"אם יהיה משהו אני אדאג ליצור איתכם קשר." אומרת אסטל, וחוזרת לספרים שלה, "אני אצטרך לדבר עם אבא שלי, אני רק מבקשת מכם שלא תעשו שום דבר משוגע עד הנשף." היא רוצה לסיים את השיחה, אבל נראה שהלנה מתערבת.
"נוכל להשתמש בעוד כמה אנשים." היא מוסיפה, "בייחוד אנשים שאיש לא חושב שעובדים איתנו." היא מושכת ידיים, "בכל זאת השלושה האלה נראו איתנו כבר כמה פעמים."
אסטל מהנהנת לרגע, "יש לך רעיון?" היא שואלת. "ברור שאי אפשר לבטוח בכל אחד."
הלנה מסתובבת ומסמנת לכם לעקוב אחריה. "יש לי רעיון, אני מקווה שהוא עדיין במקום שבו הוא היה בפעם האחרונה." היא מובילה אתכם בחזרה לפונדק.
זו שעת ערב מוקדמת, השלב הזה ביום שבו אנשים חזורים מהעבודה הבייתה, אבל עדיין לא יוצאים לפונדק או למסבאה, זה השלב שבו מוודאים שכל המשקאות מוכנים והאוכל בתנור, בודקים שהטרובדור הגיע והכלים שלו מכוונים. זה זמן מוזר כזה שבו אם מישהו נמצא בפונדק - אז הוא עובד שם, או מסיבה ממש טובה אחרת.
ודלת הפונדק נפתחת כאשר טרול, אלפית ואלף נכנסים פנימה, מלווים בבת האנוש שאנשי נמל חירות יודעים לזהות בתור הלנה, בת הזוג של ביתו של האדמירל- אסטל.
השלושה האלה יכולים להבחין שפרט לעובדים של הפונדק, לרבות המוזגת הרעגית שנמצאת בו, יושב באחד השולחנות בן אנוש - רעגי גם הוא. אשר מבחין בהם בדיוק כמו שהם הבחינו בו.
"בואו" אומר הלנה לשלושה ומתקרבת לשולחן של בן האנוש. "אנחנו צריכים לדבר." היא מוסיפה, "כולנו."