• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
IN
אילידיה החניקה את רגשותיה בעודה הולכת במקום. התחושת ריקנות הייתה כואבת, כמו הריקנות שאילידיה הרגישה מאז שהצל של אחותה עזב אותה. כמו חלק בה שנעלם ולא יחזור.

אבל זה לא התחושות שיעזרו לה כאן, היא ידעה זאת. במקום זאת היא החניקה את הכאב, ונשמה עמוק. היא נעמדה בכניסה לחדר, והחלה חוזרת על הצעדים. היא זכרה את מילותיו של איגנציוס, כי התנועות שלה ושל אחותה היו זהות. היא האמינה כי גם כאן- זו תהיה התשובה.

היא עברה בין המדפים, עוברת אחד אחד ומזהה את הספרים החסרים, ואז הלכה לעיין בדפי המחקר. היא דילגה על השיקויים, יודעת שאחותה לרוב התעסקה בתיאוריה יותר מבפרקטיקה, ויותר מזה- יודעת שהיא לא הייתה רגשנית כמוה. אם היא הסתירה פה דבר מה, היא תגלה זאת רק אם היא תלך בדרך של אודסיה. חלק מהאישיות של אודסיה דרש ממנה להוכיח שהיא צודקת רק בדרכה- וכך אילידיה תעשה.

כשהיא מסיימת את הצעדים, אילידיה מתיישבת על הכיסא במרכז החדר, שפעם היה של אחותה הגדולה, ששקדה בו שעות. ממנו, היא מסתכלת על כלל החדר, ותוהה היכן נמצא המסר שמחכה להם.
 
שירו-סנשאי פוסע לאיטו ברחבי החדר, מתבונן בו ביראת כבוד. אודסיה הייתה אדם מורכב בעיני רבים, אך מורשתה תישאר לנצח. שירו שמח לראות שלא פגעו בתוכן של מעבדתה כפי שחשש שסא-אאגה ועושי דברו יעשו, אבל הוא עדיין חושש לגורל הביצים.
איפה הן יכולות להיות?
שירו מתחיל לחקור, בזהירות, את החדר ולנסות למצוא רמזים שעשויים להצביע על מיקומן של הביצים.

META
תפיסה: 17.
 
"שים עליה עין." קאס לוחש לחצי האורק, לא עבר אפילו יום מאז הם גילו שנישידי נשלטה בידי סא-אאגה. ובעוד ששירו הצליח לשבור את הלחש, קאס עדיין לא סומך עליה לחלוטין. מי יודע אם השבירה הזו הייתה רגעית, או תמידית.

"גם אתה." קאס אומר ומחייך, "בהתחשב בהכל. אתה חושב שהשוגון החליט להשאיר הפתעות מאחור?"
 
הקטור -

טירצ'יבלד שקל את דברי הקטור בזהירות. "הרעיון שלך טוב", הוא אמר לבסוף, מעביר יד בשערו הפרוע. "אבל אתה צריך להבין משהו על דנקן. הוא לא פשוט איש שבור - הוא איש שהשתכנע שהשבירה היא המצב הטבעי שלו".
הפרופסור קם והתקרב לחלון. "ראיתי אותו משתנה במהלך השבועות האחרונים. זה לא היה תהליך פתאומי. כל יום, משהו קטן נוסף נעלם. כל יום, סא-אאגה ליטש עוד פינה בנפשו. שבר משהו חדש" הוא עצר לרגע. "אתה יכול להגיע אליו, נערי. אם מישהו יכול, זה אתה. אך אל תצפה שזה יהיה פשוט. אינני בטוח אם הסיכויים לטובתך... לעיתים אנשים בוחרים להיוותר באפלה".

הוא הביט בשלושתם, מחייך קלות. "אבל אתה צודק לגבי המשפחה. אנחנו צריכים את כולם. זה יהיה הקרב האחרון של בית דה-לה נפטיס, ואנחנו נילחם אותו יחדיו. מזל שאתה לא הראשון שחשב על כך" הוא מביט לרגע לאחור, כמסתכל על אדם שנכנס כעת לחדר.
"אמרתי לך שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ".

"מודע אני למעלותיו של בני" נשמע קול מוכר, והדלת נפתחה קמעה בתנועה מדודה. בכניסה, עמד לו גבר גבוה שנראה כמו גרסה מבוגרת יותר של הקטור. שפמו המטופח התעקל בקצותיו, והוא נשא את עצמו בזקיפות קומה שהזכירה ימים עברו של אבירות. גלימתו, על אף שנשאה סימני מסע, הייתה מסודרת בקפידה.
"בני היקר" הוא פסע פנימה בצעדים מדודים. "שמח אני לחזות בך שוב, ובמצב משובח יותר מכפי שחששתי" הוא מחבק את הקטור המופתע, שמחייך למשמע שפתו של אביו. לאחר מכן הוא מחבק את ונדריה, ששורקת בהתפעלות, ולוחץ בחום את ידו של מאוריציו.
"אכן, משפחת דה-לה נפטיס כבר התכנסה לה בקריאת-כתר. באה לה השעה".
"מה שאילוס לא אומר לך, הקטור נערי, היא שהוא ושאר בני המשפחה שלנו הם אלו שסייעו לנורברט לשחרר את העיר מסקווארי וסא-אאגה. זה סיפור לפנתאון".
"כל שעשינו, עשינו בשליחות העלמה" אביו דוחה את המחמאה ללא קושי, ומניח יד על כתפו של הקטור. "מוצא אני כי השנים האחרונות עיצבו אותך לאביר ראוי, אם כי נכונה לנו עוד דרך ארוכה. ברם, אל תיפול רוחך - משפחתך ניצבת לצידך ולצד ארוות'. אמור לי היכן אתה זקוק לנו, בן, ושם נהיה".

אילידיה ושירו-סנשאי -

אילידיה בחנה את החדר דרך עיניה של אודסיה. אחותה הייתה אישה של סדר, של היגיון בלתי מתפשר. אך מעבר לכך, היא הייתה קוסמת שחשבה ברבדים, שראתה את העולם דרך שכבות של תיאוריה. במקום הברור מאליו, היא תמיד חיפשה את העומק המורכב. היא הניחה לעיניה לנדוד בחדר, נזכרת בשיחתן האחרונה במעבדה. אודסיה עמדה ליד השולחן ההוא, מוקפת במבחנות. היא דיברה על כוח, על קשרים בין מישורים...
ואז זה היכה בה.

אילידיה קמה לפתע והתקרבה למדף הספרים הימני. לא הספרים עצמם עניינו אותה, אלא המרווחים ביניהם. כשהביטה בהם מהזווית הנכונה, הם יצרו תבנית, הגם שהיא טרם הבינה אותה, אף שמשהו בזיכרונה הבהב, קורא מתהומות הזיכרון אי שם.
הם היו המשחק הישן שלהן.
כשהיו קטנות בניס-פרדי, אודסיה המציאה משחק כדי ללמד את אילידיה לקרוא. היא הייתה מסדרת ספרים במרווחים מדויקים, והרווחים היו יוצרים צורות. כל צורה הייתה אות בשפה העתיקה. אילידיה תמיד הצליחה לראות את הצורות טוב יותר מהמילים עצמן - היא ראתה דפוסים איפה שאחרים ראו כאוס. עד אותו המשחק, היא התקשתה בקריאה. מרגע שאודסיה המציאה אותו, היא למדה את כל האותיות בתוך פחות משבוע, מהר יותר מכל ילד אחר בשבט.

