כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
"הסיפור הזה מלא ביותר מידי כאב שממוקד כולו בו" אומרת אילידיה, מבטה כועס לתזכורת "אבל את חייבת לזכור שאנחנו הסיוט הגדול ביותר שלו".

"נלחמנו בו בכל הדרך, עצרנו את המהלכים שלו בכל הזדמנות, היינו הדבר האחד שהוא לא יכל לשקלל לתוך התוכניות שלו- כי הוא מעולם לא ציפה שאנשים יקומו להילחם כך על המקום שהם קוראים לו בית, גם אם הוא כבר לא מזכיר בית."

"הקרב שלנו הוא מלחמה על החופש שלנו, ממנו ומהמזימות האלו, מהמקום הזה. גם דנקן נלחם כדי להיות חופשי מהמועצה, שהוא מרגיש שהסלילה אותו למקום אליו הוא הגיע. אם רק הייתה דרך לגרום לו להקשיב ולהבין... אני חוששת שההבנה עד כמה הוא נשלט עשויה לרסק אותו אפילו יותר" היא אומרת, והקול שלה חושף שגם היא קצת מתקשהלהאמין בתוכניתו של הקטור לגאול את ריבון הברק. משהו בה גם חושב שהוא נשבר קצת יותר מידי.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

לילוואנה שותקת לרגע. צעדיה מאטים, כאילו רצתה שהמילים האחרונות של אילידיה יקבלו הד שנמשך עוד שנייה אחת באוויר.

"אני מבינה למה את מהססת. גם אני... גם אני כבר לא בטוחה במה אפשר להציל" היא משתתקת, עוצרת רגע את ההליכה ומביטה באילידיה. "אבל תחשבי על זה, אילידיה - לפני זמן לא רב, גם את היית על הסף. גם את, וגם אני, וגם אחרים. כולנו חווינו רגעים במסע הזה שבהם כמעט ויתרנו על עצמנו. כשהעבר עלה על פני השטח כמו סערה שלא עוזבת, כשכאב ישן נגע בדיוק בנקודות שפחדנו להביט בהן שוב" המבט שלה מתרכך, אך העיניים נותרות חדות.

"אם מישהו מאיתנו היה לבד ברגעים האלה, אולי גם אנחנו לא היינו כאן היום. מישהו היה צריך להאמין בנו. לא להסכים עם כל מה שעשינו, לא להצדיק את זה, אבל לעמוד לצידנו כדי שנוכל להגיע לתחנה הבאה במסע. להזכיר לנו מי אנחנו, או לפחות מי אנחנו יכולים להיות" היא נעצרת לרגע, מביטה בה.

"דנקן הלך רחוק יותר, רחוק מדי. הוא עשה דברים שאי אפשר למחוק, דברים שלא ראוי לשכוח. אני יודעת את זה. אבל זה רק אומר שהנתיב חזרה קשה יותר - לא שהוא בלתי אפשרי. לנסות לאפשר לו סוף טוב לא אומר שאנחנו חייבות לסלוח לו. גם אני לא יכולה לכך, עם כל הרצון הטוב. זה רק אומר שאנחנו רוצות לקטוע את מעגל הייסורים שסא-אאגה בנה" היא משלבת את ידיה.

"אני לא יודעת אם נצליח. אולי שום דבר כבר לא נותר ממנו. אבל בת'אני חושבת שיש סיכוי, ואני לא ראיתי שהילדה הזאת טעתה בנושאים שכאלו" היא היא חוזרת ללכת, הפעם בקצב קליל יותר, כאילו המילים שחררו מעט מן המתח שבגופה.
"ולאחר מכן נתקדם אל סא-אאגה. הוא..." קולה חנוק לרגע, עוצר את הזעם, והיא רואה את צמיד העץ שלה נע במהירות למספר רגעים. "הוא ישלם. את צודקת, אנחנו באמת הסיוט הגדול ביותר שלו" היא נראית מעודדת מהדברים. "זה מצב משונה - זה מרגיש כאילו אנחנו והוא על סף ניצחון והפסד בעת ובעונה אחת".

