'בעיר שבה כולם נושאים חרבות, המצרך היקר ביותר הוא שריון טוב'
- אדוארד 'הרואה למרחק' אורבר, רביעי בשושלת מלכי אורבריה
החיים בממלכת אורבריה קשים, אבל מישהו חייב לחיות אותם. לאחר שנים ארוכות של מלחמות ששסעו את היבשת, האצילים לבית אורבר שילבו כוח ועורמה כדי לאחד את הערים סביבם לממלכה רופפת. האחידות הזמנית הזו אפשרה להם להיות יותר חזקים מכל שכניהם, ולהדוף כל אויב שניסה לקחת את העושר והכוח שצברו, עד שהזמני הפך לקבוע.
עם השנים, הממלכה הלכה והתייצבה, ונהייתה אחת הממלכות החזקות והעשירות בכל האיזור. אבל יחד עם העושר, באים חסרונות. אם לאדם יש כוח, מישהו ירצה לקחת אותו ממנו - ולעיתים קרובות זוהי דרך עקובה מדם. בשנים הראשונות של הממלכה, אצילי בית אורבר היו קורבן למספר רב של התנקשויות - מצד אויבים אחרים, אצילים מתוך הממלכה, ואפילו מצד בני משפחתם. כדי להילחם בבעיה הזו, המלך אדוארד אורבר הורה על הקמת מסדר אבירי 'ידמגן' - לוחמים ומגוננים שיתלוו לכל בני משפחת המלוכה, בכל מקום שלא יהיו, ויגנו עליהם אף במחיר חייהם.
אבירי המסדר היו נערצים בכל הממלכה. אגדות נפלאות התגלגלו אודותיהם בכל מקום בו רגלם דרכה. חברות במסדר הבטיחה חיים של עושר, כבוד, ושירות הממלכה בגבורה - וזה היה הדבר האחרון שאלנור רצתה לעשות.
אלנור 'משוםמקום', כפי שהמורה שלה ללחימה נהג לכנותה בלעג, באמת הייתה משום מקום. בת לכפר גבול קטן שלעולם לא הפסיק לסבול מפשיטות ומנסיונות חדירה של מתנקשים ושודדים אל תוך הממלכה. היא לא כיבדה במיוחד את בית המלוכה, אבל החליטה שהיא רוצה להתגייס לצבא ולהגן על מולדתה מפני אילו שמבקשים להרגע לה בכל מקרה. היא כיתתה את רגליה כל יום לשיעורי הלחימה הקרובים ביותר לביתה, באקדמיה הקדם-צבאית הקטנה והעלובה שהנתהלה בהיכליו של מוצב שננטש מזמן.
אלנור, מהרגע שיכלה ללכת לבד, לא הפסיקה לרוץ. היא הייתה יוצאת זמן רב לפני הזריחה, חוזרת כשהכוכבים כבר בהקו בשמים ממעל. אבל הייתה לה מטרה - לעלות בדרגות כמה שיותר מהר, כדי שתוכל להבטיח את שלום הבית שלה.
היום המיוחל הגיע, היא עברה בהצלחה מסחררת את המבחנים שלה, והמכתבים מהבירה הגיעו כדי לחלק אותם לאימונים המתקדמים שלהם. כשאלנור פתחה את המכתב וגילתה שהיא שובצה לשמור על הגב של איזו אצילה מתנשאת בצפון הממלכה, במקום להגן על הגבולות שלה...להגיד שהיא כעסה זו לשון המעטה.
אבל פקודה זו פקודה. היא ארזה את התיקים שלה, ויצאה לכיוון אורברטאוור. שם היא פגשה את המורה שלה - חיילת וותיקה בשם ג'ני ידמגן. ג'ני לקחה אותה תחת חסותה, הסבירה לה את התפקיד שהיא עתידה לקחת, ואימנה אותה לקראתו.