אצבעותיה של אילידיה רעדו כשעקבה אחר המרווחים. הנה, בדיוק כמו אז - אודסיה סידרה את הספרים כך שהמרווחים ייצרו את אותן אותיות עתיקות. אבל הפעם זה לא היה משחק ילדות. רק אילידיה תוכל לראות את זה. רק היא תבין את הרמז. הצופן הפרטי שלהן, המשחק שלימד את אילידיה לראות את העולם בדרך שונה.

אילידיה התקדמה לאורך המדפים האינסופיים באיטיות, אצבעותיה מרפרפות על המרווחים בין הספרים. הזכרונות הציפו אותה בגלים - אודסיה מלמדת אותה לזהות את עקבות האיילים בשלג הטרי; אחותה הגדולה מחזיקה את ידה כשהן חוצות את הנהר על גזעי העצים הרחבים; אודסיה מרפאת את הפצע בברכה אחרי שנפלה מהעץ הגדול על הגבעה הקטנה; הערב שבו הגנה עליה מפני רוח הערפילים שהתגנבה לאוהל המשפחתי; והפעם ההיא כשאודסיה הראתה לה איך לשרוק את המנגינה העתיקה שמרגיעה את ציפורי הסערה.
אילידיה המשיכה לעקוב אחר הדפוס. כל מרווח היה רמז נוסף, כל ספר - חלק מהמפתח. אודסיה תמיד הייתה שם, מלמדת אותה את סודות היער והקסם העתיק, גם כשהמרחק ביניהן הלך וגדל עם השנים.

ולבסוף, הדפוס התחבר.

המרווחים לא רק יצרו אותיות – הם יצרו משפטים שלמים, חסרי משמעות תחילה. היא החלה להכתיב לשירו-סנשאי את המשפטים, ודם הדרקון רשם אותם אחד אחרי השני. לבסוף, בתום המשפט האחרון, הארבעה הביטו בדממה בדף. אט-אט המילים החלו להתארגן מחדש, להפוך לקווים, מעין תבליט שניתן לראות רק בזווית הנכונה. זו הייתה מפה של המעבדה של אודסיה, מעין תרשים מקור, כמו לפני שמחשלים חרב או שריון.
לא מסוג הדברים שלומדים באלפטם, אלא מסוג הדברים שאילידיה לימדה את עצמה בביצת-עד. מסוג הדברים שאילידיה אימצה לאישיות שלה עצמה, שלא בניסיון להידמות לאחותה.

אילידיה שאפה עמוק. אודסיה תמיד דיברה על כך שהתבניות האמיתיות של העולם לא נראות כשמתמקדים בפרטים, אלא כשהולכים צעד אחורה. לראות את השלם, לא רק את החלקים. ואם היא ראתה נכון, אז החלק האבוד של המפה - הנקודה החסרה - היה המקום בו אחותה החביאה את מה שהיא מחפשת.
היא הסתובבה במהירות, סורקת את החדר כמי שמביטה על שדה קרב מנקודת תצפית גבוהה... עד שמצאה אותה.

בפינה הרחוקה של המעבדה, ליד כוננית נמוכה שנראתה חסרת חשיבות, עמד שולחן קטן שהוסתר כמעט לחלוטין מאחורי ארונית מבחנות. אף אחד לא היה שם לב אליו במקרה - אבל אילידיה ידעה שהוא לא אמור להיות שם. לא בהתאם למפה שאודסיה יצרה.
היא נעה קדימה במהירות, כמעט רצה. שירו-סנשאי ולילוואנה החליפו מבטים, אבל לא עצרו אותה. איזי, לעומתם, עקבה אחריה מקרוב, עיניה מצטמצמות בחשדנות. היא לא אהבה קסמים מוזרים. יותר מדי דברים שנראו כמו קסם הובילו לרמאות, להונאה. אבל היא גם ידעה שאילידיה הייתה הדרך היחידה למצוא את מה שהיא מחפשת.

אילידיה כרעה ברך ליד השולחן, עיניה ריצדו על פניו. כל דבר במקום הזה נראה נורמלי מדי. יותר מדי מסודר. לא הייתה מגירה סודית, לא היה סמל חקוק, לא הייתה שום אבן רופפת שניתן היה להזיז. אבל אילידיה ידעה – אודסיה לא הייתה מחביאה משהו מאחורי מנגנון. היא הייתה מחביאה אותו מאחורי רעיון.
היא שלחה את אצבעותיה קדימה, מניחה אותן בעדינות על משטח השולחן. מיששה אותו בקצות אצבעותיה. לא חיפשה סדק, לא חיפשה מנגנון מכני. חיפשה משהו אחר.
את ההרגשה.
אודסיה תמיד השאירה את חותמה במקומות בהם נגעה. אילידיה לא יכלה לראות את זה בעיניה, אבל היא הרגישה את זה בקצות האצבעות. כמו חום קלוש שנותר על משטח עץ קר. כמו הד אחרון של לחש שנאמר מזמן.
ואז היא מצאה אותו. מקום קטן, כמעט בלתי מורגש, באמצע השולחן. נקודה שהרגישה קצת אחרת. כאילו השולחן עצמו לא רצה שהיא תשים לב.
היא לחצה בעדינות.
הרחש היה כמעט בלתי נשמע, אבל הוא היה שם. תחושה עדינה, כאילו האוויר עצמו רטט סביבה. ואז, במרכז השולחן, לאט ובשקט, העץ התחיל להתפוגג. הוא לא נפתח, הוא לא זז – הוא פשוט לא היה שם יותר. כאילו נמס מהמציאות, מותיר אחריו מרחב קטן.
ובתוך המרחב הזה, מונחים על כריות קטנות, נחה קבוצת ביצים כהות, מרושתות בפסים כסופים, שנראו כאילו הן נעות מעט, כאילו נושמות.

איזי נעתקה ממקומה, עיניה מתרחבות.
"זה..." היא לא סיימה את המשפט. במקום זאת, היא התקרבה, מביטה ביצים, ואז באילידיה, ואז שוב בביצים.
אילידיה לקחה את הביצים והניחה אותן על השולחן. עשרים, ללא יוצאת מן הכלל. כולן מוגנות. כולן בטוחות.

קאס -

טאק מהנהן בשקט, ונראה שהם חשבו דומה. זאת הסיבה שהתלווה אליה.
"אני בספק. סא-אאגה כבר לוטש את עיניו אל המטרה הבאה שלו, המטרה הסופית" נורברט משיב. "אין לי מושג אם הוא חזה שנצליח לשחרר את העיר, אבל אני בספק שהוא היה משקיע כאן כוחות או משאבים מעבר להשארתה של סקווארי" הוא מביט מסביב, כשוקל את הדברים. "ומשפחת דה-לה נפטיס כאן. הם אלו שסייעו בשחרור העיר. גם זה ערבון מסוים לכך שהדברים יתנהלו כשורה, אני מקווה".
"משפחת דה-לה נפטיס? כאן?" לוקרשיוס מרים גבה. "מה להם ולארוות'?"
"קטונתי מלהבין, למרות שאילוס - אב המשפחה, אביו של הקטור - הוא אדם הגון וצודק. די לומר שבלעדיהם, הייתם מגיעים למארב של סקווארי, וסביר שבשלב הזה גם אני הייתי מוצא את מותי. הימים האחרונים היו מתוחים מאוד. הכל עמד להתפוצץ".
 
"מכל מה ששמעתי עליהם, הם נשמעים כמו אנשים טובים." קאס אומר, אבל עדיין חושד מעט. התגלית שנישידי רגילה בשביל השוגון לא הרפתה ממנו עדיין. עם זאת, אי אפשר לחשוש מכל אחד. "אתה היית פה בשבועות האחרונים. איך האנשים?" הוא שואל, "מה הם חשבו על סקוארי, הריבון, וכל הבלגן שהיה פה?"
 