 

[המגדל הבודד]

ספוילר: שירו-סנשאי

"אני... מעריך מאוד את ההצעות. כולן נשמעות מתאימות לי מאוד, ואצטרך לחשוב עליהן עוד קצת. אבל דבר אחד ברור לי - אני לא רוצה להפסיק להגן על המקום הזה, ואעשה זאת בדרך זו או אחרת" אומר שירו, מרכין את ראשו בהכרת תודה.

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה מהנהנת, מקשיבה, אבל ניתן לראות על פניה שקשה לה עם העניין. הניגוד הזה בין כל מה שדנקן עשה והאינטרסים של לילוואנה והקטור... קשה עליה. היא רוצה להאמין, אבל היא מתקשה.

"בת'אני... אנחנו יודעים כיצד היא רואה את דנקן. ראינו את האביר שנוצר מזיכרונותיה והאמונות שלה. היא תמיד האמינה בו, אבל הם נותרו מנותקים זמן רב והיא... לא יכולה לראות אותו ישירות, לא כמו שאנחנו רואים אותו" היא משתתקת. יש מיליון תירוצים למה לא, האם יש תירוץ למה כן?

"אני רוצה להאמין, באמת, אבל איך אנחנו יכולים לגרום לו להקשיב? איך אנחנו מסוגלים לשבור את המעטפת הזו של דנקן, שמסרבת לשמוע כל אדם שמערער על התפיסה שלו בנוגע לבת'אני? אני לא מאשימה אותו על היחס הזה, אבל אני פשוט לא מבינה כיצד ניתן לשבור את החומה האדירה הזו" היא אומרת, ומזהה את האירוניה שמישהי שכל חייה נלחמה במחסומים לא מצליחה להתגבר על המחסום הזה ואולי אפילו מתייאשת ממנו.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

״בזכותך״ היא אומרת ישירות, ונראה שכבר חשבה על זה רבות.
״אני אוהבת את הקטור בכל ליבי. הוא אדם טוב, בעל לב זהב, שמאמין בכל אחד ואחת. והוא צריך לדבר אל דנקן, כי אני חושבת שיש ביניהם קווי דמיון לא מבוטלים. אבל הקטור טוב מדי״ היא מדגישה, שותקת לרגע.
״ראינו את זה עם אושגה. והוא אומנם למד, אבל הוא לא ישנה את מי שהוא. ולא הייתי רוצה שהוא ישתנה״ לילוואנה מבהירה, ״אבל לדבר רק אל טוב ליבו של דנקן… אני לא חושבת שזה מה שיעזור לפרוץ את החומה. זה לא מה שמנע ממנו לפגוע באדמונד״ היא בולעת רוק, נזכרת.
״את מנעת, אילידיה. את זעזעת אותו מספיק. אם יש סיכוי כלשהו לגאולה כלשהי של דנקן, הוא יצטרך להתמודד עם מי שהוא הפך להיות. עם כל האנשים שהוא פגע בהם. כדי לקבל את העובדה שזה לא יכול להימשך, הוא צריך להבין מה כבר קורה כרגע״ היא מדברת בשטף.

״הוא לא צריך רק צמר גפן, אילידיה. הוא זקוק גם לשיקוף אמיתי של המציאות סביבו. והוא לא צריך רק דיבורים על תקווה, אלא גם הבנה של האובדן שלו. את חווית אובדן לא כל כך שונה, וממש לאחרונה״ היא מביטה בה.

״אני חושבת שזה יהיה נכון יותר לנסות פעם אחת מכרעת. אבל גם אם את לא מאמינה בזה בלב שלם, את יכולה לחשוב על זה מבחינה תועלתנית יותר. דנקן הוא אדם חזק, ייתכן שאף חזק יותר מסא-אאגה. עדיף אם נוכל לשכנע אותו שלא להילחם בנו״.

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה נראית מופתעת, לא יודעת כיצד לעכל זאת, את כל האמונה שחברתה שמה בה. "אני... אעשה את המיטב" היא אומרת, אבל היא מרגישה את עצמה מתקשה לעכל זאת.

ובכל זאת, יש גם חלק אחר. כזה שאומר שאם לילוואנה אומרת זאת, יש משהו בדבריה, היא מכירה את דנקן יותר טוב מכולם. היכולת שלה להבין אותו אומרת שאולי התוכנית הזו ברת ביצוע. הוא באמת היסס באותו רגע, ומה שעצר אותו היה הבנה... הבנות מהסוג הזה עשויות להיות חזקות יותר מהקסם שלו...

