לורקן ויילסמייל - מנהל הקרקס ודמות "אבא" לקרין
"הוא קשוח והוגן, והגורם המאחד של חברות ההזיות שהתאחדה תחת הקרקס שלו, איש צבא שפציעה הוציאה אותו מהשירות והפכה אותו לחסר תועלת בשביל האימפריה, ביום הוא המפקד ללא חת של הקרקס הזה, ובלילה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, ואני באמת לא מצליח להחליט מה מפחיד אותי יותר, לאכזב אותו, או שהוא יגלה יום אחד שאני עריק"
לורקן הוא הרינג לידר של הקרקרס, וזה כנראה התפקיד היחיד בעולם שמתאים לו יותר מאשר גנרל, שרלטן מקצועי או משיח של דת מפוקפקת. הוא יודע לדבר אל קהל, אל שיכור, אל ילד, אל שוטר מקומי, וכנראה גם אל תליין אם יישארו לו עוד חצי דקה ונר דולק. יש לו את הכישרון הנדיר הזה לגרום לאנשים להרגיש שהכול בשליטה, גם כשהעגלה נשברת, הכסף אוזל, הסוסים מותשים, ושלושה מחברי הלהקה רבים מאחורי הקלעים על בקבוק זול וסכין קהה. אצל לורקן הכול תמיד נשמע כמו חלק מן המופע, וזו כנראה אחת הסיבות שהוא עדיין חי.
אבל זה לא כל מה שיש בו. לורקן היה איש צבא, וזה ניכר עליו גם היום, אפילו אם הוא משתדל להסתיר את זה תחת משי, קטיפה ושיניים לבנות. הוא לא מדבר על השנים ההן הרבה, וגם לא באמת צריך. מספיק לראות איך הוא עומד כשמשהו משתבש, איך הוא סופר אנשים במבט, איך הוא בוחר את מי להציב איפה כשהעניינים נעשים מסוכנים באמת. הוא יודע לזהות חיילים. יותר מזה, הוא יודע לזהות את מה שנשאר מאנשים אחרי שהצבא סיים לעצב אותם. כשהוא פגש את קיירן, הוא ידע מיד שהוא לא עוד קוסם רחוב עם ידיים מהירות, אלא מישהו שלמד לציית לפני שלמד להופיע. והוא, בחסד היחסי שלו או באכזריות היחסית שלו, בחר לא לומר את זה בקול.
היחסים ביניהם מעולם לא נקראו "אבהיים", כי לורקן היה כנראה פורץ בצחוק אם מישהו היה מציע דבר כזה, וקיירן היה שוקל להיעלם לשלושה ימים מתוך עקרון. אבל יש ביניהם משהו שקרוב לזה כפי ששני אנשים מהסוג הזה מסוגלים להרשות לעצמם. לורקן הוא האיש שלא שאל את השאלות שקיירן לא היה מוכן לענות עליהן, וגם האיש שידע לזהות מתי לא כדאי ללחוץ. הוא נתן לו מקום בלהקה, עבודה, ובמה, לא מתוך רחמים אלא מתוך החלטה פשוטה למדי, אם הבחור שימושי והוא יודע לשתוק, שיישאר. עם הזמן זה נהיה יותר מזה. קיירן לא היה קורא לזה חיבה, ולורקן לא היה קורא לזה דאגה, אבל אם מישהו ינסה לשים יד על אחד מאנשי הקרקרס, לורקן יהיה הראשון לחייך אליו והאחרון שייתן לו לצאת שלם.
ניאם טלאור- אמנית במה וה"זה מסובך" הכי גדולה בהיסטוריה
"אין אדם יותר חד ממנה, ואני חושב שהמבט שלי אומר הכל, יבוא יום ואולי שנינו נעזוב הכל ונמצא לנו מקום אחר לחיות בו חיים נורמלים, אם רק בכלל נדע מה זה בכלל אומר."