הקטור מחזיר את החיבוק לאביו, אוחז בו כל עוד הוא יכול. הוא לא ראה אותו כבר מספר שנים, עדיין היה בדרכים. אבל משהו בתקופה האחרונה גרם לו להתגעגע לזמנים פשוטים יותר, לאבא שלו, לבית שלו. ואין שמח ממנו שהבית שלו בא לכאן.
"נגן על אלו שזקוקים. כמו שעשינו תמיד" הוא אומר בחיוך חם. "משימה אחת אחרונה לבית דה לה נפטיס טרם נמצא גורל חדש. השליחות הסתיימה ואיתה, עתידנו ניתן לדור ההמשך. ואין אנשים אשר הייתי רוצה להיות איתם יותר בזמן זה, משפחה יקרה שלי".
 
IN
אילידיה לא יכלה להתנגד לדמעות שעלו בה כאשר היא מצאה את המשחק של אודסיה. גם כאן, עוד זיכרון שאחותה החביאה וחוזר לעבר שלהם. אודסיה הייתה אישה בפני עצמה, והיא השפיעה רבות על אילידיה בין אם בנוכחותה ובין אם בהיעדרותה. אבל סימנים כאלו הראו כמה ההשפעה הייתה הדדית. הכאב של להבין עד הסוף את הקשר שלהם רק לאחר מותה של אודסיה צורב ומכאיב לה, אבל היא מנגבת את הדמעות במהירות. היא תתמודד עם התחושות בעצמה, כרגע... היא מסתכלת אל איזי.

"עכשיו זה עלייך" אומרת חצי האלפית, מסתכלת על איזי. לפני זמן כה קצר, היא הייתה הבת הזועמת והמגוננת של אושגה. כעת, היא מנהיגת הטרוגלודיטים האחרונה, זו שגורלו של גזע שלם נמצא בידיה. "את מרגישה מוכנה לכך?" היא שאלה אותה בשאלה אמיתית, והיה... כאב בעיניים של אילידיה, הבנה של החלק שלה בגורל שנפל על איזי, גורל שהיא לא בהכרח בחרה בו, ובבירור לא רצתה שיגיע בדרך שהוא הגיע.
 
קאס -

"הם בעיקר פחדו" משיב נורברט, מביט לרגע לעבר הכיוון הכללי של קריאת-כתר, אל מחוץ לכותלי הארמון. "איש לא רוצה לראות יותר מדי חיילים ברחובות. איש לא רוצה לשמוע שמועות שהמלך החדש איבד את שפיות דעתו. סקווארי... עשיתי כל שאני יכול כדי למזער את הנזקים שהיא וסא-אאגה הובילו אליהם. רבים שילמו בחייהם תחת שלטון האימים הזה. רבים מדי" הוא משתתק לרגע.
"נורברט, זאת לא אשמתך, אתה יודע" לוקרשיוס מנסה, והלורד מהנהן אליו בתגובה.
"אני לא מאשים את עצמי, העוצר. אני זקן מדי עבור אשמות חדשות. עשיתי מה שיכולתי וזה כמעט עלה לי בחיי. אני לא מרגיש שהייתי מסוגל לעשות יותר" הוא מושך בכתפיו, נושף בכבדות, כאילו משחרר את האוויר הכלוא מריאותיו לראשונה זה זמן רב. "אבל אני חושב על כך בכל יום שעובר. אנשי ארוות' שבעו מהסכסוך הארוך שהתנהל כאן תריסר שנים. נוכל לאסוף אותם פעם אחרונה להילחם על החופש שלהם, ולאחר מכן מגיעה להם מנוחה. והמנוחה הזאת כוללת גם שקט מאדוני הארץ".

הקטור -

אילוס נפרד מבנו לרגע, כורע ברך בפני לילוואנה ונושק לידה.
"ואת בוודאי העלמה לילוואנה. שמך נודע למרחקים" הוא קד קלות ומזדקף. "לכבוד הוא לי".
ולילוואנה מחייכת מגינוניו, מסתדרת איתם היטב. היה לה תרגול, אחרי הכל.
"תודה לך, סר אילוס. הכבוד הוא כולו שלי. אני בטוחה שלא אחדש לך דבר אם אספר לך על מעלותיו של בנך, אך כמובן שהן משקפות רבות על הוריו. אני שמחה להכיר אותך" היא מחבקת אותו, ואילוס מופתע קלות, אך מחבק אותה בחזרה בחיוך עדין. הוא שולח מבט זעיר להקטור, והוא רואה שאביו מרוצה מהקשר בין השניים.

"המשפחה תגיע הנה בקרוב, בני. העלמה קראה לנו להיוועד פעם אחת אחרונה. אתה תהיה מוכן לשאת בפנינו דברים?"

אילידיה ושירו-סנשאי -

איזי אוחזת בביצים ביד רועדת תחילה, כלא מאמינה. היא מרחרחת אותן קלות, מלטפת אותן, אך למרות שאר הבדיקות, אילידיה ושירו-סנשאי מזהים בעיניה את ההקלה השקטה. היא יודעת שזה הן. היא ידעה זאת מהרגע הראשון בו ראתה אותן.
"אני מצטערת. על אחותך" היא אומרת לבסוף לפתע, ללא אזהרה. "לא מכירה אותה. לא מחפשת להכיר. אבל זה ברור שהיה ביניכן משהו מיוחד, גם אם לא הסכמתן על הכל. גם אני ואמא לא הסכמנו על הכל. על הרוב, אפילו" היא משתתקת לרגע, מביטה בביצים, עטופה במחשבות.
"לא עצר אותי מלאהוב אותה".

שתיקה נוספת. כאילו היא נדרשת להזכיר לעצמה עוד זכרונות מאושגה, כתחליף דהוי למציאות בלעדיה.
"תודה. לשניכם" היא מכניסה בזהירות את הביצים אל השק שהכינה, אשר כבר מלא בצמר כבשים.
"ואגב" היא פונה אל שירו-סנשאי, כאילו שמרה על המחשבה הזאת זמן רב ורק עכשיו מוצאת לנכון לומר אותה. "אני יודעת איך זה כשמישהו מנסה לשחק לך במוח. שמעתי מה הצפע הזה אמר לך, שמענו וראינו הכל דרך המעיין. אם זה שווה משהו, אני לא חושבת שהרגת את האיש הזה. אין לך עיניים של רוצח. אתה רך מדי בפנים".
 
"שקט הוא דבר שקשה להשיג." קאס אומר בכבדות, "ומהניסיון שלי - גם מנוחה. העבודה שלך כנראה תמשיך עוד קצת, נורברט." הוא טופח על שכמו של הגבר המבוגר, התקופה מלאת הקרבות עוד לא הסתיימה.
"הארמון בטוח? סא-אאגה אוהב מכשירי ציתות, והיפנוזות."
 
שירו נראה מבולבל מעט, אבל מחייך קלות בכל זאת.
"תודה, אני חושב. היו תקופות שפחדתי שזה כל מה שיישאר ממני - רוצח ובו זמנית פחדן" הוא אומר, מחווה קידה קלה כלפי איזי.
"אני לא יודע כמה זה שווה מהפה שלי - כנראה לא הרבה, אבל אני בכל זאת רוצה להגיד לך שאני מצטער. באמת מצטער. על כל מה שעברת ועברתם. אני מאוד שמח לראות את הביצים כאן"
 
הקטור-
הקטור מחייך למראה המפגש של אביו עם זוגתו. מעניין אותו אם ככה הרגיש אביו כאשר הוא הכיר את אימו לסבו.
"כמובן, מחובתי כמאיר הדרך" ואז עוצר את עצמו, "ומחובתי לכל חבר משפחה, יקרים כולם לליבי".
 