לילוואנה יכולה לראות על פניה של אילידיה את הגלגלים מתחילים להסתובב בראשה. "אני מקווה שלא נגיע לקרב" היא אומרת, ראשה כבר במחשבות, "זה יהיה טראגי מידי עבור בת'אני ועבורך..." היא ממלמלת.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

״זה יהיה קשה, אך לא אהסס״ קולה בטוח, הופך לקר. ״לא כשהחיים של כולכם מונחים על הכף״.
הן יוצאות לחצר הרחבה, ואילידיה מוקפת בחיילים שמתארגנים בכל מקום ליציאה לקרב. דילמיר מסייע בפיקוח, מוודא שכל פלוגה מקבלת די והותר אספקה לצעדה, משוחח עם הקצינים שנבחרו להוביל אותה ונותן הוראות ברורות.
״הכל ישתנה אחרי הקרב במגדל הברק, אילידיה. המסע שלנו ייגמר, אבל לא של ארוות׳ ושל ת׳נדיאן. גם אם נביס את סא-אאגה, העולם לא ישתוק על מה שאימפריית הדרקון ניסתה לעשות בצפון. ויש לי תחושה שגם הם לא יספגו את התבוסה הזאת בחן ובכבוד״ היא אוחזת במפתיע בידה, אצבעותיהן משתלבות.

״אני לא יכולה לומר שאני שמחה על כל מה שקרה… אבל אני שמחה שפגשתי אותך, ושאנחנו פה ביחד. את נוסכת בי כוחות״.

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה מסמיקה קלות כשהיא מחייכת. "להיות לידך גם נותן לי כוחות. זה... שונה מהאחרים. תמיד חווינו... מאבקים דומים, ורגשות דומים" היא אומרת, ואז היא עוזבת את היד של לילוואנה ומחבקת אותה. לא אכפת לה במיוחד מהחיילים מסביב, לילוואנה היא בת משפחה עבורה בשלב הזה.

"לא הייתי מסוגלת לעבור את המסע הזה בלעדייך" היא אומרת לה, לפני שהיא משחררת את החיבוק ומלווה אותה חזרה.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

האוהל עמד בפינת החצר המזרחית, לא רחוק מהשערים המובילים למחסני הארמון. אפשר היה לחשוב בטעות שזה אוהל לקצין זוטר, אולי אחד מקציני האספקה, אשר עדיין לא הורשה לישון במקום ראוי יותר. לא רחוק משם, דרך קשתות אבן בקו הרקיע של הארמון, החיילים שיכלו להרשות לעצמם שעה של שינה מצאו אותה בתוך החדרים הפנימיים שנפתחו כבר לכל - מיטות פשוטות, חלונות מאובקים, קצת פרטיות מהעולם שמחוץ לחומות. אבל הוא, כמובן, סירב לכך.
היירוזאוג, מפקד אבירי המעמקים, בחר לשהות באוהל פתוח לרוחות, צנוע כשל חניך חדש. לא מטעמי צניעות גרידא - לא רק - אלא גם כדי להרגיש את הארץ שמתחתיו, לחיות כמו חייליו, לראות את השמיים בדיוק כפי שהם רואים אותם.

בפנים, האוהל היה מסודר כתמיד. ציוד מינימלי - שמיכה מגולגלת, מפת קלף פרושה על שולחן עץ שהובא במיוחד ממחסן כלשהו, אבן משחזת ליד נדן ריק. הציוד הרפואי, שהופיע רק ברמזים - ריח קל של שרף מרפא, קופסת תחבושות פתוחה למחצה - רמז על אמת לא נוחה: הוא עדיין לא החלים.

היירוזאוג עמד ליד השולחן. הוא לא לבש שריון, רק טוניקה כהה, עבה מספיק להסתיר את הפגיעות, אך לא כדי להעמיד פנים שהן אינן שם. עורו היה אפור מן הרגיל, כהה מעט, כאילו דעך. פניו חרושות צלקות ישנות, חדשות, ומה שביניהן. כאילו כל קרב שהוביל בחמישים השנים האחרונות השאיר עליו סימן - והוא זכר כעת כל אחד מהם.

