אם אתה לא רוצה לקרוא עמוד וחצי בפונדק
High elf Battle smith artificer
היימאר גדל בתקופה של שלום, תקופה בה צבא האימפריה נועד רק להראות מרשים ולהגן על החוק ועל דרכי הסחר, בה האימפריה התרחבה עם הסכמים ועסקאות עם הקבוצות הרבות שרצו להיות חלק מהאימפריה, כי מי לא רוצה להיות חלק מאימפריה משגשגת ומצליחה?
היימאר התחיל את לימודיו ב
בית הספר האימפריאלי להנדסה ואדריכלות מעשית עם ההנחה שהוא עומד להצטרף לפרויקט הזה, האימפריה צירפה אליה שטח חדש ופורה. היימאר תכנן להגיע לשם כדי להביא אל המקום סדר, לעזור לאנשים שם ליצור מחרשות, לחפור בארות ולהקים טחנות. הוא דאג ללמוד הכל מהכל, והפגין כישרון בכל תחום שבו הציב את מוחו: בעבודה עם עץ, אבן ומתכת.
אבל, כשהוא סיים את לימודיו, האימפריה נראתה מאוד שונה. היא הציבה את גבולותיה לא בעמקים הפוריים, אלא בהרים הגבוהים ומלאי המכרות עמוק יותר אל הלא נודע. ובהרים הללו קבוצת ענקים אספה את השבטים ששכנו בהר יחד כנגד האימפריה. ובעת שהצבא האימפריאלי אסף את כוחותיו להתעמת עם האויב, הצורך שלו באנשים שתפקידם היה לצייד ולתחזק את החיילים הרבים סחף את היימאר יחד איתם.
את כל העבודה שלו היימאר נאלץ ללמוד שוב מאפס. הוא עבר שיעורים מהירים על חישול נשק ושריון מחרשי הצבא חסרי הסבלנות בהכנה לצייד כל מגויס חדש רק בטוב ביותר שהאימפריה מספקת לחייליה. המגפיים שתכנן שיעמדו לכמה שיותר זמן בהליכה איטית ובלתי פוסקת בשדות שטוחים הוכיחו את עצמן חסרות תועלת עבור חיילים שעומדים לטפס על מדרונות תלולים וקפואים. הניסיון שלו בעבודה באבן, ידע שנועד לבנות אמות מים ובתים בא לידי ביטוי במציאת נקודות החולשה של מבצרי אויב: פלאים אדריכליים שעמדו במשך מאות שנים נגד מזג האוויר ההרסני של פסגות ההרים נפלו למרות האימפריה.
אבל גרוע יותר מכל היו המתים, אחרי כל יום בו הצבא ניסה להתקדם ולהשיג פסגה נוספת, בין אם הם הצליחו או נכשלו, היימאר ראה בערך את אותה הכמות של גופות חוזרת אל המחנה, ותפקידו של היימאר הייתה לחלץ כל פיסת ציוד שמישה מהגופה, לספק לאלה שיבואו אחריו.
נקודת השבירה של היימאר הייתה כשהוא הבין שהוא השקיע ימים שלמים בניסיון למצוא דרך יעילה לחפור באדמת ההרים הקפואה אך ורק כדי לקבור את החיילים המתים. משהו היה שגוי בעולם סביבו. ולראשונה, הוא הבין מה: אלו שניהלו את המלחמה ראו את החיילים שלהם ואת הציוד שהם נושאים כאותו הדבר - כלים לשימוש, כלים ניתנים להחלפה.
סדר הוא טוב, סדר הוא רחמים וצדק. אבל סדר הוא עבודה משותפת, סדר הוא לא פסלונים על לוח.
היימאר שקל לברוח, לערוק מתפקידו, אם הוא לא היה חושב על פתרון עדיף. אותו הפתרון כמו לכל בעיה אחרת שהייתה לו: הוא צריך לבנות משהו, עד כה הבעיה הייתה שכל נשק שהוא הכין היה צריך להיאחז על ידי אדם, הוא היה צריך להכין כלי שלא נאחז,
Instrumentum quod non tenet. הוא הגיש בקשת מחקר אל מפקדיו, וזכה להתרחק ממרכז זירת הקרב אל איזורים שקטים יותר בהם יוכל לחקור.
ההתחלה הייתה טובה, נראה שהיימאר לא היה היחיד עבורו הגישה הזו של האימפריה הייתה בעיה, והוא אסף סביבו בעיקר אנשים דומים לו, עם זיקה לבנייה ועבודה מכאנית, יחד עם עוד כמה מעלים באוב ומזמני שדים עם גישה דומה לשלו אך עם כיוון שונה מאוד. הם התקדמו בקצב מרשים, כשרק כמה שנים לאחר מכן, היימאר סיים לבנות את אב הטיפוס הראשון שלו, שזכה לכינוי "כלי האימפריה", "
Instrumentum imperii", בונה אותו בדמות של גריפון, עם ראש שנועד לדמות בבירור את הנשר האימפריאלי.