''חיילים רגילים יכולים לשאת נשק ושריון, אבל לאבירי ידמגן אין את הפריווילגיה הזו. אנחנו חייבות להיות מוכנות לקרב תמיד, בכל מצב, לא משנה מה. להיות מוכנות לקפוץ על החץ כדי שזה שאנחנו שומרות עליו לא יחטוף אותו''
ה'כתר' של אלנור (כפי שנקראים בני משפחת המלוכה שמוצבים תחת פיקוחם של בני ידמגן) היה אחד יקר ערך במיוחד - הוד רוממתה הנסיכה וואלנסה אורבר, הבת הבכורה ושניה בתור לכס המלכות. עד עכשיו, ג'ני היא זו ששמרה על הנסיכה - אבל ג'ני הזדקנה וגם וואלנסה לא הייתה ילדה קטנה. למרות שאלנור הייתה חדשה, היו יתרונות להיותן בנות גיל דומה - שומרת ראש שתוכל להתלוות לנסיכה כל מקום בתור בת לוויה - בלי שאף אחד יחשוד בדבר.
''נפלא'', אלנור נחרה בבוז בין אגרוף לאגרוף ''אז לא רק שאני אצטרך לשמור, אני אצטרך גם ללמוד לתפור. לא התגייסתי לצבא כדי-'' האגרוף של ג'ני תפס אותה לא מוכנה, ותוך שתי פעימות לב היא הייתה על הקרקע, כף הרגל של המורה שלה צמודה לגרונה.
''את התגייסת לצבא כדי לשרת את הממלכה שלך, אלנור. כדי לשרת מישהו אחר, את חייבת להמשיך לשרת את עצמך. את מבינה?"
ואט אט, אלנור הבינה. היא נפגשה עם הנסיכה פעמים מספר, וגילתה שהיא לא כזו נוראית ומתנשאת כמו שהיא דמיינה לעצמה. היא שקדה על האימונים שלה, והחלה להתלוות לנסיכה ביותר ויותר משימות, בתור עוזרת וזוג עיניים נוסף שיתלווה לג'ני. במהלך המשימות האילו, היא נתנה את הטוב ביותר שלה. העיניים שלה לא סרו מוואלנסה אף לרגע. טוב...ככה זה אמור להיות, לא? אם שומרת הראש חושבת על הנסיכה במקום לישון, זה בגלל שהיא דואגת לסידורי האבטחה שלה! נכון? נכון?...
לעזאזל.
אלנור לא הייתה אדם מתוחכם במיוחד, והיא לא ניסתה לשקר לעצמה - אבל היא כן החליטה להדחיק את הרגשות האילו. רגשות מהסוג הזה הורגים כתרים, וזה לא כאילו יש סיכוי שלנסיכה הנעלה וואלנסה יהיה עניין באלנור משום מקום. במקום זאת, היא החליטה להתחבר אליה כחברה טובה - ובין השתיים נוצר קשר טוב וחזק במהירות רבה מאוד. מלבד הנסיכה עצמה, לאלנור יצא להכיר את שאר בני המשפחה - המלך ג'יימס 'חדלהב' אורבר השביעי, ירום הודו. הוד רוממותה המלכה סנדרינה, והנסיך היורש, הקטור.
''השמועות אומרות שאת יכולה לקחת שני חיילים במכה.'' אלנור הרימה את עיניה וקלטה במבוכה שהיא לא לגמרי 'השגיחה' על ההסיכה מדברת עם אחד האבירים בחצר...יותר כמו ''בהתה בה''.
למזלה הרב, ג'ני (שבתחומי הארמון עדיין הייתה השומרת של הנסיכה בתחומי הארמון) לא הבחינה בכך. אלנור הסתירה את הסומק שעלה בה והיישירה מבט להקטור.
''ואם כן, אז מה?" הקטור השעין את החרב שלו על הספסל והתיישב לצידה. ''את יודעת, אני רוצה שהחיילים שלי יהיו הטובים ביותר בעסק. אם ילדה בת שש עשרה יכולה להביס אותם, זה עלול להיות מעט מביך. את לא חושבת?''
הסומק חזר, ואלנור נעמדה, מפוקקת את צווארה ופרקי אצבעותיה. ''אין בעיה, הוד מעלתו, אני אביך אותך''. הקטור חייך וסימן באצבעו, ואחד האבירים רחבי הכתפיים שהתאמנו איתו ניגש אליה. הוא קימץ את אגרופו, ושלח מכה.
אלנור נתנה לאגרוף להיחבט בה, אחת הברכיים שלה מתכופפות תחתיה. היא ראתה את החיוך המרוצה מעצמו - והמבט שהופנה לעבר הנסיך הקטור, ולא הבחין בברך האחרת שהתרוממה לעבר המפשעה שלו.