עיניה של אילידיה נחו עליו, ולרגע קצר העולם השתתק. זה לא היה המפקד שהכירה - לא באמת. הגוף שהתרגל לשאת שריון כמו חולצה, שנע בין המעמקים כאילו נולד בהם, עתה נשען קלות על השולחן כאילו היה עמוד תווך אחרון. הכתפיים שהובילו פלוגות לקרב, הגב שעמד זקוף מול רוחות ואפלה - כל אלה נראו כאילו נבלעו באבק השנים. רק שזה לא היה גיל... זה היה משהו גרוע יותר. היא ראתה זאת בעומק עיניו, בתנועה הזהירה של ידו כשהניח פיסת קלף, בפיתוי האילם שלו לשבת בכל רגע ולהקל את הכאב.

זה היה ברור: הוא לא יחזור להיות מה שהיה. לא בעוד חודש, לא בעוד שנה. לעולם לא.
כאב בלתי צפוי עלה בה, חד ומשתיק. היירוזאוג היה הסלע שעליו בנו אבירי המעמקים את תקוותם, ובמידה רבה ארוות' כולה. הוא היה זה שצעד ראשון וחזר אחרון. לראות אותו כך - כאילו הזדקן בשלושים שנה ביום אחד - זה היה כמו לראות את הממלכה עצמה נסדקת לרגע.
הוא כמעט מת. ומה שנותר... פשוט נראה כמו גרסה אחרת של האיש שהכירה.

הוא שמע את הצעדים לפני שנשמעו לכל, כמו שהיה רגיל כל חייו. הוא לא הסתובב מיד, רק סידר בעדינות פיסת נייר שכבר הייתה ישרה, ואז אמר בקול שקט - כזה שדורש מכל מגויס טרי להקשיב: "ידעתי שתבואי". עיניו הזקנות, עדיין חדות להפליא, מצאו את מבטה. לזמן קצר, שבריר של שבריר, היה נדמה שמשהו בתוכו מתרכך. לא נמס, לא נשבר - רק נעשה אנושי יותר. "וגם קיוויתי".

שירו-סנשאי -

ספוילר

לוקרשיוס מניד בראשו בחריפות, מקשיח את מבטו.
"אתה לא קד או כורע ברך בפני איש, שירו" הוא מתקרב, ולפני שדם הדרקון מסוגל אפילו להגיב, מרגיש את ידיו של העוצר סביבו.
חיבוק.

החיבוק קצר, אבל שירו יודע כמה הוא אישי. בכל ימיו, לא ראה או שמע את לוקרשיוס מחבק איש זולת בנג'מין, אדמונד או אנאבל.
העוצר מרגיש בנוח כך רק עם משפחה.
"שמור על עצמך. אל תחשוב על למות. כבר איבדתי אח אחד" הוא מופתע לשמוע את לוקרשיוס חנוק, והוא רואה את ידו הימנית מתעוותת בעוויתויות.
"אני מצטער. אם לא תמיד הראיתי, או שהייתי רשמי מדי. קשה לי... עם הבעה. זה היה כך מאז שהייתי ילד, זה פגם" שירו יודע שלוקרשיוס מכריח את עצמו לדבר כרגע. כמה זה לא טבעי לו, כמה הוא מתעקש כרגע. "אבל גם אני מרגיש. וגם אני דואג. וגם אני... אסיר תודה" הוא שומע דמעה נופלת על האבן מאחוריו.

"כשתעמוד מול סא-אאגה, אל תטעה לחשוב שאתה עושה זאת לבד. יש לך בית כאן. אל תעז לשכוח זאת".

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה לא ידעה אם לחייך, משהו במראה כאב לה. היירוזאוג היה סלע לכל אבירי המעמקים, והיא נכללת ביניהם. האוהל... המיקום הזה... היירוזאוג תמיד היה קרוב לחייליו, אבל האם הוא העניש את עצמו? שתי התשובות הרגישו אפשריות.

"המפקד... היירוזאוג..." היא אמרה, מתיישבת מצידו השני של השולחן- בעיקר בשביל לגרום גם להיירוזאוג להתיישב "אתה נראה מותש" היא אמרה לבסוף, מתחבטת בעצמה אם לעשות בדיחה, אבל מרגישה לבסוף שהיא לא מסוגלת לעשות זאת. משהו במראה שלו דקר עמוק מידי.

