OUT
IN
סא-אאגה דומם לכל אורך הנאום. פניו אינם בוגדות ברגשותיו - אם האיש בכלל מסוגל להרגיש - והוא מאזין בקשב רב.
"קאטו צדק. אינך מאכזב אף פעם" חיוך קר מרצד בעיניו.
"מעניין לראות כי קבעת כיצד הוא נרצח. סוכניי אכן פרצו באותו הערב אל אחוזתו, ואתה היית ביניהם. הרי אמרת בעצמך כי גילית כיצד החלה דרכנו המשותפת" הוא מחווה קלות בידו לעבר נישידי. "היא אינה יודעת את האמת, ואתה מתיימר לדעת אותה. האם תרהיב עוז ותשאל את מי שבאמת מסוגל לומר לך מה אירע באותו הלילה? את האדם היחיד שיודע, באמת ובתמים, אם הרגת את האיש שהיה לך כאב?" הוא מרים קלות גבה, מותח את התשובה.
"אני רק נתתי את הפקודה, סנשאי. אינך סקרן לדעת אם ביצעת אותה?"
דממה. נישידי לא נושמת, כל שריר בגופה מתוח. וירניק מביט לעבר שירו-סנשאי, רואה את מסכת הייסורים שעל פניו.
"אני מניח שפשוט תאלצו לחיות עם הספק" סא-אאגה מחייך כעת, נועץ את הלהב באבחה אכזרית. מבטה של נישידי נשבר, הדמעות מציפות את עיניה.
"בסדר גמור, זהו זה. הגיע הזמן למות" וירניק מניד בראשו לשלילה, חודל את השיח. "אני לא הולך לשמוע אותו שובר יותר אנשים. זה נגמר כאן. אנחנו ארבעה נגד אחד".
"טרם" סא-אאגה מניד באצבעו לשלילה, מזכיר את התנהגותו במשפט שערכו לו. "סנשאי שאל שאלה. אני מעוניין להשיב לו בשאלה משלי. זה רק הוגן" הוא מושך קלות בכתפיו, והשלושה נמתחים.
"האם אתה מאמין, באמת ובתמים, כי ישנו אדם המסוגל להימלט ממני?"
סא-אאגה נוקש באצבעותיו וגל קסם עוצמתי עובר באוויר, מרעיד את העלים.
"רצון הקיסר עומד מעל הכל".
נישידי תופסת לרגע ראשה בכאב, רגליה קורסות על האדמה. אצבעותיה מתחפרות בקשקשיה, כאילו מנסות לעקור אותם, בעודה נאנקת בכאב. תחילה בשקט, עד שהיא זועקת, מנידה את ראשה בפראות ללא הפסקה.
"שירו", היא לוחשת, קולה חד כמו הלהב שבידה, "איני מסוגלת... לעצור זאת..."
היא מזנקת.
שירו-סנשאי מתכונן, בקושי מספיק להניף את הקטאנה שלו לפני שהסכין נוחתת עליו במכת ברק. הלהב שלה ננעץ בשלו, הכוח מטלטל אותו לאחור. המכה הראשונה משאירה אותו על כנו, אך הוא מרגיש את שוקיו רועדים תחת העוצמה שלה.
"נישידי!" הוא קורא, מנסה להגיע אליה, דרך המילים. "זו לא את! תתעוררי!"
היא אינה עונה. היא מסתובבת, תוקפת שוב. כל תנועה שלה חלקה ומדויקת, כאילו מונעת מכוח שאינו שלה. הסכין מסתחררת במרחב, הלהבים קורעים את האוויר כמו סופות קטנות. שירו-סנשאי נאלץ לזנק לאחור, להגן בקטאנה, כל מכה מתקרבת יותר ויותר לשבירת ההגנות שלו.
הם נעים במעגלים, הקרב אינטנסיבי כמו ריקוד קטלני. נישידי מהירה יותר, כל מכה שלה מחושבת, מכוונת לעורקים חשופים. שירו חזק יותר, עומד במקומו בלא לוותר, בולם ובולם מבלי להיגרר למהלומות קטלניות. הוא מזהה את סגנון הלחימה – היא עדיין אותה לוחמת מדויקת מהימים בסנואופיק, אך עכשיו יש בזה משהו אחר. כאילו סא-אאגה משתמש בזיכרונותיה וביכולותיה נגדה.
שירו-סנשאי מנסה להישאר צעד אחד לפניה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. הוא מזהה את תנועותיה מהר מדי, אך אין לו זמן להגיב. היא מזנקת, הסכין מסתחררת בידה, נשלחת לכיוונו כמו חנית מסתובבת.
הוא מספיק להסיט את גופו, אבל הלהבים פוצעים אותו לאורך הזרוע. הוא נאנק מכאב, הדם מטפטף לאורך השריון, אבל הוא לא מוותר.
"הכלים תמיד פרוסים על שולחן המשחק. השאלה היא כמה השולחן רחב" סא-אאגה מביט על המחזה שלפניו, סיפוק דומם טמון בעיניו.
"שניים נגד אחד. אני אוהב יותר ויותר את הסיכויים שלי".
"לך תזדיין" וירניק מסתער קדימה, רץ להציל את אשתו הרווקה.
