בת'אני לוקחת נשימה עמוקה, עומדת על שפת המעיין. מסביבה, המישור עוד מרגיש חדש – לא מוכר ולא יציב. הקסם שזורם דרכה דומה לנהר שטרם התעצב במלואו, שורשים שנשלחים לאדמה אך עדיין לא אוחזים בה באמת. היא עוצמת עיניים, אצבעותיה נוגעות ברכות במים שמתחתיה. התחושה זרה, אבל לא עוינת. המישור לא מתנגד לה, רק מהסס, כאילו בוחן את גבירתו החדשה.
האוויר סביב מתחיל לשנות צבע, ניצוצות קטנים של אור ורוד זורמים מתחת לפני השטח, מחלחלים באדמה, יוצרים מעגל של סימנים עדינים. הקסם סביבה רך – כמעט מתבייש – אך הוא נמשך הלאה, מגיב לקריאתה. מתוך הקרקע מתפשטים קווי אור שמתפתחים לצורה של עץ גדול, ענפיו מטפסים מעלה, כאילו מנסים לגעת בשמיים. היא נושמת עמוק יותר, מרגישה את הכוח מתגבר, ואט-אט האוויר שלצידה הופך לקרח מלוטש, שקוף ורוטט. דרך החלון הזה, המראה משתנה – גן מלכותי, רחב ומלא צבעים, נחשף. עצים נשגבים, פרחים זוהרים, וסביבה שמרגישה כמו חלום רחוק.
ארוות'. אחרי זמן קצר שמרגיש נצח נצחים.
השער נפתח. בת'אני פוקחת עיניים, מביטה ביצירה שלה. לרגע קל היא מרשה לעצמה חיוך קטן, לא של שמחה גמורה, אלא של הבנה שהצליחה. הם חולפים על פניה, מתקדמים אל שפת השער. וירניק נושא את פמיניה בידיו, טאק מסייע לו להניח אותה בצורה מכובדת ועדינה ביניהן. הם פצועים, אך לא שבורים. רחוק מכך.
האחרונה שעוברת לצידה היא לילוואנה. האלפית מביטה בה רגע ארוך. שתיהן שותקות, שתיהן יודעות שהרגע הזה היה חייב להגיע.
הפעם הילדה היא זו שאוספת את אחותה הגדולה לחיבוק.
"אנחנו ניפגש, ליל. אני מבטיחה לך".
"אני יודעת" האלפית עונה בשקט נחרץ. אף אחת מהן לא בוכה.
"לזכות בך שוב, גם אם לכמה רגעים, היה אחד מהחסדים הכי גדולים שהעולם עשה איתי. אני לא יודעת איך להביע זאת במילים יפות מאלו, אך זה מה שאני מרגישה".
"לפגוש אותך שוב היה כמו למצוא את עצמי מחדש" משתפת הילדה. "לפני כן... זה הרגיש כאילו קווי המתאר שלי נמחקו. כאילו מישהו שפך מים על הציור שלי והשאיר רק כתמים חסרי צורה. איתך הצלחתי לשרטט אותם מחדש".
לילוואנה שוב פעם נותרת דוממת מולה, מנידה קלות בראשה, ונושקת ארוכות למצחה הקטן.
"תמיד היית חכמה מכולנו".
שליחי המועצה שולחים את מבטיהם האחרונים לעבר בני סלוק. הם עומדים במעגלים, מארגנים את המעטים שנותרו למסע הבא לעבר ניס-פרדי. איזי עומדת לצד החבורה, פניה כאילו סותתו באבן. היא רוצה להיות שם: להדריך אותם בבלבול; לנחם אותם גם כשלא ברור איך; להנהיג. ובמקום זאת, היא עוזבת אותם, גם אם זאת למטרה הראויה ביותר שאפשר לחשוב עליה. היא לא אומרת מילה מכך, אך מאז ומעולם היה קל לקרוא את רגשות השאמאנית.
וכשהם עוברים בשער, הפעם לא בעילפון או באפיסות כוחות, העולם סביב מתחיל להתערבל בשנית. ובטרם המשיכות וההיפוכים מתחילים, כל שהם רואים הוא את בת'אני מסתובבת כשהיא חושבת שהם כבר נעלמו מעין. לשבריר השנייה הם רואים אותה שולחת את עיניה לא אליהם או אל הטרוגלודיטים, אלא לנקודה אחרת. למקום בו עמד האביר האמיץ.
היא זוכרת. גם היא איבדה מישהו היום.
ואז כל הצבעים שוטפים אותם ונושאים אותם הרחק אל ארוות', אל גן המלך, אל המקום בו כמעט קיפדו את חייהם בפעם האחרונה.