ניאם אינה ה"רקדנית" של הקרקרס במובן שבו קהל אוהב לחשוב על רקדניות. היא אמנית נשק, סייפת, ולהטוטנית של פלדה, אחת מאותן נשים שיכולות להפוך סכין, חרב דקה ותנועה של פרק יד למשהו שנראה לא הגיוני עד שאתה נזכר שגם דם זורם לפי קצב. במופעים שלה היא רוקדת עם להבים, חותכת סרטים באוויר, מסמנת מעגלים חדים מדי סביב מתנדבים מן הקהל, ומצליחה בכל פעם מחדש לגרום לאנשים לשכוח שלפחות חצי ממה שהם רואים איננו "כמעט מסוכן" אלא מסוכן לגמרי. רק נשלט היטב.
מחוץ לבמה היא חדה אפילו יותר. ניאם היא לא אדם שמחפש חן, ולא צריכה אותו. היא לא מרימה את הקול כדי שישמעו אותה, לא חוזרת על עצמה כדי שיבינו אותה, ולא נוהגת לעטוף אמת שימושית במשי. אם היא חושבת שמישהו אידיוט, הוא בדרך כלל יידע את זה תוך זמן קצר. אם היא מעריכה מישהו, זה יתבטא לעיתים קרובות בזה שהיא תדרוש ממנו יותר, לא פחות. אנשים נוטים להירתע ממנה בהתחלה, בעיקר אלה שמורגלים יותר מדי בחיוכים רכים ובנחמדות שהיא לא טורחת לזייף. קיירן, מסיבות שאולי לא עושות עליו חסד גדול, מצא בזה משהו כמעט מרגיע. עם ניאם אין צורך לנחש אם היא כועסת, מזלזלת, משועשעת או מרוצה למחצה. היא אולי לא תאמר הרבה, אבל כל מילה שלה שווה הקשבה.
המתח ביניהם קיים, וכל אדם בקרקרס עם זוג עיניים ומעט זמן פנוי מודע לזה, גם אם אף אחד מהם לא יעשה את החסד עם האחר ויודה בכך בקול רם. זה לא מהסוג הרך או הפיוטי. ניאם לא נמסה כשקיירן נכנס לעגלה, וקיירן לא מתחיל לגמגם כשהיא מתקרבת. זה יושב במקום אחר, באופן שבו היא מתקנת לו עמידה בלי לבקש רשות, באופן שבו הוא מזהה מיד מתי החיוך הדק שלה מזויף, ובכך ששניהם יודעים לקרוא זה את זה מהר מדי בשביל שיהיה ביניהם שקט פשוט. הם לא מדברים על זה, אולי כי לאף אחד מהם אין חשק לתת שם לדבר שעלול להישבר ברגע שיגידו אותו בקול, ואולי כי שניהם רגילים יותר מדי לחיות ליד סכינים, אמיתיות או אחרות. כך או כך, יש ביניהם הבנה שמעטים מצליחים להגיע אליה. היא יודעת שהוא בנוי כמו נשק שהתחפש למופיען. הוא יודע שהיא מסתירה מאחורי כל תנועה חלקה אדם הרבה יותר עקשן ופגיע מכפי שהייתה רוצה שאחרים יראו.
אם יש מישהו בקרקרס שקיירן באמת סומך עליו שישמור על גבו בלי דרמה ובלי שבועות, זו ניאם. ואם יש מישהי שתדע מתי לחתוך חבל, שקר או גרון, בדיוק ברגע הנכון, זו גם כן ניאם. זה לא רומנטי במיוחד, אבל בשביל מישהו כמו קיירן, זו כנראה ההגדרה הקרובה ביותר לביטחון.
ברין אשקית - החבר הכי טוב ואיש הסוד.
"יום אחד הוא לקח לי את הארנק וגילה לי מקום שיכול להיות הבית שלי הוא החבר הכי טוב שלי, איש סודי, היחיד שיודע שאני עריק, ולמרות שהוא לא יודע לסתום את הפה, הוא יודע לשתוק ביחס לזה. כמו כן הארנק שלי עדיין אצלו."