הקברן מטיראנובה נופל שדוד, המכה של קאס מבקעת לחלוטין את ראשו. זכרונה של קאנארה עובר בגופו, בעודו מסיע את הפלדה וקוטע כל אחד מגידיו של הקנאי המטורף שלפניו. טאק רואה זאת, נמלא בעוצמה בעודו משלח את חניתו בשד הארור שלפניו. "הקברן מת!" הוא שואג, כמעט כאילו כדי לשכנע את עצמו. "מת! ועכשיו כולכם אחריו!"
החבורה ממשיכה להילחם בשדים המתקרבים, קונים לאודסיה זמן נוסף. המעיין ממשיך להילחם באפלה שסביבו. המים, פעם שלווים ומרגיעים, כעת רותחים בכוח קדום ונשכח. הם מסתחררים במהירות שמטשטשת את הראייה, יוצרים גלגלי סערה סביב האי שבו עומדת אודסיה. כל גל זוהר באור כחול עמוק, קווי קסם נצחיים חורצים בו נתיבים עדינים, כמו ורידים של אור חיים.
אך האפלה אינה נכנעת.
היא נעה בתוך המערבולת כמו חיה פצועה, טפריה נשלחים לכל עבר. ענני עשן שחור מתעבים מעל פני המים, מנסים להרעיל את הזוהר שבוקע מהמעיין. הצללים נכרכים סביב הגלים, מושכים אותם מטה, נלחמים על כל טיפת מים כאילו חייהם תלויים בכך. בכל פעם שהאפלה מצליחה למשוך חלק מהמים אליה, גל חדש מתרומם, מתנפץ עליה כמו אגרוף של סערה. הצללים נקרעים ונזרקים לכל עבר, אך הם תמיד חוזרים, עקשניים, זועמים. הם מתעוותים לצורות דמוניות – ידיים ענקיות שמנסות לאחוז באור, פיות חסרי צורה שנפתחים בצעקה אילמת.
כל התנגשות בין המים לצללים מהדהדת כמו רעם בשמיים. הטיפות מתפזרות, זוהרות בכחול בהיר, אך נופלות חזרה אל המעיין כאילו הן יודעות את מקומן. כל גל שנשלח קדימה נושא עימו כוח – כוח לא רק של הטבע, אלא של החיים עצמם, של תקווה ושל עמידה איתנה כנגד האפלה.
ואז זה מתחיל. המהלך האחרון בטקס של אודסיה.
"אני זקוקה לך, אילידיה".
משפט אחד מאודסיה. משפט אחד, ואחותה נקראת לדגל, מוכנה. אף שלא ראתה מעולם את הקסם, אף שלא שמעה את התוכנית עד לפני מספר רגעים, היא יודעת מה יגיע כעת.
היא יודעת, כיוון שהיא רואה את הדרך בה אחותה נעה, את תנועותיה המדודות, הבטוחות בעצמן. תנועות שגם אילידיה עושה בהן שימוש באופן שונה במקצת, אך לא בכלל.
איגנציוס צדק. הן שונות, אך דומות. ובמשך זמן רב, לא היה להן נוח להודות בכך.
אך הזמן הזה עבר. וכעת, האחיות לשבט ריוסנה עובדות בשיתוף פעולה מלא.
מערבולת מתעצבת בלב המעיין, מתעבה ומתפשטת כמו ספירלה אינסופית. המים זורמים פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת, יוצרים עין שקטה במרכז התוהו ובוהו. סביב עין המערבולת, האור והאפלה נלחמים כמו ענקים - האור זוהר בכחול חי, האפלה מתפתלת ונאבקת, טפריה נשלחים לכל עבר. איזי מתחילה להילחם כנגדם גם כן, מגוננת כעת על אודסיה. שדיו של הקברן כבר נעלמו, וכעת עומדות למולם זרועות האפלה, שות'-גוראג בעצמה, שנלחמת על מקומה בת'נדיאן.
אילידיה נעמדת על שפת המים, רגליה מתנדנדות קלות, ואז המערבולת תופסת אותה.
ברגע אחד, המים מתרוממים מתחתיה, נושאים אותה מעלה באצילות עוצרת נשימה. הם עוטפים את גופה, אך אינם פוגעים בה; זהו חיבוק של כוח טהור, של חיים ושל מאבק. היא מרגישה אותם מתחת לכפות רגליה, כמו משטח חלק ומוצק, אך המערבולת ממשיכה לעלות, לשאת אותה גבוה יותר.
האוויר משתנה סביב אילידיה. כל נשימה שלה נראית עמוקה ורועדת, כמו שאיפה של כוח שמעולם לא היה שייך לה. האנרגיה של המערבולת זורמת דרכה, נוגעת בנשמתה, במחשבותיה, הופכת אותה לחלק בלתי נפרד מהקסם. כל סיבוב של המים מעצים את התחושה – היא אינה רק אילידיה, היא עכשיו חלק מהמעיין, חלק מהאור, חלק מהמאבק הנצחי הזה.
גלים של אפלה משתוללים במעיין, שולחים זרועות שחורות לכל עבר, כל אחת נעה כמו צליל מאיים בסימפוניה של כאוס.
טאק, חניתו בידו, נלחם ללא הפסקה. הצללים זועקים לעברו, מתפתלים בחרדה כשקצה החנית שלו בוהק באור טהור. הוא נועץ אותה בזרוע האפלה הקרובה ביותר, פוגע במרכזה, אבל הזרוע מתפתלת ומשתוללת, מושכת אותו קדימה בניסיון להקיף אותו. טאק שואג, מסובב את החנית בתנועות חדות, קורע את הזרוע לחלקים קטנים. "לא אכפת לי כמה אתם באים, אני כאן להישאר!"
