Twilight:1948-2000 התאמה למלחמות ישראל של T2K4E [הושלם!]

[המפקד האלמוני]

צה"ל בשנות השבעים - נשק קל

בתחילת העשור וכן במלחמת יוה"כ עצמה, עדיין השתמש צה"ל ברומ"ט הFN ובעוזי, כאשר ביחידות מובחרות היה שימוש מצומצם בקלשניקוב. עם זאת, בעולם המערבי כבר החל מעבר מתחמושת 7.62X51 המוכרת גם כ"7.62 ארוך" לתחמושת בקוטר 5.56X45 שהייתה קלה וקומפקטית יותר.
כך, בתחילת שנות השבעים נערכו ניסויים שונים בצה"ל שנועדו לבחור את הרובה של העשור הקרוב ולבסוף הוחלט (לא בלי הרבה פוליטיקה ארגונית) לבחור ברובה הגליל, שהיה מבוסס על המנגנון האמין של הקלשניקוב.

מלחמת יוה"כ והרכבת האווירית האמריקאית שינו את השיקולים הלוגיסטיים, כאשר לצה"ל סופקו כמויות גדולות של רובי M-16. במשך המשך העשור, נעשה שימוש ב M-16 ובגליל במקביל ואף באותן יחידות, כאשר העוזי נדחק ליחידות קו שני ולנשק אישי של שריון וארטילריה. בסוף שנות השבעים התקבלה ההחלטה כי הגליל (וגרסתו המקוצרת, הגלילון) יהיו הנשק האישי התקני של כוחות החי"ר וכך היה עד תחילת שנות התשעים.

מוזר ככל שזה נשמע, גם בשנות השבעים לא היה בצה"ל רובה צלפים ייעודי - צלפים אמנם היו, אבל הם השתמשו ברובי מאוזר ממלחמת העצמאות (!) שדוגמו בכוונות טלסקופיות והקנים שלהם הוסבו לתחמושת 7.62X51 תקנית.

גליל (AR, או "גליל ארוך")

רובה הגליל פותח על ידי ישראל גלילי ונקרא על שמו, על בסיס התאמה לתחמושת 5.56 של רובה הקלשניקוב ושל רובה פיני בשם RK 62 שבעצמו בוסס על הקלשניקוב. למעשה, אחד מדגמי ההיתכנות הראשוניים של הגליל היה ה"בלשניקוב" (שמו של גלילי לפני שעברת אותו) שהיה פשוט קלשניקוב שהורכבו עליו דורגלים והקנה שלו הוחלף.

מלבד התחמושת הקומפקטית יותר, הגליל כלל גם שיפורים שונים כגון קת מתקפלת הצידה, דורגלים, אפשרות לירי ררנ"ט וכן בדגמים הראשונים הייתה גם ידית נשיאה מתקפלת במתפסים שמהר מאוד סולקה מדגמי הייצור הסדרתי כי רק הפריעה והרעישה. בצילומי היח"צ של הגליל, גם הציגו את האפשרות לפתיחת בקבוקי משקה קל באמצעות תפס הדורגלים - אבל האגדה האורבנית שהגליל יוצר במיוחד עם פותחן בקבוקים היא המצאה של כתבים צבאיים זרים.

כמה עשרות רובי גליל יוצרו עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ואף שימשו במצעד צה"ל ביום העצמאות של 1973 (חצי שנה לפני המלחמה) - לפי התגיות הלבנות והרקע הלבן לסמלי הכומתות, אפשר לראות שמי שנשאו אותם במצעד היו צוערים בקורס קצינים:



עם זאת, הגליל עוד לא נכנס לשירות מבצעי ובמלחמת יום הכיפורים היו בשימוש רק תשעה רובים כאלו - אחד מהם רובהו האישי של מפקד פצ"ן, בעוד שהאחרים ככל הנראה בשימוש כוחות מיוחדים.
לאחר המלחמה, נכנס הגליל לייצור ולשימוש סדיר, אבל סבל מתחרות עזה מול הM-16, שגם היה קל יותר. בתמונות מהתקופה ניתן לראות חיילים עם M-16 וחיילים עם גליל אפילו באותן יחידות במסגרת אותה פעילות - בעיה לוגיסטית לא קטנה, שכן למרות ששני הרובים ירו את אותם כדורים, הם השתמשו במחסניות שונות לגמרי.

בסוף שנות השבעים, הגליל הפך לנשק התקני של כוחות החי"ר - בשלב הזה גם פורקו מחלקם הדורגלים על ידי הנשקיות ולחלק מהרובים היו כבר מתפסים מבקליט שחור ולא מעץ. לי אישית יצא להשתמש לתקופה קצרה בגליל עם מראה רטרו מלא - מתפסים מעץ ודורגלים ומצאתי אותו כנשק אמין אבל מסורבל מאוד - הדורגלים היו נחמדים בשביל אש רתק אבל מעצבנים בכל סיטואציה אחרת. בתמונה המצורפת תוכלו לראות גליל ארוך שהדורגלים פורקו ממנו (ומישהו השאיר את הנצרה פתוחה על אוטומט!) ולידה תמונה קטנה יותר של חייל עם גליל במבצע ליטאני ב-1978.



סוג: רובה סער תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 5 מחסנית: 35 שריון: 0 משקל: 1 (+1/4 אם ישנם דורגלים) מחיר: 330

 

[המפקד האלמוני]

גלילון (או גליל קצר או גליל SAR)

הגלילון היה זהה לגליל מבחינת מבנהו, אבל עם קנה קצר יותר וללא דורגלים או אפשרות לירי ררנ"ט. מכיוון שלא היו לו דורגלים, לא היה צורך להרכיב עליו מתפסים רבועים עם מרווח לדורגל המקופל - אבל מכיוון ששני הרובים היו תואמים מבחינת רוב האיבזור שלהם, לא מעט חיילים החליפו את מתפס הבקליט המעוגל של הגלילון שלהם במתפס עץ רבוע של גליל סתם כי זה נראה מגניב יותר.

הגלילון נכנס לשימוש ככל הנראה במחצית השנייה של שנות השבעים, בתור נשק קצר ונוח יותר למפקדים, חובשים וכוחות מוצנחים או ממוכנים. הוא נשאר בשירות עד שנות האלפיים, כאשר בשנות התשעים הוא היה הנשק האייקוני של חיילי השריון, של מפקדים בתותחנים (החיילים השתמשו בגליל ארוך), של מפקדים ביחידת מכ"מי הקרקע של חיל התקשוב ושל נהגי חפ"קים (לרוב אנשי קבע דרוזים). במחצית השנייה של שנות התשעים גם יוצרה והוכנסה לשימוש סדרת ייצור מוגבלת של "גלילון 2000" עם קנה מעובה שיכל לירות תחמושת חזקה יותר (SS109, עם קצה מסומן בצבע ירוק) אבל במונחי משחק אין לזה הרבה משמעות - פשוט תגדילו את הטווח ביחידה אחת אם אתם רוצים.

בנימה אישית, הגלילון היה הנשק האישי שלי במשך שנים ארוכות, יותר מכל נשק אחר (כרונולוגית הייתי חתום יותר שנים על M-16 קצר, אבל יריתי בו הרבה פחות). מלבד הנטייה המעצבנת שלו להחליד שדרשה הקפדה על ניקוי ושימון, הוא זכור לי כנשק מצויין - קצת כבד אבל אמין מאוד וכשמקפלים את הקת גם די קומפקטי.

בתמונה המצורפת ניתן לראות גלילון אופייני ולידה בתמונה הקטנה התיעוד האמין היחיד שלו שמצאתי משנות השבעים - קצין בגולני עם גלילון במצעד משנת 1979 - למקור ראו הבלוג "נעמוש" העוסק ברמת הגולן בשנות השישים והשבעים בפוסט בקישור הזה.




סוג: רובה סער תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 4 מחסנית: 35 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 350

 

[המפקד האלמוני]

M-16 ארוך (M16A1)

רובה סער מתוצרת ארצות הברית, שיוצר בכמויות גדולות עבור מלחמת ויאטנם, שם סבל מלא מעט "מחלות ילדות" שהקנו לו תדמית של נשק לא אמין, אבל לאחר שהללו תוקנו הוא התגלה כרובה מוצלח למדי, שגרסאות שונות שלו עדיין נמצאות בשימוש ברחבי העולם ובכלל זאת בצה"ל עד עצם היום הזה.

לישראל הרובים הגיעו ברכבת האווירית והימית של מלחמת יום כיפור, אבל נכנסו לשימוש מסודר רק אחריה. בשנות השבעים השתמשו בו בעיקר כוחות צנחנים וחי"ר, אבל עד סוף העשור הוא הוחלף ברוב יחידות החי"ר ברובה הגליל ובמשך זמן רב היה ניתן למצוא אותו בעיקר בידי חיילי קו-שני למיניהם, עד ל"קאמבק" שלו בשנות התשעים. הM-16 הארוך יכול להגיע עם שתי צורות של מתפסים - בצורה משולשת שמכונה "בורקס" ובצורת גליל ארוך עם פסים עליו שמכונה "תירס". אין ממש הבדל בין שתי הצורות מבחינת ביצועים ובטח שבמונחי משחק, אבל ה"בורקס" נחשב למכוער יותר וחיילים לא אהבו אותו - בשנים מאוחרות יותר היה אפשר למצוא את צורת ה"בורקס" בעיקר ביחידות עורפיות, בטירונות ובקורסים.