קאס -

"אני בספק שהוא בטוח. עד לפני שעה קלה, הייתי משוכנע שכולנו הולכים להיות מוצאים להורג. אין לנו שליטה על הארמון, נכון לעכשיו. אולי אם אודסיה הייתה כאן, היה מישהו לטהר אותו ממגע הקסם שסא-אאגה בוודאי הותיר בו. אבל היא נעלמה, ואני בספק שהיא תשוב בקרוב, אם בכלל" הוא מביט בארמון, בעוד שלוקרשיוס ואנאבל מחליפים לרגע מבטים.
"אבל אני בספק שזה משנה מאוד, קאס. המהלך הבא ידוע לכולם: לא נוכל לתת לריבון להישאר על הכס, במצבו. ולממלכה לא יכולים להיות שני מלכים. מישהו יצטרך לוותר על הכתר".
"וסא-אאגה יצטרך לשלם על כל מה שעולל" מוסיפה המלכה, להנהון של בנה ושל לוקרשיוס.
"אני מסכים. אם היית שואלת אותי במהלך המשתה, הייתי אומר שצריך לשלוח אותו בחזרה לאימפריה. לא לספק להם תירוץ למלחמה" הוא משתתק לרגע. "אבל אחרי מה שהוא העביר אותנו בסתיו האחרון, אין מחילה. סא-אאגה מוכרח למות. זה לא רק צדק, זה גם עבור ביטחון ארוות'. הוא מסוכן מדי חי".

שירו ואילידיה -

"זה לא שווה הרבה. אני כאן עבור השבט שלי ועבור אמא שלי, לא עבורכם. אנחנו לא חברים, וגם בני ברית זה מושג... נדיב" היא מחליטה לבסוף על המילה, מגלגלת אותה על לשונה בתחושת זרות. "אתה לא הולך לקבל את הסיפוק שבמחילה. אמא שלי מתה כי היא סמכה עליכם ועל קבלת ההחלטות שלכם. זאת האמת, ושום נאום יפה לא הולך לשנות אותה" היא מאגרפת את ידה בדממה, והשניים רואים שציפורניה הארוכות שורטות את פנים כף ידה עד זוב דם.
"ובכל זאת, אמרתי את שאמרתי".

הטרוגלודיטית מסתובבת אחרי שהביצים אובטחו כראוי ויוצאת מהמעבדה, השניים עוקבים אחריה. בעת שהם עומדים לצאת מהמבנה לחלוטין, הם שמים לב לאישה שעומדת בכניסה למבנה, כממתינה לשלושה. היא בולטת למרחק - שיער זהוב-בהיר גולש על כתפיה בגלים המזכירים משב רוח חם החודר לסערת חורף. עיניה רחבות ונוצצות, כאילו מבזיקות בהן ברקי אנרגיה בלתי פוסקת. היא אינה גבוהה במיוחד, ולבושה בבגדים קלים, הגם שהם מלוכלכים עתה, כאילו האישה יצאה לא מזמן מקרב. עיניה מתמקדות באילידיה, ומרגע שהיא מוודאת שזאת היא, האישה מתחילה לצעוד אליהם.

"נורה אנתריס. מהאחווה. הכרתי את אחותך" היא חותכת לעניין במהירות, מהנהת בקצרה לשלום. "אני יודעת שאני נופלת עלייך כרעם ביום בהיר, אבל ראיתי את האור הוורוד שבקע מהארמון והנחתי שאת ושליחי המועצה חזרתם. קיוויתי שאמצא אותך כאן" היא נעצרת, נותנת לה לעכל רגע את הדברים.
"העיר במצב טירוף עכשיו, אבל קיבלנו מברק מאגי מאחותך. הוא הגיע לפני מספר שעות, לא יותר" היא פותחת. "היא יידעה מספר מצומצם מבכירי האחווה שאם הם קיבלו את המברק הזה, סימן שהיא... נפטרה" נורה אומרת בעדינות, ומשרואה את עיניה של אילידיה, מהנהנת בהקלה כשהיא רואה שאילידיה יודעת. "ושאנחנו יכולים להתחיל לדון בשאלה מי יחליף אותה" נורה משלימה את דבריה, מביטה באילידיה ומגיעה לנקודה.

"עולה השאלה של מה יש לעשות עם העזבון שלה. אני מבינה שזה נשמע הזוי לדבר על זה עכשיו, אודסיה לא הותירה שום הוראות בנידון ואין לי מושג אם ומתי תינתן לנו ההזדמנות לדבר עם מי שיכולה למנוע מאבק ארוך בין כל הצדדים. הגעתי הנה מתוך כבוד לראשת האחווה, מרוחקת ככל שתהיה. תמיד הערכתי אותה" המגית משתתקת, עוצרת לרגע. "ולכן קיוויתי לדעת מה דעתך בעניין. השאלה שעומדת על הפרק היא למי יש להעביר את הפריטים במעבדה: לבכירי האחווה או לאלפטם. חלק מראשי האחווה הקודמים החליטו על האפשרות הראשונה, אחרים על השנייה. קיוויתי לשמוע את דעתך".
"ומה אם היא רוצה את הדברים אליה? היא דם שלה" איזי מתערבת.
"זאת גם אפשרות, אני מודה. אפשרות שתכעיס לא מעט אנשים... אבל אפשרות קיימת" היא מודה. "ההבדל העיקרי בין האחווה ובין אלפטם היא בשאלה למה ישמשו הפריטים. כאן הם ישמשו בעיקר לפרקטיקה, לקרב שבוודאי יבוא עלינו ולאחר מכן למשימות שעוד יעמדו למול ארוות'. באקדמיה הם ישמשו למחקר עתידי עבור כולם".
"נשמע שכבר גיבשת על זה דעה" מתערבת שוב איזי, חותכת כתמיד.
"צודקת" מודה נורה ללא בעיה. "אבל זאת לא הבחירה שלי, גם אם אני חושבת שהם צריכים להישאר כאן בארוות'. באתי הנה לשמוע מה את חושבת שאחותך הייתה רוצה לעשות עם הדברים שלה ולהעביר זאת לשאר בכירי האחווה, גם אם זה בניגוד לדעתי האישית".

הקטור -

"יופי. אני אדאג לכנס את כולם. אולי כדאי שתעדכן בכך את חבריך - בטוחני כי הם מייחלים לניצוץ של תקווה בשעות קשות מעין אלו. אנו עוסקים בטיהור הארמון ובווידוא כי לא נותר בו ולו נאמן אחד להארדה סקווארי. עוד נשוב ונדבר" הוא מניח יד מהירה על כתפו ויוצא משם, בשעה שטירצ'יבלד מחייך קלות.
"תמיד ממשיך אל העיסוק הבא. המנגו לא נופל רחוק מן העץ".
"הקטור נערי, חזור אל חבריך והכן אותם אל הבאות. אני אשאר עם מאוריציו וונדריה ונקשקש מעט על אירועי היום. יש לי עוד הרבה להשלים, אני חושב. רק התחלתי במסע הגילויים" הוא מחויך במיוחד. "ניפגש במפגש המשפחתי. יהיה רועש!" הוא מתרגש.
 