גן המלך נחשף לעיניהם באחת כשהם יוצאים מהשער, אך הוא שונה כעת. עץ האלה נחצב לשניים על ידי ברק אדיר, פסלי השיש היפים נהרסו, הפרחים שבעבר עיטרו את הגן נעקרו באחת. האדמה מלאה בסדקים מהרגע בו היירוזאוג הנחית את הפטיש עליה בעוצמה, סדקים שגם קרעו את האגם העדין בלב המעיין. דגי הזהב ששכנו שם כבר נעלמו מעין, ובוודאי לא שרדו את אירועי ההפיכה.
ושם, בלב ההרס, פועם אור ורוד עדין שמטפס במעלה העץ כמו אבוקה מרקדת. הוא בוקע תחילה מתוך הסדקים הרבים בו, ושולח עוד ועוד קווים של זוהר המתפשטים דרך הגזע ומאירים את הגן ההרוס על כל חלקיו. האור ממשיך עוד ועוד, עוצמתו גוברת ככל שהוא מטפס מעלה, עד שהוא פורץ מקודקודו של העץ כמו להבה בוערת. קרן עוצמתית מרקיעה לבסוף אל השמיים, חותכת את העננים בעוז, קוראת למרחקים, מתגברת מרגע לרגע.
אין ספק שניתן לראות את עמוד האור כעת מקילומטרים רבים, עשרות ואולי אף מאות. אור ורוד, טהור ונשגב.
"זה חושף אותנו" נישידי אומרת, מישירה מבט אל השמיים שמעל. האור עוצמתי, אך לא מסנוור אותה ואחרים. הוא מזמין להביט בו, לשאוב כוחות. אכן, קווי הזוהר נראים כמו אות אזהרה לארוות' כולה – הבהוב ורוד המזהיר על כניסתם.
"יותר מכך. הוא מצהיר עלינו. עליכם" אומר אדמונד, נושם עמוקות. "האור הזה... זה לא רק בשבילם. זה גם בשבילנו, בשביל כולם. הוא מספר לעולם על משהו חדש שמתרחש כאן, משהו שלא ניתן להתעלם ממנו".
גן המלך, על כל חורבותיו, עומד כעת כמרכזו של רגע שיכול לשנות הכול.
השביל המרכזי פתוח לפניהם, אך אין להם זמן רב להרהורים. רחש צעדים נשמע מהצדדים, והם יודעים מיד שאינם לבד. דמות יוצאת מקרב ההיכל הגדול, נכנסת בהיסוס אל גן המלך.
לורד נורברט ריינן.
הוא נראה כאילו עבר שבעת מדורי גיהנום. זקנו אפור וקצר, עורו חרוץ בקמטים עמוקים, ומבטו כאילו נשחק מרוב ימים של דאגה ולילות נטולי שינה. גלימת אצולה פשוטה ומוכתמת תלויה על כתפיו, אך גופו מתוח, ונראה שבכל צעד הוא אוסף את שארית כוחותיו כדי לשמור על ארשת מכובדת. הוא מביט בהם בדממה, כלא מאמין, ובעיניו כמעט ועולות דמעות.
אך בטרם הוא מספיק לדבר, קולות רגליים נשמעים מכל עבר. שומרים חמושים פורצים אל הגן, נעים במהירות, בשריונות מבהיקים ובכידונים מורמים. בראשם מופיע אלף מבוגר, לבוש בשריון קל, קסדת עור מקיפה את ראשו. הברון דילמיר. חרב ארוכה תלויה על ירכו, וקשת קלה נתונה על גבו. סימני קרב טרי בולטים על זרועו ועל חזהו, והבעת פניו מסגירה עייפות עמוקה.
השומרים נעצרים מסביבם, יוצרים מעגל, והמתח באוויר מורגש. עיניו של דילמיר מתמקדות תחילה בהקטור, לאחר מכן בקאס, ואז בכל האחרים. ידו נשלחת אוטומטית אל חרבו, אך היא נותרת בנדנה. גם הוא יודע שהרגע הזה שונה. השומרים מביטים זה בזה, תוהים אם זהו רגע למתקפה או משהו אחר. הרגע הזה, נדמה, תלוי על חוט דק שבין תקווה לחשש.
דילמיר, שעד כה עמד מתוח ודרוך, מתכופף לפתע. תחילה ברכו נוגעת באדמה, ולאחר מכן הוא כורע לגמרי, ראשו מורכן.
"ארוות' מקבלת בברכה את הוד מעלתו ואת המועצה. אני נכנע ומתחנן לחנינה".
השומרים מביטים בו בתדהמה, אך אחד-אחד מתחילים לכרוע גם הם. רק לורד נורברט נותר עומד, מבטו כבד אך מלא הבנה. הוא מרים יד, והדממה בגן הופכת מוחלטת.
