ציתה מביטה בחדי הקרן הערטילאים בתערובת של פליאה ופחד. "מה קרה להם?" היא שואלת, מלטפת אחד. לבסוף, היא עולה על אחד הרמכים בעקבותיכם, ואתם רוכבים.
המסע משונה כאן, הדרך עצמה לעולם לא משתנה - שביל פתלתל שנותר תמיד מולכם. אך הנוף מסביב נע ומרקד. משתנה במהירות מעצים ירוקי צמרת לפרחים שגבעולם בגובה אדם, לדשא צבעוני לשדה של פטריות זוהרות.
הדרך ממשיכה קדימה, וערפל אופף אותכם. קריר בתוכו, טיפות מים נוצצות נדבקות לבגדיכם, נכנסות אף אל פיכם בין נשימה לנשימה. יש להן טעם מתוק. נקודות זעירות של אור נוצצות בערפל, כאילו הוא משובץ באבני חן, הופכות את החוויה לאף יותר דמויית חלום.
כל אחד מכם חווה את הערפל אחרת. בשביל אשקה, הוא שחור ומאיים, כאילו היא רוכבת מבעד לענן סופה אכזרי. הקור מכה בה יחד עם הבושה, מצנן את עצמותיה.
בשביל סראף, הוא מתערבל כסערה. רוח מצליפה בפניה כשהיא רוכבת קדימה. היא חושבת שהיא רואה תמונות בערפל, אנשים שהיא מכירה, ידיהם מתוחות לעברה.
ארז'אן לעומתן יוצא מענן הערפל טוב משהיה, מריח יין ושומע תרועות. הערפל זהוב ומרגיש חי, כמו צבא שרוכב לצידו. קולן העמום של פרסות חד הקרן נשמע כמקצבו של שיר צעידה.
סיילרה צריכה להלחם בערפל כדי להתקדם, הוא סמיך במיוחד בשבילה, כמעט מוחשי. היא יוצאת ממנו ספוגת מים, שריריה מאומצים.
בצידו השני של הערפל, הדרך ממשיכה - עץ עצום עומד מולכם, גדול אף יותר מעץ האב דרכו נכנסתם. הוא יותר ממגרד את השחקים - הוא חודר אותם. הצמרת שלו גבוה כל כך שאתם לא מסוגלים אפילו לראות אותה. השביל אחריו עקבתם ממשיך עליו, היישר על הגזע ועד למעלה. ענפים יוצאים מגזע העץ, מציגים אפשרות לטפס - לקפוץ מענף אחד לאחר.
חדי הקרן ממשיכים לדהור במהירות, הם לא עוצרים. גם כשפסיעותיהם שמות אותם במסלול התנגשות עם גזע העץ העצום. לרגע קט אתם שוקלים אם לזרוק את עצמכם מהאוכף, להציל את עצמכם, אבל הרמכים דוהרים ישר. פרסותיהם נוחתות על הגזע, על השביל שעליו, והם דוהרים למעלה.
אתם משחררים אנחת רווחה לפני שציתה צועקת בבהלה. "מאחורינו!" קולה של הדריאדה נישא ברוח, ולרגע אתם לא מבחינים בדבר. קליפת העץ מאחוריכם נוצצת בורוד כמתכת. לוקחות לכם שנייה או שתיים לחבר את הקווים, אותה המתכת שכיסתה את הצבא הפולש, אותה המתכת שכיסתה את ציתה עד לפני שעות ספורות. וכעת היא רודפת אחריכם, מכסה את העץ עליו אתם רוכבים כפי שהיא כיסתה את ציתה - מהשורשים מעלה.