היה כל כך הרבה לדבר עליו, אבל היא אפילו לא ידעה מאיפה להתחיל. עדיין לא.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

"אני כבר לא המפקד שלך" הוא מתקן בסלחנות, ושמץ עצב באוויר מבליח ונעלם בין רגעים קצרים.
"התקופה כאן לא הייתה פשוטה, אילידיה. מעולם לא ראיתי את ארוות' במצב כה קשה, וגם את מה שראיתי - ראיתי מתא מאסר. הממלכה כמעט כילתה את עצמה במהלך סתיו אחד תחת דנקן וסא-אאגה" הוא נזהר בלשונו, ממלכתי כתמיד, אך היא חשה את הדאגה שאף הוא לא מסוגל להסתיר. "אך לארוות' יש אנשים טובים גם בזמנים קשים שכאלו. דוקטור סאולד, לורד נורברט, משפחת דה-לה נפטיס, אפילו הברון דילמיר לקראת הסוף" הוא נותן לכל אחד את הכבוד.

"האמת הפשוטה היא שאם לא הייתם מגיעים, סביר להניח שהיינו מתים כולנו. דנקן סירב לפגוע באסירים שהכיר, אבל ככל שהזמן חלף הוא הפך למנותק יותר ויותר. לקראת הסוף, סא-אאגה פעל. אתם פשוט הייתם קצת מהירים יותר".

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה מעכלת את הדברים. "עשינו מה שהצלחנו, אבל אפילו אז, סא-אאגה הצליח להשיג עלינו יתרון, לגנוב את כוחה של פמיניה" אומרת חצי-האלפית, בוהה מעט מטה.

"אני הולכת להמשיך להילחם בשביל הממלכה, אבל את הקרב של אבירי המעמקים... סיימנו, בעיקר אחותי. אם האפלה הוגלתה מן העולם, הקרע נסגר, והיא הקריבה את עצמה בתהליך. הטרוגלודיטים שנותרו עזבו לטוסון החדשה. הטעות שעשית לפני שנים כה רבות, תוקנה... המפקד" היא אומרת, מנסה לעודד אותו.

"אתה עדיין מפקד, אפילו עכשיו" היא אומרת לו, מתעקשת על הדבר.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

היירוזאוג לא ענה מיד. עיניו שוטטו מעל המפה שעל השולחן כאילו חיפשו בה משהו שלא סומן עדיין - אולי זיכרון, אולי הבנה. ואז, בשקט מופתי, אמר רק מילה אחת.
"תוקנה..."
הוא נשען מעט לאחור, לא מתוך נוחות, אלא כאילו השיל ממנו משקל, עול שנשא עליו עשרות שנים ארוכות. גופו דרש את ההפוגה. זה כמעט כאילו נשמתו נאנחה בעצמה.

"אני חושב על אותם אנשים שהלכו אחרי אז, במעמקים. כמה מהם מתו כדי שאמצא את עורקי האדמה" הוא מזיז קלות את ידו הימנית, ואילידיה מקבלת את הרושם שהוא מתגעגע לפטיש שליווה אותו ואת סגנון הלחימה שלו זמן כה רב. "והנה, עשרות שנים אחר כך, מי שסילקה את האפלה באמת... זו את. לא אני. לא אנחנו" הוא נאנח. הפסקה קצרה, בת שנייה וקצת. "אני לא אומר את זה מתוך עצב או חרטה. אני גאה בך - כל כך גאה. את התשובה לכישלון שלי, והתיקון שלו גם יחד. את ההוכחה שלפעמים, אדם באמת יכול להאמין שמישהו אחר ירים את הלפיד שהוא הפיל ויאיר את הדרך בצורה טובה ממנו" הוא שתק שוב, ואז הרים את מבטו, מבט אפור ועמוק שנושא יותר שנים ממה שהעולם נתן לו בפועל.

