבין את הלך הרוח וניגש לתא שלו על-מנת להביא את המגילה ולהציל את היד של רוסו. מה שהדוכס לא ידע הוא שולנטינו החליף את המגילה האמיתית עם זו המזויפת שמצאנו בבית של אדגר וכך הוא שיטה בדוכס שלקח את המגילה המזויפת ושלאחר מכן פשוט אמר שלום ונעלם יחד עם הכסא עליו הוא ישב. אף אחד משאר הנוסעים לא שם לב למחזה המוזר חוץ מהמלצר שתהה מה קרה לכסא שעליו הדוכס ישב.
התקרית נגמרה, החבורה הצליחה להסדיר את הנשימה סוף סוף והרכבת עצרה במילאנו. ולנטינו שלח מברק לחברו שגר בעיר, רומאנו וביקש שיפגוש אותו ושאין זמן להסברים.
לאחר מכן הדמויות עברו במכס ולא יכלו שלא להרגיש אווירת נכאים כבדה ששררה בתחנה המוזנחת וברחובות. בשיחה קצרה עם אחד העובדים שם, גילינו שזמרת האופרה הידועה וחברתו של ולנטינו, מיס קאווירו, נעלמה (זה גם הופיע בעיתון, אני לא סגור אם קראנו את זה לפני שדיברנו איתו או אחרי. רועי שם פה בקוצה את התמונה של הכתבה מהעיתון). הפעם האחרונה בה ראו אותה היתה כשהיא הגיעה עם האוריינט אקספרס למילאנו לפני יומיים, ונכנסה לרכב שנסע מהתחנה. מאז היא לא הופיעה לחזרות ואף אחד לא יודע מה קרה לה. ולנטינו הצטרף לשאר האנשים כאשר הוא נשען על עמוד והחל לבכות. יחד עם זאת ובלי להמעיט מגודל האסון שבהיעלומתה של הזמרת, העצב הגדול שאפף את העיר נראה מוגזם, כאילו שיש כאן משהו מעבר שאנחנו טרם מודעים אליו.
בכל מקרה החבורה המשיכה לבית המלון שקאוויירו הזמינה לה חדרים יוקרתיים אליו ושם הם גילו שמחכה להם מכתב מהכתובת של הפרופסור בלונדון, וזה תוכנו:
"זלצבורג, ארכיבי הרוזן קולרדו, אין מידע".
עריכה אחרונה:
נשמע פשוט מדהים!!!
וכל הכבוד על המגילה
וכל הכבוד על המגילה
תודה רבה, כן, לא חשבתי שזה יעבור, אבל איכשהו הצלחנו...
יש הרבה דברים שקשה להעביר ברשומות, כמו את הרגעים של האימה והגילויים המחרידים, הצחוקים עד שכואבת הבטן והתאורים העשירים עד מבחילים של המנחה
סשן 17
דיסקליימר: ניסיתי ללטש את הסיכום, אבל יתכן והוא מעט מבולבל, כי לא כולנו היינו מפוקסים ב100% ספיצפית בסשן הזה.
ה-24 בינואר בערב. החבורה נפגשת בבית המלון עם החבר האוקולטיסט של ולנטינו -רומאנו,
מספרת לו את כל מה שעבר עליה ומוסרת לו את מגילת הראש על-מנת שיתרגם אותה וישמר אותה בסדנה שלו.
במקביל דוקטור רוסו הגלמוד קורא את התרגום בבית החולים עם הפסקה לשם אכילת דייסה ולבן.
מצורף פה את אחד הקטעים המזוויעים שהדוקטור קרא ושגרם לו לאבד חלק מהשפיות.
אחרי הפגישה עם רומאנו, ולנטינו, טוביאס ואדריאן מחליטים לקפוץ לקתדרלה המפורסמת של מילאן.
לאחר זמן מה שבו מסתובבים שם ונפעמים מהיופי , הכומר Father Angelico קורא להם אליו. הכומר שדובר קצת אנגלית מספר לחבורה על העלמה קאבולרו שנעלמה ופורץ בבכי כאשר הכומר כעס על העובדה שהדור הצעיר כבר לא קתולי כמו פעם ומקדש כוכבי תיאטרון ובידור יותר מאשר את האל.
הוא הפנה חצים לולנטינו וטוביאס שזרק לו על זה מילה והחל לבכות..
לאחר השיחה עם הכומר, טוביאס מבחין בשלוש נשים זקנות בלבוש דתי שנמצאות באיזה גומחה ו"מצטלבות" בצורה מוזרה, כולל סימונים שהן עושות אחת על השניה. הוא ניגש אליהן ומנסה לדבר איתן אבל הן מדברות איטלקית והדבר היחיד שהוא מצליח זה להבין זה "Teatro alla Scala". הוא מנסה לזכור את מה שהן אמרו כדי לחזור על זה בפני ולנטינו אחר-כך, אבל ולנטינו לא מבין כלום מהג'יבריש שטוביאס חושב שהוא זוכר.
בזמן שטוביאס דיבר עם הזקנות, אדריאן הבחין באיש בלבוש מכובד שרכון על 4 והרא ה שהוא מחפש משהו מתחת לספסלים בכנסיה.
הוא לוקח איתו את ולנטינו שידבר איתו ויברר למעשיו, אבל ברגע שאיש מבחין בהם הוא קם ומסתלק מהמקום. ולנטינו רודף אחריו אבל מוותר ברגע שהוא יוצא מהכנסיה לרחוב.
בזמן המנוסה האיש הפיל צנצנת וכשאדריאן מרים אותה הוא רואה שהיא מכילה עשים מתים, לצד כאלה שהתפזרו על הרצפה בזמן שהיא נפלה.
תוך כדי שהוא תוהה לגבי הצנצנת המוזרה, לשון ארוכה נשלחת ואוספת לחיקה את אחד העשים.
אדריאן מסיט את המבט ורואה שהלשון שייכת לזיקית יוצאת דופן בגודל של זרוע, שמסתלקת במהירות מהאיזור.
השעה כבר מאוחרת והשלושה חוזרים למלון ללילה.
בחצות נשמעת באיזור של המלון שירה אופרה חזקה שלא ניתן להתעלם ממנה.
השירה שנשמעה בחצות הליל ברחובות העתיקים היה קולה של הסופרנו קתרינה קוולארו, ולנטינו לא יכול לטעות. השירה פתחה, הפסיקה ופצחה שוב עד שנדמה בה חיפשנו את המקור ולא צלחנו.
בחוץ הם מבחינים באנשים נוספים ושוטרים שמחפשים אחר מקור הקול.
