• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
"העולם לא רוצה לדעת, הוא רוצה לשכוח" טאק מביט באיבה בראש הכוהנים. "עדיף להרוג אותו כא- לא כאן, אבל בארוות'" הוא מתקן את עצמו. "מאשר לגרור את זה. או לבקש מאדמונד לזרוק אותו לצינוק הקטן ביותר ולסיים את העניין. בוילאס לא מעוניינים לשמוע על אדם שהפך אותם לפראיירים במשך שנים. אבל אני לא מתערב לך. הסכמנו על הקברן".
הוא שותק לאחר מכן, כאילו מופתע מעט מהשאלה של קאס.
"אני איתך עד הסוף" הוא אומר בפשטות, בלי הרבה דרמה. "השוגון הזה צריך משהו בצוואר שלו. בעדיפות לחנית".
 
"רואים ששהית במחציתו של אבא שלי" הוא כמעט מחייך, עיניו משועשעות.
"האיש הזה מזכיר לי את הקברן ואת תאודוריאן. גרוע יותר, אפילו. הוא צריך לשלם על מה שהוא עשה, וזה בלי קשר לסכנה שהוא מעמיד אותך ואת השאר בה. פשוט וקל".
 
קאס עוצם את עיניו. הוא איבד אנשים, והוא ראה אחרים עוברים את אותו דבר, מזכירים לו את הכאב שהוא חש בפעם הראשונה. הוא לא רוצה לחוות את הכאב הזה שוב, אבל האיזכור של קראנג מייצב אותו.
"זו הבחירה שלך." הוא מחייך, אם כי יש עצב בחיוך הזה. "אני שמח שהכרתי אותך."
 
שירו מביט במתרחש, עיניו משדרות כאב על מה שקרה לאושגה ולשוכני המעמקים, אבל הוא לא אומר דבר. אין לו את הזכות, הוא לא חש מעולם את הכאב של איזי ואנשיה. הוא רק ממלמל בשקט את ההייקו שחרט אז על חרבו, כשהתעורר מההלם ששרה בו לאחר בגידת הריבון.

"אאגה חייב להיעצר, אבל אנחנו לא יודעים לאיזו ארוות' אנחנו חוזרים. הייתי מעריך שלגיונות האימפריה יחכו על הגבולות, אם חלק מהם עוד לא נכנסו פנימה במסווה של 'כוחות לשמירה על הסדר'. נצטרך לטפל בריבון בזהירות, ולשים לב שלא להניח לממלכה להידרדר לכאוס ולהיחטף על ידי כוחות האימפריה" הוא מציין, קולו מתקשח.
"בת'אני, האם תוכלי להעביר את איזי קודם למעבדה, ואותנו לארמון? אסור שתאבד זמן ותלך להציל אותן בהקדם, אחרת אאגה עוד יתפתה לפגוע בביצים, רק בשביל להוריד מעצמו עוד 'איום' עתידי".
 
״אני עוד לא שולטת במישור הזה מספיק כדי להעביר אתכם למקומות ספציפיים, ואני גם לא בטוחה שאוכל לעשות זאת בעתיד. המישור הזה והכוחות של השולטת בו ישתנו, אני חושבת״.
״את לא זהה לפמיניה והיא לא לך״ מסכים מאוריציו. ״המישור ישתנה גם כן״.
בת׳אני מהנהנת בהסכמה, מביטה בשירו. ״אני יכולה להשתמש רק בנקודה שאמא עוד הותירה בה חלק מכוחה הישן, העץ בגן הקיסר. או הנקודה בניס-פרדי אליה היא הביאה אתכם, שבה אשתמש עבור הטרוגלודיטים״.
״הביצים נמצאות במעבדה של אודסיה. לא הייתי קוראת לזה מקום חסר הגנה, אפילו עבור סא-אאגה״ מנסה לילוואנה להרגיע. ״אפשר להגיע לשם לפניו. אני משוכנעת בזה״.
 
בת'אני לוקחת נשימה עמוקה, עומדת על שפת המעיין. מסביבה, המישור עוד מרגיש חדש – לא מוכר ולא יציב. הקסם שזורם דרכה דומה לנהר שטרם התעצב במלואו, שורשים שנשלחים לאדמה אך עדיין לא אוחזים בה באמת. היא עוצמת עיניים, אצבעותיה נוגעות ברכות במים שמתחתיה. התחושה זרה, אבל לא עוינת. המישור לא מתנגד לה, רק מהסס, כאילו בוחן את גבירתו החדשה.
האוויר סביב מתחיל לשנות צבע, ניצוצות קטנים של אור ורוד זורמים מתחת לפני השטח, מחלחלים באדמה, יוצרים מעגל של סימנים עדינים. הקסם סביבה רך – כמעט מתבייש – אך הוא נמשך הלאה, מגיב לקריאתה. מתוך הקרקע מתפשטים קווי אור שמתפתחים לצורה של עץ גדול, ענפיו מטפסים מעלה, כאילו מנסים לגעת בשמיים. היא נושמת עמוק יותר, מרגישה את הכוח מתגבר, ואט-אט האוויר שלצידה הופך לקרח מלוטש, שקוף ורוטט. דרך החלון הזה, המראה משתנה – גן מלכותי, רחב ומלא צבעים, נחשף. עצים נשגבים, פרחים זוהרים, וסביבה שמרגישה כמו חלום רחוק.

ארוות'. אחרי זמן קצר שמרגיש נצח נצחים.

