ויז'ינר מביט סביב, חזרה אל המערה. הוא ממשש פגיון ארוך להב שטמון בכיס המעיל שלו, מעביר אצבעות בזקנו בידו האחרת.
עשר שנים של התנקשויות שקטות וחשאיות חונקת צורחות עליו לחסל את האיום, להשתיק את ציפורי השיר. לקשור את החבל הרופף.
אבל לפני שויז'ינר היה הנשק של האנשים, הוא היה משהו אחר עבורם, הוא היה...
ידו מחטטת עמוק יותר בכיס, ובמקום הפגיון הוא שולף חתיכת בגד ממורטת - מסכת שק אפורה עם טלאי בצורת משולש אדום שתפור בחלקה העליון.
האנשים שרו את שיר הזעם,
אבל הסימפוניה משוועת למנצח,
הלהקה צריכה צייד
הוא עוטה את המסכה, מהדק אותה סביב זקנו ושערו הפרועים, ומחליק במורד אחד הענפים. בפעם הראשונה מזה שנים, במקום להימנע מהצרידות, הוא נשען עליה, שואב כוח מהכאב המחוספס בגרונו.
''נדמה לי, שעומדת בפניכם בחירה.''
הוא שולף את הכידון שלו, ומצביע דרומה.
''תוכלו לחזור לאחור. האלפים עסוקים, הם לא ידעו שנעלמתם, תוכלו להתחבא בין הכפרים ולעולם לא להראות את פניכם שוב. אבל אז...למה להילחם מלכתחילה?"
הוא נשען קדימה על הכידון, נועץ מבט חודר דרך חורי העיניים של המסכה ''דמו של האחד לא שווה פחות או יותר מדמם של הרבים. אם בחרתם להסתכן למען האנשים, מה השתנה? מה ההבדל בין הפסד אחד להפסדים רבים?''
ויז'ינר מזדקף, ועובר להצביע עליהם עם המוט המחודד, מזמרר נאום חצי זכור שעולה על לשונו, ציטוט אחד מיני רבים מהאפוס המלטריאני דיז'ניצה דורסבה
''אם תשובו אחור עכשיו, כל הדם ששפכתם ישפך לשווא. אם הכובש יוותר במקומו, כל אדם שהרגתם יקום את דמו.''
הוא מחליק מהענף ונעמד מולם ''ויש לכם בחירה אחרת. תישארו, הילחמו, גרמו להם לשלם. כל עוד אתם לא וויתרתם, הדם שעל הידיים שלכם נשפך באשמתם. אם אתם צודקים בדרככם, אז אין לכם סיבה לוותר. אם אתם חושבים שאתם טועים'' הוא מסיט את הכידון כך שאור הירח ניתז מקצהו המחודד ''כדאי שתתחילו להיזהר.''
הוא נסוג לאחור, ופורש את זרועותיו לרווחה 'אחי, רוחות חדשות נושבות. מלטרה לא תסבול עוד את עול כובשיה. בכירי האלפים נופלים כמו זבובים. זוהי הבחירה שלכם - שובו לאחור, ותוסיפו עוד חוליה לשלשלאות של טילינג - או שתאזרו אומץ, ותהיו הפטיש שישבור אותה. בידי כל אחד מכם נמצא החץ שיהרוג את הקיסר,''
הוא עוצר לרגע, ופוסע אל הצללים פעם נוספת.
''וכשישאלו מי ירה אתכם, אמרו שהצייד האדום חזר''