השלישיה הולכת בעקבות הקול שהם שומעים רק כדי להגיע למבוי סתום כאשר הקול נפסק.
הם מנסים ללא הצלחה לאתר משהו יוצא דופן בסמטה שאליה הגיעו, כאשר השירה מתחילה פעם נוספת מאיזור אחר, רק שהפעם הקול מתערבב עם קולות הצעקות של השוטרים שמתווכחים מהיכן מגיע הקול, והשלישיה לא בטוחה שהיא יודעת מאיפה באמת מגיע הקול.
הם בכל זאת מנסים ומגיעים לסמטה נוספת ללא מוצא. שוב מתחיל להישמע מחדש הקול, כשהפעם אדריאן מבחין שהוא מגיע מאזור קרוב והזיקית היתה באזור.
אדריאן יכול להישבע שזו הזיקית שהוא פגש מוקדם יותר בכנסיה.
הוא מתקרב אליה והיא נסה אל מעבר לחומה, ובניסיון שלו לטפס על החומה הוא מצליח רק לראות אותה נמלטת ואיתה הוא מבחין ככל הנראה באיש שהפיל את הצנצנת שהולך משם גם הוא.
הוא צועק לו, אבל ללא הועיל בזמן שהוא מאבד את האחיזה בחומה ונופל חזרה אל תוך הסמטה.
מתוסכלים, השלושה חוזרים למלון לישון.
הלילה עובר בשלום על כלל החברים מלבד ולנטינו שקם בבוקר עם הסדין רטוב, לאחר שחלם חלום בלהות סוריאליסטי שעירב זיקיות ששרות אופרה.
הבוקר עלה, ה-25 בינואר, בערב אמור להתקיים מופע האופרה שהחבורה הוזמנה.
ולנטינו הלך לפתח את התמונות של המגילה שהוא צילם, בדרך לחנות צילום או בחזרה ולנטינו נתקל בהפגנה בעקבות המוות של אניו ספינולה. בזמן שהוא שוחח עם אחד המפגינים ובירר לגבי המוות שלו ומי זה, החולצות השחורות הגיעו ויחד עם המשטרה הכו את המפגינים. ולנטינו הלך ישר למשטרה כדי לקבל את הרישיון לאקדח ולהביא אותו ואת האקדח לטוביאס שפגש אותו שם. אחרי זה אני זוכר שולנטינו לקח את העיתון שבו כתוב בחדשות בו על הרצח של ספינולה ועל זה שהוא עבד במפעל של אלפא רומיאו, אבל
לאחר ההפגנה של מות הסוציאליסט - טענות מרצח של פאשיסטים, ולנטינו ישב לקפה בעודו מחכה לפיתוח הצילומים. הוא וטוביאס אספו את הנשק.
לאחר מכן ולנטינו הלך עם טוביאס ודוקטור רוסו שהשתחרר מבית החולים למפעל של אלפא רומיאו לרחרח. הם נתקלו שם בשאריות דם על הרצפה במקום שבו ספינולה נדקר כביכול, אבל הבחינו בכך שיש שובל של דם שממשיך באחד הכיוונים ונראה כאילו טפטף, כלומר נראה שספינולה נדקר כבר במקום אחר ונלקח למקום הזה. הם עקבו אחרי שובל הדם עד שהגיעו למחסן נעול.
זה לא הפריע לולנטינו שפרץ את המנעול במכה אחת עם המקל שלו. בתוך המחסן הם מצאו כלי ניתוח ואיזה ארגז שהיה רשום עליו Conti Machine Parts? בנוסף הם ראו שם בדם עקבות של זיקית גדולה.
בלילה רומאנו שימר את המגילה בתנאים טובים יותר. נפתלין, כריכה סופגת וCase חדש.
למחרת. רומאנו הלך לספריה במילאנו כדי להעזר בתרגומים שונים ועזרה נוספת ... כרגע, הוא לא מצליח אבל הנושא דורש מחקר מעמיק שכולל הרבה שעות קריאה. לכן אדריאן ורומנו החליטו ללכת לתיאטרון האופרה.
רומנו קרא בבוקר את העיתון והבחין בחדשות על זה שפלביו קונטי הופיע במסיבה שהתרחשה אתמול, שבה נכחו פטרונים של תיאטרון לה סקאלה, לאחר שהחלים ממחלה ממנה סבל במשך כמה חודשים. היו דיווחים שגויים על זה שזה היה שחפת אבל לפי העיתון זו ללא ספק היתה מחלקה קלה הרבה יותר. בנוסף אליו נכחו במסיבה מר נוניזו טוצ'י, מר וגברת מתיאו סורנטי, גבר אנג'לה סוסקו, מר ארתורו פצ'יה וגברת סרנה ספניולו. החבורה הזו צפתה בחלקים מהאופרה Aida שאמורה להיות מוצגת היום (לא ברור מי שיחקה את התפקיד של גברת קאבולארו), עם רוסאריו סורבלו על הפסנתר.
אדריאן מצידו הלך לקתדרלה לשאול את הכומר אותו החבורה פגשה אתמול לגבי הבחור המסתורי עם צנצנת העשים. הוא סיפר לו שמדובר בארתורו פצ'יה שהוזכר בעיתון כאחד הפטרונים של התיאטרון, ושהוא יכול למצוא אותו אם לא באחד מבתי הקפה היוקרתיים בעיר, בגאלה שתהיה הערב לכבוד המופע.
אדריאן ורומנו נפגשו והלכו ביחד לתיאטרון על-מנת לשוחח עם ארותורו טוסקניני, מנהל האופרה.
לגבי ולנטינו, דומיניק וטוביאס. גיליתם שהסוציאליסט עבד במפעל אלפא רומאו ומצאתם שם זירת רצח? או ניתוח? או כל הסבר מוזר אחר של שני אנשים. ושוב טביעות הרגל של זיקית גדולה בדם.
דיסקליימר: ניסיתי ללטש את הסיכום, אבל יתכן והוא מעט מבולבל, כי לא כולנו היינו מפוקסים ב100% ספיצפית בסשן הזה.
ה-24 בינואר בערב. החבורה נפגשת בבית המלון עם החבר האוקולטיסט של ולנטינו -רומאנו,
מספרת לו את כל מה שעבר עליה ומוסרת לו את מגילת הראש על-מנת שיתרגם אותה וישמר אותה בסדנה שלו.
במקביל דוקטור רוסו הגלמוד קורא את התרגום בבית החולים עם הפסקה לשם אכילת דייסה ולבן.