קאס -

"אני לא בטוח שיש מקום עם שליטה מלאה" תוהה נורברט בקול, מביט שוב בארמון. "אני חושב שפה זה הכי בטוח, ככלות הכל".
"אנחנו לא אמורים להישאר כאן זמן רב ממילא. דילמיר אמר שהצבא זקוק רק ליומיים כדי להיערך. המתח נבנה כאן זמן רב, אנשים ידעו שתפרוץ מלחמה, אם אני מבין נכון את הלך הרוח" אדמונד מסיים בטון שאלה, ונורברט מהנהן אליו.
"בית דה-לה נפטיס פועל לזכות את הארמון כעת. אני לא חושב שיש מיקום בטוח יותר מאשר כאן. העם זקוק ליציבות, והארמון הזה היווה כר מסוים של יציבות במשך מאות שנים. גם אם לא בתריסר האחרונות".
 
קאס מהנהן. "תשלחו מישהו לאחווה המאגית, זה לא היה מועדון רק לאודסיה. בטח מישהו שם יוכל לוודא שאין עוד קסמים זדוניים בארמון."
לאחר מכן, הוא עובר בדירתו הישנה, זל לצידו. לוקח את מעט הדברים שנותרו לו משם. הוא חוזר לארמון בדרך הארוכה, מטייל בפארק, משחק עם הינשודובית הצעירה. שניהם מתגעגעים לאחיה.
לבסוף, הם מוצאים את עצמם מול קבר. הם לא ידעו שהוא שם - מוקף בצמחייה ובחיות. אבל קאס מזהה אותו בקלות. קברה של סאולד, הודנגיידה האחרונה של חורש האלים. מה יקרה עם המקום עכשיו? הוא תוהה.
הוא נותר שם כמה דקות. מרכין ראש בשקט, מקשיב לציוץ הציפורים.
 
IN
אילידיה מהנהנת, משהו בה שמח שאיזי נשאר, משהו בה מלא כאב על כל מה שהיא עשתה עבורה. היא יודעת שהיא חייבת להגן גם עליה, עם כל מה שנותר בה. היא התקווה האחרונה שנותרה לטרוגלודיטים הרחק מכאן, והם... הם אחראים על הנזק. ובכל זאת, עם כל האשמה, איזי היא מישהי שאילידיה סומכת עליה, גם אם זה מטופש. אולי אפילו סומכת עליה יותר מכמה מבני בריתם.

המאגית מהאחווה תופסת את אילידיה בהפתעה. היא מקשיבה לדבריה, מהנהנת, ועוצרת לחשוב רגע. היכן אחותה הייתה מעדיפה שהפריטים יהיו? היא לא מסוגלת להחליט. אחותה תמיד הגנה עליה, עד נשמתה האחרונה, אם הדבר היה בבחירתה, היא הייתה כנראה מקדישה גם את הפריטים האלו להגן על אילידיה. סיבה כזו אומרת שהפריטים צריכים להישאר כאן. ובכל זאת, אם שמים אותה בצד, אודסיה הייתה כאן בגלל שות'-גוראג, לא בגלל נאמנות לארוות', ויש אנוכיות רבה בהשארת הפריטים כאן.
אילידיה מבקשת מהמאגית רגע לשקול את הדברים, ונשענת על אחד המבנים בצד, שוקלת לעצמה, מסתכלת על הגגות והנוף של קריאת-כתר בעודה שוקלת את הדברים.

מחויבותה לאילידיה? או מחויבותה לעולם? בשלב הזה, אילידיה למדה על אודסיה כל כך הרבה, ועדיין היא לא מסוגלת לדעת לחלוטין מה אחותה הייתה עושה. זה כמעט מטופש, כל הרמזים היו לפניה, והיא לא יכלה לפענח זאת.

משהו אחר משך את תשומת ליבה. סימני הקרבות, האנשים הפצועים או המתחבאים מן החלונות, הגגות החצי שרופים. סימנים של הרס, המהפכה של הריבון, הקרב והדם שקריאת-כתר התיזה.

איך הלכה המחשבה לפני רגע? איזי היא הסיכוי היחיד של הטרוגלודיטים לשרוד, הרחק מכאן. כי רק הרחק מכאן הם עשויים להיות בטוחים.
הבחירה קלה עכשיו, אבל כואבת. זה לא משנה מה אחותה רצתה, המציאות של קריאת-כתר מסוכנת מידי.

"קחו אותם לאלפטם, נורה. כמו שאמרת, קרבות מגיעים לארוות', וייתכן שהחלטה להשאיר את הפריטים פה תפיל אותם לידיים של מי שירצו לנצל אותם לרעה- או להשמידם" היא ישר חושבת על המניפולטור שמאחורי הקלעים של המצב "אם קריאת-כתר תיפול, לפחות הקורבן של אודסיה לא יהיה לשווא". אם סא-אאגה יגלה כיצד לשבור את קורבנה של אודסיה... או לנצל את מחקרה לרעה... הכול יהיה לשווא.

כי בסוף היום, ייתכן שהיא תצטרף לאחותה ממש בימים הקרובים.
 
אילידיה -

המגית מהנהנת. היא לא נראית מרוצה במיוחד, אבל עומדת במילתה ולא מביעה את דעתה באופן מופגן.
"כך ייעשה. אני מצטערת שוב לגבי אחותך. היא הובילה את המסדר בתקופה לא פשוטה, גם אם היה ברור לכולנו שהיא לא נהנית מהמשחק הפוליטי. נמשיך להעריך זאת" היא קדה פעם אחרונה ויוצאת משם, ורגע לאחר מכן גם השלושה יוצאים מהמגדל ועושים את דרכם בחזרה לארמון. הרחובות עדיין לא יודעים באמת כיצד להכיל את איזי, אבל יש די והותר אמון באילידיה ובשירו-סנשאי מכדי שמישהו יאמר משהו. אפילו המבטים יותר תמהים מאשר מפוחדים.
"אני הולכת לדאוג לביצים" אומרת הצ'יפטנית כשהם דורכים בארמון. היא מביטה לרגע בדם הדרקון ובחצי האלפית, ואף ששניהם יודעים שהיא לא תאמר זאת, ניתן לחוש באוויר בהוקרת תודה.
"נתראה".

קאס -

הינשודובית מטה את ראשה, כאילו גם היא מבינה את כובד הרגע. היא מתקרבת לקבר, מנקרת בעדינות את האדמה שלצידו, כאילו מחפשת סימן, תשובה, ריח רחוק של מישהי שידעה להקשיב.
קאס כורע לצידה, אצבעותיו מלטפות את האבן הפשוטה, זו שלא נושאת שם או תואר. רק שורת סימנים קטנה חרוטה בתחתיתה – לא באותיות, אלא באותם דפוסים עתיקים שהאלפים היו משתמשים בהם בארץ העתיקה. הוא לא יודע מה הם אומרים. לא באמת. אולי הם תפילה. אולי שם. אולי שתיקה מקודשת.
הוא עוצם עיניים, נותן לרוח ללטף את פניו. יש בה משהו רך היום. כמעט... נדיב. כאילו העיר יודעת שהם כאן, זוכר אותה, זוכר את מה שנתנה.

האם מישהו יחליף אותה? האם חורש האלים ימצא לעצמו דוניגיידה חדשה?
קאס לא בטוח אם זה תפקיד שניתן לרשת או רק להרוויח.
הוא פותח את עיניו, מביט בשמיים שמעבר לצמרות. הן רועדות קלות, כאילו העולם שואל איתו את אותה שאלה.

הוא יודע שזאת לא התחנה האחרונה של סאולד. היא ביקשה להיקבר בניס-פרדי, בארץ שנאלצה לעזוב. אבל כרגע, עד שכל הטירוף ייגמר, זה הקבר המכובד יותר שהיה אפשר לארגן עבורה. הוקרת תודה אחרונה מארוות' עבור גיבורתה העלומה.
קאס לא באמת מצפה לתשובה כלשהי באשר למחשבותיו, אבל נדמה לו לרגע שהרוח משנה כיוון. שהעלים מרשרשים במעגל קטן, כמו מחול פרידה.
הוא נותר שם עוד רגע. ואז, בלי מילה נוספת, הוא קם, מבריש את הברכיים, מסמן לינשודובית וחוזר אל הדרך.