"חנינה לכולם, וגם אנו מבקשים אחת" אומר אדמונד, פוסע קדימה, גבו זקוף. לוקרשיוס ואנאבל מתכוונים להתקדם עמו תחילה, אך אנאבל עוצרת את שניהם, והעוצר לשעבר מהנהן.
הם לא יכולים להחזיק את ידו לתמיד. זה הרגע שלו.
"גורל הממלכה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. המועצה הכזיבה את אנשיה, כמו גם משפחת המלוכה. ולכן, גם אני נכנע. אני נכנע לא כאויב, אלא כמי שמבקש להצטרף אליכם במסע הזה" הוא מתקרב אל דילמיר, ואף שהוריו מתוחים, הם נותרים במקומם.
אדמונד כורע ברך לצידו, מביט ביד ימינו לשעבר של ריבון הברק.
"זה הרגע בו אנחנו מתחילים לבנות את העתיד שלנו מחדש. זוהי קריאתנו, ואנו נתעלה לגודל השעה" הוא נותן יד לדילמיר, שמביט בו בהלם עמוק, נוטל אותה וקם.
"הסיפור של ארוות' גדול משש סיעות שנלחמות זו בזו על כתר רקוב. הוא סיפור של אנשים טובים, חברים ובני משפחה, שמוצאים את כוחם באחדותם. הוא סיפור של הוכחה שגם בלב החורבות ניתן להצמיח משהו חדש. הוא סיפור של חירות, של אחווה, ושל רצון לחיות חיים טובים ושלווים. הוא סיפור של תקווה שנלחמת כדי להישאר".
דממה, ולאחר מכן הנהונים כבדים. אין מחיאות כפיים, כי אם תחושה של אחדות גורל. וזה אולי אף טוב יותר.
"דיברת כמו מלך אמיתי, הוד מעלתך. כולנו לפקודתך" אומר נורברט, מדבר לראשונה. קולו יגע גם כן, יבש וסדוק, אך הוא עודנו עומד.
"הריבון נעל עצמו במגדל הברק. וביממה האחרונה, מלבד הגעתכם, חלו תמורות אחרות" הוא מביט אחורה, נוטל נשימה עמוקה. "אויבי הכתר טופלו כעת. סקווארי הובסה, ועמה גם אחרוני אנשיו של הריבון בקריאת-כתר. העיר שלך-"
"שלנו" מתקן אדמונד.
"שלנו" מחייך עתה לראשונה נורברט, מהנהן אליו. "וכולנו זקוקים למנוחה. האנשים ראו את האור שהפצת. שמועות יחלו, תחילה מהוססות ולאחר מכן בפומבי. האנשים ידרשו תשובות. הם לא זכו לכאלה כבר שלושה חודשים ארוכים".
"היה זה סתיו ארוך" דילמיר עוצם את עיניו לרגע, כאילו מתקשה בעצמו להאמין. "וגם הניצחון שהשגנו היום, בוצע תודות לגיבורים שסיפורם עוד יסופר. אך הסיפור האמיתי לא ייגמר עד שלא נקצוץ את ראש הנחש".
"השגריר סא-אאגה הוא האויב האמיתי כאן, לא דנקן" אומר אדמונד. "האימפריה - הוא - הם שהביאו עלינו את שורת האסונות שפקדה את הממלכה הזאת עוד מהימים בהם הייתי בן מספר חודשים. הוא האחד שעלינו להביס".
"הדיווחים האחרונים מצביעים על כך שהשגריר נמצא יחד עם הריבון במגדל הברק. יש להם עוד חבר נאמנים - שכירי חרב, בעיקר, אך גם אנשים אחרים, נואשים לא פחות. אנשים שהחליטו להישאר לצידם..." הוא מהסס לרגע.
"במקום לשוב אל מי שהם ראו כמייצג המועצה" משלים אותו אדמונד, מבין. "אנחנו ננסה לזכות בהם בחזרה. זה המעט שאנו חייבים להם".
"אכן, יהיה צורך לדבר על כך בהמשך. הדבר קשור בשגרירה הוילאסית" הוא אומר, אך טרם מעלה את הנושא במלואו.
"דנקן, בכל מקרה, חייב להיעצר. סא-אאגה מתכנן טקס-" מתחיל אדמונד, עד שנורברט מהנהן אליו.
"פרופסור טירצ'יבלד תדרך את כולנו כבר. אנחנו מבינים מה האימפריה מתכננת לעשות. בכל מקרה הריבון חייב להיבלם, לא ניתן לקבל מצב ובו שני מלכים טוענים לכתר אחד. הממלכה זקוקה לסדר, אחרי תריסר שנות מאבק. וסדר מגיע עם מנהיג אחד בקודקוד".
"הצבא יתארגן. גם האנשים" אומר דילמיר. "נוכל לעשות זאת בתוך מספר ימים".