מצורף פה את אחד הקטעים המזוויעים שהדוקטור קרא ושגרם לו לאבד חלק מהשפיות.
אחרי הפגישה עם רומאנו, ולנטינו, טוביאס ואדריאן מחליטים לקפוץ לקתדרלה המפורסמת של מילאן.
לאחר זמן מה שבו מסתובבים שם ונפעמים מהיופי , הכומר Father Angelico קורא להם אליו. הכומר שדובר קצת אנגלית מספר לחבורה על העלמה קאבולרו שנעלמה ופורץ בבכי כאשר הכומר כעס על העובדה שהדור הצעיר כבר לא קתולי כמו פעם ומקדש כוכבי תיאטרון ובידור יותר מאשר את האל.
הוא הפנה חצים לולנטינו וטוביאס שזרק לו על זה מילה והחל לבכות..
לאחר השיחה עם הכומר, טוביאס מבחין בשלוש נשים זקנות בלבוש דתי שנמצאות באיזה גומחה ו"מצטלבות" בצורה מוזרה, כולל סימונים שהן עושות אחת על השניה. הוא ניגש אליהן ומנסה לדבר איתן אבל הן מדברות איטלקית והדבר היחיד שהוא מצליח זה להבין זה "Teatro alla Scala". הוא מנסה לזכור את מה שהן אמרו כדי לחזור על זה בפני ולנטינו אחר-כך, אבל ולנטינו לא מבין כלום מהג'יבריש שטוביאס חושב שהוא זוכר.
בזמן שטוביאס דיבר עם הזקנות, אדריאן הבחין באיש בלבוש מכובד שרכון על 4 והרא ה שהוא מחפש משהו מתחת לספסלים בכנסיה.
הוא לוקח איתו את ולנטינו שידבר איתו ויברר למעשיו, אבל ברגע שאיש מבחין בהם הוא קם ומסתלק מהמקום. ולנטינו רודף אחריו אבל מוותר ברגע שהוא יוצא מהכנסיה לרחוב.
בזמן המנוסה האיש הפיל צנצנת וכשאדריאן מרים אותה הוא רואה שהיא מכילה עשים מתים, לצד כאלה שהתפזרו על הרצפה בזמן שהיא נפלה.
תוך כדי שהוא תוהה לגבי הצנצנת המוזרה, לשון ארוכה נשלחת ואוספת לחיקה את אחד העשים.
אדריאן מסיט את המבט ורואה שהלשון שייכת לזיקית יוצאת דופן בגודל של זרוע, שמסתלקת במהירות מהאיזור.
השעה כבר מאוחרת והשלושה חוזרים למלון ללילה.
בחצות נשמעת באיזור של המלון שירה אופרה חזקה שלא ניתן להתעלם ממנה.
השירה שנשמעה בחצות הליל ברחובות העתיקים היה קולה של הסופרנו קתרינה קוולארו, ולנטינו לא יכול לטעות. השירה פתחה, הפסיקה ופצחה שוב עד שנדמה בה חיפשנו את המקור ולא צלחנו.
בחוץ הם מבחינים באנשים נוספים ושוטרים שמחפשים אחר מקור הקול.
השלישיה הולכת בעקבות הקול שהם שומעים רק כדי להגיע למבוי סתום כאשר הקול נפסק.
הם מנסים ללא הצלחה לאתר משהו יוצא דופן בסמטה שאליה הגיעו, כאשר השירה מתחילה פעם נוספת מאיזור אחר, רק שהפעם הקול מתערבב עם קולות הצעקות של השוטרים שמתווכחים מהיכן מגיע הקול, והשלישיה לא בטוחה שהיא יודעת מאיפה באמת מגיע הקול.
הם בכל זאת מנסים ומגיעים לסמטה נוספת ללא מוצא. שוב מתחיל להישמע מחדש הקול, כשהפעם אדריאן מבחין שהוא מגיע מאזור קרוב והזיקית היתה באזור.
אדריאן יכול להישבע שזו הזיקית שהוא פגש מוקדם יותר בכנסיה.
הוא מתקרב אליה והיא נסה אל מעבר לחומה, ובניסיון שלו לטפס על החומה הוא מצליח רק לראות אותה נמלטת ואיתה הוא מבחין ככל הנראה באיש שהפיל את הצנצנת שהולך משם גם הוא.
הוא צועק לו, אבל ללא הועיל בזמן שהוא מאבד את האחיזה בחומה ונופל חזרה אל תוך הסמטה.
מתוסכלים, השלושה חוזרים למלון לישון.
הלילה עובר בשלום על כלל החברים מלבד ולנטינו שקם בבוקר עם הסדין רטוב, לאחר שחלם חלום בלהות סוריאליסטי שעירב זיקיות ששרות אופרה.
הבוקר עלה, ה-25 בינואר, בערב אמור להתקיים מופע האופרה שהחבורה הוזמנה.
ולנטינו הלך לפתח את התמונות של המגילה שהוא צילם, בדרך לחנות צילום או בחזרה ולנטינו נתקל בהפגנה בעקבות המוות של אניו ספינולה. בזמן שהוא שוחח עם אחד המפגינים ובירר לגבי המוות שלו ומי זה, החולצות השחורות הגיעו ויחד עם המשטרה הכו את המפגינים. ולנטינו הלך ישר למשטרה כדי לקבל את הרישיון לאקדח ולהביא אותו ואת האקדח לטוביאס שפגש אותו שם. אחרי זה אני זוכר שולנטינו לקח את העיתון שבו כתוב בחדשות בו על הרצח של ספינולה ועל זה שהוא עבד במפעל של אלפא רומיאו, אבל
לאחר ההפגנה של מות הסוציאליסט - טענות מרצח של פאשיסטים, ולנטינו ישב לקפה בעודו מחכה לפיתוח הצילומים. הוא וטוביאס אספו את הנשק.
לאחר מכן ולנטינו הלך עם טוביאס ודוקטור רוסו שהשתחרר מבית החולים למפעל של אלפא רומיאו לרחרח. הם נתקלו שם בשאריות דם על הרצפה במקום שבו ספינולה נדקר כביכול, אבל הבחינו בכך שיש שובל של דם שממשיך באחד הכיוונים ונראה כאילו טפטף, כלומר נראה שספינולה נדקר כבר במקום אחר ונלקח למקום הזה. הם עקבו אחרי שובל הדם עד שהגיעו למחסן נעול.
זה לא הפריע לולנטינו שפרץ את המנעול במכה אחת עם המקל שלו. בתוך המחסן הם מצאו כלי ניתוח ואיזה ארגז שהיה רשום עליו Conti Machine Parts? בנוסף הם ראו שם בדם עקבות של זיקית גדולה.