בתכנון המקורי שלו עבור צבא ארה"ב, הM-16 תוכנן לנשיאה על הכתף כשהקנה למעלה. בצה"ל לעומת זאת מקובל לשאת את הנשק במקביל או באלכסון לגוף ב"הצלב" או ב"תלה צוואר" - כך שבמקום להשתמש בחחים המקוריים לחיבור רצועת הנשק, זו חוברה באמצעות מיתרים שנכרכו סביב הקת מאחור ולמשולש הכוונת הקדמית לפנים.

עקב הנפצה שמקורה לא ברור, נוצרה בצה"ל מסורת של טעינת מחסנית הM-16 ב29 כדורים במקום 30 - הטענה היא שזה "שומר על הקפיץ" אך ככל הנראה זה עושה בדיוק ההיפך. חלק מרובי הM-16 שהגיעו ברכבת האווירית נמצאים בשירות עד היום, אם כי רבים מהם קוצרו ונוסרו (על נתונים של רובים כאלה - ראו בהמשך) - אם אתם בצבא ויש לכם M-16 מנוסר (תזהו אותו לפי ההטבעה "מ" על הקנה) תסתכלו על חותמות היצרן שעל בית המחסנית, אם במקום הסוס והשם של "קולט" יש שם ציור של אריה עם האותיות H&R אז זה קבלן משנה שייצר רובים עבור קולט בתקופת ויאטנם והרובה שלכם בן כמעט שישים. רובי M-16 "מקוצרים" אמיתיים הגיעו לצה"ל רק בתחילת שנות השמונים ואתייחס אליהם בפרק שיוקדש לאותו עשור.

בתמונה המצורפת, תוכלו לראות חייל במבצע ליאטני (1978) עם רובה M-16 בעל מתפסי "בורקס". יש מן הסתם נתונים לM-16 בספר הכללים הבסיסי, אבל אני מביא אותם כאן לצורך הרפרנס וההשוואה לגרסאות אחרות שלו שאכתוב עליהן בהמשך וכן כדי להתייחס לשינוי המקומי בתכולת המחסנית. גם המחיר שלו נמוך יותר כאן כדי לשקף את הכמויות הגדולות הזמינות במחסנים. למרות שספר הכללים הבסיסי נותן לM-16 קצב אש מאוד גבוה (6, המקסימום האפשרי) תפיסת הלחימה בצה"ל הייתה אז כמו גם היום של ירי בבודדת.




סוג: רובה סער תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 5 מחסנית: 29 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 300

 

[המפקד האלמוני]

צה"ל בשנות השבעים - נ"ט

זה הולך להיות קצר, כי התפיסה בצה"ל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים הייתה שהנשק הכי טוב נגד טנקים, הוא טנק אחר. בתחילת שנות השבעים ובמלחמת יום הכיפורים עדיין היו בשימוש הבזוקות והתול"רים שהוזכרו בפרקים הקודמים וכן ררנ"טים לרומ"ט FN (תשתמשו בנתונים של הררנ"ט משנות החמישים, הם די דומים) וכן תול"רים סובייטים ומרנ"טי RPG-7 וRPG-2 שנתפסו בתור שלל במלחמת ששת הימים ומידי מחבלים, אבל כוחות החי"ר לא צויידו באמצעים מתקדמים יותר - מלאי טילי הנ"ט מדגם תגר-2, אשף ושמל שלל הידלדל והיחידות שלהם די נסגרו.

במלחמת יום הכיפורים, הטנקים של צה"ל הופתעו על ידי כוחות חי"ר חמושים בטילי נ"ט מונחי-תיל מצד אחד, בעוד שלחי"ר של צה"ל לא היו אמצעי נ"ט משלו כדי להתמודד עם כוחות השריון של צבאות ערב מטווחים ארוכים. לפי רישומי ועדת אגרנט שפורסמו לציבור, בכל צה"ל היו רק 30 ג'יפים משגרי שמל (שלל מששת הימים), 8 גיפים משגרי "תגר" ו-11 משגרי "אשף".

במסגרת הרכבת האווירית האמריקאית, סופקו לצה"ל מרנ"טים חד-פעמיים קלים מדגם LAW שזכו לכינוי "זרזיר מתכלה" וטילי TOW שגוירו תחת השם "עורב". ה"זרזיר" נכנס לשימוש ברמה של כיתת החי"ר, בעוד שה"עורב" נקלט במסגרות ייעודיות ובפלוגות נ"ט חטיבתיות. בסוף שנות השבעים או תחילת השמונים נכנס לשימוש גם טיל ה"דראגון" קצר הטווח שהיה קצר טווח ופחות מוצלח, שהוקצה למחלקות נ"ט בפלוגה המסייעת בחטיבות החי"ר. גם לדראגון היה שם עברי שאף אחד לא ממש השתמש בו - "גבנוני".

כמו כן, נעשה שימוש גם בטילי סאגר שלל מהמלחמה - גם הם זכו לשם עברי: "סנאי".

הנתונים של הדראגון, הTOW והLAW נמצאים בספר הכללים לשחקן (עמ' 100)

אמצעי נוסף שבערך נופל בקטגוריה של נ"ט, שהגיע מארצות הברית בשנות השבעים וגם אותו אפשר למצוא בספר הכללים (עמ' 98) הוא מטול הרימונים M203 שניתן להרכיב גם על הM-16 וגם על הגליל והגלילון.

התמונה המצורפת היא מתחילת שנות השמונים דווקא ומציגה מדריכה מעבירה שיעור בשימוש בטיל ה"דראגון", שתמונתו גם כן מצורפת בצד:

 

[המפקד האלמוני]

ארטילריה בצה"ל בשנות השבעים

המעבר לארטילריה מתנייעת נמשך לפני מלחמת יום כיפור, כאשר לתותחי ה M-50 משנות השישים נוספו גם תותחים מתנייעים מתוצרת ארצות הברית, ביניהם בקליבר גדול יותר מאשר 155 מ"מ הסטנדרטי, תותחים מתוצרת סולתם ותותחי ורקטות שלל. בהמשך העשור, התבסס חיל התותחנים על תותחי 155 מ"מ אמריקאים כאמל"ח העיקרי שלו, כאשר דגמים אחרים היו בשימוש מצומצם יותר או במערך המילואים.



M102, תותח 105 מ"מ יביל אוויר

זמן קצר לפני מלחמת יוה"כ, במאי 1973, הוקמה בצה"ל סוללה של תותחים קלים שניתן היה להוביל בהטסה באמצעות מסוקי היסעור הענקיים שנקלטו מארה"ב בסוף שנות השישים. תותחים אלו היו הוביצרים מדגם M102 שפותח בארה"ב בשנות השישים והיו קלים מספיק (טון וחצי בערך) כדי להיגרר על ידי טנדר או להיות מועמסים על מסוק תובלה כבד. במלחמת יוה"כ נעשה בשניים מהתותחים הללו שימוש במסגרת "מבצע פונטיאק" כאשר הם הוטסו על צוותיהם מעבר לקווי האויב בסיני והפגיזו בהפתעה את מפקדת הארמיה השלישית המצרית.




סוג הנשק: תותח 105 מ"מ מחיר: 10,000, 200 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 8 קריטי: 2 פיצוץ: B טווח: 140 מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

רועם

זוכרים את סולתם? השותפות בין חברת סולל בונה לתמפלה הפינית שנתנה לנו את המרגמה הכבדה בעשור הקודם? אז בסוף שנות השישים, סולתם פיתחה את תותח ההוביצר M-68 בקוטר 155 מ"מ על בסיס תותח פיני (נא לא להתבלבל עם תותח הטנקים M68 האמריקאי המבוסס על תותח הL7 הבריטי בקוטר 105 מ"מ). התותח הורכב על, איך לא, תובת השרמן הבלתי נלאה ונכנס לייצור סדיר ולשירות ב-1970. כמאתיים כלים מהסוג הזה שזכה לשם "רועם" ולציון L33 יוצרו והספיקו להשתתף במלחמת יום כיפור ונשארו בשימוש במערך המילואים עד סוף שנות השמונים.

בניגוד לתותח ה M-50 שגם הוא היה מבוסס על תובת שרמן, הרועם כלל מבנה עילי סגור וממוגן שהקנה לו מראה של בית קטן, כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות.