יש עוד מה לעשות.

הקטור -

האולם בו התכנסה משפחת דה־לה נפטיס היה הגדול ביותר בארמון המלכותי מלבד חדר הכס. אולם כעת, שום שליט לא היה יכול לטעון לבעלות עליו - לא כשהמשפחה כולה הייתה שם ומילאה אותו עד אפס מקום.

רצפת האבן המבריקה שיקפה את אורם של עשרות לפידים, והצללים שריצדו על הקירות הגבוהים נדמו כרוקדים לקצב של סיפור עתיק שנרקם מחדש. כתלים עבים קושטו בשטיחי קיר עתיקים בצבעי ירוק-ים וכחול־ערפל - הצבעים של סואולה. האלה נכחה כאן, כל אחד ואחת יודעים זאת. רוחה כאילו שרתה על המפגש המשפחתי הראשון זה דורות רבים. וכשהקטור פסע מבעד לדלתות העץ הכבדות, ברזל מחוזק וסמלי משפחתו חרוטים לאורכן, הוא הרגיש את זה מיד. את הדופק. את הנשימה של הבית. את משק כנפי ההיסטוריה עוטפת את כתפיו. הפעם, לא כחוליה בתוך שלשלת אלא כמי שמוביל אותה אל צומת גורלי.

המולה רכה פסקה לרגע כשהוא נכנס – לא מתוך הלם, אלא מתוך סנכרון. כאילו כולם הרגישו בדיוק באותו הרגע שהוא הגיע.

נדריה כבר עמדה שם, מסמר הערב, משוחחת ומתבדחת עם כולם, מרימה כוס לחיי יום הולדתו של אחד מנכדיו של דודנה השלישי. טירצ'יבלד ישב לא הרחק, משוחח בלהט עם גמד אפור שזקנו קלוע בשתי צמות עבות, ומדי פעם נופף בידיו לעבר לוח רישום נייד ומלא שרטוטים שהתעקש לסחוב לצידו.

אבל כל המבטים פנו מיד אל הדלתות, ועם כל צעד של הקטור – כל צעד מהדהד כמו תוף באולמות הלב – נפרשה סביבו משפחתו. הוא הבחין קודם בזדה מבוגרת, עורה האדום כהה מאוד ומטפחת בד סגולה עוטפת את שיערה, עומדת לצד סאטיר נמוך וחייכן, שלבש מעיל קטיפה ירוקה ומנופף באוזניו בהתרגשות, השניים משלימים פערים שנצברו זה זמן רב. בהמשך הבחין בגוליאת' ואורק – אחד מהם מחזיק בידו חרב רחבה עם תחריטו של ת'ארוק, והשני עונד מדליוני צדפים על צווארו. הם צחקו בקול רם, אך חדלו כשהקטור התקרב, מהנהנים אליו באותה הכרה שבטית עמוקה שאינה דורשת מילים. נער צעיר בן שמונה־עשרה עמד נבוך ליד גמדה חביבה – כנראה דודנית רחוקה, בעלת קו מותניים עבה ושריון עור מלוכלך במיוחד. הוא עצמו לבש מדים פשוטים אך נאים, וסימן החרב רקום בחזהו. פניו נבוכות, אך עיניו בערו: הנה הוא, ניצב מול מאיר הדרך. מול הדמות שבאגדה ובהווה כאחד.

בקצה האולם עמדה קבוצת אלפים – בגווני עור שונים, אבל כולם עוטים טוניקות לבנות שעל גביהן רקומים שורשים בצורת מבוך. אחת מהן הנהנה אל הקטור, פניה נוקשים אך מבטה מלא גאווה. לידם עמדו שני ננסים – האחד דיבר בהתלהבות על סוגי מתכות, והשני שתה שיכר מתוק מבקבוקון קטן. נראה שהתווכחו, אך עתה השתררה ביניהם שתיקה מכובדת.

ובתווך – המרכז, הלב, עמוד הדרך – עמד אילוס.
אביו נראה כאילו לא נגע בו הזמן. שערו הארוך מסורק אחורנית, שפמו משתרע בהוד והדר על שפתו העליונה, וחרבו חגורה למותניו, גלימתו הפתוחה מחווה עליה. עיניו - אותן עיניים בהירות שלימדו את הקטור את ההבדל בין צדק לנקמה - היו מלאות בגאווה שקטה. אף שפרש לפני שנים רבות, הוא עודנו נותר עמוד התווך הבלתי רשמי של הבית. הכל נשאו אליו ואל חוסנו את עיניהם.
הקטור ידע שהוא מאיר הדרך, האחד שיוביל את הבית ברגע ההיסטורי שעומד לפניו. אבל זה היה טוב לעמוד לצד בני משפחתו, לצד טירצ'יבלד, ונדריה ואביו, בעודו עושה זאת.

הקטור עמד רגע בשער האולם, עיניו נודדות. זה לא היה רושם של אדם שמביט סביבו כדי להבין היכן יתחיל. זו הייתה תפילה שקטה, זיכרון חבוי. כל אחד ואחת מהם נראו שונים – גזעים שונים, דמויות שונות, עבר שונה – אך כולם עמדו כאן, מוכנים לשמוע. מוכנים לקרוא. מוכנים להילחם, פעם אחת אחרונה, בשם השליחות.

משפחת דה־לה נפטיס.

בשקט ששרר לאחר כניסתו של הקטור, כשעיניהם של בני הבית עוד נחות עליו, אילוס פסע קדימה. הוא עמד בין הקטור למשפחה, פניו אליהם. מבטו נע בין ההורים והאחים, הנכדות והדודים, האחיינים והדודניות. בין בני משפחה שהזמן והעולם הפריד ביניהם - אך השליחות והקטור השיבו.
"בני ובנות דה־לה נפטיס," קולו היה כנהר ישן, רחב ומעמיק, זורם לאט, אך נושא כוח בל ייאמר. "שנים רבות חלפו מאז התכנסנו כך – לא מפני שנשכחה דרכנו, כי אם מפני שכל אחד מאיתנו שמר עליה בנפרד. כעמוד, כמאחז, כאור דקיק באופק – איש בדרכו, ואישה בשליחותה. בחרבות שהונפו, בשבועות שנשמרו, באהבות שהוקדשו – עמדנו נאמנים לברית שנכרתה עת נולד שחר הבית שלנו, ליד מימיו העתיקים של המעיין המקודש".

הוא לקח נשימה קלה, עיניו חגות באולם.

“אך יש רגעים שבהם ההיסטוריה דורשת מאיתנו לעצור. להניח את החרב, את הכף, את הספר – ולהביט זה בזה. רגעים שבהם אנו נדרשים לזכור שלא נולדנו נפרדים, אלא שייכים. לא רק לשליחות. לא רק לסואולה. אלא זה לזה” אילוס הסתובב, והביט בבנו.

"הנה עומד לפניכם הקטור, בני בכורי, מאיר הדרך מטעם הבית ובלב שלם. את הנטל לא ביקש, אך נשאו באמונה; את הדרכים לא בחר, אך סללן בצעדו. איש צללים ואור, אשר חיפש אמת במקום בו רבים בחרו בעיוורון. והוא לא פסע לבדו - לא. הוא נתן את לבו לאחרים, ובזכות כך נתנו האחרים לו את ליבם. כך נוהג מי שמוביל לא משום שנבחר - אלא משום שלא היה אחר שיכול. כך נוהג מנהיג".