"תודה לך, אילידיה. לך ולאודסיה. אני יודע שזו הייתה עבודה כפוית טובה, ואני יודע שהטעות שלי לא תתוקן באופן מלא. לא באמת. רבים מדי שילמו בחייהם או בנפשם על מה ששות'-גוראג עוללה. אבל אני שמח לשמוע... שהאור גירש את האפלה" הוא בולע רוק. "ואני גם שמח שאיזי והטרוגלודיטים בסדר. לא אתפלא אם הייתה לך יד בדבר - גם בהצלה שלהם וגם בעידודם לצאת לניס-פרדי. זה הפתרון הפרגמטי, אילידיה. הם לא היו מסוגלים להישאר כאן. השלום לא היה מחזיק, לא משנה כמה משפחת המלוכה הייתה מנסה" הוא שותק שוב.
"המעמקים הוצפו לחלוטין. רק האלים יודעים מה מתחולל שם למטה, ועד שלא נכבוש את מגדל הברק לא נוכל לסקור כיאות את האזור. האבירים יצטרכו לעבור שינוי עמוק. ארוות' לא תשכח את העובדה שסקווארי, אחת משלנו, היא זו שניהלה בפועל את שלטון הרודנות במשך שלושת החודשים האחרונים" הוא לא נראה מהוסס, אך כן מחושב. שוקל את האפשרויות, כתמיד.

"אצטרך לפרוש. רבים רואים אותי כקשור מדי לדנקן, כמי שהוביל לעלייתם של אנשים כמו סקווארי. אנשים שחושבים על פוליטיקה לפני שהם חושבים על השבועה שנטלו על עצמם" הוא מתלבט, ואילידיה רואה שהוא אינו בטוח כיצד הוא מרגיש כלפי זה. היא נזכרת בשנה האחרונה, בה נשמעו שוב ושוב תלונות על האופן בו היירוזאוג צידד באופן מעשי בדנקן. על הפעמים שדחה את הביקורת הזאת, וטען כי הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות.
אולי הוא מהרהר בכך בשנית, אך זה לא היה מטבעו לשאול את אילידיה מה היא חושבת עליו. הוא תמיד שמר את היסוסיו לעצמו.

"רבים תומכים בחיזוק ההגנה מפני המעמקים, בהכנה למפלצות שיעלו עלינו משם. אחרים טוענים שאנחנו צריכים להגיש סיוע, לנסות להציל את מי שניתן ולכרות איתם בריתות. יש גם פלג אחר, שקט יותר, שחושב שאנחנו צריכים להתפרק. להסתפח באופן מלא לצבא הגנרל החדש, מי שהוא לא יהיה. הם אומרים שהאבירים לא מסוגלים להתנתק מהפוליטיקה והחזות הנייטרלית רק משמשת בעוכרינו - שאם היינו בעלי חופש פעולה גדול יותר, היינו מסוגלים להתערב עוד לפני שהכל התפרק" היא לא מצליחה לזהות את דעתו, והיא מכירה אותו טוב מספיק שהוא מסתיר אותה בכוונה. הוא מתכונן לשאול שאלה.

"לאיזה כיוון היית פונה בנעלי האבירים, אילידיה?"

 

[המגדל הבודד]

ספוילר: שירו-סנשאי

שירו קופא לרגע, ואז מחבק בחום את העוצר. כשהשניים מתנתקים זולגת מעינו דמעה, מבטאת יותר משיוכל לומר במילים.
"אני אזכור, בשם כבודי. בשם אהוביי, אני לא אעז לשכוח" הוא אומר לפני שהשניים נפרדים.

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה משחררת אנחה. "אני לא יודעת מה העניין עם אנשים מבוגרים ולהתחרט על טעויות העבר. בילית את עשרות השנים מאז הטעות ההיא בניסיון לתקן אותה, קראת לדנקן בזמן להגן על הממלכה מנחשול, עמדת שנים במועצה ונלחמת בשחיתות הפוליטית, והיית כאן ברגעים החשובים ביותר. העובדה שנתת לי את עורקי האדמה היא מה שאיפשר לחסום את אם האפלה בצורה אפילו יותר חזקה ממה שהיה לפני כן" היא אומרת בקול גוער, כועס על היירוזאוג שהוא מתמקד רק בטעויות, רק במחיר הכבד. בלעדיו, הכול היה נורא הרבה יותר, והוא צריך לדעת זאת.

לאחר מכן, היא נעה בכיסא שלה, חושבת על הדבר שהוא אמר. "אתה לא צריך להתעניין במה שהאנשים אומרים, לא אחרי כל מה שעשית" היא נשמעת כאילו היא הולכת להתנגד לפרישה, אבל הקול שלה מעט מובס בנושא הזה. היא מבינה שאין להיירוזאוג ברירה, שהוא יפרוש.

