שורלאוודוס יושב וקורא מעט בספרי ההיסטוריה שבאחוזה אודות הפוליטיקה של האזור. הוא נהנה מן הטיול הקטן שלהם באויר הפתוח, ומאז שהפסיק לרכב לא חש כך אף פעם. הרוח על פניו,ת הדם בעורקיו והוא מרגיש כל כך, חי! אך זה עבר מזמן, ו8עתה יש מלאכה לעשותה-ללמוד בזמן המנוחה מידע שימושי, אומר לעצמו שורלאוודוס באכזבה קלה. הוא משתוקק להרגיש כך שוב, ולחזור אל ימיו הראשונים כאן למעלה שבהם הוא עוד היה צעיר, והוא שיחק את המשחק, והמשחק הזה היה של ג'נטלמנים, ולא של חלאות אדם. הוא נזכר במרדפים הפרועים, בריצות, בקולותיהם של הסוסים המותשים, בתגובותיהם של האזרחים ברחוב בריח הזיעה, בתחושת הפחד, וברגעים שבהן עורמתו עמדה לו תמיד להצילו מכל רעה. בלילות שעשה כימים בתצפיות שונות ומשונות עד ששכניו החלו לתהום אם מוכה ירח הוא. בלילות האפלים ביותר, שבהם כלו כל הקצים, ונפרעו כל החובות...
באותם הימים שהמשחק היה הוא והוא היה המשחק, הוא נזכר בהם בגעגוע, ולוואי שהימים הללו היו חוזרים מתישהו, ואז לא יכזיב עוד, וברגע הפקודה ינעץ הכי עמוק, בין הצלעות...