סוג: תומ"ת אמינות: 4 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 5 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 520 צריכת דלק: 25 צוות: 8 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח M68 בקוטר 155 מ"מ אמל"ח משני: מקלע 0.5 או 0.3, רדיו מחיר: 100,000

ולנתוני התותח:
סוג הנשק: תותח 155 מ"מ מחיר: כלול במחיר התומ"ת, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 260 מחסנית: 1 שריון: 2+

----

M109 רוכב (ולימים גם דוהר ודורס)

חיל התותחנים בצה"ל הצטייד בתותחים מתנייעים מתוצרת ארצות הברית, כאשר דגם הM109 הפך להיות המרכזי שבהם ולעמוד השדרה של הגד"בים (גדודים בינוניים, מבחינת קוטר התחמושת) עד עצם היום הזה. ההתחלה בכל מקרה הייתה צנועה יחסית. כמה עשרות תותחים שנרכשו בתחילת שנות השבעים, כאשר במלחמת יום הכיפורים השתתפו בסד"כ של גדוד מילואים וגדוד סדיר.

הדגם שהשתתף במלחמת יום הכיפורים היה בעל קנה קצר, אך לקראת סוף המלחמה ולאחריה התקבלו מארצות הברית תותחים בעלי קנה ארוך וטווח ארוך יותר. תותחים אלו שזכו לשם "רוכב" שודרגו בשנות התשעים לתצורות "דוהר" ו"דורס", עם מחשבי ירי וניווט, אך לאלו אין השפעה מיוחדת במונחי משחק על הנתונים המצורפים כאן.

בתמונות המצורפות ניתן לראות את התומ"ת בתצורת קנה קצר במצעד טרם מלחמת יום הכיפורים ובתצורת קנה ארוך, אך ללא איבזורים רבים שנוספו בהמשך כמו סלי צריח, בתמונה שצולמה זמן קצר אחרי המלחמה. אציין כי חיל התותחנים היה בין האחרונים שהמשיכו להשתמש במקלעי בראונינג 0.3 - הללו הותקנו בעמדת המפקד (ועמדת הטען) גם במחצית השנייה של שנות התשעים כאשר רק לקראת סוף העשור הוחלפו במאגים.

תומ"ת M109 עם קנה קצר:




תומ"ת M109 עם קנה ארוך:



סוג: תומ"ת אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 500 צריכת דלק: 12 צוות: 7 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח M126 בקוטר 155 מ"מ אמל"ח משני: מקלע 0.5 או 0.3, רדיו מחיר: 120,000

ולנתוני התותח:
סוג הנשק: תותח 155 מ"מ מחיר: כלול במחיר התומ"ת, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 250 (עם קנה ארוך) או 170 (עם קנה קצר) מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

M107 רומח/ M110 קרדום

הסיבה ששני התותחים האלה מופיעים תחת אותו ערך, היא ששניהם חלקו את אותה תובה פתוחה ונמוכה (שזכתה בצה"ל לכינוי "קבריולט") וההבדל היחיד היה בקנה התותח, כאשר ה"רומח" התבסס על קנה ארוך בקוטר 107 מ"מ בעוד של"קרדום" היה תותח בקוטר אימתני של 203 מ"מ עם קנה קצר יותר. ניתן היה להחליף בין הקנים וכך תותחי ה"רומח" הוסבו במהלך מלחמת יוה"כ לתצורת "קרדום" אחרי שתחמושת ה-175 מ"מ נגמרה.

מבין השניים, שנקלטו בצה"ל מארצות הברית בתחילת שנות השבעים, ה"רומח" היה הנפוץ יותר - בעיקר בגלל הטווח הארוך שלו. במלחמת יום הכיפורים תותחי רומח שהתקדמו לעומק המובלעת הסורית, הפגיזו את שדה התעופה של דמשק ממרחק של כ-35 ק"מ. שני התותחים המשיכו לשרת בצה"ל עד שנות התשעים (ה"קרדום" במספר מצומצם יותר, במילואים) כאשר הירי המבצעי האחרון של הרומח התבצע במחצית שנות התשעים, כנגד מטרות בדרום לבנון.

התותחים דרשו להפעלתם צוות גדול יחסית של שמונה אנשים ויותר, אך על התובה הפתוחה היו מושבים רק לחמישה אנשי צוות (נהג, מפקד ושלושה לוחמים) - שאר הצוות נע ברכב נושא התחמושת - משאית או זחלילית אלפא, עליה יפורט בהמשך.

רומח:




קרדום:




סוג: תומ"ת אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: אין שריון צידי: אין שריון אחורי: אין סוג דלק: ס מיכל דלק: 1000 צריכת דלק: 16 צוות: 8 (2+3 על הכלי עצמו) מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח בקוטר 175 מ"מ או 203 מ"מ אמל"ח משני: מקלע 0.3, רדיו מחיר: 150,000 לרומח, 170,000 לקרדום

ולנתוני התותחים:
רומח:
סוג הנשק: תותח 175 מ"מ מחיר: כלול במחיר התומ"ת, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 400 מחסנית: 1 שריון: 2+

קרדום:
סוג הנשק: תותח 203 מ"מ מחיר: כלול במחיר התומ"ת, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 12 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 210 מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

M-71 "חתרן"

לא התותח שרצינו, אבל התותח שמגיע לנו. תותח נגרר שצה"ל מעולם לא הזמין או ביקש, אבל קיבל בכל זאת.
במהלך שנות השבעים, חברת סולתם ייצרה שידרוג לתותח ה M-68 של תומ"ת הרועם - בתצורה של תותח נגרר על ידי משאית שירה פגזי 155 מ"מ סטנדרטיים. התותח יועד לשוק היצוא ולקוחותיו היו כל מיני מדינות בדרום אמריקה ובמזרח וכן דרום אפריקה (ישראל הייתה אחת המדינות היחידות שסיפקו לה נשק בתקופת האפרטהייד). מדינה נוספת שהזמינה את התותח הייתה ידידתנו הגדולה איראן, אלא שבצירוף נסיבות מצער, קצת לפני שהתותחים נשלחו ללקוח המרוצה, איראן חוותה שינוי פוליטי מפתיע ב-1979 במסגרתו השאה הודח, המדינה הפכה לתיאוקרטיה איסלאמית וישראל הפכה מבעלת ברית ל"שטן הקטן" (לצד ארה"ב "השטן הגדול" וברית המועצות "השטן האדום").

השינויים הפוליטיים באיראן ביטלו את העיסקה וסולתם "נתקעו" עם מלאי של תותחים חדשים לגמרי, שנקלטו במערך המילואים של חיל התותחנים של צה"ל. ה"חתרן" נכנס לשירות ממש בסוף שנות השבעים והמשיך לשמש את צה"ל עד אמצע העשור השני של המאה ה-21. התמונה המצורפת היא מאימון בשנות האלפיים שמישהו צילם העלה לוויקיפדיה, אבל התותח הזה לא השתנה בהרבה. ברקע ניתן לראות את המשאית הגוררת, שמסיעה גם את הצוות המפעיל אותו, המונה שמונה אנשים.

באירוניה של ההיסטוריה, בימים אלו אמור להיקלט בצה"ל תותח המבוסס על התותח הזה, בתצורה בה הוא מורכב בצריח על גבי משאית כבדה והולכים לקרוא לו "רועם" במיחזור חסר בושה למדי.



סוג הנשק: תותח 155 מ"מ מחיר: 25,000, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 290 מחסנית: 1 שריון: 2+

------

זחלילית אלפה M548

יחד עם התומ"תים מארצות הברית שנועדו לנוע על זחלים "בקצב השריון", נקלטו גם זחליליות לנשיאת תחמושת, שהיו מבוססות על שלדת נגמ"ש הM-113. הזחליליות כללו גם מנוף מובנה לפריקת משטחי הפגזים, הסיעו אנשי צוות שלא נכנסו לכלים עצמם וההעדפה היא תמיד להשתמש קודם כל בתחמושת שמאוחסנת עליהן ולא בתומ"ת עצמו היכן שישנה כזו ("בטן חירום"). הזחלילית עצמה אינה ממוגנת במיוחד ולא מתאימה ללחימה, אך לרוב הותקן בה מקלע להגנה מטווח קרוב, לכל מקרה. הזחלילית נמצאת בשימוש צה"ל עד עצם היום הזה.





סוג: זחלילית תחמושת אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/7 שריון קדמי: 1 שריון צידי: 1 שריון אחורי: 1 (ללא מיגון מלמעלה) סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 8 צוות: 1+3 מטען: 1700 + 3000 בגרירה אמל"ח ראשי: מקלע 0.3 אמל"ח משני: רדיו מחיר: 115,000

----

MAR-290

כזכור משנות השישים צה"ל הפעיל משגרי רקטות שלל סובייטיות בקוטר 240 מ"מ ואף הרכיב אותם לא רק על משאיות אלא גם על תובת שרמן. הנסיון שנצבר מהפעלת הרקטות והרצון ביכולת תגובה ארוכת-טווח לירי סורי על ישובי הצפון, הביא לפיתוח רקטה כבדה יותר, ה"עברי" בקוטר 290 מ"מ. רקטות אלה הורכבו על משגר ארבע-קני שהוצב, איך לא, על תובת השרמן הנצחי. סוללה של ארבעה או שישה משגרים כאלה הייתה אמורה להיות מוצבת בחרמון, משם יכלה לפגוע בפאתי דמשק, אך הכלים הורדו מההר לפני מלחמת יום כיפור ולא נעשה בהם שימוש בלחימה. המשגרים המשיכו לשרת בצה"ל בשנות השבעים והשמונים והשתתפו במבצע שלום הגליל. דגם המשך נסיוני, שכלל צינורות שיגור סגורים (ולא מסילות פתוחות) על תובת צנטוריון, לא נכנס לשירות.