לילוואנה נעה במהירות מאחוריו, הקשת שלה ביד, ושולחת חצים בקצב מדהים. כל חץ ננעץ בזרוע אחרת, מפצל אותה לשניים ומכריח אותה להתפתל ולסגת. היא יורה עוד אחד ועוד אחד, זעקות האפלה מתערבבות עם המהירות והדיוק של התקפותיה. קאס עומד במרכז המערכה, גרזן כפול בידו, נשימתו כבדה אך עיניו יוקדות.
הוא מניף את הגרזן, חותך זרוע אפלה שמאיימת להכות בקטור מאחור. הלהב שלו בוהק בירוק עדין, כוחו של הענף הראשון זורם דרכו. המים סביבו מגיבים – לא רק מגינים עליו אלא פועלים לצידו. כל מכה שלו יוצרת אדוות של אנרגיה שמחזקת את חבריו. הוא מרגיש את הענף הראשון מחזק אותו, מבעד למגן שהקימה אודסיה. המעיין והאדמה סביבו מבינים שהוא מגן עליהם.
מרחוק, האביר האמיץ קורע זרועות אפלה המתקרבות אליהן, בעוד איזי משלחת ברקים מחשמלים בזרועות שמנסות לאחוז באילידיה, מגנה על נושאת הלפיד. ונדריה מאבטחת את משפחת המלוכה, מסיעה את הסיף שלה הלוך ושוב כנגד הזוועות מן המעמקים.
כל אחד מהם מגונן. כל אחד מהם מסייע. אך רק אחד מהם עומד במרכז, חרבו בידו, ולא מוכן לסור ממקומו.
הקטור עומד במרכז הכל.
הזרועות מתפתלות סביבו, מתנגשות עם חרבו, מכות בגופו כאילו הן מבקשות לקרוע אותו לגזרים. המים מתפרצים סביבו, מגנים עליו, אבל זה לא מספיק. בכל פעם שהוא מצליח לכרות זרוע אחת, שתיים נוספות מגיחות במקומה, כועסות יותר, חזקות יותר.
מאחוריו, אודסיה ממשיכה בריכוז עילאי בטקס שלה, הכוחות שהיא מפעילה כה גדולים עד שהאוויר עצמו רועד. הקטור אינו מביט אחורה; הוא יודע שהגנתו היא הדבר היחיד שמונע מהאפלה להשיג את מטרתה.
"לא היום", הוא אומר. "לא כל עוד אני כאן".
והאפלה מתקרבת.
האפלה שולחת זרוע עבה במיוחד, שטפרים חדים בקצותיה, ישר לעבר הקטור. האביר מתנגש בה בכל הכוח, חרב המים שלו מתפוצצת בגלי כוח שמותחים חותמים קסומים באוויר. הזרוע נקרעת לאחור, אבל שתיים נוספות כבר מגיעות, מכות בו לפני שהוא מספיק להתאושש.
"קדימה!" קאס צועק, גרזנו בוהק באור ירקרק, כוחו של הענף הראשון זורם דרכו. הוא מניף את הגרזן בתנועה סוחפת, חותך זרוע אפלה אחת לשניים. המים סביבו מגיבים לכל מכה, נעים איתו כאילו הם חלק ממנו. "תשמרו עליו!" קאס קורא שוב, עיניו יוקדות. "הוא חייב להחזיק מעמד!"
טאק מסתחרר כמו רוח סערה, חניתו ננעצת בזרוע אחת ואז באחרת. הוא מתקדם קדימה, צועק בזעם קדום, מתעלם מהכאב שמכה בכל שריר בגופו.
זרועות האפלה מתקבצות סביב האביר לבית דה-לה נפטיס, עשרות מהן, אולי יותר. הן משתלחות בו מכל עבר, עוטפות את גופו, דוחקות אותו אחורה. הוא נאבק, חרבו בוהקת באור כחלחל, כל תנועה שולחת גלים דרך המים. אבל הכוח שלהן גדול מדי.
הן מכות בו שוב ושוב, עוטפות אותו כמו נחש עצום שמנסה למחוץ אותו.
הוא נופל על ברכיו, ראשו יורד לרגע, אבל הוא לא עוצר. "לא. אתם לא תעברו", הוא לוחש, ואז צועק. "אתם לא תעברו!" הוא מסרב לתת אפילו לאחת להתקרב לאודסיה, מאפשר להן להקיף אותו מכל עבר. מוכן ליפול, אם כך צריך.
הזרועות מתהדקות, מטביעות אותו במים.
העולם כולו נעלם.
שירו-סנשאי הודף את מכותיה של נישידי, לא מוריד את המשמר לרגע אך גם לא נלחץ.
"נישידי, הקשיבי לי. זוכרת כשישבנו ליד הבית של ונדריה, במה שנדמה לפני כל כך הרבה זמן? דיברנו זמן רב, וסוף סוף הרגשתי שחלקים מהפאזל שלי נכנסו למקומם, סוגרים את הפער שהיה באישיותי. לא ידעתי מה היה חסר לי בדיוק עד שהגעת ועוררת את אותם זכרונות אבודים אצלי, ועל זה אהיה חייב לך לנצח".