השער נפתח. בת'אני פוקחת עיניים, מביטה ביצירה שלה. לרגע קל היא מרשה לעצמה חיוך קטן, לא של שמחה גמורה, אלא של הבנה שהצליחה. הם חולפים על פניה, מתקדמים אל שפת השער. וירניק נושא את פמיניה בידיו, טאק מסייע לו להניח אותה בצורה מכובדת ועדינה ביניהן. הם פצועים, אך לא שבורים. רחוק מכך.
האחרונה שעוברת לצידה היא לילוואנה. האלפית מביטה בה רגע ארוך. שתיהן שותקות, שתיהן יודעות שהרגע הזה היה חייב להגיע.

הפעם הילדה היא זו שאוספת את אחותה הגדולה לחיבוק.
"אנחנו ניפגש, ליל. אני מבטיחה לך".
"אני יודעת" האלפית עונה בשקט נחרץ. אף אחת מהן לא בוכה.
"לזכות בך שוב, גם אם לכמה רגעים, היה אחד מהחסדים הכי גדולים שהעולם עשה איתי. אני לא יודעת איך להביע זאת במילים יפות מאלו, אך זה מה שאני מרגישה".
"לפגוש אותך שוב היה כמו למצוא את עצמי מחדש" משתפת הילדה. "לפני כן... זה הרגיש כאילו קווי המתאר שלי נמחקו. כאילו מישהו שפך מים על הציור שלי והשאיר רק כתמים חסרי צורה. איתך הצלחתי לשרטט אותם מחדש".
לילוואנה שוב פעם נותרת דוממת מולה, מנידה קלות בראשה, ונושקת ארוכות למצחה הקטן.
"תמיד היית חכמה מכולנו".

שליחי המועצה שולחים את מבטיהם האחרונים לעבר בני סלוק. הם עומדים במעגלים, מארגנים את המעטים שנותרו למסע הבא לעבר ניס-פרדי. איזי עומדת לצד החבורה, פניה כאילו סותתו באבן. היא רוצה להיות שם: להדריך אותם בבלבול; לנחם אותם גם כשלא ברור איך; להנהיג. ובמקום זאת, היא עוזבת אותם, גם אם זאת למטרה הראויה ביותר שאפשר לחשוב עליה. היא לא אומרת מילה מכך, אך מאז ומעולם היה קל לקרוא את רגשות השאמאנית.

וכשהם עוברים בשער, הפעם לא בעילפון או באפיסות כוחות, העולם סביב מתחיל להתערבל בשנית. ובטרם המשיכות וההיפוכים מתחילים, כל שהם רואים הוא את בת'אני מסתובבת כשהיא חושבת שהם כבר נעלמו מעין. לשבריר השנייה הם רואים אותה שולחת את עיניה לא אליהם או אל הטרוגלודיטים, אלא לנקודה אחרת. למקום בו עמד האביר האמיץ.
היא זוכרת. גם היא איבדה מישהו היום.

ואז כל הצבעים שוטפים אותם ונושאים אותם הרחק אל ארוות', אל גן המלך, אל המקום בו כמעט קיפדו את חייהם בפעם האחרונה.

גן המלך נחשף לעיניהם באחת כשהם יוצאים מהשער, אך הוא שונה כעת. עץ האלה נחצב לשניים על ידי ברק אדיר, פסלי השיש היפים נהרסו, הפרחים שבעבר עיטרו את הגן נעקרו באחת. האדמה מלאה בסדקים מהרגע בו היירוזאוג הנחית את הפטיש עליה בעוצמה, סדקים שגם קרעו את האגם העדין בלב המעיין. דגי הזהב ששכנו שם כבר נעלמו מעין, ובוודאי לא שרדו את אירועי ההפיכה.
ושם, בלב ההרס, פועם אור ורוד עדין שמטפס במעלה העץ כמו אבוקה מרקדת. הוא בוקע תחילה מתוך הסדקים הרבים בו, ושולח עוד ועוד קווים של זוהר המתפשטים דרך הגזע ומאירים את הגן ההרוס על כל חלקיו. האור ממשיך עוד ועוד, עוצמתו גוברת ככל שהוא מטפס מעלה, עד שהוא פורץ מקודקודו של העץ כמו להבה בוערת. קרן עוצמתית מרקיעה לבסוף אל השמיים, חותכת את העננים בעוז, קוראת למרחקים, מתגברת מרגע לרגע.
אין ספק שניתן לראות את עמוד האור כעת מקילומטרים רבים, עשרות ואולי אף מאות. אור ורוד, טהור ונשגב.

"זה חושף אותנו" נישידי אומרת, מישירה מבט אל השמיים שמעל. האור עוצמתי, אך לא מסנוור אותה ואחרים. הוא מזמין להביט בו, לשאוב כוחות. אכן, קווי הזוהר נראים כמו אות אזהרה לארוות' כולה – הבהוב ורוד המזהיר על כניסתם.
"יותר מכך. הוא מצהיר עלינו. עליכם" אומר אדמונד, נושם עמוקות. "האור הזה... זה לא רק בשבילם. זה גם בשבילנו, בשביל כולם. הוא מספר לעולם על משהו חדש שמתרחש כאן, משהו שלא ניתן להתעלם ממנו".
גן המלך, על כל חורבותיו, עומד כעת כמרכזו של רגע שיכול לשנות הכול.

השביל המרכזי פתוח לפניהם, אך אין להם זמן רב להרהורים. רחש צעדים נשמע מהצדדים, והם יודעים מיד שאינם לבד. דמות יוצאת מקרב ההיכל הגדול, נכנסת בהיסוס אל גן המלך.