ברין הוא כייס, להטוטן, נוכל קטן, ושקרן מספיק מוכשר כדי להישמע כנה גם כשהוא ממציא את הסיפור תוך כדי משפט. הוא אחד מאותם אנשים שהעולם איכשהו ממשיך לשאת על גבו למרות כל המאמצים ההגיוניים שצריכים היו להפיל אותם מתחת לגלגלי עגלה בשלב מוקדם יותר. יש לו חיוך של אדם שמעולם לא שילם מחיר מלא על שום דבר, מבט של מי שתמיד מחפש את הכיס הלא שמור, וכישרון כמעט על טבעי להיכנס לצרות עם התחלה מצוינת וסוף מקרטע. ובכל זאת, או אולי בגלל זה, קשה מאוד לא לחבב אותו.
כך הוא וקיירן נפגשו. לא מתוך איזה גורל נשגב, אלא משום שברין ניסה לכייס את האדם הלא נכון בזמן הנכון. קיירן היה אז עריק חדש יחסית, מתוח, עייף, מסוכן יותר מכפי שנראה, וברין ראה בו פשוט עוד זר עם מספיק מטבעות ומעט מדי תשומת לב. מה שקרה אחר כך כנראה שונה במעט בכל פעם שברין מספר אותו, אבל הגרסה המקובלת היא שהוא הצליח להוציא את הארנק, הסתובב, וגילה שקיירן עומד ממש מאחוריו עם הבעת הפנים של אדם ששוקל כמה אצבעות לשבור כדי להעביר מסר ברור. מסיבה כלשהי, אף אחד מהם לא הפך את זה לקטטה. במקום זה הם דיברו. או יותר נכון, ברין דיבר, וקיירן שקל אם כדאי להרוג אותו או לתת לו להמשיך. בסוף הוא בחר באפשרות הנדירה יותר, להקשיב.
ברין היה זה שהביא אותו לקרקרס. הוא ראה מיד שקיירן לא סתם בורח מן החוק הרגיל, אלא ממשהו מסודר יותר, כבד יותר, עם רשומות וחותמות. רוב האנשים היו בורחים מזה. ברין, כנראה כי האלים שכחו לחלק לו את החלק הזה של השכל, פשוט משך בכתפיו ואמר שיש בקרקרס מקום לאנשים שמעדיפים לא להימצא. מאז הם נעשו חברים, מסוג החברויות שקשה להסביר למי שמחפש בהן אצילות או סימטריה. ברין מעצבן את קיירן לעיתים תכופות, גונב ממנו דברים גם שנים אחרי שהפסיק להיות מוצדק, וצוחק עליו באופן שהיה מזכה כל אדם אחר במבט ארוך ומסוכן. וקיירן, בניגוד לכל היגיון, נותן לזה להימשך.
הוא גם היחיד שיודע בוודאות שקיירן עריק. לא מנחש, לא חושד, לא רואה שיש "עבר אפל", אלא יודע. קיירן סיפר לו, לא ביום הראשון וגם לא מתוך חולשה גדולה, אלא מתוך אותו אמון מוזר שנבנה כשמישהו רואה אותך עלוב, שותק, חמוש, ועייף, ובמקום למכור אותך פשוט מציע לך עבודה. ברין שמר את הסוד הזה בלי לעשות ממנו עניין. זה אולי הדבר המרשים ביותר שעשה בחייו, והוא עשה דברים מרשימים בהרבה בתחום הגניבות הזעירות. מבחינת קיירן, ברין הוא הוכחה מעצבנת למדי לכך שאפשר לבטוח גם באנשים שלא נראים ראויים לאמון בשום מבחן אובייקטיבי.