בלילה רומאנו שימר את המגילה בתנאים טובים יותר. נפתלין, כריכה סופגת וCase חדש.
למחרת. רומאנו הלך לספריה במילאנו כדי להעזר בתרגומים שונים ועזרה נוספת ... כרגע, הוא לא מצליח אבל הנושא דורש מחקר מעמיק שכולל הרבה שעות קריאה. לכן אדריאן ורומנו החליטו ללכת לתיאטרון האופרה.
רומנו קרא בבוקר את העיתון והבחין בחדשות על זה שפלביו קונטי הופיע במסיבה שהתרחשה אתמול, שבה נכחו פטרונים של תיאטרון לה סקאלה, לאחר שהחלים ממחלה ממנה סבל במשך כמה חודשים. היו דיווחים שגויים על זה שזה היה שחפת אבל לפי העיתון זו ללא ספק היתה מחלקה קלה הרבה יותר. בנוסף אליו נכחו במסיבה מר נוניזו טוצ'י, מר וגברת מתיאו סורנטי, גבר אנג'לה סוסקו, מר ארתורו פצ'יה וגברת סרנה ספניולו. החבורה הזו צפתה בחלקים מהאופרה Aida שאמורה להיות מוצגת היום (לא ברור מי שיחקה את התפקיד של גברת קאבולארו), עם רוסאריו סורבלו על הפסנתר.
אדריאן מצידו הלך לקתדרלה לשאול את הכומר אותו החבורה פגשה אתמול לגבי הבחור המסתורי עם צנצנת העשים. הוא סיפר לו שמדובר בארתורו פצ'יה שהוזכר בעיתון כאחד הפטרונים של התיאטרון, ושהוא יכול למצוא אותו אם לא באחד מבתי הקפה היוקרתיים בעיר, בגאלה שתהיה הערב לכבוד המופע.
אדריאן ורומנו נפגשו והלכו ביחד לתיאטרון על-מנת לשוחח עם ארותורו טוסקניני, מנהל האופרה.
לגבי ולנטינו, דומיניק וטוביאס. גיליתם שהסוציאליסט עבד במפעל אלפא רומאו ומצאתם שם זירת רצח? או ניתוח? או כל הסבר מוזר אחר של שני אנשים. ושוב טביעות הרגל של זיקית גדולה בדם.
נשמע מגניב ומפחיד, כרגיל - כולי קנאה.
בדיוק סיימנו עוד סשן מדהים ומפחיד עם קצת יותר אקשן מהרגיל, מקווה להעלות אותו בקרוב.
סשן 18
מצאנו כתבה בעיתון שקשורה לקול באופרה ולמחליפה של מיס קוואלרו.
בינתיים במחסן, התקלות בבחור גדול איטלקי, שולף אקדח ושואל למעשינו.
מכה את ולנטינו בקת האקדח, דומיניק קופץ לתקל ולהפיל את הבחור לרצפה שראשו נחבט באחד המדפים והנשק עף לו מהיד.
דומיניק מרתק את הבחור לרצפה בזמן שולנטינו מחפש את האקדח שנפל.
טוביאס מגיע לאיים עליו עם האקדח שלו, האיטלקי צועק סטופ סטופ, ולנטינו רואה שהוא פונה לשלוף סכין, דומיניק מתקיף אותו בפראות עם סכין המנתחים שלו.
ולנטינו מכה בו שוב ושוב עם מקל ההליכה שלו ושובר לו את השיניים.
קושרים אותו עם שרשראות, בכיס הז'קט יש לו שני פתקים עם הודעות:
פתק 1: "בניטו, תאסוף כלי הניתוח מהזירה ותבדוק מה עם פלאביו, הוא גר בוי טורינו".
חתום A.F
פתק 2: "קיבלנו הודעה מהטורקי, יש חשד סביר לגבי זמר אופרה נוסף בשם ולנטינו, הסר את האיום בערב האופרה.
הבנו שמיס קוואלרו הזמינה אותו".
דומיניק מוצא את האקדח האבוד, ברטה 9 מ"מ ומחליק אותו לכיסו.
הבבחור האיטלקי פצוע, נראה גנגסטר.
אדריאן ורומאנו מגיעים אל האופרה, מחפשים אחר מר טוסקניני לקבלת עזרה במציאת גברת קוואלרו.
המון עובדי במה וניצבים עובדים מאחורי הקלעים.
הם מנסים להכנס ללא הצלחה, לא עוברים את השומר.
אז הם פונים אל אחד העובדים, כדי לנסות ולהכנס.
ארתורו טוסקניני לבסוף מגיע, נראה מכובד ומזיע אפילו שמזג האוויר יחסית קר.
הוא סורק את אדריאן ורומאנו.
כולם אומרים שהיא (קוואלרו) נאספה על ידי אלפא רומאו, אבל לא שלחנו לה שום רכב שיאסוף אותה.
בחזרה למחסן, בכלי הניתוח ישנו מכשיר להרחבת איזור הצלעות.
שביל של דם באיזור המחסן,כאמור - כנראה בוצע שם ניתוח.
לוקחים את הבחור הפצוע ברכב כדי לתחקר אותו.
נכנסים לתאטרון, עולם ענק ומכובד, איזור תזמורת, איזור במה.
מתחילה המוסיקה, המסך נפתח.
תפאורה מדהימה, מאות ניצבים.
Triumphal march from Aida
ההופעה ממשיכה עד שמגיע הקטע שבו מיס קוואלרו אמורה להכנס עם הקטע אותו היא שרה לנו ברכבת.
נכנסת כמובן המחליפה שלה דימנטינה, הקהל קם על הרגליים ומצטרף בשירה.
אדריאן וולנטינו להפתעתם מזהים את הקול של מיס קוואלרו קרוב אליהם.
הם רואים בחור גבוה ומבוגר שנמצא כמה מושבים לידנו וזה בעצם אותו אדם שהיה בקתדרלה - ארתורו פאשיה.
יש לו צלקת לאורך הצוואר והוא שר ומגרונו יוצא קולה של קתרינה קוולארו!
סביבו יושבים ארבעה אנשים בגיל הביניים, לבושים היטב.
ליד ארתורו פאשיה יושבת אישה גדולה ומבוגרת, הפה שלה פתוח והיא מקשיבה ומנסה להזיז את הפה שלה ולשיר, האישה בוכה כאשר היא שרה.
על הצוואר שלה צלקת! - לא יכול להיות זו מיס קוואלרו בת 90 פלוס במקום 27!