לורד נורברט ריינן.
הוא נראה כאילו עבר שבעת מדורי גיהנום. זקנו אפור וקצר, עורו חרוץ בקמטים עמוקים, ומבטו כאילו נשחק מרוב ימים של דאגה ולילות נטולי שינה. גלימת אצולה פשוטה ומוכתמת תלויה על כתפיו, אך גופו מתוח, ונראה שבכל צעד הוא אוסף את שארית כוחותיו כדי לשמור על ארשת מכובדת. הוא מביט בהם בדממה, כלא מאמין, ובעיניו כמעט ועולות דמעות.

אך בטרם הוא מספיק לדבר, קולות רגליים נשמעים מכל עבר. שומרים חמושים פורצים אל הגן, נעים במהירות, בשריונות מבהיקים ובכידונים מורמים. בראשם מופיע אלף מבוגר, לבוש בשריון קל, קסדת עור מקיפה את ראשו. הברון דילמיר. חרב ארוכה תלויה על ירכו, וקשת קלה נתונה על גבו. סימני קרב טרי בולטים על זרועו ועל חזהו, והבעת פניו מסגירה עייפות עמוקה.
השומרים נעצרים מסביבם, יוצרים מעגל, והמתח באוויר מורגש. עיניו של דילמיר מתמקדות תחילה בהקטור, לאחר מכן בקאס, ואז בכל האחרים. ידו נשלחת אוטומטית אל חרבו, אך היא נותרת בנדנה. גם הוא יודע שהרגע הזה שונה. השומרים מביטים זה בזה, תוהים אם זהו רגע למתקפה או משהו אחר. הרגע הזה, נדמה, תלוי על חוט דק שבין תקווה לחשש.

דילמיר, שעד כה עמד מתוח ודרוך, מתכופף לפתע. תחילה ברכו נוגעת באדמה, ולאחר מכן הוא כורע לגמרי, ראשו מורכן.
"ארוות' מקבלת בברכה את הוד מעלתו ואת המועצה. אני נכנע ומתחנן לחנינה".
השומרים מביטים בו בתדהמה, אך אחד-אחד מתחילים לכרוע גם הם. רק לורד נורברט נותר עומד, מבטו כבד אך מלא הבנה. הוא מרים יד, והדממה בגן הופכת מוחלטת.

"חנינה לכולם, וגם אנו מבקשים אחת" אומר אדמונד, פוסע קדימה, גבו זקוף. לוקרשיוס ואנאבל מתכוונים להתקדם עמו תחילה, אך אנאבל עוצרת את שניהם, והעוצר לשעבר מהנהן.
הם לא יכולים להחזיק את ידו לתמיד. זה הרגע שלו.

"גורל הממלכה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. המועצה הכזיבה את אנשיה, כמו גם משפחת המלוכה. ולכן, גם אני נכנע. אני נכנע לא כאויב, אלא כמי שמבקש להצטרף אליכם במסע הזה" הוא מתקרב אל דילמיר, ואף שהוריו מתוחים, הם נותרים במקומם.
אדמונד כורע ברך לצידו, מביט ביד ימינו לשעבר של ריבון הברק.
"זה הרגע בו אנחנו מתחילים לבנות את העתיד שלנו מחדש. זוהי קריאתנו, ואנו נתעלה לגודל השעה" הוא נותן יד לדילמיר, שמביט בו בהלם עמוק, נוטל אותה וקם.

"הסיפור של ארוות' גדול משש סיעות שנלחמות זו בזו על כתר רקוב. הוא סיפור של אנשים טובים, חברים ובני משפחה, שמוצאים את כוחם באחדותם. הוא סיפור של הוכחה שגם בלב החורבות ניתן להצמיח משהו חדש. הוא סיפור של חירות, של אחווה, ושל רצון לחיות חיים טובים ושלווים. הוא סיפור של תקווה שנלחמת כדי להישאר".

דממה, ולאחר מכן הנהונים כבדים. אין מחיאות כפיים, כי אם תחושה של אחדות גורל. וזה אולי אף טוב יותר.
"דיברת כמו מלך אמיתי, הוד מעלתך. כולנו לפקודתך" אומר נורברט, מדבר לראשונה. קולו יגע גם כן, יבש וסדוק, אך הוא עודנו עומד.
"הריבון נעל עצמו במגדל הברק. וביממה האחרונה, מלבד הגעתכם, חלו תמורות אחרות" הוא מביט אחורה, נוטל נשימה עמוקה. "אויבי הכתר טופלו כעת. סקווארי הובסה, ועמה גם אחרוני אנשיו של הריבון בקריאת-כתר. העיר שלך-"
"שלנו" מתקן אדמונד.
"שלנו" מחייך עתה לראשונה נורברט, מהנהן אליו. "וכולנו זקוקים למנוחה. האנשים ראו את האור שהפצת. שמועות יחלו, תחילה מהוססות ולאחר מכן בפומבי. האנשים ידרשו תשובות. הם לא זכו לכאלה כבר שלושה חודשים ארוכים".
"היה זה סתיו ארוך" דילמיר עוצם את עיניו לרגע, כאילו מתקשה בעצמו להאמין. "וגם הניצחון שהשגנו היום, בוצע תודות לגיבורים שסיפורם עוד יסופר. אך הסיפור האמיתי לא ייגמר עד שלא נקצוץ את ראש הנחש".

