האולם בו התכנסה משפחת דה־לה נפטיס היה הגדול ביותר בארמון המלכותי מלבד חדר הכס. אולם כעת, שום שליט לא היה יכול לטעון לבעלות עליו - לא כשהמשפחה כולה הייתה שם ומילאה אותו עד אפס מקום.
רצפת האבן המבריקה שיקפה את אורם של עשרות לפידים, והצללים שריצדו על הקירות הגבוהים נדמו כרוקדים לקצב של סיפור עתיק שנרקם מחדש. כתלים עבים קושטו בשטיחי קיר עתיקים בצבעי ירוק-ים וכחול־ערפל - הצבעים של סואולה. האלה נכחה כאן, כל אחד ואחת יודעים זאת. רוחה כאילו שרתה על המפגש המשפחתי הראשון זה דורות רבים. וכשהקטור פסע מבעד לדלתות העץ הכבדות, ברזל מחוזק וסמלי משפחתו חרוטים לאורכן, הוא הרגיש את זה מיד. את הדופק. את הנשימה של הבית. את משק כנפי ההיסטוריה עוטפת את כתפיו. הפעם, לא כחוליה בתוך שלשלת אלא כמי שמוביל אותה אל צומת גורלי.
המולה רכה פסקה לרגע כשהוא נכנס – לא מתוך הלם, אלא מתוך סנכרון. כאילו כולם הרגישו בדיוק באותו הרגע שהוא הגיע.
נדריה כבר עמדה שם, מסמר הערב, משוחחת ומתבדחת עם כולם, מרימה כוס לחיי יום הולדתו של אחד מנכדיו של דודנה השלישי. טירצ'יבלד ישב לא הרחק, משוחח בלהט עם גמד אפור שזקנו קלוע בשתי צמות עבות, ומדי פעם נופף בידיו לעבר לוח רישום נייד ומלא שרטוטים שהתעקש לסחוב לצידו.
אבל כל המבטים פנו מיד אל הדלתות, ועם כל צעד של הקטור – כל צעד מהדהד כמו תוף באולמות הלב – נפרשה סביבו משפחתו. הוא הבחין קודם בזדה מבוגרת, עורה האדום כהה מאוד ומטפחת בד סגולה עוטפת את שיערה, עומדת לצד סאטיר נמוך וחייכן, שלבש מעיל קטיפה ירוקה ומנופף באוזניו בהתרגשות, השניים משלימים פערים שנצברו זה זמן רב. בהמשך הבחין בגוליאת' ואורק – אחד מהם מחזיק בידו חרב רחבה עם תחריטו של ת'ארוק, והשני עונד מדליוני צדפים על צווארו. הם צחקו בקול רם, אך חדלו כשהקטור התקרב, מהנהנים אליו באותה הכרה שבטית עמוקה שאינה דורשת מילים. נער צעיר בן שמונה־עשרה עמד נבוך ליד גמדה חביבה – כנראה דודנית רחוקה, בעלת קו מותניים עבה ושריון עור מלוכלך במיוחד. הוא עצמו לבש מדים פשוטים אך נאים, וסימן החרב רקום בחזהו. פניו נבוכות, אך עיניו בערו: הנה הוא, ניצב מול מאיר הדרך. מול הדמות שבאגדה ובהווה כאחד.
בקצה האולם עמדה קבוצת אלפים – בגווני עור שונים, אבל כולם עוטים טוניקות לבנות שעל גביהן רקומים שורשים בצורת מבוך. אחת מהן הנהנה אל הקטור, פניה נוקשים אך מבטה מלא גאווה. לידם עמדו שני ננסים – האחד דיבר בהתלהבות על סוגי מתכות, והשני שתה שיכר מתוק מבקבוקון קטן. נראה שהתווכחו, אך עתה השתררה ביניהם שתיקה מכובדת.
ובתווך – המרכז, הלב, עמוד הדרך – עמד אילוס.
אביו נראה כאילו לא נגע בו הזמן. שערו הארוך מסורק אחורנית, שפמו משתרע בהוד והדר על שפתו העליונה, וחרבו חגורה למותניו, גלימתו הפתוחה מחווה עליה. עיניו - אותן עיניים בהירות שלימדו את הקטור את ההבדל בין צדק לנקמה - היו מלאות בגאווה שקטה. אף שפרש לפני שנים רבות, הוא עודנו נותר עמוד התווך הבלתי רשמי של הבית. הכל נשאו אליו ואל חוסנו את עיניהם.
הקטור ידע שהוא מאיר הדרך, האחד שיוביל את הבית ברגע ההיסטורי שעומד לפניו. אבל זה היה טוב לעמוד לצד בני משפחתו, לצד טירצ'יבלד, ונדריה ואביו, בעודו עושה זאת.