אדריאן וולנטינו מרגישים שהם מתחילים לאבד את השפיות שלהם.
נראה שזוהי קתרינה קוואלרו שהזקנה ב60 שנה.
לטוביאס כואבת הזרוע והכתף.
על מרכז הבמה עומדת בובה גדולה לבושה בשיריון, המצביא הולך לעברה, מסיר את השיריון ונראה שכל התפאורה סובבת את אותה דמות בובתית, הוא צורח על הבמה.
טוביאס מרגיש כאבים מטורפים ביד שמאל.
הוא קם ואומר לאנשים סביבו - את זה אני מחפש, לכו לכיוון הבמה, תביאו לי את זה, זה שלי.
ולנטינו ואדריאן מביטים ורואים את ארתורו פאשיה נכנס לאקסטזה מטורפת...
נכנסים מאחורי הקלעים, תפאורה יורדת ועולה, המון אנשים מסתובבים שם, בובות מונחות, שיריונות, קסדות, פסלים - המולה גדולה.
בחור גדול מהאנשים של פאשיה נותן אגרוף לדומיניק.
טוביאס מוצא את הבובה עם פלג הגוף העליון.
פאשיה מגיע "זה שלי, זה שלי, אני חייב לקחת את זה".
פאשיה שולף סכין טקסי.
טוביאס שולף סכין, אבל פאשיה מצליח לחתוך את טוביאס.
לוקחים את הטורסו ודוחפים אותו לכיוון היציאה.
בינתיים ולנטינו מתיישב ליד האישה הזקנה, מסתכלת עליו ובוכה, יש לה קול מבוגר ושבור.
"ולנטינו הם לקחו לי את הקול".
נוסעים למלון, טוביאס, אדריאן ןהגנגסטר.
ולנטינו הלך עם הזקנה למלון.
רומאנו ודומיניק הגיעו יותר מאוחר למלון.
מצאנו כתבה בעיתון שקשורה לקול באופרה ולמחליפה של מיס קוואלרו.
בינתיים במחסן, התקלות בבחור גדול איטלקי, שולף אקדח ושואל למעשינו.
מכה את ולנטינו בקת האקדח, דומיניק קופץ לתקל ולהפיל את הבחור לרצפה שראשו נחבט באחד המדפים והנשק עף לו מהיד.
דומיניק מרתק את הבחור לרצפה בזמן שולנטינו מחפש את האקדח שנפל.
טוביאס מגיע לאיים עליו עם האקדח שלו, האיטלקי צועק סטופ סטופ, ולנטינו רואה שהוא פונה לשלוף סכין, דומיניק מתקיף אותו בפראות עם סכין המנתחים שלו.
ולנטינו מכה בו שוב ושוב עם מקל ההליכה שלו ושובר לו את השיניים.
קושרים אותו עם שרשראות, בכיס הז'קט יש לו שני פתקים עם הודעות:
פתק 1: "בניטו, תאסוף כלי הניתוח מהזירה ותבדוק מה עם פלאביו, הוא גר בוי טורינו".
חתום A.F
פתק 2: "קיבלנו הודעה מהטורקי, יש חשד סביר לגבי זמר אופרה נוסף בשם ולנטינו, הסר את האיום בערב האופרה.
הבנו שמיס קוואלרו הזמינה אותו".
דומיניק מוצא את האקדח האבוד, ברטה 9 מ"מ ומחליק אותו לכיסו.
הבבחור האיטלקי פצוע, נראה גנגסטר.
אדריאן ורומאנו מגיעים אל האופרה, מחפשים אחר מר טוסקניני לקבלת עזרה במציאת גברת קוואלרו.
המון עובדי במה וניצבים עובדים מאחורי הקלעים.
הם מנסים להכנס ללא הצלחה, לא עוברים את השומר.
אז הם פונים אל אחד העובדים, כדי לנסות ולהכנס.
ארתורו טוסקניני לבסוף מגיע, נראה מכובד ומזיע אפילו שמזג האוויר יחסית קר.
הוא סורק את אדריאן ורומאנו.
כולם אומרים שהיא (קוואלרו) נאספה על ידי אלפא רומאו, אבל לא שלחנו לה שום רכב שיאסוף אותה.
בחזרה למחסן, בכלי הניתוח ישנו מכשיר להרחבת איזור הצלעות.
שביל של דם באיזור המחסן,כאמור - כנראה בוצע שם ניתוח.
לוקחים את הבחור הפצוע ברכב כדי לתחקר אותו.
נכנסים לתאטרון, עולם ענק ומכובד, איזור תזמורת, איזור במה.
מתחילה המוסיקה, המסך נפתח.
תפאורה מדהימה, מאות ניצבים.
Triumphal march from Aida
נכנסת כמובן המחליפה שלה דימנטינה, הקהל קם על הרגליים ומצטרף בשירה.
אדריאן וולנטינו להפתעתם מזהים את הקול של מיס קוואלרו קרוב אליהם.
הם רואים בחור גבוה ומבוגר שנמצא כמה מושבים לידנו וזה בעצם אותו אדם שהיה בקתדרלה - ארתורו פאשיה.
יש לו צלקת לאורך הצוואר והוא שר ומגרונו יוצא קולה של קתרינה קוולארו!
סביבו יושבים ארבעה אנשים בגיל הביניים, לבושים היטב.
ליד ארתורו פאשיה יושבת אישה גדולה ומבוגרת, הפה שלה פתוח והיא מקשיבה ומנסה להזיז את הפה שלה ולשיר, האישה בוכה כאשר היא שרה.
על הצוואר שלה צלקת! - לא יכול להיות זו מיס קוואלרו בת 90 פלוס במקום 27!
אדריאן וולנטינו מרגישים שהם מתחילים לאבד את השפיות שלהם.
נראה שזוהי קתרינה קוואלרו שהזקנה ב60 שנה.
לטוביאס כואבת הזרוע והכתף.
על מרכז הבמה עומדת בובה גדולה לבושה בשיריון, המצביא הולך לעברה, מסיר את השיריון ונראה שכל התפאורה סובבת את אותה דמות בובתית, הוא צורח על הבמה.
טוביאס מרגיש כאבים מטורפים ביד שמאל.
הוא קם ואומר לאנשים סביבו - את זה אני מחפש, לכו לכיוון הבמה, תביאו לי את זה, זה שלי.
ולנטינו ואדריאן מביטים ורואים את ארתורו פאשיה נכנס לאקסטזה מטורפת...