מכה נוספת. שירו בולם, לא מש ממקומו.
"עכשיו הגיע תורי לשלם. אאגה לא שולט בכל כמו שהוא רוצה לחשוב, ושנינו ההוכחה לכך. כמה שנים הצלחת להתנגד למצוותו, וכמה שנים אני הייתי כאן, מתריס כנגדו בעצם הווייתי. אאגה משחק בשנינו כשהוא לא מגלה לך האם רצחתי את אביך, אבל אני לא צריך את האישור שלו בעניין. לא רצחתי את קאטו. לא הייתי מסוגל".
היא מסתחררת במקומה ובועטת קדימה, אך שירו-סנשאי מתחמק. תנועותיה הופכות לאיטיות יותר. הוא חש בכך. היא מתנגדת לרודן, היא עושה הכל כדי לעצור.
"גם תחת ההשפעה החזקה ביותר, תחת קסמיו הנוראיים של השוגון, לא יכלתי לנעוץ את החרב באיש שהפך עבורי לאב שני, לאדם שכל כך אהבתי. זו מתנתי אלייך, סמוראית אמיצה ויפהפייה יותר מכל מי שראיתי מעודי. סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין שיש משהו נוסף שמשותף אלייך ואל אביך - את שניכם אהבתי, ואוהב לנצח, ללא גבול".
שירו-סנשאי מזהה פרצה בהגנותיה של נישידי, מסתער קדימה ומרתק אותה אל הקרקע. הם שלובים כעת זה בזו, והוא מרגיש כיצד היא עומדת להשתחרר מכבליו של סא-אאגה.
היא רק זקוקה לסיוע קטן נוסף.
הוא נושק לה ארוכות, תחילה בפראות, בלהט הקרב, ולאחר מכן בעדינות. בכל שנייה בה שפתיהם נפגשות, הוא חש כיצד היא חוזרת יותר ויותר לעצמה, כיצד הרעל של סא-אאגה, הזוהמה הנפשית ששטפה את החיים של שניהם, מתנקה ממנה. ואולי גם ממנו.
"אני... זוכרת אותך" היא מנתקת את עצמה ממנו, מביטה בעיניו.
"שירו. שירו שלי".
הקטור גוסס.
הצלילים מתעמעמים, הפציעות נערמות. ראייתו הופכת למטושטשת, כשמרחוק הוא רואה את לילוואנה וקאס מוקפים מכל עבר, מנסים לקנות שניות יקרות עבור האחיות.
הקטור מרגיש את המים מכסים את גופו, שואבים ממנו כל נשימה. זה נגמר, הוא יודע. זה חייב להיגמר.
ואז הוא רואה אותה.
היא עומדת מעליו, זוהרת באור לבן רך שמסלק את הצללים.
עלמה לבנה, שיערה גולש כנהר של אור, עיניה מלאות חמלה. היא שולחת יד קדימה, נוגעת במים שמעליו, והאפלה נסוגה לרגע.
האם זהו חלום? חזיון מתוק אחרון, בטרם תעטוף אותו השינה הנצחית?
"עור, סר הקטור" היא לוחשת.
"כשלתי", הוא לוחש. ידיו לא עונות לו, ורגליו לא מתפקדות. גופו חלש, דואב, כבד. המראה של חבריו, נלחמים על חייהם, הולך ומתרחק.
"הקטור", היא אומרת. מעלה שמו על שפתיה כאילו הוא חשוב כמו השמש עצמה. הקול שלה רך, עדין, כמו משב רוח ראשון ביום אביב. אבל הוא חזק. חזק מספיק לשבור אותו.
"אני נכשלתי", הוא לוחש. קולו צרוד, כמעט בלתי נשמע. הוא לא מצליח להביט בה, מביט למטה כאילו האפלה שעוטפת את גופו היא הדבר היחיד שהוא מכיר. "הייתי צריך להגן עליהם. על אודסיה. על המעיין. במקום זה… אני עומד למות".
"הקטור דה-לה נפטיס", היא אומרת. קולה לא כועס. הוא מבין, רואה, יודע. "הבט בי".
הוא מרים את מבטו. בקושי. והיא שם. היא אור – אבל לא אור קר. היא אור של בית. אור של אהבה. היא מסתכלת עליו כאילו הוא ראוי. כאילו הוא מושלם בדיוק כמו שהוא.
"לא כשלת. רחוק מכך" היא אומרת. הקול שלה שקט, אבל הוא מהדהד כאילו כל המישור רוצה להקשיב. "להפך. אתה הצלחת. אתה עמדת מול החושך. אתה נלחמת בכוחות שאף אחד אחר לא היה מסוגל לעמוד מולם. ואתה ניצחת".
"אבל-" הוא מתחיל, ואז משתתק. מה כבר יש לו לומר? הדמעות עולות בעיניו, והוא לא מצליח לעצור אותן.
"אין אבל", היא אומרת, מתקרבת אליו, רוך אמהי עוטף את נפשו הדואבת. "אתה אמיץ, הקטור. לא בגלל שלא פחדת. כולם מפחדים, כפי שאתה מפחד לאבד את חבריך. את האנשים שלמדת לאהוב. אבל אתה פעלת בכל זאת. נלחמת בכל כוחך כדי להגן עליהם. כדי לתת להם סיכוי. אמיץ, הקטור, זה מה שאתה. אביר אמיץ".
