"תקרא לזה קסם, תקרא לזה אחיזת עיניים, אני אקרא לזה גם וגם.
אם אתה רוצה, אני אשלוף לך את העתיד מתוך החפיסה. רק אל תאשים אותי אם לא תאהב את הקלף שייצא"
קיירן ויילבריר (Caeran Valebriar) נולד לעם הובגובליני עתיק, שסופח אל האימפריה דורות רבים לפני לידתו. בני עמו לא הושמדו ולא אולצו להתכחש לעצמם בפומבי, אך חייהם עוצבו בהדרגה בצל הסדר האימפריאלי, חוקיו, שפתו, ומוסדותיו. הם שמרו על זיכרון, על מסורות, ועל תחושת שייכות פנימית משלהם, אך האימפריה דאגה היטב לכך שהמוכשרים והשאפתנים ביותר יגדלו קרוב אליה, ילמדו את דרכיה, ויתרגלו לחשוב על עצמם כחלק מן השלם הגדול. קיירן היה אחד מאותם צעירים. כבר מגיל מוקדם ניכר בו פוטנציאל מאגי חד ומדויק, לא קסם פראי או בלתי נשלט, אלא כישרון שנראה כאילו הוא מבקש לעצמו מסגרת, עיצוב והכוונה. הוא קלט תבניות במהירות, חיקה תנועות במדויק, ולמד כמעט מעצמו כיצד רצון, משמעת ותנועה מתחברים לכדי כוח. כישרון כזה לא נעלם מעיני האימפריה.
המעבר אל הבירה לא הוצג לו כגזל, אלא כהזדמנות. כמו צעירים מוכשרים אחרים בני עמים שסופחו, גם קיירן הובא אל המרכז במסגרת אותה מדיניות ישנה שביקשה לחזק את נאמנותם של בני השוליים דרך חינוך, הכשרה וקירבה אל מוקדי הכוח. שם למד שפה גבוהה, היסטוריה, חוק, רטוריקה, ואת ההיגיון השקט שעליו נשענה האימפריה, הסדר קודם לכול, והשייכות לשלם גדולה מן השייכות לדם, למסורת או למקום הולדת. עבור נער בעל שכל מהיר ונטייה טבעית למשמעת, הדרך אל מסלול ההכשרה של קוסמי המלחמה הייתה כמעט בלתי נמנעת. האימפריה אהבה בני נוער כמותו, כאלה שניתן ללטש, לכוון, ולהפוך לכלים מדויקים בידיה. קיירן לא רק הצליח שם, הוא הצטיין. הוא למד לראות בקסם לא פלא, אלא כלי. לא השראה, אלא מלאכה. הוא למד כיצד לעמוד, כיצד לנשום, כיצד לחשב טווחים, כיצד להטיל כוח בלי לבזבז תנועה, וכיצד להפוך כישרון למיומנות.
אלא שהאימפריה מעולם לא ביקשה רק את כוחו, היא ביקשה גם את נאמנותו. לא בצורה גסה, לא דרך שרשראות ולא דרך איומים גלויים, אלא בדרך העדינה והמסוכנת יותר. היא נתנה לו חינוך, תחושת ערך, מסלול, משמעת ומקום. היא ביקשה ממנו רק דבר אחד בתמורה, שיראה את כל אלו כמקור זהותו. ככל שקיירן התקדם, כך הבין יותר ויותר שמבחינת המערכת אין הוא אדם מוכשר שבחר לשרת, אלא הצלחה. הוכחה לכך שאפשר לקחת בן לעם זר, לעצב אותו בעמל ובתבונה, ולהפוך אותו לנשק נאמן של הסדר. ודווקא מפני שלא הכול היה שקר, מפני שבאמת למד, באמת התחזק, ובאמת זכה למה שלא היה זוכה לו במקום אחר, ההבנה הזו הייתה קשה יותר. לא היה לו קל לשנוא את האימפריה. הוא פשוט לא היה מוכן להימסר לה בשלמותו.
העריקה שלו לא הייתה רגע של התפרצות, אלא תוצאה של הבנה מצטברת. הוא ראה סביבו צעירים מוכשרים אחרים נעשים מדויקים יותר, יעילים יותר, ובאותה מידה גם קבועים יותר, אנשים שכבר לא שואלים מה הם רוצים להיות, כי מישהו אחר ניסח עבורם את התשובה. קיירן הבין שאם יישאר, לא יהיה עוד צורך לכפות עליו דבר. הוא יתחיל לשמור בעצמו על הסדר שבתוכו. ברגע שהבין זאת, ידע שעליו לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא לא יצא בסערה, אלא נעלם. הוא השתמש בדיוק בכל מה שלימדו אותו, בתזמון, בהבנת בירוקרטיה, בקריאה נכונה של תנועה ומרחב, וביכולת להיראות שייך בדיוק במקום שבו איש אינו חושד בך. כך יצא מן הבירה בלי דרמה גדולה, מותיר אחריו רק רישום חסר ותחושת כישלון אצל מי שהיה אמור לדעת טוב יותר.