נכנסים מאחורי הקלעים, תפאורה יורדת ועולה, המון אנשים מסתובבים שם, בובות מונחות, שיריונות, קסדות, פסלים - המולה גדולה.
בחור גדול מהאנשים של פאשיה נותן אגרוף לדומיניק.
טוביאס מוצא את הבובה עם פלג הגוף העליון.
פאשיה מגיע "זה שלי, זה שלי, אני חייב לקחת את זה".
פאשיה שולף סכין טקסי.
טוביאס שולף סכין, אבל פאשיה מצליח לחתוך את טוביאס.
לוקחים את הטורסו ודוחפים אותו לכיוון היציאה.
בינתיים ולנטינו מתיישב ליד האישה הזקנה, מסתכלת עליו ובוכה, יש לה קול מבוגר ושבור.
"ולנטינו הם לקחו לי את הקול".
נוסעים למלון, טוביאס, אדריאן ןהגנגסטר.
ולנטינו הלך עם הזקנה למלון.
רומאנו ודומיניק הגיעו יותר מאוחר למלון.
אני נפעם מחדש בכל פעם מההשקעה 
התיאור עצמו קצת מבולבל אבל אני חושב שהצלחתי לעקוב. הקטע של החלפת הקול הוא מצמרר
התיאור עצמו קצת מבולבל אבל אני חושב שהצלחתי לעקוב. הקטע של החלפת הקול הוא מצמרר
תודה, חבל לי שיש דברים שקשה להעלות על הכתב, כמו הקולות והתאורים המפורטים יותר של המנחה.אני נפעם מחדש בכל פעם מההשקעה
התיאור עצמו קצת מבולבל אבל אני חושב שהצלחתי לעקוב. הקטע של החלפת הקול הוא מצמרר
לגבי התיאור, תודה על ההערה, האמת שכתבתי אותו כהמון המון נקודות תוך כדי משחק ובסוף חיברתי אותן ויתכן שזה לא יצא כל כך סיפורי.
במשחק עצמו היה ממש אפשר להרגיש את כל האקשן שקורה על רקע המחזה המושקע ורב הניצבים.
סשן 19
החוקרים נפגשים ברחוב צדדי קרוב למלון, ולנטינו שם עם קתרינה שרוצה לחזור לדירה שלה ולנוח.
גילינו לצערנו (?) שבניטו - הגנגנסטר שקשרנו בתא המטען, מת מאיבוד דם ועצרנו לחשוב איך להמשיך מכאן ולהפטר מהראיות.
לולנטינו היה רעיון להעלים את גופתו של בניטו אחרי התחקור באמצעות קסם Doom Gate.
דומיניק להוט לשאול מה קרה, קתרינה מספרת שפלאביו אסף אותה, וביקש לעצור במקום אחר לפני (נערכה מסיבה כלשהי במיקום אחר), היא זיהתה שם את ארתורו, סוממתי והתעוררתי קשורה במחסן גדול, היו שם שני אנשים על במה ושם היה גם ארתורו פאשיה שהיה לו שגעון בעיניים.
סיממו בחור נוסף שנראה כמו פועל, הם התחילו לבצע ניתוח וברגע זה התעלפתי. כשהתעוררתי הצעתי להם כסף שישחררו אותי, הם סיממו אותי שוב וקשרו אותי.
הקול שלי אבד ומצאתי את עצמי במצב הזה, ללא קול וגוף מקומט לגמרי.
זו הייתה נראה כמו כת מטורפת!
כולם לפני הניתוח היו ללא חולצה והייתה חסרה להם פיסת עור מהכתף.
קתרינה מוצפת בחרדות, "לא הפסקתי לבכות, אני רק רוצה למות..."
"זו הייתה התעללות לשמה!"
רומאנו מסיק שביצעו על קתרינה משהו כמו טקס או קסם מיסטי.
החלטנו להפגש ביקב הישן שבו נפגש רומאנו עם חברי החוג שלו (בימים אחרים) כדי לבצע את הפולחן.
ולנטינו החזיר את קתרינה לביתה, איזבלה סוכנת הבית נחרדה מהמצב, צרחה, כעסה...
אדריאן, דומיניק וטוביאס חוזרים למלון עם הטורסו כדי לקחת את חפציהם, אדריאן התחיל להשתעל בצורה מוזרה.
מאוחר יותר נפגשנו כולנו ביקב, ולנטינו בונה את כל התשתית להטלת הקסם.
ולנטינו מצייר מסלול בתוך היקב, מצייר סימני קסם,
ולנטינו מתחיל לזמרר את הלחן המכושף שחיבר בעבר.
נפתח פורטל בצורה מטושטשת רואים בתוכו גזע עם עלים בצבע שחור.
נראה שיש קרחת יער מעברו השני.
ולנטינו ורומאנו מסתקרנים מאד ונכנסים אל מעבר לDoom Gate! ד"ר דומיניק רוסו מנסה לעצור בעדם וברגע של הזיה מהעבר, מתבלבל וצועק "שמואל, שמואל".
טוביאס מנסה לשלוח חבל פנימה על מנת שהחוקרים שנכנסו יוכלו לחזור.
ולנטינו מסתכל סביב אחוז טירוף, יער שלא ראו מעולם, מבט למעלה מראה שהעצים הארוכים לא נגמרים בצורה מעוררת פחד ויראה, ענפים שחורים שמתחילים להתמזג עם השמיים השחורים, שגם הם ללא כוכבים.
כל נשימה במקום הזה כבדה כל כך... האוויר לח ויש בגובה הקרקע מעיין ערפל, תחושה זרה ולא טבעית.
רומאנו שומע את הלב שלו פועם בחוזקה, ולנטינו שומע רעש של משהו שצועד על הדשא ומתקרב לכיוון שלהם.
רומאנו שם לב שמאחורי ולנטינו הערפל מתחיל לזהור בצבע כסוף-אפור-שחור ונדמה שיש שם תנועה ומאחוריו נראה חייזר או יצור נוהם.
יצור גדול שלדי עם שלושה ראשי שלד! וקרנים, בוקעת ממנו הילה חזקה ששוטפת את ולנטינו ורומאנו והם משותקים מפחד!
תנועת היצור בעלת חן למרות גודלו, ואז הוא פוצה את פיו בקול בס עמוק כל כך עם תהודה עצומה שמעולם לא נשמע כמוהו.
"ברוכים הבאים נוסעים - לממלכת קרקוסה".
ולנטינו אומר שהוא בא לחפש כוח כדי לנקום את מה שעשו לקתרינה.
"ברור לך שהעוצמה של קרקוסה יכולה להרוס את הנשמה האומללה שלך".