הוא פנה שוב אל המשפחה.

“אני מודה לכל אחד ואחת מכם על ששמעתם את קריאתי. כולכם באתם - מכל קצוות הארץ, גזעים, עמים, שבטים, מסורות, אגדות. כולכם עזבתם בית, עבודה, חלום, כדי להיענות לקריאה. אתם הייתם הלב הפועם של ארוות' בעת מצוקתה. אך עתה אין זה עניינה של ממלכה בלבד - אלא עניינה של משפחה. של אמת. של אמונה. ורק אדם אחד יכול לדבר בשם השליחות, בשם סואולה, בשם השליחות שניתנה לנו במעמד הברית" הוא משתתק לרגע. ברית האגם"

"יודע אני כי איננו חבים נאמנות לממלכה אחת, שלא נקשרנו לשום מקום אחד במיוחד. יודע אני גם כי נשמעו קולות שונים, כאלו שחושבים שעלינו לשנות דרך זו. אני חושב שהגיעה העת לשמוע את הקטור, שנושא מילים מסואולה עצמה. אמת זו תוכל, אולי, לתת בידינו את הכוחות לעצב מחדש את עתיד משפחתנו" הוא משתתק לרגע. "זה לא נאום של מפקד. לא של מצביא. זה קולו של בן למשפחה הזאת. קולו של מי שמבקש - פעם אחת אחרונה - שנצעד יחד".

ואז, אילוס נעמד לצידו של הקטור, ובתנועה פשוטה אך מהדהדת הניח את ידו על כתפו, ואמר בקול שקט, אך ברור: “הבמה שלך, בני".
ונדריה נעמדה לצידו בשקט. טירצ'יבלד כבר התקרב אליהם, משלב ידיו מאחורי גבו. הקטור נשם עמוק, עיניו סוקרות את הדמויות שעמדו מולו. וכאשר פתח את פיו, לא היה צליל באולם – רק ההיסטוריה, שנושפת דרך מיתרי קולו, קוראת לביתו להתייצב.

שירו-סנשאי -

היום המשיך, כמו גל שמתעקש להתנפץ שוב ושוב על החוף, גם כשאיש כבר לא עומד שם לצפות. אחרי החזרה מהמפגש המשפחתי, הצבא כולו נערך. העגלות הועמסו, המחסנים נספרו שוב ושוב, והלבבות – הלבבות פעלו בדיוק כפי שפעלו תמיד לפני סערה: הם הלמו. מהר מדי. שירו־סנשאי שקע בעבודה. בכל עבודה. הרכבת קסדות. נידוב סוסים. תיקון קיפול קטן באחת מגלימות המגנים. כל דבר שדרש ידיים - כל דבר שלא דרש מחשבות.
זה הזכיר את התחושה לפני טיראנובה, במידה מסוימתץ

לבסוף, הוא עצר. לא כי רצה, אלא כי הרגליו הובילו אותו אל חדר צדדי, כזה שלא תכנן להיכנס אליו. החדר היה פשוט - ספסל, קיר אבן חשופה, ואח שבה בערה אש קטנה אך עיקשת. לפני האח ישב לוקרשיוס, מביט בלהבות כאילו ביקש לקרוא בהן את העתיד.
"קיוויתי שתעצור לרגע מעיסוקיך" אמר לבסוף, קולו שקט, כמעט מהורהר, אחרי ששם לב לשירו. "אתה... כמוני, כשאתה לחוץ. מתזז, בורח בין משימות, כאילו שאם תנוע מספיק מהר, הפחד לא ימצא אותך".

שירו התיישב לצידו על כורסה נוספת ללא מילים. הם לא נזקקו להן תמיד. העוצר נראה רגוע יותר מהרגיל, שונה - או אולי פשוט פחות משונה. שירו שם לב לכך מיד: ידו הימנית של לוקרשיוס לא הסתתרה בכיס המעיל, לא התכווצה לה מעצמה. היא פשוט הייתה שם, בחוץ, כמו חלק ממנו שהוא מוכן לראות שוב. הוא הופתע קלות מכך שעדיין שמר על המעיל מניס פרדי. מחשבה מרדנית החלה להתגנב אליו - האם לוקרשיוס אוהב את המרא החדש, הגם שהוא רחוק מהפורמליות הצפויה ממשפחת המלוכה?

"קח" אמר לפתע לוקרשיוס, מושיט יד מדש המעיל ומוסר לשירו מכתב מקופל בקפידה, מהודק בסרט אדום דק. "הבטחתי לעצמי שזה יהיה הדבר הראשון שאעשה כשאחזור. אפילו לפני שאבקר בקבר של בנג'י".

שירו הביט בו לרגע – ואז פתח את המכתב.
הקלף היה כבד, מהסוג שמשתמשים בו לחוזים שאין מהם חזרה. דיו זהובה זרמה בקווים ברורים, חתומה בשלושה שמות מוכרים – כל אחד מהם כבד יותר מרעהו. אדמונד. אנאבל. לוקרשיוס.

בשם ממלכת ארוות', אנו מקנים בזאת אזרחות מלאה וכשרה לאזרח שירו־סנשאי – מגן הממלכה, לוחם באפלה, ואדם ראוי לתקווה.

המילים היו פשוטות, אך הן לא היו ריקות. הן הכירו בו. לא כתייר. לא כעובר אורח. כבן בית.
ולוקרשיוס, עדיין מביט באש, הוסיף רק שורה אחת, מבלי להביט בו:
"חשבתי שמגיע לך לדעת. כשהכל יסתיים, לכאן או לכאן, יהיה מקום לחזור אליו. ושאתה כבר לא רק חלק מהסיפור של מישהו אחר".
 
IN
"נתראה" אומרת אילידיה בקול שקט, ומסתכלת בשקט כלפי איזי כאשר זאת מתרחקת. היא לא ידעה אם לאיחול הזה נותרה בכלל משמעות בשלב הזה, אבל מי יודע מה יקרה מעתה...

נותר להם רק זמן קצר, ועליהם לנצל אותו. אילידיה נשמה עמוק, והחלה את המסע חזרה. יש לה כמה אנשים שהיא צריכה לדבר איתם, והראשון... היה וירניק. הייתה לה התנצלות נוספת לעשות, אחת שהיא ממש לא רצתה להכיר בה, אבל זו ההזדמנות האחרונה לעשות זאת.
 
אילידיה -

לא היה קשה לנחש היכן יימצא וירניק.

על אף שדוקטור סאולד טיפלה במלך המנוח בעיקר בחדרו, הייתה לה גם קליניקה קטנה – חדר צדדי, נסתר למחצה, שבין קירותיו קרו דברים חשובים. אילידיה זכרה אותו היטב. כאן התעוררה, לצד חבריה, אחרי קריסתו של מבצר סימן־אבוד. כאן – היא גם פיצחה את זהותו של סא-אאגה, והבינה לצד חבריה כמה באמת גדול האיום על ממלכת ארוות׳.

בעודה פותחת את הדלת, מבטה נודד אל עבר החלון שבקצה החדר. החלון שממנו השליכה את מכשיר ההאזנה של השוגון. זה היה לפני שלושה חודשים – לא יותר – אבל הזיכרון נראה מרוחק כמו דמדומים שחלפו לפני חיים שלמים. החדר עצמו היה שקט, דומם כל כך עד שנשימתה שלה נשמעה בהדהוד קל. אותו הריהוט הפשוט – שולחן עץ צרוב בפינות, מדפים עמוסים קלות, ושטיח ישן מדי, כזה שבלע כל צעד כאילו ביקש להעלים את נוכחותה.