אלא שעריק אינו נעשה חופשי ברגע שבו חצה את שער העיר. קיירן היה חריג מכדי להיעלם באיזו עיירה נידחת, מאומן מדי מכדי לחזור לחיים פשוטים, וקל מדי לזיהוי עבור מי שידע מה לחפש. במשך זמן מה חי בין דרכים צדדיות, תחת שמות קצרים וסיפורים קטנים, נע ממקום למקום בלי לבטוח באיש. ייתכן שהיה נתפס לבסוף, אלמלא מצא אותו הקרקרס, קרנבל נודד של בדרנים, להטוטנים, נגנים, רקדנים, קוראי מזל, שחקני במה ונוכלים קטנים, חבורה שנראתה בעיני רוב האנשים כתערובת של זוהר זול, שקרים יפים ופנסים צבעוניים. מה שהציל את קיירן לא היה הרחמים שלהם, אלא עצם טבעם. הקרקרס ידעו לחיות בתנועה. הם ידעו ללבוש שמות, להחליף פנים, ולבנות אמת זמנית שתחזיק עד תום הלילה. הם לא שאלו יותר מדי כל עוד אדם עבד, תרם ללהקה, וידע לשמור את סודותיו קרוב לחזה.
בתוך הקרקרס קיירן מצא לראשונה דרך להשתמש בכל מה שעבר מבלי להימסר שוב למי שחינך אותו. המשמעת הצבאית שלו התפרקה והורכבה מחדש על הבמה. הדיוק של קוסם מלחמה נהפך לדיוק של אמן קלפים. השליטה שלו בקצב, במרחב ובמבט נהפכה להופעה. הוא למד להסוות כוח אמיתי בתוך מופע, להפוך קסם צבאי לתעלול רחוב, ולעטוף כל הבזק מאגי במחווה אלגנטית, חיוך קל, וזריקת קלף במקום הנכון. הקהל ראה בו קוסם זר ומעניין, הובגובלין פיי עם ידיים מהירות ולשון חלקה. איש כמעט לא ראה את מה שהיה מאחורי החיוך הזה, אדם שעדיין ספר יציאות מחדר, שעדיין זיהה במבט מי נושא נשק, ושעדיין הרגיש לעיתים את ההכשרה הישנה מתקנת את גופו גם שנים אחרי שברח ממנה. הקרנבל לא ריפא את עברו, אך הוא נתן לו דבר שלא היה לו מעולם, זהות שלא נכפתה עליו מלמעלה, אלא נבנתה מתוך בחירה, תנועה ואנשים שבחרו להניח לו להישאר.
עם השנים נעשה קיירן לחלק אמיתי מן הקרקרס. מה שהתחיל כמחסה הפך לבית. הוא למד לא רק כיצד להסתתר ביניהם, אלא גם כיצד להשתייך. הוא התאהב בחופש השביר של חיי הדרך, ברעש הפנסים, בצחוק המזויף למחצה של מאחורי הקלעים, ובתחושה שהאמת אינה חייבת להיות גלויה כדי להיות ממשית. אולם גם הקרנבל לא היה חסין מפני השבר ההולך ומתפשט בעולם. כשהדרכים נעשו מסוכנות יותר, עיירות התרוקנו, שמועות על חורבן, ביזה ורעב התרבו, והסדר הישן החל לאבד את אחיזתו, גם הקרקרס הבינו שתנועה לבדה כבר אינה מספיקה. צריך יעד. צריך עתיד. צריך מקום שאפשר יהיה להיעלם בו לא רק לעונה, אלא אולי לחיים שלמים.
משום כך הצטרפו לשיירה. לא כגיבורים, ולא כקדושים, אלא כאנשים שהעולם הישן אינו מסוגל עוד לשאת. הקרקרס מביאים איתם יותר תועלת מכפי שנדמה לעין, הם יודעים להסיח דעת, להרגיע קהל, לאסוף שמועות, למצוא פרנסה גם במקום עני, ולפעמים גם לזהות סכנה רגע לפני שהמופע נגמר והדם מתחיל להישפך. עבור קיירן, המסע הזה הוא יותר מעוד בריחה. הוא האפשרות הראשונה שהייתה לו אי פעם לגלות מי הוא, כאשר לא האימפריה, לא עמו, ולא אפילו הבמה, מגדירים זאת במקומו. הוא עדיין נושא בתוכו את כל מה שהיה, בן לעם שסופח אך לא נשבר, תלמיד מצטיין של מסלול שמעולם לא בחר בו, עריק שחי שנים תחת זהות בנויה, ובדרן שלמד להפוך הישרדות לאמנות. אך לראשונה, ייתכן שכל החלקים הללו אינם סותרים זה את זה. ייתכן שהם פשוט האדם שנעשה.