"השגריר סא-אאגה הוא האויב האמיתי כאן, לא דנקן" אומר אדמונד. "האימפריה - הוא - הם שהביאו עלינו את שורת האסונות שפקדה את הממלכה הזאת עוד מהימים בהם הייתי בן מספר חודשים. הוא האחד שעלינו להביס".
"הדיווחים האחרונים מצביעים על כך שהשגריר נמצא יחד עם הריבון במגדל הברק. יש להם עוד חבר נאמנים - שכירי חרב, בעיקר, אך גם אנשים אחרים, נואשים לא פחות. אנשים שהחליטו להישאר לצידם..." הוא מהסס לרגע.
"במקום לשוב אל מי שהם ראו כמייצג המועצה" משלים אותו אדמונד, מבין. "אנחנו ננסה לזכות בהם בחזרה. זה המעט שאנו חייבים להם".
"אכן, יהיה צורך לדבר על כך בהמשך. הדבר קשור בשגרירה הוילאסית" הוא אומר, אך טרם מעלה את הנושא במלואו.
"דנקן, בכל מקרה, חייב להיעצר. סא-אאגה מתכנן טקס-" מתחיל אדמונד, עד שנורברט מהנהן אליו.
"פרופסור טירצ'יבלד תדרך את כולנו כבר. אנחנו מבינים מה האימפריה מתכננת לעשות. בכל מקרה הריבון חייב להיבלם, לא ניתן לקבל מצב ובו שני מלכים טוענים לכתר אחד. הממלכה זקוקה לסדר, אחרי תריסר שנות מאבק. וסדר מגיע עם מנהיג אחד בקודקוד".
"הצבא יתארגן. גם האנשים" אומר דילמיר. "נוכל לעשות זאת בתוך מספר ימים".
 
"מספיק זמן כדי שנלך אל המגדל של האחווה המאגית." קאס אומר, מביט באדמונד. הוא לא בטוח אם הוא יכול להשאיר אותו לבד כרגע, והוא לא סומך על דילמיר הזה.
"אתם תצטרכו אותי במגדל?" הוא לוחש לאילידיה, מושך אותה מעט למטה עם יד על הכתף.
 
שירו-סנשאי מביט בחיילים המקיפים אותם, עמידתו המתוחה נרגעת לאחר שדילמיר ואנשיו מבקשים חנינה.
"נוכל לעזור לכם לארגן את הצבא ואת הגנות העיר בהמשך, אבל לורד נורברט צודק. קודם כל עלינו לסיים את מאבק הירושה הזה, או שהממלכה תיקלע למלחמת אזרחים בלתי נגמרת. כולנו יודעים מה קורה בנסיכות" הוא אומר בעודו מביט באדמונד.
לוקרשיוס חינך אותו היטב. הילד יהיה מנהיג ראוי לעמו הוא חושב, ומחייך קלות לעצמו.
 
IN
אילידיה נושמת מחדש את האוויר של הגן. גם בהרס שלו, יש רוגע בגן הזה, משהו שסאולד השאירה אחריה בדרך מסוימת. היא מקווה שיום יבוא והמקום הזה ישוקם בחזרה למצבו המקורי, היא לא בטוחה אפילו מאיפה הרגש הזה מגיע.

"אני מאמינה שנוכל להתגבר על המגדל" חצי האלפית לוחשת לקאס "אבל אני חוששת מהמהלך הבא של השגריר. הטקטיקה שלו היא הפרד ומשול, אם תיתפס לבדך על ידו, הוא יוכל להטות את הכף בקלות רבה" היא מבטאת את חששותיה.
 
עריכה אחרונה:
"אני לא אהיה לבד." קאס מחייך ומטה את ראשו לעבר זל, שמנצלת את העץ דרכו עברו כעמוד גירוד, "אבל נראה שגם הקטור יהיה בארמון."
הוא מביט לעבר שירו ונישידי, "אבל אולי עדיף שדמי הדרקון ילכו איתך למגדל. אני מקווה שנישידי הצליחה להשתחרר מהכבלים של רב המרגלים המזויף, אבל אני עדיין חושש שזו הייתה התנגדות רגעית וזהו." הוא לוחש.
 
IN
"אני סומכת על שיקול דעתו של שירו" לוחשת אילידיה חזרה.
"אם תרצו למהר למצודה האפורה, אצטרף אחריכם מיד אחר המעבדה, אבל תהיו זהירים. ההחלטה אם להתפצל היא עליכם, אבל אני לא בטוחה שנכון שנעמיד את עצמנו בסיכון הזה, גם אם העיר שוחררה" היא מסתכלת על האחרים להחלטתם.
 
עריכה אחרונה:
"אין לי בעיה ללכת למגדל, אך אני לא בטוח שהתפצלות היא רעיון חכם. אנחנו לא יודעים מה אאגה מתכנן, ויכול להיות שיש לו כוחות עלית שמסוגלים לפגוע בכל אחד מאיתנו בנפרד" אומר שירו.
 
"אתה באמת חושב שאנחנו האנשים החשובים כאן?" קאס שואל, מחווה אל משפחת המלוכה. "אנחנו המיומנים יותר, בהחלט. אבל אם אאגה ישלח כוחות עלית, המטרה הראשונה שלו תהיה אלו שיהיה הכי יעיל לחסל."
 
IN
אילידיה מהנהנת לדבריו של שירו, "אנחנו הגורמים שיכולים לסכל את תוכניותיו, בלעדינו לארוות' לא עומד סיכוי רב" היא אומרת את האמת המרה.

"בואו ונתקדם אל המעבדה של אחותי בהקדם" היא אומרת, מוכנה ללכת עם מי שיתלווה אליה. כשהיא מזכירה את אחותה, פניה מתקדרות מעט, אבל לכרגע היא עוד לא אומרת על זה דבר. זה לא הזמן לכך.
 