הקטור עמד רגע בשער האולם, עיניו נודדות. זה לא היה רושם של אדם שמביט סביבו כדי להבין היכן יתחיל. זו הייתה תפילה שקטה, זיכרון חבוי. כל אחד ואחת מהם נראו שונים – גזעים שונים, דמויות שונות, עבר שונה – אך כולם עמדו כאן, מוכנים לשמוע. מוכנים לקרוא. מוכנים להילחם, פעם אחת אחרונה, בשם השליחות.
משפחת דה־לה נפטיס.
בשקט ששרר לאחר כניסתו של הקטור, כשעיניהם של בני הבית עוד נחות עליו, אילוס פסע קדימה. הוא עמד בין הקטור למשפחה, פניו אליהם. מבטו נע בין ההורים והאחים, הנכדות והדודים, האחיינים והדודניות. בין בני משפחה שהזמן והעולם הפריד ביניהם - אך השליחות והקטור השיבו.
"בני ובנות דה־לה נפטיס," קולו היה כנהר ישן, רחב ומעמיק, זורם לאט, אך נושא כוח בל ייאמר. "שנים רבות חלפו מאז התכנסנו כך – לא מפני שנשכחה דרכנו, כי אם מפני שכל אחד מאיתנו שמר עליה בנפרד. כעמוד, כמאחז, כאור דקיק באופק – איש בדרכו, ואישה בשליחותה. בחרבות שהונפו, בשבועות שנשמרו, באהבות שהוקדשו – עמדנו נאמנים לברית שנכרתה עת נולד שחר הבית שלנו, ליד מימיו העתיקים של המעיין המקודש".
הוא לקח נשימה קלה, עיניו חגות באולם.
“אך יש רגעים שבהם ההיסטוריה דורשת מאיתנו לעצור. להניח את החרב, את הכף, את הספר – ולהביט זה בזה. רגעים שבהם אנו נדרשים לזכור שלא נולדנו נפרדים, אלא שייכים. לא רק לשליחות. לא רק לסואולה. אלא זה לזה” אילוס הסתובב, והביט בבנו.
"הנה עומד לפניכם הקטור, בני בכורי, מאיר הדרך מטעם הבית ובלב שלם. את הנטל לא ביקש, אך נשאו באמונה; את הדרכים לא בחר, אך סללן בצעדו. איש צללים ואור, אשר חיפש אמת במקום בו רבים בחרו בעיוורון. והוא לא פסע לבדו - לא. הוא נתן את לבו לאחרים, ובזכות כך נתנו האחרים לו את ליבם. כך נוהג מי שמוביל לא משום שנבחר - אלא משום שלא היה אחר שיכול. כך נוהג מנהיג".
הוא פנה שוב אל המשפחה.
“אני מודה לכל אחד ואחת מכם על ששמעתם את קריאתי. כולכם באתם - מכל קצוות הארץ, גזעים, עמים, שבטים, מסורות, אגדות. כולכם עזבתם בית, עבודה, חלום, כדי להיענות לקריאה. אתם הייתם הלב הפועם של ארוות' בעת מצוקתה. אך עתה אין זה עניינה של ממלכה בלבד - אלא עניינה של משפחה. של אמת. של אמונה. ורק אדם אחד יכול לדבר בשם השליחות, בשם סואולה, בשם השליחות שניתנה לנו במעמד הברית" הוא משתתק לרגע. ברית האגם"
"יודע אני כי איננו חבים נאמנות לממלכה אחת, שלא נקשרנו לשום מקום אחד במיוחד. יודע אני גם כי נשמעו קולות שונים, כאלו שחושבים שעלינו לשנות דרך זו. אני חושב שהגיעה העת לשמוע את הקטור, שנושא מילים מסואולה עצמה. אמת זו תוכל, אולי, לתת בידינו את הכוחות לעצב מחדש את עתיד משפחתנו" הוא משתתק לרגע. "זה לא נאום של מפקד. לא של מצביא. זה קולו של בן למשפחה הזאת. קולו של מי שמבקש - פעם אחת אחרונה - שנצעד יחד".
ואז, אילוס נעמד לצידו של הקטור, ובתנועה פשוטה אך מהדהדת הניח את ידו על כתפו, ואמר בקול שקט, אך ברור: “הבמה שלך, בני".
ונדריה נעמדה לצידו בשקט. טירצ'יבלד כבר התקרב אליהם, משלב ידיו מאחורי גבו. הקטור נשם עמוק, עיניו סוקרות את הדמויות שעמדו מולו. וכאשר פתח את פיו, לא היה צליל באולם – רק ההיסטוריה, שנושפת דרך מיתרי קולו, קוראת לביתו להתייצב.