"המעמקים... לא יישארו סדר העדיפויות של הממלכה, לא כעת כשהאיום של נחשול הוסר. הממלכה צריכה להשתקם, ובמקביל, היא גם זקוקה להגנות נוספות. אימפריית הדרקון, בני הענקים, ושאר המזימות של סא-אאגה... התפקיד שלנו חייב להשתנות, אם המסדר יישאר."

היא שותקת במחשבה עמוקה לפני שהיא ממשיכה. "אם נעבור זאת... הממלכה תישאר בלעדיך ובלי דנקן במועצה. היחידה שחשבה על תוכנית שתאפשר לממלכה לקבל הגנה תמידית נגד האימפריה הייתה בת'אני, עם התוכנית שלה לברית הגנה צפונית, והיא לא טעתה. אבירי המעמקים... יכולים להתמקד בזה. בלקשור את הצפון יחדיו ולהגן עליו. סא-אאגה ניסה להפריד אותנו, אבירי המעמקים יכולים לנסות לחבר מחדש, ולהילחם באיומים שנותרו. אולי יום אחד אפילו נוזמן לוילאס, או לגבעות המגורשים..." היא פעם נוספת משתתקת.

"...אבל זה יוכל לקרות רק אם אני, או מישהו מחבריי, ניקח פיקוד על האבירים. ואני לא חושבת שאף אחד מהם יתקבל, כי אני היחידה שהייתה אבירת מעמקים גם לפני..." יש תשישות מסוימת בקול שלה, אבל היא מסתכלת על היירוזאוג, תוהה אם הוא תיכנן זאת מההתחלה.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

"הדאגות באות עם הגיל" הוא מחייך בסלחנות, גבותיו העבותות שולחות מבט רך.

"אני מסכים" היירוזאוג אומר בפשטות.
"המסדר לא יכול לקפוא על שמריו. הדבר הראשון שאבירי המעמקים ביקשו לעשות הוא לשמור על ארוות' מהאיום הגדול ביותר עליה. בעבר זה היה המעמקים, אך כלום לא יוותר כשהיה. שות'-גוראג גורשה, לפחות לעת עתה, והמעמקים מוצפים. יהיה צורך להילחם במה שיעלה מעלה, אבל חיות המעמקים שנותרו לא יכולות להצדיק יותר פעילות שלמה של מסדר" הוא פורש את משנתו בקצרה.
"אבל זה לא משהו שאני או מישהו מהאבירים הוותיקים יודע לעשות. אנחנו יודעים להגן, להילחם, לפעול במאוחד. האבירים יזדקקו לראש יצירתי כדי להוציא אותם מהמעמקים. מוח מבריק שמסוגל להניח יסודות חדשים ולסייע למסדר כשהוא לומד את עצמו מחדש. וראש עם מוניטין טוב, לא פחות חשוב מכך" הוא מטעים. "ארוות' לא תשכח את סקווארי בקרוב, והצפון כולו שמע או עוד ישמע על מה שהיא עוללה כאן. צריך להוכיח לכולם שיש עוד על מי לסמוך" הוא מתקדם צעד ורואה את החששות בעיניה, עיניו מרגיעות.

"ותראי איך הכל הסתדר לו..." הגמד מחווה בראשו אליה, מחניק חיוך אותו כמעט ניתן לכנות כממזרי.
"אני לא חושב שאת חייבת לכבול את עצמך למסדר לעד אם אינך רוצה, אילידיה, אבל הוא יזדקק לך בימים הראשונים, לכל הפחות כיועצת אם לא כמפקדת החדשה שלו. המסדר יצטרך לצאת לדרך עצמאית חדשה, והוא זקוק למישהי שמבינה עצמאות מהי. זאת את".

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה מגלגלת את עיניה בחיוך "אתה לא צריך לקבל אותי חזרה בכזו קלות" היא אומרת לו, "אפילו שזה מעולם לא הרגיש נכון לעזוב" היא מודה שהיא פעלה בפזיזות בנושא הזה.

"אבירי הצפון. לא רק המעמקים, כי זה לא הספיק לנו" אומרת אילידיה וצוחקת בקול סרקסטי. "אם נצליח, אפשר לעשות פה באמת שינוי, אבל אני לא הולכת לתת לך לברוח כזה מהר" היא אומרת להיירוזאוג, וכעת מסתכלת עליו ישירות.