סוג: מטל"ר אמינות: 5 (יתכן 4, כתלות באחזקה) מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 7 שריון צידי: 6 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 520 צריכת דלק: 25 צוות: 5 מטען: 300 אמל"ח ראשי: מטל"ר 290 מ"מ אמל"ח משני: רדיו מחיר: 160,000

מטול רקטות 290 מ"מ ארבע-קני:
סוג הנשק: רקטה 290 מ"מ מחיר: כלול במחיר רכב השיגור, 500 כל רקטה
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 12 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 520 מחסנית: 4 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

ישראל - רק"מ בשנות השבעים

הצלחות חיל השריון במלחמת ששת הימים הביאו להשקעות מרובות במערך המשוריין. טנקים ישנים מדגמי מגח וצנטוריון שודרגו למנועי דיזל ותותחי 105 מ"מ, טנקי מגח חדשים נרכשו מארה"ב וכן נקלטו כבר ב-1971 נגמ"שי M-113 שנועדו לאפשר לחי"ר לנוע בקצב הטנקים. תורת הלחימה של צה"ל התבססה על כוח האש והתמרון של אוגדות משוריינות - ארגון יחידתי חדש, שהומצאה עבורו דרגה חדשה - תת-אלוף.

ההפעלה המאסיבית של טילי נ"ט בידי המצרים והסורים במלחמת יום הכיפורים עירערה את התפיסה לגבי עליונות הטנק בשדה הקרב. עם זאת, במהלך המלחמה ובעיקר לאחריה התקבלו עוד נגמ"שי M-113 וטנקי מגח מדגמים שונים. כחלק מלקחי ההתמודדות מול טילי נ"ט, פותחו עבור הטנקים מערכות הגנה שונות כמו מדוכות עשן מיידי למיסוך ובסוף העשור גם מיגון ריאקטיבי, עליו נדבר בפרק של העשור הבא.

עבור נתוני נגמ"ש הM-113 התשמשו באלו המופיעים בעמ' 117 של ספר הכללים, אך תורידו את מדוכות העשן (הללו לא יהיו חלק מהזיווד התקני של רוב דגמי הM-113 בצה"ל, בעיקר בשנות השבעים) וכמו כן החימוש העיקרי שלו לא תמיד יהיה מקלע 0.5 אלא לעיתים גם מקלע 0.3 או מאג, כאשר לעיתים מקלעי מאג נוספים הותקנו על כנות משני צידי הפתחים בגג של תא הלוחמים מאחור.

מגח
במלחמת יום הכיפורים, נעשה שימוש (בחזית הדרומית) בטנקי מגח 3 עם מנועי דיזל ותותחי 105 מ"מ. טנקים אלו היו הראשונים לחצות את תעלת סואץ. עם זאת, היו בצה"ל גם דגמי מגח נוספים במהלך שנות השבעים, להלן:

מגח 5
זהו בעצם השדרוג הסופי של טנק הM48 ומספרו מבוסס על מספר תת הדגם - M48A5 (שימו לב שאין מגח 4!) טנקים אלו התקבלו מארצות הברית בסוף 1978. תשתמשו עבורם בנתונים של מגח 3 עם מנוע דיזל ותותח 105 מ"מ מיוצב. בשנות השמונים הם ידוגמו בבלטני מיגון ריאקטיבי, אבל נדבר עליהם בפרק הבא. הדגם הזה מוזכר כאן למקרה שתרצו להכניס אותו לשימוש כמות-שהוא בתרחיש היסטוריה אלטרנטיבי בסוף שנות השבעים. לימים, נבנתה על בסיס המגח 5 גם מערכת נשק שהייתה סודית ביותר עד אמצע העשור השני של שנות האלפיים, אבל לא נקדים את המאוחר.

מגח 6 (M60 עם צריח קצר)

ה- M60 היה הדור הבא של סדרת טנקי הפטון. הצריח שלו היה מעוגל וקצר ודומה לזה של הM48, אבל התובה נראתה שונה בבירור - עם חזית ישרה שכונתה "סכין" ולא מעוגלת ודמויית-צפרדע כמו בדור הטנקים הקודם. דגם זה נכנס לשירות בצה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, במסגרת סיוע אמריקאי להצטיידות מחדש והשלמת אבדות הרק"מ הרבות של חיל השריון. במהלך המלחמה עצמה, הוא שימש לפעלול תודעה, כאשר מטוס גלאקסי C-5 עצום ממדים צולם פורק טנק כזה בנתב"ג. מיד לאחר הצילום, הועלה הטנק בחזרה למטוס ושב לבסיסו שבגרמניה. המסר שיועד למנהיגי ארצות ערב ולפטרוניהם הסובייטים היה הפגנת כוח - ביכולתה של ארצות הברית להטיס טנקים לכל מקום שרק תרצה ומוטב שיחדלו-נא מהמלחמה הזו כי בלוגיסטיקה יש רק מעצמה עולמית אחת:



המגח 6 זכה לאחר המלחמה לשורה של שדרוגים - מדוכות עשן מיידי, מערכת הפלטת עשן ע"י אידוי סולר מהמנוע, הוספת מקלע לטען ובחלק מהטנקים גם מרגמה בקוטר 60 מ"מ שהורכבה על הצריח מבחוץ, מימין לעמדת המפקד. נציין שלא ניתן לירות מהמרגמה בתנועה ויש לעצור את הטנק לשם כך, אבל זה שימושי לפגיעה בכוחות חי"ר מאחורי מחסות או קווי רכס. בעשור הבא, הוא ידוגם גם במיגון ריאקטיבי ובשנות השמונים אף יזכה לחבילת מיגון חדשה לגמרי, אבל אז כבר יקראו לו מגח 7 ונדבר עליו בהמשך. בתמונה המצורפת, ניתן לראות בבירור את חזית התובה הישרה ודמויית הסכין, המבדילה את המגח 6 מהדגמים הקודמים לו:



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1425 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 105 מ"מ M68, ייצוב לתותח אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל ומקלע מפקד ובהמשך גם מקלע טען, או מאגים בסוף העשור והלאה, מרגמה 60 מ"מ בחלק מהכלים, רדיו, משגרי עשן אחרי מלחמת יום הכיפורים מחיר: 400,000


מגח 6א (M60A1 עם צריח ארוך)

דגם משופר של הM60 שכלל צריח ארוך יותר עם מקום ליותר פגזים במשקולת מאחור. הגיע לצה"ל לפני הM60 כאשר 126 כלים מסוגו נרכשו בארה"ב ב-1972 ונקלטו בחטיבה חדשה שהוקמה לשם כך - חטיבה 600. טנקים אלה כללו צריחון מפקד מסורבל עם מתקון למקלע 0.5 מ"מ, אך חלק מהכלים שלחמו בחווה הסינית עשו זאת ללא המקלע המתאים ובמהלך המלחמה רותכו על הצריח כנות למקלעי 0.3 - הצריחון המכעיס עצמו הוסר לאחר המלחמה והוחלף בצריחון נמוך ושטוח. כמו שאר טנקי המגח, גם טנקים אלו זכו לשדרוגים לאחר המלחמה, כמתואר אצל המגח 6 - מקלע לטען, מדוכות עשן והפלטת עשן מהמנוע, מרגמה 60 מ"מ ובעשורים הבאים גם מיגון מתקדם.




סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 9 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1425 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 105 מ"מ M68, ייצוב לתותח אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל ומקלע מפקד (לפעמים מקלע מפקד 0.5) ובהמשך גם מקלע טען, או מאגים בסוף העשור והלאה, מרגמה 60 מ"מ בחלק מהכלים, רדיו, משגרי עשן אחרי מלחמת יום הכיפורים מחיר: 410,000

 

[המפקד האלמוני]

שוט-קל

חוסר שביעות הרצון מהביצועים והבטיחות של מנועי הבנזין "מטאור", לעומת ההתרשמות החיובית ממנועי הדיזל של טלדיין-קונטיננטל שהותקנו בטנקי המגח, הביאו לפרוייקט הסבה לאחר ששת הימים שב-1970 הפיק טנק משופר שזכה לשם "שוט-קל", הלחם של השם שוט וקיצור של קונטיננטל, המנוע שהותקן בו. התותחים הוסבו כולם לתותחי 105 מ"מ L7, שהשתמשו באותה תחמושת של טנקי המגח.