וירניק ישב שם, שפוף־למחצה על כיסא שלא נועד לישיבה ממושכת. ידיו שלובות זו בזו, ראשו נוטה מטה כמו נכנע למשקל המחשבות. נראה שגופו נלחם בין ערות לשינה, שפתיו קמוצות כמעט בלי תנועה. אולי הוא נרדם לרגעים קצרים ונמשך שוב אל ההכרה מתוך אינרציה של דאגה.

פמיניה שכבה על המיטה לצידו. עיניה עצומות. נראית כמי שנמצאת בריחוף בין עולמות. שורה של בקבוקונים עמדו על שולחן סמוך – חלקם פתוחים וריקים, מפיצים ניחוחות חריפים של עשבים, תמציות או קסם. אחרים נותרו חתומים, כאילו ממתינים לפקודה אחרונה.

והיא…
היא עדיין יפהפייה.

גם כך, במצבה הפגיע, שרידי זוהר הפיות שעדיין לא דעך הקנו לה מראה אחר – כאילו לא שייכת לכאן, ולא לחלוטין לשם. פני הפיה שבה הפכו רכות יותר, דומות יותר לאנושיות, אך לא לחלוטין. אילידיה לא יכלה לומר אם המילה הנכונה היא אלפית, או אולי משהו שבין לבין. כאילו הייתה גשר. חיבור בין מה שהייתה למה שנותר. וירניק שמע את הדלת, אך לא קפץ. רק הסיט את ראשו בעייפות לעברה, עיניו נחות עליה לשנייה אחת ארוכה. הוא לא חייך. הוא לא דיבר מיד. רק הנהן לעברה – הנהון כבד במשמעותו, קל בתנועתו – ואז בעדינות, כמעט מבלי לחשוב, הזיז רגלו ודחף את הכיסא שלצידו לעברה.

“עדיין לא התעוררה”, אמר לבסוף.
מילים פשוטות. כמו סכר קטן שמחזיק נהר של דאגה.
 
הקטור-
הקטור מסתכל על משפחתו. ואין דרך אחרת לומר זאת. הוא מתרגש בכל רמכי גופו. כל שבריר בקיומו סופג את המשלחת, סופג את אשר הם ייצרו במשך כל השנים הללו.
"לראות אתכם כאן כולכם, זה הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. הרבה יותר משיכלתי לייחל באותם ימים בהם התלמדתי לעשות את המשימה הקדושה. מהימים בהם קראתי את תורתה של סואולה ואיחלתי לעצמי את היום בו אני אצליח את הקווסט. גם אז, לא יכלתי לרקום בדמיוני מראה כה מפואר" הקטור מחייך אל משפחתו.
"לא גדלנו כולנו יחדיו. חלקנו רק שמענו סיפורים זה על זו, על גבורה ולחימה, קסם והצלת החפים מפשע. לפעמים חלקנו קורת גג או שדה קרב, שולחן מלא שיכר ומזון או אוהל בדרכים הצדדיות של היבשת.
אבל דבר אחד שאני יודע שכולנו חלקנו, זה ספקות. חששות על המשלחת, חששות שכל מה שאנחנו עושים הוא לשווא.
ומהעבר השני, אני גם יודע שחלקנו גאווה. תקווה. רצון לעזור לאחר. התפזרנו ברחבי העולם ואמרנו לעצמנו שאנו נעשה הכל בשביל הקווסט. ובדרכנו הצלנו אלפי נפשות.
החוט שמחבר אותנו הוא לא רק בדם, הוא בנשמה, הוא ברוח. הוא בטוב אשר אנחנו מפיצים בעולם.
אז לפני הכול, לפני שאני מדבר על הקווסט ועל הסיבה שהתכנסנו כאן היום. אני רק רוצה להגיד תודה. על שהגעתם. על שלא שכחתם. על שהאמנתם.

עכשיו הגיע הזמן לומר לכם את מה שאיש מאיתנו לא ידע, על האמת המרה של משפחת דה-לה נפטיס.
השליחות המקודשת שלנו נוצרה כאשר אבי הבית שלנו, נפטיס עצמו, יצא להגן על היקר לו. להגן על סואולה. אך דבר הוביל לדבר. חרבו נשלפה בכדי לפגוע באלו אשר הוא האמין שייפגעו בה. אך הגבירה מקדשת את כל החיים, והגנה בגופה ממכתו. הוא זה שנשא את העול. הוא זה שביקש כפרה על מעשיו בחייו שלו. והסיבה היחידה שנמנע לעשות זאת ושרד הוא בן משפחה אשר שכחנו.
ושם נוצר הקווסט. ניסיון לכפר על מעשיו של נפטיס. ניסיון לגרום לסליחה להגיע.
אך סואולה, ליבה מקבל כל, סואולה לעולם לא נתנה לו טינה או שנאה.
סואולה סלחה.
סואולה בירכה.

וכעת, כל שנותר היה שנפטיס ייסלח לעצמו. הוא שלח את משפחתו לכל רחבי הארץ, במטרה להגן על החפים מפשע, להגן על מי שצריך הגנה. לתת סליחה למי שצריך. הוא השתמש בסבל שלו בכדי להגן על הארץ ובכך, הביא סליחה לעצמו.
שנים על גבי שנים עסקנו בקווסט, קווסט שנברא מפרי דמיוננו. ללא סיכוי הצלחה.
אך למרות כל זאת, לעולם לא יכלתי להיות יותר גאה במשפחתנו, יותר גאה באנשים שכאן בחדר.
כי גם ללא הידיעה, גם ללא הוודאות. כולנו נתנו את כל כולנו, את כל נשמתנו בשביל מטרה. מטרה שעשתה טוב בעולם. בין אם זה לתת יד לנזקק, להילחם בשביל מי שצריך או להביא תקווה גם למקומות החשוכים ביותר בעולם. אנחנו עשינו זאת, מהרגע שנפחנו את נשימתנו הראשונה עד לרגע בו כוחנו הכזיב אותנו. כל איש בשושלתנו עשה זאת. וכולם, אחד אחד, גיבורים".

הקטור נותן למילותיו רגע לשקוע, לתת למשפחה להבין את אשר אמר, אך אז ממשיך.

"אך כעת, לצערי, למרות שסופו של הקווסט הממוצא שלנו קרב. אין זמן לחגיגות או סעודות. קרוב משפחה נשכח שלנו סובל תחת כוחות הרשע. נשמתו נאכלת בכל רגע שעובר. איני רוצה להחליף קווסט אחד באחר. מטרה אחת אשר כובלת אותנו באחרת. ולכן איני מחייב אתכם לצאת איתי בכלל. אני מבקש.
אני לא מבקש מכם לצאת איתי כי אנחנו חייבים.
אנחנו לא.
אני מבקש מכם לצאת איתי כי אנחנו יכולים.
כי אולי בפעם האחרונה לפני סוף דרכנו, יש לנו סיכוי לעצור את הרוע לפני שהוא ממטיר את החשכה מן השמיים.
כי אולי, אם נלך יחד, כמשפחה, בלי צווים ובלי כתרים, נוכל להביא אור למקום שאף ברכה לא הצליחה להגיע אליו.

אני לא מצביא.
אני לא נביא.
אפילו מאיר דרך אני לא.
אני רק בן למשפחה שלנו. ולא הייתי רוצה להיות חלק משום משפחה אחרת.

אז אני שואל, האם תבואו איתי פעם אחת אחרונה?
לא כי אתם חייבים.
אלא כי אנחנו דה־לה נפטיס."
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top