"אבל אודסיה…" המילים שלו נקטעות. הוא מרגיש את הכאב בגרונו, את הכבדות על חזהו.
"אודסיה פה בזכותך", היא אומרת. היא מתכופפת, נוגעת בלחיו עם יד רכה, חמה, שמוחה את הדמעות שלו. "תראה אותם. תראה מי הם הפכו להיות. אתה היית הסלע שלהם, הקטור. היית הלב שהוביל אותם".
"אבל זה לא מספיק" הוא לוחש, כמעט בלי קול. "אני הייתי צריך להיות יותר. יותר חזק, יותר מהיר, יותר חסון".
"הקטור", היא אומרת, וכשהיא מדברת, כל דבר אחר משתתק. "אתה היית יותר מכל מה שמישהו יכול להיות. אתה נתת להם אור. תקווה. בית".
הוא נאנח, הדמעות זולגות שוב.
"כשלתי בקווסט" הא היה מחווה אל המעיין, אם היה מסוגל לכך. "המעיין טמא ומזוהם, ומי יודע אם יהיה ניתן לרפאו. אכזבתי אותך".
"הקטור, השליחות מעולם לא הייתה קשורה במעיין, בי או בשום דבר חיצוני" סואולה מתקרבת אליו, והוא מרגיש את החום המבורך נותן לו שביבים של תקווה.
"מה זה היה, אם כך?" הוא שואל, מחזיק את חרב האגמים. "אם לא הצלחנו בה עד עכשיו... כבר לא נצליח בה לעולם".
"בעבר, לפני עידן ועידנים, הבאתי אנשים אל המעיין הזה, כשהוא היה גדול מספיק להיקרא אגם. כפרים החלו לקום בסמוך אליו, אנשים שרצו להתגורר ליד מקום של מרפא וחמלה. את הכפרים הללו שנא אדם בשם נפטיס, איש שהוביל את מאמיניי כשהייתי בין החיים. נפטיס לא היה אדם זועם, אכזר או נורא - הוא האמין שהכפרים יביאו עמם פוליטיקה, מלחמה, כאב וסכנה. שהאגם ראוי להגנה, ושגם אני ראויה להגנה. הוא רצה להגן על אחרים בכל מאודו, להיות שם בשבילם" היא עוצרת.
"אבל יום אחד, אחרי שהסכנות שמהן הזהיר כמעט והתממשו, הוא יצא לסלק את הכפרים בכוח. ניסיתי לעצור אותו. בקטטה שהתפתחה, דבר הוביל לדבר - ובכאוס שמשל בלב הקרב, מצאתי את מותי בידיו" היא אוספת בידה את חרב האגמים, וכעת צבעה משתנה לגמרי - מכחול רך, לאדום כדם.
"זהו כלי הנשק שהרג אותי, הקטור. נפטיס הביא אותי אל האגם, להיפרד ממנו בטרם אחלוף מן העולם. הוא עמד ליטול את חייו יחד עם שאר המאמינים שהלכו בדרכו. הם היו מוכנים לגרוע מכל, עד שעצר אותו אדם אחר. בן דודו, הסאר" היא מלטפת את ידו של הקטור, מרגיעה אותו.
"יודע אתה מה הוא עשה?" היא שואלת, והקטור יודע את התשובה. הוא שמע אותה מאביו לפני שנים ארוכות, ביום בו בחר להציל את הציפור במקום לזכות בכוחות חדשים. באותו ערב מושלג.
"הוא הושיט יד גם לאלו שנמצאים במקום האפל ביותר, האומללים שבאומללים, והושיע אותם מעצמם".
החרב הופכת לכחולה שוב, האדום מש ממנה.
"השליחות הושלמה באותו היום בו היא נולדה, הקטור. נפטיס נשבע להשיג את מחילתי, והיא ניתנה לו מיד. הרצון העז להגן על אחרים הוא מה ששמר על הכוח שבחרב האגמים. זהו אותו הרצון שהוביל אותך במסעך, בכל שעל ושעל. וזהו הרצון שימשיך להוביל אותך בכל ימי חייך".
"מה עכשיו?" הוא שואל.
סואולה מחייכת. החיוך שלה אינו רחב, אבל הוא מלא, עמוק, כאילו הוא מחבק אותו. "עכשיו אתה קם. אתה נלחם. לא באפלה שסביבך, אלא באפלה שבפנים. אתה נותן לעצמך את אותו החסד שנתת להם. אתה ממשיך להגן על אחרים, הקטור, בדיוק כפי שהגנת עליהם עד כה. ברכתי נתונה לך, אף שאינך זקוק לה - האור שבליבך חזק דיו גם בלעדיי".
הקטור מרגיש את הכאב מתפוגג. הוא נושם עמוק, ולראשונה מזה זמן רב – הנשימה שלו מלאה.
"עור, סר הקטור".
פרץ אור יוצא מהמעיין, והקטור הזוהר נישא אל על, מוקף בלובן מלכותי.
הוא לא מוותר.
העולם כולו נעלם כשאילידיה מתקרבת לשער, המערבולת נושאת אותה אל על.