טנקי השוט-קל נשאו בנטל הלחימה ברמת הגולן - אלו הקרבות ששוחזרו במידה בינונית של דיוק בסדרה "שעת נעילה" שהייתה אחד הטריגרים לפרוייקט הכתיבה הזה. הקרבות ברמת הגולן מזוהים במיוחד עם "עמק הבכא" והלחימה של גדוד 77 שהונצחה בספרו של המג"ד (דאז, לימים תא"ל) אביגדור קהלני "עז 77", אבל היו עוד יחידות שלחמו ברמת הגולן על גבי טנקי שוט-קל, למשל חטיבה 188, שגם על קורותיה יש ספר.

לאחר המלחמה, בוצעו שדרוגים נוספים בשוט-קל, מה שהופך את הדגם המתואר כאן לשוט-קל א'. עם זאת, השדרוגים לשוט-קל ב' ושוט-קל ג' היו בעיקר במערכות החשמל ובקרת הצריח, ללא הבדל משמעותי מבחינת נתוני משחק. שדרוג משמעותי יותר היה השוט-קל ד' מסוף העשור, אבל הוא בא לידי ביטוי יותר בעשור הבא ויפורט בפרק על שנות השמונים.

בתמונה המצורפת - טנקי שוט-קל בעמק הבכא, כפי שצולמו בזמן אמת:



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1200 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח L7, ייצוב לתותח אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל ובהמשך גם מקלע טען, מקלע מפקד בראונינג 0.5 ובהמשך 0.3 (המקלעים יוחלפו במאגים בעשורים הבאים) רדיו, משגרי עשן (ללא משגרים בזמן מלחמת יוה"כ) מחיר: 400,000

סתם משהו שנחמד לדעת - את הסצנות בתוך הטנקים בסדרה "שעת נעילה" צילמו בטנק שוט הנמצא ביד לשריון בלטרון שכבר לפני שנים רבות נחתכו בו פתחים בסדנת חימוש כדי שהמבקרים יוכלו להסתכל לתוכו:

 

[המפקד האלמוני]

מזמן לא כתבתי בפרויקט הזה, אבל יום העצמאות זה זמן טוב לחזור אליו! יש לנו עוד הרבה מה להשלים בשנות השבעים ועוד שני עשורים שלמים אחר כך!

אחד האתגרים שנתקעתי עליהם קצת והתלבטתי איך לכתוב אותו, הוא תחמושת מצרר. ספר הכללים הבסיסי לא ממש מתייחס אליה, אבל כבר בשנות השבעים התחילו להיכנס לשימוש טילים עם תחמושת מצרר ובשנות התשעים תהיה מערכת נשק משמעותית שמבוססת על זה, אז אחרי הרבה מחשבה, אני רואה שאצטרך לכתוב כלל אצבע בנושא.

מה זה תחמושת מצרר? אם בפגזים נפיצים רגילים יש לנו פשוט כמות של חומר נפץ מרסק שמתפוצצת, גורמת נזק בפני עצמה ועל הדרך גם מעיפה רסיסים מהמעטפת של הפגז, תחמושת מצרר היא כזו שבתוך הפגז או ראש הקרב של הטיל יש לנו הרבה פצצות קטנות, שכל אחת גורמת למעט נזק בפני עצמה, אבל הן מכסות שטח די נרחב בהמון פיצוצים. זאת ועוד - החימוש הראשי נפתח באוויר ומפזר את כל הפצצונות מלמעלה, היכן שגם במציאות וגם במשחק יש בדרך כלל פחות מיגון לכלי רכב וכו'.

למה לרצות להשתמש בתחמושת מצרר? כי מדובר בחימוש "שולל שטח". כאשר האויב פורס סוללות ארטילריה רבות כדי להפגיז את כוחותיך, להתחיל לטווח אותן אחת אחת (במיוחד אם יש לך פחות קני ארטילריה) זה פחות יעיל, בעוד שתחמושת מצרר מכסה שטח נרחב ב"יריה אחת" וקטלנית במיוחד נגד עמדות של תותחים נגררים ולא ממוגנים, שלא רחוק מהם גם נמצאים מערומי התחמושת שלהם. תחמושת מצרר יעילה גם נגד אתרים כמו שטחי כינוס ומפקדות, במיוחד אם יש לה טווח מספיק ארוך כדי להגיע למיקום המרוחק-יחסית שלהם בעורף האויב.

האתגר להמיר את זה לT2K4E - המשחק משתמש בשיטה מאוד מופשטת לנזק של פיצוצים. יש ארבע רמות של פיצוץ, מA (העוצמתי ביותר) עד D (החלש ביותר), שכל רמה קובעת את הקוביות שמגלגלים כדי לקבוע אם הפיצוץ פגע במישהו או לא, את הנזק ומה רף הנזק הקריטי שלו ובמשתמע, גם את רדיוס הפיצוץ - כי על כל הקס מעבר לנקודת הפיצוץ הראשונית, עוצמת הפיצוץ יורדת לאות הבאה, מה שאומר שפיצוץ ברמה A ישפיע על רדיוס של 40 מטרים (4 הקסים) אם כי במעגל ההקסים החיצוני הוא יגרום לנזק של רמה D בלבד, בעוד שפיצוץ ברמה C, כמו של רימון יד, ישפיע ברדיוס של 20 מ'.

בפצצות מצרר, אין לנו בדיוק נקודת מוקד לפיצוץ - יש לנו המון פיצוצים על שטח רחב יחסית ובכל הקס יהיו כמה פיצוצים במקביל (כי פצצת מצרר כוללת בדרך כלל כמה עשרות פצצונות). איך לשקף את זה בלי לסבך יותר מידי ולשבור את השיטה? בסופו של דבר, הגעתי להחלטה הבאה שגם מאוזנת משחקית וגם מספיק אמינה בשיקוף המציאות. שימו לב שבכל זאת מדובר במשחק ולא בסימולציה מלאה של המציאות, עם כל השאיפה לריאליזם גריטי, בסופו של דבר נדרשת מידה של הפשטה.

אז, כללי פצצות מצרר לT2K4E:

- בירי תחמושת מצרר ארטילרית, יש להתחשב כרגיל בטווח ובסטיות אפשריות מנקודת המטרה.
- כל השטח ברדיוס של 4 הקסים (40 מ') מסביב לנקודה במרכז הקס המטרה מושפע באופן אחיד מהשפעות פיצוץ בעוצמה B, כדי לשקף סדרה של עשרות פיצוצים מרובים.
- שריון, מחסה וכו' - נקבעים כאל מול התקפה מלמעלה. ז"א שלהשטחות מאחורי קיר אין השפעה, אבל לשהייה בתוך מבנה עם גג או ברכב יש.

בפוסט הבא - טיל הלאנס שנקלט בצה"ל בשנות השבעים ועל פי פרסומים גלויים שונים היה חמוש ברש"ק מצרר.

 

[המפקד האלמוני]

MGM-52 Lance "מנפץ"

אחד הלקחים של צה"ל ממלחמת יום הכיפורים היה שנדרשת יכולת לפגוע במטרות בעומק מערך האויב כמו מערכי טילי נ"מ, סוללות ארטילריה, מפקדות ושטחי כינוס, גם כשפעילות חיל האוויר מוגבלת.
הקשר המתהדק עם ארצות הברית, הביא להצטיידות במערכת נשק מתאימה - משגר טיל ה"לאנס", שיכל לשגר טילים מדוייקים יחסית לטווח ארוך. טילים אלו חומשו ככל הנראה (ולצרכי המשחק, אכן כך) ברש"ק מצרר.
המשגר היה בנוי מתובה על בסיס נגמ"ש M-113, בדומה לזחלילית האלפה, רק עם תא נהג צידי שקופל בשעת הירי. על הרכב נישא טיל אחד והתלווה אליו רכב דומה עם מנוף ושני טילים לצורך טעינה חוזרת. ההכנה לירי לקחה זמן רב וכך גם הטעינה מחדש (שני מקטעים לכל אחת מהפעולות, במונחי משחק).
המערכת כולה שזכתה לשם העברי "מנפץ", כללה מספר מצומצם של משגרים (בסד"כ של גדוד) וכמה עשרות טילים שנקלטו בישראל החל מאמצע שנות השבעים ונשארו בשירות עד סוף שנות השמונים או תחילת שנות התשעים. במציאות, מלבד ירי בניסויים שניתן גם לראות בתמונה המצורפת, מעולם לא נעשה בטיל שימוש מבצעי. במשחק שלכם, כמובן, זה לא בהכרח יהיה כך.