הקטור -

מאוריציו מתלווה לצידו של האביר, וגם ונדריה מתקרבת וממשיכה איתם, רוצה לראות מה קרה עם דודם. השומרים מביטים בשלושה בחשדנות מסוימת כשהם עוברים ביניהם, אך הקטור מבחין שהחשדנות מתחלפת מהר מאוד בשמץ של תקווה מהוססת. ונדריה שואלת ללא היסוס את אחד מהם היכן טירצ'יבלד נמצא, ואחרי תיאור קצר, האיש מהנהן.
"הוא בחדר שהוקצב לו עוד בטרם... חזר הנסיך" הוא מהסס לרגע, לא בטוח איך לכנות את ההפיכה להפיכה, אבל מתפשר על כך לבסוף. "אני יכול להראות לכם איפ-"
"מסתדרים" קוטעת אותו ונדריה, והשלושה ממשיכים בצעד מהיר בכיוון הכללי אליו הכווין אותם האיש. לבסוף, הם מגיעים אל החדר שהקציבה לו אילידיה בזמנה מעט לפני ההפיכה של הריבון.

קל לשמוע את המלמולים מבפנים.
מאוריציו פותח את הדלת - באופן די מדהים, בלא שאפילו נקש - ונכנס ראשון אל החדר.

החדר היה מואר באורן של מנורות שמן ישנות, שהטילו צללים רכים על ערימות של ספרים וקלפים פרושים. ובמרכז, ישוב ליד שולחן עמוס בניירות, היה טירצ'יבלד דה-לה נפטיס.
הוא הרים את מבטו באחת, ובעיניו היה המבט של אדם שעבר דבר או שניים, אבל עדיין הצליח לראות דרכם. הקמטים סביב עיניו נראו עמוקים יותר, ושערו, שתמיד היה מעט פרוע, נראה כך אף יותר. למרות העייפות שהייתה נסוכה על פניו, החיוך שהתפשט על שפתיו לא היה עייף כלל.
״מאוריציו?״ קולו נשמע צרוד במקצת, כאילו לא השתמש בו זמן רב. ״ובכן, אני מוכרח להודות, לא ציפיתי שתפרוץ פנימה כך, נערי״ הוא העיף מבט בבגדיו המקומטים מעט, ואז במבט המתוח של השלושה. ״אם באתם לברר אם אני חי, התשובה חיובית. נבדק ואומת״.
ונדריה לא חיכתה להזמנה ונכנסה מיד אחריו. ״איש זקן ומטורלל״ קולה היה רך, אבל עיניה סרקו אותו במהירות, בוחנות כל פרט. ״אתה נראה כאילו לא ישנת שבוע״.
״אני רואה שעדיין יש לך כישרון להצהרות ברורות מאליהן״, הוא חייך אליה בחום, אבל כשניסה להרים את הכוס שלצידו, ידו רעדה מעט. ״ובכן, למדתי בדרך הקשה שכאשר הוד שוגוניותו מתעקש לנהל שיחה אינטלקטואלית, אין לו הרבה עניין בכך שאתה צריך הפסקות לשינה, מזון, או, איך נקרא לזה? שפיות״ הוא העביר יד בשיערו, צוחק קלות – אבל זה היה צחוק יבש שנמשך שנייה אחת יותר מדי. הומור שמתחבאת בתוכו יותר מדי אמת מכדי להיות מצחיק.

מאוריציו, שעד עכשיו עמד במקומו כמו אדם שנאבק בעצמו, עשה צעד קדימה. ואז עוד אחד. ואז, פשוט כרע על ברכיו לפני שולחנו של האיש הזקן, מביט בו במבט שכולו מלא ברגש שלא נדרש לו תיווך של מילים. ״פרופסור״ הוא לחש, ובקושי הצליח לשמור על קולו יציב.
״נו, באמת״ טירצ׳יבלד נאנח, אבל עיניו זהרו בחום. ״אני לא מת, מאוריציו. מותש, אך בהחלט לא מת״ הוא הושיט יד מעל השולחן וטפח על זרועו של הצעיר, ואז אפשר למאוריציו למשוך אותו לחיבוק. ונדריה והקטור הצטרפו בשקט, ולרגע - רגע ארוך, אך עדיין קצר מדי - המשפחה הקטנה שלהם התאחדה.
הקטור מביט בונדריה לרגע ארוך, בשעה שמאוריציו עדיין אסוף בידיו של טירצ'יבלד הזקן. בני הדודים חולקים את אותה מחשבה, כפי שקרה פעמים רבות בילדותם.
הוא נראה גרוע.

זה כאילו שניהם רוצים לשאול אם הוא בסדר. באמת בסדר. להגיד לו שהם שמחים לראות אותו שוב, וששניהם מצטערים שזה לקח כל כך הרבה זמן להגיע הנה. יותר מדי זמן. אבל המילים לא יצאו. במקום זאת, הם רק חולקים מבט שקט. ונדריה מהנהנת אל הקטור באיטיות, והאביר מכיר את המבט שנוצץ בעיניה.
נבעט להם בתחת. אבל עכשיו זה לא הזמן ליילל בבכי.