היצור מסיבה כלשהי מחליט לעזור לו תמורת גופתו/נשמתו של בניטו והוא מוציא מתוך הגלימה שלו מגילה ונותן לולנטינו "אני אתן לך משהו".
הפורטל מתחיל לדעוך וולנטינו ורומאנו מצליחים לחזור.
המגילה כתובה באנגלית עתיקה.
כולם המומים ממה שקרה, מתחוור לנו שהיקום מלא בדברים נוראיים וגורם לנו להרהר בעולם...
יושבים יום שלם ללמוד את המגילה (כי פספסנו את הרכבת).
יש שם שני לחשים:
גראפט פלאש - טקס ללקיחת חלק מהעור וקבלת הגנה לזמן מסוים.
קונטרול סקין - שינוי איבר בגוף או יותר מכך.
מגיעים לרכבת, רומאנו שם לב שיש מישהי שהוא מכיר, אישה יפייפייה, מחכה על הרציף, עומדת לידה אישה מבוגרת יותר שעושה רושם שהיא מנחמת אותה.
מריה סטגליאנה, המשפחה שלה הצליחה בחיים והקשר בינהם נותק עקב מעבר המשפחה לונציה, הייתה חברה של אחותו של רומאנו.
בעיתון הקונגרס הראשון של המפלגה הנאצית נערך במינכן (ה-27 לחודש) ומתחת את הכתבה למטה - רצח במינכן (ארתורו פאשיה).
גופתו ארתורו פאשיה נמצאה מחוללת על גג הקתדרלה.
התחנה הבאה היא ונציה אך כנראה שתהיה עצירה נוספת לפני.
מריה בוכה ומספרת לרומאנו על פטירת אביה, רומאנו מנחם אותה, הכרוז קורא לעלות לרכבת.
מרגישים עייפים יותר, ישנה שם ארוחה טובה, בשעת ערב מאוחרת הרכבת עוצרת בוורונה להוריד ולהעלות סחורות.
כשאנחנו הולכים לישון, אנחנו מתעוררים על אותה רכבת שעזבנו - גוף בולבוסי, רכבת חיה עם פאוויליון ענק כמו שהיו בעבר על פילים.
כרטיסן מאד רזה עם מסיכה, חתולים על "הרכבת" ואנשים נוספים שחל
הרכבת שייכת להנרי.
מגיעים לעיר בשם Dylath Leen, עיר בנויה מבזלת שחורה.
אפשר להריח את הים ולשמוע את שאון הפונדקים שכנראה נמצאים שם.
האנשים נראים שם מטרידים, כמו מושבת פיראטים.
הנרי אומר "אל תרדו כאן", זרועות התמנון יוצאות מהרכבת ומרימות כל מיני ארגזים מהרכבת ומורידים סחורה: ירקות, צמר, שנהב.
מישהו מטפס על סולם הרכבת מירונים מר, אין לו אישונים או ריסים.
אחריו עולה קבוצה שנראית כמו אסופה של שישה אנשים חיוורים, יפים מאד, 3 גברים ו-3 נשים.
כולם עם שיער שנע בין לבן לאפור, אישונים שחורים, בגדים עם אופנה שלא קיימת על כדור הארץ של אותה תקופה.
הבאים בתור, קבוצה של שישה יצורים מבחילים, הריח שבוקע בהם מרגיש כמו ביוב מצחין, הם נראים כהכלאה מוזרה של דו חי (קרפדה או צפרדע) עם גוף ג'לי, מובלים ל Padded Compartment.
עולה ברגע האחרון ילדה בעלת שיער מתולתל וזהוב.
החוקרים נפגשים ברחוב צדדי קרוב למלון, ולנטינו שם עם קתרינה שרוצה לחזור לדירה שלה ולנוח.
גילינו לצערנו (?) שבניטו - הגנגנסטר שקשרנו בתא המטען, מת מאיבוד דם ועצרנו לחשוב איך להמשיך מכאן ולהפטר מהראיות.
לולנטינו היה רעיון להעלים את גופתו של בניטו אחרי התחקור באמצעות קסם Doom Gate.
דומיניק להוט לשאול מה קרה, קתרינה מספרת שפלאביו אסף אותה, וביקש לעצור במקום אחר לפני (נערכה מסיבה כלשהי במיקום אחר), היא זיהתה שם את ארתורו, סוממתי והתעוררתי קשורה במחסן גדול, היו שם שני אנשים על במה ושם היה גם ארתורו פאשיה שהיה לו שגעון בעיניים.
סיממו בחור נוסף שנראה כמו פועל, הם התחילו לבצע ניתוח וברגע זה התעלפתי. כשהתעוררתי הצעתי להם כסף שישחררו אותי, הם סיממו אותי שוב וקשרו אותי.
הקול שלי אבד ומצאתי את עצמי במצב הזה, ללא קול וגוף מקומט לגמרי.
זו הייתה נראה כמו כת מטורפת!
כולם לפני הניתוח היו ללא חולצה והייתה חסרה להם פיסת עור מהכתף.
קתרינה מוצפת בחרדות, "לא הפסקתי לבכות, אני רק רוצה למות..."
"זו הייתה התעללות לשמה!"
רומאנו מסיק שביצעו על קתרינה משהו כמו טקס או קסם מיסטי.
החלטנו להפגש ביקב הישן שבו נפגש רומאנו עם חברי החוג שלו (בימים אחרים) כדי לבצע את הפולחן.
ולנטינו החזיר את קתרינה לביתה, איזבלה סוכנת הבית נחרדה מהמצב, צרחה, כעסה...
אדריאן, דומיניק וטוביאס חוזרים למלון עם הטורסו כדי לקחת את חפציהם, אדריאן התחיל להשתעל בצורה מוזרה.
מאוחר יותר נפגשנו כולנו ביקב, ולנטינו בונה את כל התשתית להטלת הקסם.
ולנטינו מצייר מסלול בתוך היקב, מצייר סימני קסם,
ולנטינו מתחיל לזמרר את הלחן המכושף שחיבר בעבר.
נפתח פורטל בצורה מטושטשת רואים בתוכו גזע עם עלים בצבע שחור.
נראה שיש קרחת יער מעברו השני.
ולנטינו ורומאנו מסתקרנים מאד ונכנסים אל מעבר לDoom Gate! ד"ר דומיניק רוסו מנסה לעצור בעדם וברגע של הזיה מהעבר, מתבלבל וצועק "שמואל, שמואל".