סוג: משגר ארטילריה רקטית אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/7 שריון קדמי: 1 שריון צידי: 1 שריון אחורי: 1 (ללא מיגון מלמעלה) סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 8 צוות: 2 מטען: 1700 אמל"ח ראשי: טיל מנפץ אמל"ח משני: רדיו מחיר: 700,000

טיל מנפץ:
סוג הנשק: טיל טקטי מחיר: כלול במחיר רכב השיגור או 550,000 לכל טיל
חימוש: מצרר (ראו פוסט קודם על כללי המצרר) אמינות: 5 קצב אש: פחות מ-1 (ראו בתיאור למעלה) נזק: - קריטי: - פיצוץ: B (ראו פירוט בכללי המצרר) טווח: 900 מחסנית: 1 שריון: -

 

[המפקד האלמוני]

מצרים - שנות השבעים

כמו שתואר בעשור הקודם, נאצר הפופולארי מת ב-1970 וירש אותו אנור סאדאת. בניגוד לנאצר, סאדאת נחשב לאיש אפור ולא פופולארי ואף לטיפש וחסר יוזמה, כפרי פרימטיבי אשר, כלשונו של נאצר עצמו, "תנו לו מכונית ותלושי דלק והגשמתם את שיא השאיפות שלו".

אבל סאדאת התגלה כהפתעת העשור - מצרים בהנהגתו תקפה במפתיע את ישראל בסיני בעוד סוריה תוקפת בצפון. לאחר תקופה ארוכה של בניין כוח ומהלכים דיפלומטיים, באוקטובר של שנת 1973, כוחות הנדסה מצרים פרצו את חומות העפר של קו בר-לב וצלחו לשטח חצי האי סיני. קו בר-לב, שמבנייתו התעשרו בישראל קבלנים רבים, היה קו של מוצבים ממוגנים וסוללות עפר שעל פי כל הניסויים וההערכות היו עמידות במיוחד בפני ארטילריה ופצצות אוויר, אך אנשי חיל ההנדסה המצרי פשוט שטפו בהן פתחים באמצעות זרנוקי מים בלחץ גבוה.



זוכרים את סעד אלשאד'לי? ב-1967 פגשנו אותו בתור מפקדו המובך של כוח מיוחד שהוסתר בסיני במטרה לפשוט על אילת אך איבד את כבודו כאשר ברח והשאיר את הנגמ"שים שלו מאחור. למרות כישלון זה, הוא הצליח ב-1971 להתמנות לרמטכ"ל צבא מצרים ואת השנתיים הבאות בילה בבניין כוח ותכנון תוכניות למתקפה מוגבלת וחצייה של התעלה. על כך, כתב שאד'לי ספר מאוד מומלץ שאף תורגם לעברית - על כריכת המהדורה העברית ניתן לראות חייל מצרי עולץ על רגע הצליחה כשבידו מונף תת-המקלע האיקוני "פורט סעיד" שהיה בשימוש צבא מצרים מאז שנות החמישים. בתמונה השנייה מופיע שאד'לי עצמו, מדגמן פיקודיות ומדבר במכשיר קשר. עם התקדמות הלחימה והצלחות ישראל, הוא שוב איבד את שמו הטוב ואף הודח מתפקידו. את הספר שלו, הוא כתב כאשר הוא היה גולה-בפועל ומתנגד חריף לשינויים שחולל משטר סאדאת.



סאדאת הפתיע עוד כמה הפתעות - הן כאשר בחר לעזוב את חסות הגוש הסובייטי ואידאולוגיית המהפכה הפאן-ערבית ולקשור במקום זאת קשרים עם משטרים ערביים שמרנים ועם המערב, אך בעיקר כאשר ביקר בישראל וחתם עמה בסופו של דבר על הסכם שלום בסוף העשור. במצרים שינויים אלו לא התקבלו תמיד בברכה וסאדאת עצמו נרצח ב-1981, בעודו צופה במצעד השנתי לזכר הניצחון המצרי במלחמה.



מבחינת כלי נשק, בניין הכוח המצרי לקראת המלחמה הסתמך בעיקר על ברית המועצות והגוש הסובייטי, והללו המשיכו להיות ספקי הנשק והידע לייצורו במפעלי התעשיה הצבאית המצרית גם בהמשך שנות השבעים, עד לדעיכת היחסים והמעבר של מצרים להסתמכות על נשק מערבי. חידוש משמעותי בהתחמשות המצרית וגם בתורת הלחימה, היה ההצטיידות בכמויות גדולות של נשק נ"ט ובעיקר טילי ה"סאגר" שנועדו לנטרל את יתרונו של השריון הישראלי.

 

[המפקד האלמוני]

צבא מצרים בשנות השבעים - נשק קל

כלי הנשק שמתוארים בפרקים הקודמים, עדיין היו בשימוש הצבא המצרי גם בשנות השבעים. רובים כגון הרשיד, החכים והSKS נדחקו ליחידות קו שני, אך המוסין-נאגאן העתיק המשיך לשמש כנשק צלפים - תפקיד שבו יוחלף רק במחצית השנייה של שנות השבעים, כאשר מצרים, למרות היחסים הדועכים עם ברית המועצות, תצטייד ברובי צלפים סובייטים מדגם "דרגונוב" שאת הנתונים שלו ניתן למצוא בחוברת לשחקן בעמ' 103.

הנשק העיקרי של הצבא המצרי בשנות השבעים היה הקלשניקוב, שהעתקים מורשים שלו בשמות "מיסר" ו"מעאדי" יוצרו במפעל 54 בחלוואן (לא להתבלבל עם רשת חנויות הבגדים בת זמננו). כוחות שנדרש להם נשק קצר וקל יותר, כמו יחידות הנדסה, שריון וארטילריה, עשו שימוש בתת המקלע "פורט סעיד" משנות החמישים.

גם המקלעים שהוזכרו בפרקים הקודמים המשיכו לשמש את המצרים, אך אליהם הצטרף מקלע צ'כי לא-נפוץ, להלן.

Vz. 59

מקלע מתוצרת צ'כוסלובקיה, שמשמש בצבא הצ'כי ובצבא הסלובקי עד עצם היום הזה. המקלע עשה שימוש באותו כדור 7.62 רוסי ארוך כמו מקלע הPK שגם הוא היה בשימוש מצרים, סוריה וארגונים בלתי סדירים בעשור זה או אף מסוף שנות השישים (לנתונים של PK, או ליתר דיוק הגרסה המודרנית שלו PKM הזהה מבחינת נתוני משחק, ראו עמ' 103 בחוברת לשחקן), אבל אם הגעתם עד פה אתם כבר יודעים שהצ'כים אוהבים לעשות דברים משל עצמם.
המקלעים לא היו נפוצים מאוד, אבל הגיעו כחלק מהזיווד של נגמ"ש פולני-צ'כי עליו נקרא בהמשך. יחסית למקלעים בינוניים אחרים באותו קוטר, המקלע הגיע עם תוף הסתערות (ליתר דיוק, קופסא רבועה שמתחברת מהצד) עם שרשיר קטן יחסית של 50 כדורים, אבל עיקר השימוש בו היה מעל רק"מ, כך שניתן לטעון אותו בשרשירים היישר מארגז פעולה של 250 כדורים. מחירו הגבוה של המקלע מייצג את נדירותו היחסית.



סוג: מקלע בינוני תחמושת: 7.62X54 אמינות: 5 קצב אש: 5 נזק: 3 קריטי: 4 פיצוץ: - טווח: 9 מחסנית: 50 שריון: 0 משקל: 3 מחיר: 2500

 

[המפקד האלמוני]

מצרים בשנות השבעים - נ"ט

כחלק מתהליכי בניין הכוח ששאד'לי עסק בהם לפני מלחמת יום הכיפורים ואותם הוא מתאר בספרו, עמד הצורך להתמודד עם השריון הישראלי. כך ובהתאם לתפיסות סובייטיות, כוחות החי"ר של צבאות מצרים וסוריה צויידו בשפע אמצעי נ"ט. מלבד משגרי RPG-7 ותול"רים אליהם התייחסנו כבר, הגיעו מברית המועצות טילי הנ"ט מונחי התיל מדגם שברוסיה כונה "מליוטקה" אך מוכר הרבה יותר בכינוי הנאט"ו שלו - "סאגר", כמחליף וכמשלים לטילי ה"שמל" שכבר היו מוכרים בזירה.

סאגר

אולי הטיל שהכי מזוהה עם מלחמת יום כיפור וטראומת המלחמה. למרות שצה"ל הכיר את הטיל ויכולותיו ואף נתקל בו לפחות פעם אחת לפני המלחמה, בחילופי אש מול הצבא הסורי בגולן ב-1971, הפעלתו נגד השריון הישראלי נחשבה להפתעה. הטיל עצמו לא היה מאוד מתוחכם - בעל הנחייה מדור א' שדרשה מהכוון לעקוב הן אחרי מסלול הטיל והן אחרי המטרה. למרות הדיוק הנמוך האופייני לשיטת הנחייה זו, הטיל היה אמין, קל לנשיאה ופשוט להפעלה, כאשר הוא נישא מפורק בתוך מזוודה שעליה הוצב לצורך שיגור ואליה חוברה יחידת ההנחייה שנראתה כמו פריסקופ וג'ויסטיק, שנראתה ככה.