המבט שלה ננעל על התהום הצבעונית שמעליה, המערבולת סביבה מסתחררת מהר יותר ויותר, כאילו מעודדת אותה קדימה. כל טיפה במים נראית כאילו היא נושאת זיכרונות של כל מה שאבד, כל מה שהיה, כל מה שעוד יכול להיות. אילידיה נוגעת באור, ואז מביטה מטה אל האפלה שנלחמת להיאחז בעולם.
המים שבמרכז המעיין מתרוממים לפתע. כמו גל עצום שאינו נשבר, הם נעים קדימה, זורמים כמו ידיים גדולות ועוצמתיות שמחבקות את כל מה שסביבן. הם עוטפים את אודסיה ראשונה. ראשת האחווה נותרת עומדת, גופה דומם, עיניה עצומות. המים מקיפים אותה, עולים סביבה כמו הילה בוהקת. האור שמשתקף מהם לא מפחיד, אלא מלא חיים – כמעט אלוהי.
אחר כך, הם ניגשים אל איזי. הטרוגלודיטית רועדת, לא בטוחה אם לברוח או להיכנע, אבל כשגל המים נוגע בה, היא מרפה. עיניה ננעלות לשבריר רגע על עיניה של אילידיה. אין מילים ביניהן, רק הבנה, קשר בלתי ניתן להפרדה. המים עולים, מכסים את איזי לחלוטין. כל הסימנים של האופל, כל השרידים של החושך, נשטפים ממנה כאילו לא היו מעולם.
ואז הטרוגלודיטים. כל לוחם ולוחמת, כל צלקת וסימן של שדה הקרב נשטפים מתוכם. הם לא נראים מובסים, אלא משוחררים. כאילו נולדו מחדש באותו הרגע. המים מתנקים מכל זכר של הטומאה שהייתה חלק מהם, מותירים רק את מה שהם באמת – חיים טהורים, חלק מהטבע.
כל האפלה יוצאת החוצה מהם. כל האפלה נמשכת אל השער, רגע בטרם אילידיה תסגור אותו אחת ולתמיד.
האפלה צורחת.
הצעקה אינה נשמעת באוזניים, אלא נוגעת בנשמות. זהו קול של כאב, של ייאוש, של זעם טהור. הצללים נלחמים בכל כוחם, מתפשטים, מנסים לחנוק את המערבולת. אבל המים אינם נכנעים.
המערבולת מתקרבת אל השער שנפער מעליהם. האור זורם אליה כמו נחלים של תקווה, מאיר את השמיים שמעל. האפלה נקרעת מהמים בכוח, מתפתלת בצרחותיה, נשלחת מעלה.
בכל רגע, היא נאחזת מחדש, אבל המים תמיד עוקרים אותה.
בכל רגע, היא זועקת את זעמה, אבל האור משתיק אותה.
ואז היא שומעת את אחותה למטה, אומרת את השורה האחרונה בטקס שלה, ורעד נורא עובר בגבה.
"צמרת, עלה וענף; גזע, שורשים ושלכת; קבלו את כוחי. גם ציפור מזיקה, קבלי את החלטת העץ, וקבלו כולכן אותי. בשם ניס-פרדי, נשמתי תהא לאילן".
חרשית הקסם יודעת שאסור לה להתרכז בכך כעת. יותר מדי הוקרב כדי להגיע הנה. היא מרימה את ידה, ומכוונת אותה אל עבר החשכה. בפעם הראשונה בחייה, הקסם אינו נלחם בה, הוא לא מתנגד, וכל מה שהוא צריך זו טיפה של הכוונה - כאשר השער מתחיל לבעור בלהבות ערטילאיות, שלאט לאט מגרשות את החושך. אחת אחר השנייה, הלהבות עולות מעלה, לפידים קטנים של אור המגרשים את החשכה, שורפים את קשריה של שות'-גוראג אל העולם ומחזירים אותה אל האפלה. היא מרימה את ידה, מתקרבת אל השער, כאשר האפלה כולה מגורשת לתוכו. ואז אילידיה מרגישה משהו בה נמשך פנימה. קשר שלא ניתק שנים, אך היה נסתר מעין, כעת הוא מושך בה. היא מרימה את היד, לא רוצה לעזוב. ואז, ללא כל אזהרה ורגע לפני שהיא מגיעה אל השער, הקשר הזה ניתק, ואיתו נעלמת החשכה.
ואז, פתאום, המים מתפרצים. גל עצום שוטף החוצה, לובש צורה של להבות נוזליות, חורכות כל דבר טמא שנשאר. הגופה של הקברן נעלמת בתוך השיטפון – לא נותר ממנה דבר. הסמל הקדוש נשרף באור שמהבהב רגע אחד חזק כל כך, ואז דועך. כל בני התופת, כל שאריות הזוועות שפקדו את המעיין – נשטפים באחת, נעלמים בתוך המערבולת, כאילו לא היו מעולם.
ואז אילידיה נוחתת, רכה כמו נוצה, רגליה נוגעות באדמה כשהשקט עוטף בשנית את העולם. המערבולת שוכחת, ופני המים הופכים לחלקים. המעיין חוזר לצורתו הרגילה – אבל רק לכאורה. משהו במראה שלו שונה כעת, כאילו יישא לעד זיכרון של מאבק קדום.
בינתיים, וירניק כבר הסתער קדימה. הוא צורח בהתרסה כנגד סא-אאגה, אץ בטרם המג יוכל להטיל לחש נוסף.