"אתה הסלע של אבירי המעמקים, וסלע בשבילי. ואם אני הולכת להיות המפקד הבאה" נראה שהיא החליטה על הפוזיציה "אני רוצה לדעת כל מה שנדרש" הקול שלה חזר להיות החלטי ונחוש. קצת כמו בתחילת המסע הזה, קצת כמו בתקופות שדברים היו פחות מסובכים. רק בגלל שהיא הוכיחה את עצמה כבר להיירוזאוג פעם אחת, לא אמר שהיא לא התכוונה לעשות זאת שוב.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

"אבירי הצפון" הוא מגלגל את השם על לשונו, ונראה שהוא נעים לאוזניו. "משימה עצומה, אך גם שם ראוי לא פחות מאבירי המעמקים. הלפיד יכול לסמל לא פחות את העברת המקל שתידרש מהקשישים שרגילים להילחם מתחת לקרקע" הוא מהנהן קלות, כמקבל את השם.
"אני לימינך, אילידיה. כך היה, וכך יהיה" הוא מתקרב ומושיט אליה את יד ימינו.
הוא תמיד התייחס אליה כשווה - שוות ערך ושווה במעמד - אבל עכשיו זה שונה. עכשיו זאת לא רק אחווה בין כלל האבירים, או אב חסר בנות ובת חסרת אב. עכשיו זאת לחיצת יד בין מפקד שנפרד לבין המפקדת הבאה, מי שתקבע איך עתיד המורשת של הבית שלו ייראה.

 

[העוג הברברי]

ספוילר: אילידיה

IN
אילידיה לחצה את ידו של היירוזאוג "אני שמחה לחזור אל האבירים", היא אמרה, מרגישה את משקל האחריות על כתפיה, מרגישה את המשמעות של לשאת את המשימה הזאת.
עליה לשרוד כעת. היא לא יכולה להשאיר את הדבר הזה מאחור, היא לא יכולה לאכזב את היירוזאוג.

"תודה היירוזאוג. על הכול" היא אומרת. בבירור היא רוצה להמשיך את המשפט, אבל יש כל כך הרבה דברים שהיא רוצה להודות לו, והיא בכנות לא בטוחה אפילו מאיפה להתחיל. אפילו המחשבה על כך גורמת למעט דמעות לעלות בעיניה, במיוחד עם המפקד העייף והמבוגר מולה.

 

[rui]

אילידיה -

ספוילר

הוא מחייך, לא עונה לרגע, ואז חש במשהו אחר באוויר.
״היא שרדה, אני חושב״ הוא חותך ישירות לעניין, רואה את השאלה על קצה לשונה של אילידיה. ״נורברט הגן עליה זמן קצר, אבל יקר, שמנע מסא-אאגה להוציא אותה להורג. לאחר מכן היא כבר דאגה לשחרר את עצמה. שמעתי שסקווארי חיפשה אותה בכל מקום, אז היא הסתתרה בקריאת-כתר ועבדה עם נורברט ועם אילוס דה-לה נפטיס זמן מה, עד שלבסוף הפסקנו לשמוע ממנה. אבל אני חושב שהיא פשוט ניצלה הזדמנות להגיע לוילאס ועשתה זאת. לנסות ולשכנע את הדוכס להתערב במקרה של פלישת האימפריה״ הוא מסביר בסבלנות, באיטיות, יודע שהדבר חשוב לאילידיה. ואז, אחרי המתנה קצרה, הוא ממשיך למשפט אחרון.

״היא דאגה לי מאוד בתקופת השבי. לכולנו, אך לי במיוחד. היא ידעה שאני עוד חשוב למישהי מיוחדת שם בחוץ״ הוא מחייך קלות, אך לא בשל הקשר ביניהם, אלא דווקא בשל המשמעות האחרת של הדברים.
״את יודעת, אילידיה, להיות מפקד המסדר לא דרש מעולם להישאר לבד. המקרה שלי היה מיוחד, עם הנסיכה אזמרלדה ועורקי האדמה. שברי לב שמעולם לא אספתי. אבל זה לא לפיד, לא קללה ולא חוב. לא משהו שצריך להוריש בכוח. נקודה למחשבה״.