טילי סאגר רבים הופעלו נגד כוחות השריון של ישראל במלחמת יום כיפור, לא רק בתצורה הרגלית שתוארה לעיל אלא גם ממשגרים רכובים על גבי נגמ"שים ושריוניות. טיל הסאגר זכה לתפוצה רבה במזרח התיכון וטילי שלל בכינוי "סנאי" הופעלו גם על ידי צה"ל. הוא נמצא בשימוש על ידי צבאות מצרים וסוריה וכן על ידי ארגונים בלתי סדירים עד עצם היום הזה, אם כי ברבות השנים נעשו בטיל מספר שינויים - בעיקר שיפורים ברש"ק (ראש הקרב) ואף הסבות להנחייה מתקדמת יותר מדור ב'. הנתונים לעיל, בכל מקרה, הם של הטיל בתצורה הסובייטית המקורית.

במונחי משחק, טיל זה (וטילים אחרים עם הנחייה מדור א') לא יכול לפגוע במטרות בטווח קצר יותר מ-5 הקסים בגלל שבשיגור הראשוני הוא עולה למעלה וצריך לנהג אותו בחזרה למסלולו. הצורך לשמור על קשר עין עם הטיל, עם המטרה ולנהג את הטיל באופן אקטיבי גורמים למחסר של 2- לגלגולי הפגיעה, מחסר שמצטרף למחסרים נוספים על טווח, ירי על מטרה נעה או בתנאי ראות לקויים, מה שהופך את סיכויי הפגיעה בטיל לנמוכים במיוחד, גם עבור כוון מומחה.



סוג: טיל נ"ט מונחה תחמושת: 125 מ"מ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 40 מחסנית: 1 שריון: 1- משקל: 5 מחיר: 3000

 

[המפקד האלמוני]

U-5TS תותח 115 מ"מ סובייטי

תותח טנק שפותח בברית המועצות בשנות השישים, עבור טנק הT-62 שיתואר בהמשך. בזמנו, זה היה תותח הטנק החדשני ביותר בעולם ואחד העוצמתיים ביותר. הU-5TS היה תותח הטנק חלק-הקדח הראשון. במקום סלילים לייצוב הפגזים על ידי סחרור, הפגזים יוצבו על ידי סנפירים מה שהקנה לתותח גם עוצמה רבה יותר (פחות אנרגיה אבדה בחיכוך עם הסלילים) וגם עמידות גבוהה ביותר בפני בלאי (לא היו סלילים שיישחקו).

התותח הותקן רק בטנקי T-62 וכנראה שהביצועים המעולים שלו לא ניחמו במיוחד את הטען, שכמו בדגמים סובייטיים קודמים המשיך לטעון את הפגזים ביד שמאל דווקא, כאשר הפעם נדרש להתמודד עם פגזים כבדים וגדולים במיוחד. תחמושת התותח כלל פגזים נפיצים וחלולים (עם סנפירי ייצוב), אבל גם פגזי ח"ש-מנעל מיוצבי סנפירים, מהסוג המוכר כ"חץ" בגלל הצורה הכללית של החודרן.

לזירת המזרח התיכון הגיעו התותחים עם טנקי הT-62 שסופקו למצרים ולסוריה וכאשר הללו נפלו שלל לידי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, תכונות התותח ותחמושתו נלמדו ונחקרו ושימשו את מהנדסי התעשייה הצבאית לטובת פיתוחים משלהם, אותם נפגוש בעשור הבא.



סוג הנשק: תותח 115 מ"מ (115X728) מחיר: 20,000 לתותח, 250 כל פגז נפיץ, 350 חלול, 500 ח"ש-חץ.
חימוש: ח"ש-חץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 9 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 30 מחסנית: 1 שריון: 1-
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 8 קריטי: 2 פיצוץ: B טווח: 25 מחסנית: 1 שריון: 2+
חימוש: חלול אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 9 קריטי: 2 פיצוץ: C טווח: 25 מחסנית: 1 שריון: 1-

 

[המפקד האלמוני]

מצרים בשנות השבעים - ארטילריה

גם בשנות השבעים, המשיכה מצרים להשתמש בארטילריה סובייטית שסופקה לה ולסוריה בכמויות נדיבות. התותחים שנסקרו בעשורים הקודמים עדיין היו בשימוש (חלקם בשימוש עד היום) וכן נקלטו מרגמות כבדות, תותחים ורכבים משגרי-רקטות מדגמים חדשים יותר. בין היתר נכנסו לשימוש מצרי גם תותחים בקוטר אימתני של 180 מ"מ וטווח ארוך במיוחד, אבל אותם אסקור דווקא בפרק על סוריה, כדי להשאיר משהו גם לשם.

D-20

עוד תותח בקוטר 152 מ"מ (המקובל לתחמושת ארטילריה בינונית סובייטית) שנקלט במצרים במחצית שנות השישים עד תחילת שנות השבעים ואולי הספיק להשתתף גם במלחמת ששת הימים. מלבד תחמושת נפיצה היו זמינים עבורו גם פגזי תאורה, עשן ותבערה. ניתן לזהות אותו בעזרת בלם הלוע הכפול האופייני, כפי שנראה בתמונה המצורפת.




סוג הנשק: תותח 152 מ"מ (152.4X547) מחיר: 20,000 לתותח, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 200 מחסנית: 1 שריון: 2+

-------

D-30

תותח שדה סובייטי שנכנס לשירות בברית המועצות בשנות השישים וסופק לבעלות בריתה בעולם. בקוטר סטנדרטי של 122 מ"מ עם פגז ותרמיל נפרדים האופייני לתותחים רוסיים (אבל עם תחמושת שונה באורכה מזו של התותחים הישנים יותר) ומשקל קל יחסית שהפך אותו לנוח לניוד בגרירה על ידי משאית - התותח כלל שאקל גרירה עגול מתקפל מתחת לבלם הלוע המחורץ שלו.
בפריסה לירי, התותח עמד על בסיס של שלוש רגליים וניתן היה לסובב אותו ב360 מעלות על ציר מרכזי, מה שהקל על תיקוני אש וטיווח וגם על זיהוי בתצלומי אוויר, שכן מלמעלה הוא נראה קצת כמו הסמל של מרצדס. על פי התו"ל הסובייטי, תותחים קלים אלו הוקצו כנשק מסייע ליחידות חי"ר ממוכן ושריון.

מלבד תחמושת ארטילרית של פגזים נפיצים, מבעירים, תאורה ועשן, קיים גם פגז חלול לירי בכינון ישיר נגד רק"מ אויב. בסוריה, תותחים כאלו הורכבו על תובות של טי-34 שהוסר מהן הצריח, אבל על כך תקראו בפרק הסורי בהמשך.



סוג הנשק: תותח 122 מ"מ (122X447) מחיר: 15,000 לתותח, 250 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 190 מחסנית: 1 שריון: 2+
חימוש: חלול אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 9 קריטי: 2 פיצוץ: C טווח: 20 מחסנית: 1 שריון: 1-

 

[המפקד האלמוני]

BM-21 "גראד"

הרקטה האייקונית ביותר של הגוש הסובייטי, שדרכו הגיעה גם לארצות ערב ולארגוני מחבלים. אם המשכתם את הקריאה בסדרת הפוסטים הזו עד כה (יש מישהו כזה? תנו סימן, פידבק, משהו.. ) אז אתם בטח יודעים שמשגרי רקטות רב-קניים נכנסו לזירת המזרח התיכון כבר בשנות החמישים, אבל רקטת הגראד בקוטר 122 מ"מ, שכדוגמתה עדיין משוגרות לישראל מרצועת עזה מפעם לפעם גם בימים אלה, הפכה לנפוצה ולפופולארית ביותר.

לא מצאתי תיעוד חד-משמעי לשימוש בגראדים במלחמת יום כיפור, אבל הם נקלטו במצרים ובסוריה בשלב מסויים בשנות השבעים. הגרסא המקורית הייתה של 40 קני-שיגור המורכבים על משאית 6X6 מדגם Ural-375D, אבל מאוחר יותר גרסאות שונות הותקנו גם על משאיות אחרות ובארגונים לא-סדירים כגון אלו הפלסטינים שהתבססו בלבנון גם נפוצו משגרים חד-קניים, לרוב מאולתרים. מצרים מייצרת עד היום גרסאות מקומיות לרקטה ובמאה ה-21 גם הרכיבה את המשגרים על טרקטורי ארטילריה זחליליים, אבל זה כבר פיתוח מאוחר שחורג מטווח הזמנים שאני כותב עליו (אם כי טכנית אתם יכולים להכניס אותו למשחק שלכם).



