ניאלדו הלך, הוא לא רוצה לראות איש, גראנסיוס ברח, פיטבארוס נעלם, הוא אפילו לא הנחית עליו מכה אחת, מה הם עשו כל הזמן הזה?, איך הוא יכול לראות את השאר?, איך הוא יכול להתמודד איתם, מבלי להיזכר בכשלונו?, האם הוא בכלל ראוי להסתובב איתם? והכי גרוע, הוא לא הצליח לנקום את מותה, מותה של גלוריה, אפילו לא קצת, מה יקרה בפעם הבאה שהם יפגשו את גראנסיוס?, אולי אפילו לא תהיה פעם הבאה, הוא לא יכול להביס את פיטבארוס, אבל הוא חייב, הוא חייב לנקום את מותה, אם לא הוא, אז מי? לפחות הוא ימלא את בקשותיה האחרונות.
הוא הולך אל בית גריאון הכבוי, אולי נותר משהו ממחקרה על אביה, אולי הוא יצליח למצוא משהו, אולי הוא יצליח לעשות מה שהוא לא הצליח לעשות בעודה חיה, הוא מחפש ומחפש, לילה ואין שם אף אחד, אבל קולות של חפירה בסלעים והאבנים נשמעים באזור, הוא מחפש במעטה החשכה, מחפש ומחפש, עד הבוקר. בבוקר הוא ממהר להיעלם, הולך בסמטאות האפלות של העיר, הוא צריך מחסה, הוא עדיין לא יכול לחזור אל כולם, אבל הוא צריך מקום לשהות בו מבלי לפגושם, ויש מקום אחד כזה, מקום למקוללים כמוהו, המחבוא של אנשי הזאב בביוב.
הוא מגיע לשם, הוא כבר רגיל להתחבא, הוא עשה את זה במשך שנים, אבל עכשיו.... עכשיו זה שונה, הוא לא מתחבא מאויב, הוא מתחבא מחבריו, המקום בנוי די טוב, יחסית לביוב, אפילו קצת מרגיע, כנראה בגלל שחיו שם אנשי זאב לכמה שנים והם ממש צריכים לשמור על רוגע, הוא מתיישב, וחושב(ובמקרה הוא מצא משהו אצל גלוריה, גם קורא). הוא אפילו לא מצא את הגופה, לא קבר אותה, היא אפילו לא פגשה את פארגוס, למה לו מגיע לפגוש אותו?, מה הוא עשה בכלל שמגיע לו לחיות ולה לו?, חייו הם חיים אומללים, למה האלים לא מסיימים אותם וזהו?, למה חייה של גלוריה, שהיה לה סיכוי לצאת מכל המלחמה, הסתיימו כך?, הוא נרדם בזמן המחשבות, עובר עליו ללילה ללא סיוטים או חלומות, לילה שקט, דממה.
הוא קם בבוקר, עדיין חי, זה בטוח, היום הלוויות, הוא לא הולך לפספס את זה, הוא יודע יותר מכולם מה צערם של המתים, בעיקר של אלו שלא יכולים לעבור קדימה, אל העולם הבא, והוא לא מתכוון לזלזל ברוחות. הוא יגיע, אבל הוא לא רוצה לעמוד מול כולם, הם לא צריכים לראות פניו המכוערות, הגיע הזמן, הגיע הזמן שהוא יסיר כבר את הקללה, הוא גרם מספיק צער, הגיע הזמן לשחרר חלק קטן ממנו, הוא כותב פתק קטן, ונותן אותו לעקרב, הגיע הזה שיהיה לו שם, לא מגיע לאף יצור לחיות בלי שם, קיד, זה יהיה שמו.
קיד מסתובב עם הפתק בידיו, מחפש את פארגוס בעיר, איפה שלא יהיה, אוהל הפצועים עם ריקן, מגדל הקוסמים, מקום ציבורי כלשהו, הוא מחפש, יש לו מהדם של ניאלדו בתוך המבחנה שבגופו, הוא הולך והולך, עד שהוא מוצא את פארגוס.
הוא מעביר לו את המכתב:
"שלומות הארכמאג פארגוס,
היני מצטער שאיני יכול לפגוש בך אישית ברגעים אלו, ואני מאוד מצטער על כך, אך האם אוכל לבקש ממך בקשה?
ובכן, אני מחפש תרופה לקללה, ואתה האיש היחיד שעלה בדעתי שיכול לפתור את קללה זו, שלחתי איתי דגימת דם, כדי שתוכל לנתח כמו שצריך את הקללה, ולכתוב לי פתרון אליה, שוב, היני מצטער מאוד שלא באתי לדבר איתך אישית, אם תבחר בנדיבותך לסייע לי בפתירת הקללה, אני מודה לך מאוד, אם לא, אני מודה לך על שהתייחסת אל מכתבי, אם תבחר לסייע לי, אנא שלך את דעתך על הנושא עם עקרבי, הוא ימתין עד אשר תגיע לתוצאה כלשהי
בתודות, ניאלדו"
ניאלדו התארגן, הוא יוצא אל הלוויות, מסתיר את עצמו בעזרת ברדס מלוכלך שהוא מצא בביוב, של מי שזה לא יהיה, הוא שומע את נאומו של אסאדאר, את הלוויות, אבל בכל זאת, הוא אינו נע, הוא אינו חושף את עצמו, הוא רק שם, מתפלל חירשית תפילה לאלים, שיושיעו את נשמות החללים, של הנביא והממלכה כאחד, רק שלושה אשמים במלחמה הזאת, לנטרוק, פיטבארוס, וגראנסיוס, הם יכלו לעשות זאת מבלי לגרום לחללים לאף צד, התוכנית המקורית הייתה מצור, אבל אלה, שינו אותה, גרמו לשפיכת הדמים, לאף אחד לא היה מגיע למות במלחמה הזאת, והם גרמו לכך, אחד כבר שילם, עוד מעט גם השניים האחרים. הוא חוזר לביוב, שם הוא נשאר, סרפנט שומר מלמעלה מה קורה עם החבורה, בעוד הוא מחכה לתשובה, יושב וחושב, הוא מחכה בפינה החשוכה מתחת לקרקע.