השוגון נע אחורה בקלות, מתכופף בעודו נע בחינניות ומאפשר לוירניק לעבור אותו. הצלופח מסתובב, אך עושה זאת רגע אחד מאוחר מדי. סא-אאגה אוחז בו בעוצמה בדש מעילו, חזק בהרבה ממה שהגוף הארוך והדק שלו מגלה. הוא מרים את וירניק בקלילות ומטיח אותו בעוצמה כנגד עץ סמוך, מסובב את אצבעותיו כדי לשלוט בענפים, גורם להם לנעול את וירניק במקומו ולחסום את פיו. הוא שוקל לרגע לחסום את עיניו, עד שלבסוף משתמש בענפים המתפתלים דווקא למטרה הפוכה - מותיר אותן פקוחות לרווחה.
כעת, עיניו של סא-אאגה מרצדות בשמץ אמיתי של ריצוי עצמי. השוגון בשליטה.
"ובכן, פיה?" הוא מצמיד את הציפורן שלו לגרון של וירניק, שורט בעדינות כדי לגרום לדימום זעיר. "במה תבחרי?"
וירניק מנסה להתנגד, לצעוק, אך לשווא. פמיניה מתקרבת, רועדת בפחד, ומשליכה את ידיה אחורה.
"קח את כוחי ועזוב אותם. עזוב את הממלכה הזאת, ואל תחזור אליה לעולם".
"מוסכם" סא-אאגה לא מבזבז רגע, רואה שנישידי ושירו-סנשאי עומדים להתאושש. הוא מתקרב בצעד בטוח אל פמיניה, שנרתעת ממנו, סנטרה רועד. וירניק מביט בה, מנסה לזעוק, והיא מביטה בו, דמעותיה זולגות.
"את כל אשר עשיתי, עשיתי בשם האהבה".
סא-אאגה לופת בעוצמה את גרונה של פמיניה, הפיה כואבת תחת מגעו. הוא לוחץ בעוצמה, ציפורניו חודרות את עורה, גורמות לה לדמם. הפיה דומעת, אך לא זזה, גופה רועד בפחד.
אט-אט, ואז במהירות, מתחיל העולם להעלם מעצמו.
האור שנמצא בעיניה של פמיניה – האור שמניע את הפיות, שממלא את ממלכתה ברגש טהור – דועך כעת. עורה שהיה זוהר פעם, משקף כל רגש שהרגישה, עכשיו הופך אפרורי. המלכותיות התמידית, הקלילות המאפיינת כל תנועה שלה – נעלמים. היא נראית כמו צל של עצמה, כאילו כל מה שהייתה באמת נשאב החוצה.
העלים מאבדים את הגוון הירוק שלהם, הופכים לאפורים, קמלים כאילו לא נותרה בהם טיפת חיים. הרוח, שבקושי שמעו קודם, משתתקת לגמרי. אפילו הצלילים – קולותיהם של בעלי החיים, רחש הצמחים, נשימות היער – נעלמים.
והגרוע מכל? התחושה.
כל רגש נעלם.
האדמה מרגישה קרה יותר. לא כקור של חורף, אלא כקור של ריקנות. האוויר נעשה כבד יותר, כאילו כל מי שנמצא שם שכח איך לנשום. זה לא פחד, או עצב – זה חוסר. זה כלום. זה כאילו סא-אאגה לא רק לוקח את כוחה של פמיניה, אלא מוחק את כל מה שעושה את עולמה לחי, נוגע באותו חלק בלתי מוחשי שמגדיר את מהות החיים.
פמיניה נראית כעת אפורה, חסרת ברק. וירניק משתולל, מנסה לשווא להתנתק, בשעה ששירו-סנשאי ונישידי מתאוששים, קמים בקושי על רגליהם מהקרב העז.
"פיה ללא הרגשות שמעניקים לה כוח" מציין סא-אאגה, מחזיק בגופה האפור של פמיניה.
"ובשם אחר - מוצר לא יעיל" הוא משליך אותה כסחבה ישנה הצידה בלא טקסיות, גופה שבור. השוגון מביט בידו השמאלית, בניצוצות העוצמתיים שעוברים בה.
"העסקה שלי עם הפיה לשעבר מחייבת אותי להילחם בכם ביום אחר. בוא ומצא אותי, סנשאי" הוא קורע ללא קושי שער נוסף, משתמש בכוחה של פמיניה, ועובר בו. מרחוק, הם חושבים, ניתן לראות מגדל אפור וגבוה - מגדל הברק, מקום מושבו של הריבון. עיניו מביטות ארוכות בדם הדרקון הפצוע, נהנות מהמעמד.
פעם נוספת, סא-אאגה הותיר אחריו שובל של נשמות שבורות.
ואז השער נסגר. השורשים שכולאים את וירניק משתחררים, והוא אץ קדימה, חיוור ופצוע. הוא קורס לצד פמיניה, מנער אותה.
"פאם, פאם" הוא מנסה, והיא לא מגיבה.
"פאם... בבקשה..." קולו נשבר, והוא מניח את ראשו ליד צווארה. "בבקשה, פאם, אני לא יכול... אני לא יכול להמשיך לאבד אנשים. אני זקוק לך. בבקשה, בבקשה, תחזרי אלי. תחזרי אל הארנבון שלך".