טוביאס מנסה לשלוח חבל פנימה על מנת שהחוקרים שנכנסו יוכלו לחזור.
ולנטינו מסתכל סביב אחוז טירוף, יער שלא ראו מעולם, מבט למעלה מראה שהעצים הארוכים לא נגמרים בצורה מעוררת פחד ויראה, ענפים שחורים שמתחילים להתמזג עם השמיים השחורים, שגם הם ללא כוכבים.
כל נשימה במקום הזה כבדה כל כך... האוויר לח ויש בגובה הקרקע מעיין ערפל, תחושה זרה ולא טבעית.
רומאנו שומע את הלב שלו פועם בחוזקה, ולנטינו שומע רעש של משהו שצועד על הדשא ומתקרב לכיוון שלהם.
רומאנו שם לב שמאחורי ולנטינו הערפל מתחיל לזהור בצבע כסוף-אפור-שחור ונדמה שיש שם תנועה ומאחוריו נראה חייזר או יצור נוהם.
יצור גדול שלדי עם שלושה ראשי שלד! וקרנים, בוקעת ממנו הילה חזקה ששוטפת את ולנטינו ורומאנו והם משותקים מפחד!
תנועת היצור בעלת חן למרות גודלו, ואז הוא פוצה את פיו בקול בס עמוק כל כך עם תהודה עצומה שמעולם לא נשמע כמוהו.
"ברוכים הבאים נוסעים - לממלכת קרקוסה".
ולנטינו אומר שהוא בא לחפש כוח כדי לנקום את מה שעשו לקתרינה.
"ברור לך שהעוצמה של קרקוסה יכולה להרוס את הנשמה האומללה שלך".
היצור מסיבה כלשהי מחליט לעזור לו תמורת גופתו/נשמתו של בניטו והוא מוציא מתוך הגלימה שלו מגילה ונותן לולנטינו "אני אתן לך משהו".
הפורטל מתחיל לדעוך וולנטינו ורומאנו מצליחים לחזור.
המגילה כתובה באנגלית עתיקה.
כולם המומים ממה שקרה, מתחוור לנו שהיקום מלא בדברים נוראיים וגורם לנו להרהר בעולם...
יושבים יום שלם ללמוד את המגילה (כי פספסנו את הרכבת).
יש שם שני לחשים:
גראפט פלאש - טקס ללקיחת חלק מהעור וקבלת הגנה לזמן מסוים.
קונטרול סקין - שינוי איבר בגוף או יותר מכך.
מגיעים לרכבת, רומאנו שם לב שיש מישהי שהוא מכיר, אישה יפייפייה, מחכה על הרציף, עומדת לידה אישה מבוגרת יותר שעושה רושם שהיא מנחמת אותה.
מריה סטגליאנה, המשפחה שלה הצליחה בחיים והקשר בינהם נותק עקב מעבר המשפחה לונציה, הייתה חברה של אחותו של רומאנו.
בעיתון הקונגרס הראשון של המפלגה הנאצית נערך במינכן (ה-27 לחודש) ומתחת את הכתבה למטה - רצח במינכן (ארתורו פאשיה).
גופתו ארתורו פאשיה נמצאה מחוללת על גג הקתדרלה.
התחנה הבאה היא ונציה אך כנראה שתהיה עצירה נוספת לפני.
מריה בוכה ומספרת לרומאנו על פטירת אביה, רומאנו מנחם אותה, הכרוז קורא לעלות לרכבת.
מרגישים עייפים יותר, ישנה שם ארוחה טובה, בשעת ערב מאוחרת הרכבת עוצרת בוורונה להוריד ולהעלות סחורות.
כשאנחנו הולכים לישון, אנחנו מתעוררים על אותה רכבת שעזבנו - גוף בולבוסי, רכבת חיה עם פאוויליון ענק כמו שהיו בעבר על פילים.
כרטיסן מאד רזה עם מסיכה, חתולים על "הרכבת" ואנשים נוספים שחל
הרכבת שייכת להנרי.
מגיעים לעיר בשם Dylath Leen, עיר בנויה מבזלת שחורה.
אפשר להריח את הים ולשמוע את שאון הפונדקים שכנראה נמצאים שם.
האנשים נראים שם מטרידים, כמו מושבת פיראטים.
הנרי אומר "אל תרדו כאן", זרועות התמנון יוצאות מהרכבת ומרימות כל מיני ארגזים מהרכבת ומורידים סחורה: ירקות, צמר, שנהב.
מישהו מטפס על סולם הרכבת מירונים מר, אין לו אישונים או ריסים.
אחריו עולה קבוצה שנראית כמו אסופה של שישה אנשים חיוורים, יפים מאד, 3 גברים ו-3 נשים.
כולם עם שיער שנע בין לבן לאפור, אישונים שחורים, בגדים עם אופנה שלא קיימת על כדור הארץ של אותה תקופה.
הבאים בתור, קבוצה של שישה יצורים מבחילים, הריח שבוקע בהם מרגיש כמו ביוב מצחין, הם נראים כהכלאה מוזרה של דו חי (קרפדה או צפרדע) עם גוף ג'לי, מובלים ל Padded Compartment.
עולה ברגע האחרון ילדה בעלת שיער מתולתל וזהוב.
עריכה אחרונה:
כרגיל נשמע מהמם.
ממש מקנא שאתם משחקים בתקופה הזו - והחלטה אמיצה להטיל שער לקרקוסה ואז להיכנס אל תוך השער.
מישהו מהדמויות כבר קרובה להשתגע?
ממש מקנא שאתם משחקים בתקופה הזו - והחלטה אמיצה להטיל שער לקרקוסה ואז להיכנס אל תוך השער.
מישהו מהדמויות כבר קרובה להשתגע?
תודה!
כאמור עברנו לזום, זה לא אותו דבר כמובן, אבל דווקא עובד לנו הרבה יותר טוב מנניח משהו דמוי מו"ד בזום, אולי כי יש פחות מורכבות מכנית והרוב סיפורי.
אני גם שמח, כי זה איכשהו הדבר היחיד שכולנו בקבוצה מצליחים לשחק כרגע.
חצי מהדמויות (בינהן שלי) ניסו לעצור את אלו שהיו להוטים לפתוח את השער ולהכנס אליו, זה עלה להם וקצת לנו במחיר כבד של שפיות.
השפיות והמזל שלנו נשחקים אט אט, חלקנו עם פוביות למינהן, בעיות פיזיות בגלל חלקי הפסל ונדמה לי שולנטינו מתקרב לקצה מבחינת שפיות, אם כי הידע שלו בעולמות המיתוס מתרחב.