״ומעבר לכך, אני שמח לראות אתכם, באמת. גיליתם עוד משהו מעניין?״
״די והותר. איפה להתחיל?״ מאוריציו מביט מעלה, מתנשף בכבדות. ״אולי כדאי שאתה תהיה ראשון. במקרה שלנו, זה יהיה מורכב יותר״.
״מתיש״ הוא עונה בכנות בוטה. ״דם דרקון שמבין לעומק איך להפעיל לחץ נפשי הוא לא יריב שניתן להקל בו ראש. הוא ניסה לפרק אותי. לא בכוח, אלא בעדינות מחושבת. לחשוף סדקים ולמתוח אותם עד שיתרחבו. אני לא אומר שהוא הצליח, אבל… כשאתה שבועות ארוכים בלי שינה מספקת, מוקף רק בקולו, בשאלותיו, במשחקים עדינים, בניסיונות לשבור אותי... גם מוח מחונן עשוי להישחק״ הוא מחייך תחילה חיוך עצוב, אך הוא משתנה לחיוך ממזרי.
״לא נתתי לו דבר״.
״טוב מאוד״ ונדריה מהנהנת.
״איך דנקן אפשר זאת? אמרת שתהיה בטוח״ מאוריציו תובע.
״דנקן הגן עלי בהתחלה״ טירצ'יבלד מסביר, נושם עמוקות. ״אך ככל שעברו הימים, כך הוא החל מתנתק מהנעשה. הוא איבד אחיזה במה שקורה״.
״מה שקורה בממלכה, או מה שקורה במציאות?״ שואלת ונדריה, וטירצ'יבלד מצביע לעברה, כאומר שקלעה לשאלה הנכונה.
״איני יודע״.

״אז ברגע שהוא התנתק, סא-אאגה ניצל את ההזדמנות וניסה לגלות דרכך כמה שניתן על התיאוריה״ מהנהן מאוריציו, אצבעותיו רועדות בכעס אצור.
״ועליכם. איני יודע אם הוא סקרן או מודאג, אך הוא מתעניין בכל אחד מכם. בפרט בחברו של הקטור״.
״להקטור יש הרבה חברים, אבל ברור לנו למי אתה מתכוון״ ונדריה משלבת את ידיה.
הפרופסור העיף מבט נוסף בשלושתם, ואז נשען לאחור. משהו השתנה בהם. הוא ראה זאת מיד. לא היה צריך לחקור או לשאול. הקטור עמד זקוף יותר, כאילו משקל העבר כבר לא העיק עליו כמו פעם. ונדריה נראתה מפוכחת יותר, כמו מישהי שקיבלה החלטה שלמה, ולא רק קפצה לעוד הרפתקה. ומאוריציו... מאוריציו לא היה אותו נער מבולבל שהוא אסף מהרחובות של קריאת-כתר.
״כולכם השתניתם״, הוא אמר לפתע.
ונדריה קימטה את מצחה. ״ובכן, אתה יודע איך זה. מהפכות, קרבות לחיים ולמוות, הבנה שאתה כנראה קשור למשפחה עם סודות בני מאות שנים... דברים משנים אנשים״.
״אכן״, טירצ’יבלד השעין את מרפקיו על השולחן. ״אבל אני מזהה משהו אחר. אתם... שלמים יותר. כל אחד מכם היה חתיכה לא גמורה, ופתאום-״ הוא נוקש באצבעותיו, ומאוריציו נרתע לרגע.
״סלחו לי. הרגל נורא שאימצתי מסא-אאגה״.

אף אחד מהם לא ענה מיד.
לבסוף, ונדריה משכה בכתפיה. ״אולי. כנראה״. מאוריציו הנהן.
״ספרו לי, אם כך״ טירצ׳יבלד מביט לעבר מאוריציו. ״מה גיליתם?״

עוזר המחקר מספר את הכל, לא חוסך בדבר. זה לוקח כמה דקות טובות, אך טירצ'יבלד דומם בכל עת, גומע את המידע. הקטור מעז לחייך קלות. דודו במיטב כשהוא לומד דבר חדש.
״פלאי״ מסכם טירצ'יבלד כלא מאמין. ״שברתם ובניתם מחדש את חוקי היקום. נשגב״.
״מסוכן״ משיבה ונדריה. ״סא-אאגה ישתמש בכך נגדנו״.
״אכן״ מסכים טירצ'יבלד, מרצין באופן שונה מהרגיל. ״כוחו השכלי אדיר, והבנתו התיאורטית - חריפה עד מאוד. אם הוא למד את כל מה שאמרתם, ואם הוא יודע דברים משל עצמו - אני חושש שהוא עתיד להביא עלינו את הצבא ממש בימים הקרובים״.
״במה זה תלוי, אם כך?״
״בכוח רצונו של אדם אחד״ משיב טירצ'יבלד. ״בהתחשב במידע שלפנינו, המסקנה הלוגית היחידה היא שהרסיס טרם התגבש, כפי שציינתם בעצמכם במהלך ההסבר. אני מניח שהרסיס יתגבש כשדנקן יישבר סופית. זהו הרגע שסא-אאגה ממתין לו״.
״ומתי זה יקרה?״ דורשת ונדריה. ״אנחנו על זמן קצוב כאן״.
״לא לי התשובה״ טירצ'יבלד מחווה בראשו לעבר הקטור. ״אני הכרתי את האיש שהיה, לא את האיש שהוא עכשיו... ממש כמו היירוזאוג. אני חושש שרק שלושה אנשים מכירים את דנקן יותר טוב מכולם. עם אחת מהם הוא לא מסוגל לדבר. השני מרעיל את מוחו. השלישי עומד בפנינו״.

אילידיה ושירו -

איזי כמעט מזנקת ממקומה כשאילידיה מתחילה ללכת, מצטרפת מיד אל שירו-סנשאי שמתלווה אל חצי-האלפית. לילוואנה מגיעה גם היא, יודעת שהביקור הזה יגבה משהו מאילידיה. היא תהיה שם לסייע, כתמיד. להיות משענת עבור חרשית הקסם.
הארבעה החלו ללכת, יוצאים מן הארמון ללא התנגדות, חולפים בין מסדרונות ריקים ברובם ושומרים מהוססים שלא בטוחים כיצד להביט בהם.

