IN
"אני שמח שאתם מקשיבים, חבורת דובים מגודלים שכמוכם, ייקח אתכם השיניגאמי וישרפו נשמותיכם באפר הטמא של השאול. עכשיו כולם צריכים לשתוק כדי שאני לא אתעצבן ואתם, התוקפים, תמותו בכאב. אז ככה - אנחנו נוסעים סמוים שקפצנו לתוך הספינה כי אמא של הקברניט הייתה ממש טובה ורצינו עוד. אנחנו רוצים לשוט לאן שאתם שטים כרגע, ויהיה נורא נורא נחמד אם לא תהיו טיפשים ותשלחו שליח בדרך המים או האוויר, כי אז הבחורים פה ימצאו אותם ויחסלו אותם. אנחנו נמשיך לנסוע איתכם, נפצה אתכם על חוסר הנעימות בכך שנסענו בספינה שלכם בלי אישור של אמא של הקברניט, ואתם תשתקו. אולי אפילו תצטרפו למטרה שלנו כשנסביר לכם מה קורה פה. אנחנו ניקח אתכם לחקירה והכל, שיהיה ברור. אבל אני רוצה נאמנות מלאה מעכשיו, ואני והחברים שלי מסתובבים פה בקבוצה ויש שמירות בלילה אז אל תחלמו אפילו על התנקשות בנו."
הוא מביט בהם בשעמום, ואז מסיים במשפט אכזרי:
"או שתסכימו בהסכמה מלאה לכל מה שאמרתי כרגע... או שתמותו. פשוטו כמשמעו. אולי הבוסים שלכם ישרדו, אבל לכם יהיה חרא בשאול אז חבל. יש לכם דקה לחשוב על זה, מולנו. כל אחד לעצמו. אני לא מחכה יותר מזה. אם יש סירוב או השהייה אתם תסבלו."
ואז הוא שולף את החרב השחורה שלו מהנדן, בתנועה רבת משמעות, ומתחיל לספור בקול רם. הוא מסמן לחבריו להיות מוכנים ומורה להם להתקבץ מסביבו ולידו ולחכות להוראות נוספות, כדי שלא יהיו טעויות קטלניות. הוא אומר במהירות ללירו "אל תהיה טיפש. תעזוב את החרב הארורה ותהיה מוכן להדוף את כישוף האדמה שלהם ולהתקיף באחד משלך. אתה לא כל כך טוב עם החרב בהשוואה למיומנות שלך באדמה."
ואז הוא חוזר לספור בקול רם, מדלג על השניות שבהן דיבר.