זו הייתה אמורה להיות הנקודה בה היימאר המשיך להתקדם במחקר, ליצור פלוגה של חיילי מתכת שיבטיחו שאף חייל לא יצטרך למות יותר. אבל הוא נתקע, הגיע למבוי סתום. ליצור יותר מכלי אחד דרש כמות אדירה של קסם, וגם אם יכולת לעשות משהו כזה, אי אפשר לשלוט ביותר מכלי אחד באותו הזמן. באותו הזמן, אלו שעבדו עם היימאר התחילו לעזוב, לאחר שההרים נכבשו, נדרשו פעם נוספת חרשים רבים כדי לדאוג לצייד את הלגיון התשיעי שיעבור הלאה אפילו מעבר להרים, וחברי הצוות שלו נדרשו חזרה במקומות אחרים.
בתוך מערכת הבירוקרטיה האדירה של האימפריה, היימאר נשכח. המעבדה הקטנה שלו ישבה בעיירה קטנה בגבול האימפריה, תושביה התרגלו אליו מזמן, ואף אחד אחר לא הגיע להטריד אותו, אף נציג של הצבא האמפריאלי לא הגיע לדרוש ממנו ציוד שטכנית שייך לצבא, היימאר היה משוכנע מפעם לפעם שהוא עדיין טכנית רשום כחלק מהצבא האימפריאלי.
אז הוא המשיך לנסות לפתור את הבעיה שלו. השינוי היחיד החשוב קרה כשמלגת המקחר שלו התייבשה לבסוף, מכריחה אותו לבלות חלק מיומו בבניה ותיקון חפצים שונים שנהרסו לאנשי העיירה.
ואז הגיע יום ההרס, היימאר זוכר שבאותו הבוקר הוא לא חשב שזה עומד להיות יום מיוחד, שזה לא יהיה היום בו הוא יגיע לפריצת דרך, או היום בו כל תקווה תאבד. ואז הכל נהרס. היימאר אפילו לא ראה מה קרה מביתו המרוחק, וכשהגיע אל העיר, היא הייתה לא יותר מהריסות בוערות.
הם הצטרפו לשיירה ארבעה. המראה של אישה זקנה, שני נכדיה, אלף לבוש בשריון אימפריאלי שאינו מתאים לו במידה כבר שנים, וגריפון מתכת שעל גבו אוסף אקראי למראה של פיסות ציוד עורר תגובות מעורבות בשיירה. אבל בהמלך הימים הבאים היימאר ניצל את זמנו מסתובב לאורך השיירה, דואג לתקן דברים שונים, לכאורה באקראי, מכרכרות עם קרשים שבורים לשריונות עם קשקשים חסרים. הם עוד חדשים, אבל התגובה אליהם נהיתה פחות עוינת, בין כסימן של קבלה, או של התשה.
דב"שים
ויראלה לוקן (Virala Luken): אחת מהשורדות היחידות של העיירה ממנה היימאר הגיע, ויראלה היא אישה אנושית בשנות ה-70 לחייה, עבדה בגידול פרות לבשר. אין לה תפקיד מוגדר בשיירה, אבל נוטה לעזור לעבוד עם חיות המשא של השיירה. היימאר היה גורם קבוע ומוזר בעיירה עוד מילדותה, ומהמעט שהם דיברו, נראה שהיא מפחדת ממנו במידה מסוימת. סבתם של סיניר וטאלין לוקן.
סיניר וטאלין לוקן (Sinir and Talin Luken): הנכדים של ויראלה והשורדים מהעיירה ממנה היימאר הגיע. בן 13 ובת 12 בהתאמה. בזמן שהם לא מבלים עם סבתם, הם מבלים מתהלכים אחרי היימאר וקוראים לעצמם ה"שוליות" שלו, תואר בו היימאר לא משתמש כדי לתאר אותם, אבל מדי פעם נעזר בהם לעבודות התיקון שלו, ולעיתים יותר נדירות מנסה להסביר להם את דרך הפעולה שלו.
קאסטור טאמדיוס (Kustor Tumdius): נפח גמדי, וחלק מהשיירה. המתנגד הגדול והקולני ביותר לסמכות של ליויה וגאיוס קאסיאן על ניהול האספקה והתקינות של השיירה שבעיקר כוללים את הטענות שהוא יוכל לנהל את הדברים האלו טוב יותר מהם ושהשחזת חרבות והכנת מסמרים היא מתחת לרמתו. עם ההגעה של היימאר ועבודת התיקון העצמאית שלו, קאסטור רואה את היימאר בתור בן בריתו הקרוב.
ליויה וגאיוס קאסיאן: למרות שהייתה בין השניים להיימאר אינטראקציה מינימאלית, בגלל המערכת היחסים שנוצרת בינו לבין קאסטור יכול להיות שליויה וגאויס עלולים להתחיל לראות את היימאר ככוח מפריע בשיירה.