הרחובות של קריאת-כתר היו ריקים, כאילו העיר עצמה עצרה את נשימתה.
שירו-סנשאי צעד קדימה, ידו מונחת ברפיון על נדן הקטאנה. הצעדים שלו, כמו של האחרים, הדהדו בין הבניינים הדוממים, משאירים אחריהם שובל של דממה. היה בזה משהו לא טבעי. במשך שלושה חודשים, הרחובות האלה היו תחת משטר צבאי, וכל תושב שנשאר ידע שאם הוא נראה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון - הוא עלול להיעלם.
אבל עכשיו משהו השתנה. לא בגלל ארבעתם, אלא בגלל מה שקרה לפני דקות ארוכות. האור הוורוד בשמיים, ניצב כמו עמוד אש שמיימי. כמו משואה. כמו הצהרה.

ובצדדים, לאט ובחשש, אנשים התחילו לצאת. הם הציצו מעבר לחלונות סגורים, פתחו דלתות לרווחה, ואפילו יצאו לרחוב, צעד אחר צעד, כאילו מנסים להבין אם זה באמת נגמר. חלקם נעצרו כשהבחינו באילידיה, בילוואנה, בשירו-סנשאי ובאיזי. הם לא קראו קריאות שמחה, הם לא מחאו כפיים, אך הייתה שם תקווה סמויה, הגם שהיה להם קשה לראות טרוגלודיטית הולכת בחופשי ברחובות.
הם פשוט בהו. בוחנים. מחפשים להבין מה נותר להם מהמאבק הזה.

ואז הם הגיעו לצריח.
הוא השתנה.

בעבר, המבנה הזה עמד כמו עמוד שדרה של ידע ישן, בודד ומבודד משאר העיר, מגדל אפור שתחתיו רק המכשפים שנשארו בעיר ידעו מה באמת מתחולל בפנים. כעת? הוא נראה כמו שריד למשהו שאמור היה לקרוס, אך מסרב לעשות זאת. האבן הייתה כהה יותר, ספוגה במה שנראה כמו עשן שהכתים את השכבות העליונות. דלתות הנחושת - אלה שהיו אמורות להיפתח מעצמן -נותרו סגורות, מעוקמות מעט בקצוותיהן. ומעל הדלתות, הכלבים התלת-ראשיים לא נראו כמו שומרים דרוכים, אלא כמו פסלים שבורים שעיניהם איבדו את הברק הקסום שלהן.

שירו-סנשאי נגע בדלת. לא קרה כלום.
"זה סימן טוב?" שאלה איזי, עוקפת אותו.
"תלוי" אמרה לילוואנה, מביטה למעלה.
היא הרימה את ידה. מגע קל הספיק - הדלתות נפתחו בחריקה איטית, מגלות את החושך שמעבר להן. בפנים, הצריח היה שקט מדי. הטרקלין, שהיה תמיד קר אך מסודר, נראה כמו גרסה חיוורת של עצמו. רהיטים כוסו באבק. הקירות, שגלים רכים של קסם זרמו בהם בעבר, נותרו קרים ומתים.

ואז הקסם הוביל אותם.

לא היה מג שיקבל את פניהם. לא הייתה אישה בגלימות כחולות שתנחה אותם במסדרונות. ובכל זאת, הדרך הייתה ברורה. הדלתות נפתחו לפניהם בלי מגע, מדרגות נגלו מתחת לרגליהם, והאוויר הדחוס התחלף לאיטו בניחוח עמום של דיו ישנה ואבן לחה. זה כמעט כאילו קסם הוביל אותם קדימה, אף שזה לא היה ברור לחלוטין. כוח שנותר, או חוש כיוון מפותח?
"היא השאירה את זה כך?" שאלה לילוואנה בשקט, כמעט לוחשת, פוחדת להפר את הדממה הכפויה שנפלה על המקום לאחר הממשל הצבאי של הריבון.

הכניסה למעבדה נותרה כשהייתה, וכל הגנה שהייתה שם - נעלמה כלא הייתה. אילידיה ציפתה לכך, מובילה ראשונה. המקום זיהה אותה, כאילו אודסיה ידעה שתגיע הנה.
אחותה תמיד הייתה חכמה.

המעבדה לא נראתה שונה במבט ראשון. השולחנות עדיין עמדו במקום. הספריות עדיין התמלאו בטקסטים, מסודרים על פי מסורות קסם. מבחנות מלאות בנוזלים צבעוניים ניצבו בשורה ישרה, בדיוק כפי שאודסיה השאירה אותן. אם היה בזה משהו מצמרר, זה לא היה עצם הסדר - זה היה התחושה שהכול כאן מחכה.
אבל משהו היה חסר. לא היה קל לשים על זה את האצבע, עד שאילידיה עברה ליד אחת השידות, ואז ליד עוד אחת.

היא לקחה משהו. דבר אחד, ואז שני דברים.
"מה?" איזי התקרבה. "משהו לא במקום?"
והתשובה? מורכבת. אילידיה העבירה את ידה במקום ריק במדף, האבק סביב העיד שמספר דברים הוזזו. אילידיה הכירה את אחותה. היא לא הייתה משאירה דברים שלא אמורים להיות כאן. ואם היא לקחה משהו, זה לא היה רנדומלי. אלו דברים שהיא ביקשה לשמור לעצמה, במסעה האחרון לעבר ניס-פרדי והמעבר. דברים שהיא ביקשה שהבא בתור לא ימצא.
"לא דברים הקשורים בידע" אומרת לילוואנה, מבינה את מחשבותיה של אילידיה. "דברים אחרים. אישיים יותר. אודסיה הייתה אדם פרטי מאוד. היא ידעה שהיא נפרדת מהמקום הזה, כפי שהוא נפרד ממנה. בין אם זה ספר, מכתב, ציור... אלו דברים שהיא רצתה עמה, בדרכה האחרונה".