המישור מסביב ממשיך להפוך לאפור מרגע לרגע, מאיים לקרוס. הוא הופך לקטן יותר, ואט-אט הם מרגישים את עצמם נמשכים בעדינות אל המעיין, אל נקודת המרכז בממלכתה של פמיניה. זה כאילו הם נעים ולא נעים בעת ובעונה אחת, אך בהינף יד אחת, הם רואים שהם עומדים לצד חבריהם. והעולם ממשיך להצטמק, להיעלם, אחרי שהתייתם מאמו.
"פמיניה" וירניק אוסף אותה אליו, מעביר את אצבעותיו תחת עיניה, מניד בראשו ונושך את שפתיו.
מאחוריו, מתקדמים האביר האמיץ - פצוע וכואב - ובת'אני לצידו. היא אוחזת בידו, כואבת לראות את פמיניה כך, אך יש בה משהו רגוע. כאילו היא יודעת כיצד לפתור זאת.
האביר האמיץ מתקרב אל פמיניה, מביט בבת'אני באהבה רבה, ומביט בוירניק, בנישידי ובשירו-סנשאי.
"תדאגו שהאבא האמיתי שלה יחזור. בבקשה מכם" הוא מחייך קלות, ווירניק מביט בו ולאחר מכן בפמיניה, מבין מה הוא מתכוון לעשות.
"אני- אני נשבע לך. אעשה כל דבר לשם כך".
האביר האמיץ מניח את ידיו על פמיניה, ואט-אט הופך לאפור בעצמו. הצבע של פמיניה חוזר, העולם שמסביב שב אט-אט לחיות את חייו. האביר מתפוגג בחיוך עדין, נעלם מעין, חלף מן העולם.
ופמיניה חוזרת לנשום. נושמת בפעם הראשונה, למעשה. היא מעולפת, אך חיה.
"היא בת תמותה עכשיו" מסבירה בת'אני. "כשהיא מתה, המישור הזה עמד לקרוס. ואז... הוא עבר אלי".
"אבל... איך?" שואל וירניק, ובת'אני מנידה בראשה לשלילה, מצביעה לעבר לב המעיין.
יש דבר חשוב יותר עתה מהסברים. דבר חשוב בהרבה.
אילידיה מצליחה לעמוד במקומה כעת, לאחר שהתרגלה ללכת בשנית. היא מרגישה את הרגליים שלה נוגעות באדמה, אבל הגוף שלה עדיין רועד מהעוצמה שעברה דרכה. הרוח נושבת מסביבה, מניעה את שערה. היא עומדת, מביטה מסביב, ואז עיניה נופלות על אודסיה.
אחותה עומדת ליד קו המים, נראית… לא כמו אודסיה.
"אודסיה?" אילידיה שואלת, קולה רועד.
האישה שנראית כמו אחותה – אבל לא בדיוק – מרימה את מבטה באיטיות. שערה החום, פעם זוהר וחי, כעת לבן ודקיק, נופל סביב פניה כמו וילון ישן. קמטים עמוקים חורצים את עורה, כאילו שנות חיים רבות חלפו עליה ברגע. עיניה, שהיו פעם חדות כמו להב, עכשיו עדינות, כמעט שבריריות.
אילידיה אצה במהירות, חוצה את המים כשהדמעות זולגות מעיניה. גופה רועד, הפחד מאיץ, לא משתק. היא מגיעה בדיוק בזמן כדי לאסוף אותה בידיה, אחותה הבכורה קורסת אל זרועותיה, גופה מכזיב אותה.
כל השנים ששות'-גוראג ספגה בשביל אודסיה שולמו כעת בחזרה. העסקה הופרה. המחיר שולם.
אילידיה אוחזת את אודסיה בזרועותיה, עיניה רטובות מדמעות שנוחתות מטה על פניה של אחותה. היא רוצה לומר לה לא ללכת, היא רוצה להתנגד, אבל אין דבר כבר לעשות. שום קסם, שום תוכנית, שום מחשבה מחוץ לקופסה, ברגע הזה לא נותר דבר לעשות.
״שאלת אם אני חושבת שמגיעה לי תודה" היא מביטה בעיניה. "איני קורבן, אילידיה, ואת לא נסיכה שזקוקה להצלה. את התודה על מעשיי קיבלתי ביום שבו זכית להמשיך את חייך ולבחור את דרכך בעצמך. מעולם לא ביקשתי להתערב בה״ היא שותקת לרגע, פיה רועד בחולשה. ״זה לא אומר שלא נעשו טעויות, או בחירות רעות. אבל זה כן אומר שאנחנו יכולות סוף סוף לא רק להתעמת עם העבר שלנו, אלא גם לקבל אותו״.
דממה. אילידיה בוכה חרישית, ומוצאת כוח לומר עוד מילה אחת.
"אחותי..." היא מייבבת ומחבקת אותה, קרובה אליה יותר מתמיד, ברגעיה האחרונים.
"כה דרמטית..." לוחשת אודסיה, מעבירה יד רועדת בשערה של אחותה הקטנה, המגע שלה מחזיר את השתיים עשרות שנים אחורה אל ניס-פרדי. תקופה אחרת. זמנים שלעולם לא ישובו.
"מצד שני, אולי גם אני..." היא מחייכת ועוצמת את עיניה, וראשה נח כעת על האדמה.
מעורסלת בידיה של אחותה הקטנה, נפרדת אודסיה מן העולם.