מאדרא רואן - המנטורית המבוגרת (מידי)
"היא נתנה לי חפסית קלפים ולימדה אותי איך לקחת את הקסם שהאימפריה דחפה בי בכדי להפוך את העולם ליפה יותר, אני די בטוח שהיא מבוגרת כמעט כמו האימפריה, ובכנות? סיכוי גדול מאוד שהיא חזתה את הנפילה של האימפריה והביאה אותנו עד פה רק בשביל איזה עתיד שהיא ראתה, יבוא יום ואני אולי אצליח להגיע ליכולות שלה, ועד אז נשאר לי רק ללמוד"
מאדרא רואן היא מן הנשים האלה שאיש לעולם לא מצליח לקבוע את גילה, את מוצאה, או את הרגע המדויק שבו היא נכנסה לחדר. היא קוראת קלפים, קוראת אנשים, קוראת שקרים, ולעיתים נדמה שהיא קוראת גם את מה שמישהו עוד לא החליט לומר. בקרקרס היא מחזיקה בכמה תפקידים בבת אחת, קוראת גורל לקהל תמורת מטבע, תופרת בגדים ומסכות, מרכיבה חליטות שאיש שפוי לא אמור לשתות, ומחזיקה במאגר כמעט מגוחך של שמועות, מסלולים, שמות ישנים ואמיתות קטנות שאנשים מעדיפים להסתיר. אם לורקן מוכר את החלום, מאדרא היא זו שבודקת מאחורי הקלעים אם הסיוט כבר נכנס מן הדלת האחורית.
עבור קיירן, מאדרא הייתה האדם הראשון שבאמת הבין מה לא עובד בו בתור אמן במה. הוא ידע להטיל קסם, ידע לשלוט בעצמו, וידע לנוע כמו מישהו שאומן בידי אנשים רציניים בהרבה ממפעילי קרנבל. וזו בדיוק הייתה הבעיה. הוא היה מדויק מדי, צבאי מדי, ישיר מדי. מאדרא זיהתה מיד שהקהל אולי לא יודע לנסח את זה, אבל הוא מרגיש כשמשהו נוקשה מדי כדי להיות פלא. לכן היא פירקה עבורו הכול. לא את הקסם עצמו, אלא את הדרך שבה הוא החזיק אותו בגוף. היא לימדה אותו השהיה, היסוס מזויף, מבט שמוסט חצי שנייה מוקדם יותר, מגע בקלף שאין בו שום צורך מלבד לכוון את העין למקום הלא נכון. היא לא לימדה אותו איך להיות חזק יותר. היא לימדה אותו איך להיות בלתי נראה בדיוק כשכל המבטים נעוצים בו.
היא מעולם לא הייתה חמה במיוחד. מאדרא אינה מהסוג שמחבק, מעודד או מחלק מחמאות. אם קיירן היה שקוף, היא אמרה שהוא שקוף. אם השתמש ביותר מדי כוח במקום שבו די היה בחצי תנועה, היא אמרה שהוא מבזבז קסם כמו שיכור עם ירושה. אם נתן לפחד להיכנס לפני הידיים, היא זיהתה את זה לפני שהוא הודה בכך בפני עצמו. ובכל זאת, או אולי משום כך, הוא הקשיב לה יותר משהקשיב כמעט לכל אדם אחר בחייו. בעולם שבו מורים ביקשו לעצב אותו לכלי, מאדרא הייתה הראשונה שלימדה אותו אמנות לא כדי להשתמש בו, אלא כדי שיישאר שלו.
יש ביניהם יחס שקשה לקרוא לו בשם פשוט. היא לא אם, לא מורה מן הסוג האצילי, ולא מרפאה רכה של נפש פצועה. היא יותר קרובה לנפח שמכה בברזל עד שהוא מפסיק להעמיד פנים שהוא משהו אחר. מאדרא ראתה בקיירן חומר מסוכן, יפה ושביר יותר מכפי שנראה, והחליטה ללטש אותו בדרך משלה. אולי מתוך עניין, אולי מתוך חיבה, ואולי סתם מפני שהיא אוהבת לתקן דברים שהעולם קלקל למחצה. קיירן לעולם לא יאמר את זה בקול, אבל אם יש קול אחד בראשו שהוא שומע גם כשהכול משתבש, יותר מן הקצינים, יותר מן הליגיון, ולעיתים אפילו יותר מן שלו עצמו, זה הקול של מאדרא שאומר לו שהיד שלו הקדימה את המחשבה, ושאם הוא מתכוון לשקר, שלפחות יעשה את זה כמו שצריך.