אילידיה חייכה קלות, ואז סגרה את עיניה לרגע, רואה את אחותה בעיני רוחה. עומדת כאן, שוקדת, לומדת, חוקרת. רושמת באותיות מסודרות להפליא, ידיה חולפות מעל המבחנות בבחירה מחושבת. מתבוננת בדפים, כאילו היא מסוגלת לקרוא בהם את מה שאף אחד אחר לא רואה. אילידיה כמעט יכלה לשמוע את קולה - יבש, חד, ישיר, עם קורטוב של ציניות והתנשאות בלתי נסבלת. התנשאות של אדם שלא רק חושב שהוא חכם יותר ממך, אלא גם צודק.

היא מתגעגעת לזה. לכעס, ללהט, להתנצחות. וגם לרגעים אחרים, נדירים יותר.
כעת לא היה קול. הייתה רק דממה, וריקנות שגדלה בין השולחנות.

המעבדה נותרה כמעט זהה למה שהייתה, ובכל זאת, היא הרגישה מיותמת באופן שקשה להסביר. הקירות לא השתנו, הספרים נותרו מסודרים, הקלפים נערמו באותה דיוק מחושב, אבל זה לא היה אותו מקום. לא באמת. זה היה כמו מסגרת ריקה, כמו במה אחרי שהשחקן הראשי ירד ממנה ולא יחזור. המקום הזה לא היה רק שלה - הוא היה היא. עכשיו, כשהיא איננה, זה לא הרגיש כמו חדר עבודה חי שנועד לפעול וליצור. זה הרגיש כמו ארכיון. כמו זיכרון.

איזי הביטה מסביב בדממה, מחפשת את הביצים. היא לא זיהתה אותן, אך היא שותקת, נותנת לאילידיה להרגיש. להתגעגע. לכאוב.
עוד יבוא הרגע בו היא תבקש ממנה לעזור למצוא את הבנים האבודים של שבט סלוק. אבל לא עכשיו.

קאס -

החבורה מתפזרת ברובה, עד שנותרת משפחת המלוכה לצד קאס, טאק ונישידי. דמת הדרקון מזהה את המבט שקאס שולח לעבר נורברט, רואה שהם מעוניינים לדבר.
"אני אסתובב במקום. אני אוהבת לדעת איפה אני ממוקמת - פתחים ויציאות. לכל מקרה".
"אני איתך" טאק מעביר יד על גבו של קאס, מסמן לו שהוא לא הולך רחוק מדי, אבל מעניק לו את השקט לדבר עם מי שהוא צריך.
"אראה לכם את המקום" דילמיר מהנהן אליהם, והשלושה נעלמים במהירות בשעה שהשומרים מתפזרים ברובם.

"נורברט..." אנאבל מתקרבת אל הלורד הזקן, מהוססת קמעה.
"אל, בבקשה ממך, מלכתי" הוא מחייך אליה בעדינות, אך מדבר כעת בישירות של איש עסקים. "אני לא צריך לשמוע כמה אני אמיץ או יקר כי החזקתי כאן את המבצר שלושה חודשים. היה סיוט, עכשיו זה נגמר. הוד מעלתכם חזרו אלינו, ואני מקווה בקרוב לעשות לביתי".
"סיפורי הגבורה בימי הסתיו הזה לא ייעלמו להם מן העולם, נורברט. גם לא סיפורך" משיבה לו אנאבל, אך מקבלת את שהוא אומר וחוסכת את נאום התודה.
"אתם נראים טוב, בהתחשב בהכל" הוא מאפשר לעצמו להישען על אחד הקירות מאחורה, סדוק ככל שיהיה. "אני שמח. פיללנו לשלומכם בכל יום ויום שחלף".
 
הקטור שמח לראות את דודו חי, גם אם מצוער מלראות את מצבו. אם זאת, לפחות עכשיו, טרצ'יבלד קיבל חלק מהתשובות שהוא חיפש במהלך כל חייו.
"סא-אאגה לא טיפש. הוא מבין שאנחנו עוצרים את תוכניותיו. זה למה הוא פעל ישירות ודרך במעבר. הוא כבר פועל תחת הנחה שיש סיכוי שנצליח, ואנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים לסכל אותו. זו הדרך היחידה לגרום לדנקן להבין שיש תקווה. או לכל הפחות, למנוע ממנו להישבר.
אנחנו צריכים לקרוא למשפחה, בכל אופקיה ורוחביה. לזמן את משפחת דה לה נפטיס לקריאה אחת אחרונה לקרב. רק שבמקום קרב, נקרא להם לעזור פה, בארוות'. תרומה אחת אחרונה מאיתנו לעולם לפני שאנחנו שוכחים מהקווסט ומפסיקים להאיר את הדרך, אלא לסלול אותה בעצמנו.
אני מתכנן ללכת למצודה, לראות אם אוכל למצוא שם משהו שאולי יעזור לדנקן להבין שבתו עדיין בין החיים. אך כמו שאמרת דוד, מוחו מורעל. אני חושב שרק מגע החמלה שלנו יוכל להסיר אותו".
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top