סוג: מטל"ר אמינות: 5 מהירות קרבית: 1/2 (ג) מהירות מנהלתית: 3/5 שריון קדמי: 1 שריון צידי: 1 שריון אחורי: 1 סוג דלק: ב מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 5 צוות: 5 מטען: 1300 אמל"ח ראשי: משגר רקטות 122 מ"מ (ראו למטה) אמל"ח משני: יתכן רדיו מחיר: 65,000

מטול רקטות 122 מ"מ רב קני:
סוג הנשק: רקטה 122 מ"מ מחיר: כלול במחיר רכב השיגור, 200 כל רקטה
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: 10 קריטי: 3 פיצוץ: B טווח: 220 מחסנית: 40 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

צבא מצרים בשנות השבעים - רק"מ

הצבא המצרי בשנות השבעים, כמו בעשור שלפני כן, הצטייד במיטב הרק"מ הסובייטי - מצב שישתנה רק אחרי הסכמי השלום, אם כי המצרים ידועים לשמצה כמי שלא זורקים שום דבר וחלק מהכלים נמצאים בשימושם עד עצם היום הזה.
מבין הכלים שמצרים (וסוריה) השתמשה בהם במלחמה ב-1973 שנמצאים בספר הכללים, ניתן להשתמש ללא שינוי בשריונית הBRDM-2 ובנגמ"ש הלחימה BMP-1, אם כי לזה האחרון יש להוסיף גם את טיל הסאגר שכתבתי לו פה נתונים, המשוגר ממסילה מעל לקנה. גם לשריונית הBRDM-2 יש גרסה שמשגרת טילי סאגר, עם ארבעה טילים במסילות מתחת לגג מתרומם במקום הצריחון עם המקלע הכבד שיש לדגמי הסיור של הכלי.

מלבד זאת, הצבא המצרי הפעיל גם נגמ"שים מתוצרת צ'כוסלובקית-פולנית שלא מופיעים בספר הכללים ואת טנקי הטי-62 שעשיתי בהם כמה שינויים והללו יפורטו להלן.

OT-62 TOPAS

זוכרים את הBTR-50 מהעשור הקודם? זוכרים שהצ'כוסלובקים אוהבים לעשות דברים בדרך שלהם? אז ה"טופז" כפי שקראו לו בצה"ל היה התוצאה של פיתוח צ'כוסלובקי בשיתוף עם פולין, על בסיס תוכניות של BTR-50 שהועברו על ידי הסובייטים.

ההבדל החיצוני העיקרי הוא שלטופז יש שני צריחונים בולטים מקדימה (בדומה לדגם הפיקוד של הBTR-50) במקום אחד וכן נוסף לו צריחון עילי למפקד עם תול"ר צ'כי בקוטר 82 מ"מ מדגם T-21 שפגשנו כבר בפרק על שנות החמישים ומקלע VZ. 59. עוד שיפור בנגמ"ש לעומת המקור הסובייטי, היו דלתות בצדדי התובה שאיפשרו פריקה נוחה יותר של הצוות. הנגמ"ש גם צוייד ביותר דלק (על חשבון פחות נוסעים) ובמנוע חזק יותר.

יתכן והטופז היה בשימוש מצרי כבר בשנות השישים, אבל מכיוון שלא הייתי בטוח שמרתי אותו לעשור הנוכחי. כמו "אביו" הBTR-50 גם נגמ"ש זה בעל יכולת צליחה אמפיבית, מה שהתגלה כשימושי מאוד בעת צליחת התעלה.




סוג: נגמ"ש אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/9 שריון קדמי: 5 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 407 צריכת דלק: 7 צוות: 2+16 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תול"ר T-21 אמל"ח משני: מקלע VZ. 59, רדיו מחיר: 120,000

----

T-62

הטנק הסובייטי הזה נחשב לאחד החזקים ביותר בעולם בזמנו, בעיקר בזכות התותח חלק-הקדח שלו ואמצעי ראיית לילה אקטיביים (על בסיס זרקור אינפרא-אדום) לתותחן ולנהג. כמו קודמו הT-55 גם הטנק הזה שמר על צללית נמוכה - ומכאן שבחרתי לתת לו דירוג שריון גבוה יותר מזה המופיע בספר הכללים, כדי לשקלל את זה.

עשרות טנקי T-62 סופקו למצרים (ועוד כמה מאות לסוריה) כבר בתחילת שנות השבעים והספיקו להשתתף במלחמת יום הכיפורים ב-1973. לאחר המלחמה, נפלו שלל בידי ישראל מספיק טנקי T-62 ממקור סורי ומצרי כדי שניתן יהיה להטמיע אותם בצה"ל תחת הכינוי "טירן 6" במסגרת חטיבת מילואים שכללה כמאה טנקים מדגם זה. בניגוד לטירן 5, כאן לא הוחלף התותח אלא רק נוספה "אוזן" לצריח (תא זיווד) ותא זיווד נוסף באחורי הצריח ומערכות הקשר הוחלפו במערכות ישראליות.

הטי-62 נמצא בשימוש עד עצם היום הזה, לא רק במצרים ובסוריה אלא גם ב"מולדתו" רוסיה. הטירן 6 היה בשימוש לפחות עד שנות התשעים, אבל במילואים בלבד. התמונה המצורפת היא של טנק בשימוש מצרי שנפל שלל בידי חיילי צה"ל (שגם הם בתמונה) ב-1973. ברקע משמאל ניתן לראות גם טופז או BTR-50.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 4/5 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 9 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 960 צריכת דלק: 24 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 115 מ"מ U-5TS, ייצוב לתותח, ראיית לילה (אינפרא-אדום אקטיבי) אמל"ח משני: מקלע מקביל PKT (גרסה מותאמת לטנקים של הPK מספר הכללים), בחלק מהכלים מקלע DSHK 12.7 מ"מ לטען, מיסוך עשן מהמנוע, רדיו מחיר: 500,000

 

[המפקד האלמוני]

שנות השבעים - סוריה וצבאה

מלחמת ששת הימים, כזכור, הסתיימה מבחינת סוריה בתבוסה משפילה. שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, חאפט' אלאסד, הצליח דווקא לחזק את מעמדו על חשבון יריביו במפלגת הבעת'. מהלך נבזי במיוחד היה הימנעותו מלספק סיוע אווירי לכוחות שריון סורים שפלשו בספטמבר 1970 לממלכת ירדן כדי לסייע לפלסטינים שם במאבקם במלך ובכך גם נמנע מעימות עם ישראל וגם הביך את מתחריו - חודשיים לאחר מכן, הורה אסד לאסור כמה ממנהיגי מפלגת הבעת' והשתלט על סוריה ללא שפיכות דמים ובה הוא ישלוט עד מותו כמעט שלושים שנה לאחר מכן.

הנה חאפט', לבוש במדי הצבא שלו ונהנה מכוס קפה במסגד האומיי של דמשק. יש לציין שאסד עצמו הוא בן למיעוט העלווי, שבעיני מוסלמים רבים ובעיקר סונים לא נחשב למוסלמי בכלל.



מרגע עלייתו לשלטון, החל אסד להתכונן למלחמה עם ישראל. הוא הפנה כ-70 אחוז מהתקציב הסורי של שנת 1971 לצבא וחיזק את קשריה של סוריה עם ברית-המועצות - במסגרת זו אף נסע לבקר במוסקבה, שם סיכם עם הסובייטים על שיתוף פעולה הדוק. הברית עם הרוסים התבטאה באלפי יועצים ובנשק רב שהגיעו לסוריה ובאביב ובקיץ של 1973 נקלטו בצבא הסורי טנקי הטי-62 החדישים שאת נתוניהם אפשר לקרוא בפרק על מצרים.

במלחמת יום כיפור, השיב לעצמו הצבא הסורי המשוקם את כבודו שנפגע בעשור הקודם. כוחות קומנדו מוסקים ורגליים סורים כבשו את עמדותיה האסטרטגיות של ישראל בחרמון ושפעת טנקים סורים זרמה אל רמת הגולן. אך ישראל התאוששה, בלמה את המתקפה ויצאה למתקפת שסופה ארבעים קילומטרים מדמשק. סאדאת, הנשיא המצרי, הכזיב וחתר להפסקת אש וסוריה מצאה את עצמה מובסת שוב וחותמת על הפסקת אש אף היא - אם כי קרבות התשה בחרמון נמשכו עוד זמן רב לאחר המלחמה.

בתמונה המצורפת - מסוקי מי-8 סורים על רקע החרמון, מסוקים כאלו שימשו להנחתת כוחות קומנדו:



למרות התבוסה הצבאית, אסד זכה לתדמית של תעוזה ולחימה נגד ישראל ועקשנות ומיומנות במשא ומתן לשביתת נשק אחריה, שהביאו לנסיגה ישראלית ב-1974 מהמובלעת בקניטרה שנכבשה עוד ב-1967.

בתמונה המצורפת, אסד מעניק אותות הצטיינות לקצין בצבאו:




לאחר מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי השתקם במהירות באמצעות סיוע סובייטי נרחב והצטייד באלפי טנקים, נגמ"שים, טילי נ"ט ועוד.
ב-1976, כוחות צבא סורים נכנסו ללבנון על מנת לשמור על הסדר במדינה שנקרעה במלחמת אזרחים - מי שהזמין את הסורים היו הנוצרים דווקא והם עתידים להתחרט על זה מאוד, אבל על כך ידובר בפרק שיוקדש ללבנון.

בתמונה - טנקי טי-55 סורים נכנסים ללבנון:




עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, תפסה סוריה את מקומה של זו האחרונה כאיום הייחוס של ישראל והיא תישאר שם עד לעשור השני של המאה ה-21.