אלנור אחזה את הצווארון שלו בשתי ידיה, מחליקה לשכיבה ומנצלת את תנופת המכה כדי להפוך אותו מעליה. משתמשת ביד אחת בשביל להפוך את עצמה, היא זינקה לעבר האביר השכוב על הקרקע והניחה את עקב המגף שלה על קנה הנשימה שלו.
''הובכת מספיק?" היא התרוממה, וניסתה שלא להסתכל ישר בעיניה של הנסיכה שצחקה בקול צלול כבדולח כשראתה את המאורעות שהתרחשו בצד האחר של המגרש.
היא לא ראתה את הקטור, שסייע לאביר שלו לקום, אבל עיניו היו נעוצות בגבה המתרחק במבט מהורהר. ''יפה...יפה מאוד''.
עברו שנה ושנתיים, ואלנור קיבלה את תפקיד השומרת של הנסיכה וואלנסה בכל מלבד בתואר הרשמי. הן הלכו לכל מקום ביחד, והמחסום המביך ביניהן נעלם - הן היו חברות הכי טובות. ומלבד מבט ארוך מדי פה ושם, אלנור שכנעה את עצמה שהיא השתלטה על הרעיונות הרומנטיים ההם - וזה מתפקידה של אבירת ידמגן להשגיח מקרוב על הכתר שלה, אחרי הכל.
השכנוע העצמי הזה התפורר לרסיסים כשאלנור גילתה מה תהיה המשימה הראשונה שלה. תוך יומיים, יהיה יום ההולדת השמונה עשרה שלה - והיא תוכתר רשמית כחברה מן המניין במסדר ידמגן. ביום המחרת, היא תצא עם הכתר שלה למסע ימי בן שבועיים וחצי, שבסופו הנסיכה וואלנסה תתן את ידה לנסיך ממלכת קרנוז - נישואין פוליטיים להחריד, אבל כאלו שממלכת אורבר הייתה צריכה. אלף פרפרי מתכת התעופפו בבטנה של אלנור, והיא לא הצליחה להשתיק אותם.
'את משרתת את הממלכה שלך, אלנור, את צריכה להפסיק לשרת את עצמך'
היומיים המתוחים ביותר בחייה של אלנור עברו. היא הגיעה לטקס הרשמי. ג'ני הייתה שם, גם ההורים שלה שהוזמנו מרחוק. וכל בני משפחת המלוכה. היא זכרה במעורפל את הערב. את העברת התואר, את קבלת התג, את החגיגה שלאחר מכן. יותר מהכל, היא זכרה מהערב דבר אחד - את הסוף שלו.
הנסיכה שמחה בשמחתה, ובסוף הערב כבר הייתה עייפה מאוד ואולי מעט שיכורה יותר מכפי שראוי לנסיכה להיות.
אלנור לקחה אותה בעדינות לחדרה, ועזרה לה להישכב במיטתה. הנסיכה חייכה קלות, עיניה מרפרפות בין ערות לשינה. 'את...אוהבת אותי, נכון?" אלנור הביטה בה באימה "...מה?"
הנסיכה המשיכה למלמל "גם...גם ההורים שלי אוהבים אותי, ואח שלי, אני יודעת. הם רוצים שאלך להתחתן עם..עם ההוא...אני לא-לא יודעת אם אני רוצה, אבל זה מה שחשוב, והם אוהבים אותי, אבל זה...זה מסובך." היא הצמידה ידיים לרקותיה, ואז נשמטה לאחור על המזרנים, כמו לוחשת לאוויר ''אצלך זה פשוט. את שומרת עלי...אנחנו שומרים על מה שאנחנו אוהבים, נכון?"
אלנור נאבקה בדמעות, מונעת מהרעד בשפתיה להגיע לקולה. ''כן, נכון, אני אוהבת אותך, גבירתי הנסיכה." היא שלחה יד לכסות אותה בשמיכה, אבל הנסיכה תפסה את אצבעותיה, הצמידה אותן לשפתיה לרגע קט ''גם אני אוהבת אותך'' היא מלמלה, ואז נשמטה ונרדמה סופית. אלנור הביטה בתדהמה בכף ידה, ואצבעותיה נשלחו ללטף את תג ידמגן שהיה ענוד לצווארה.
'את מי את משרתת, אלנור?'
והיא נותרה לעמוד לצד הכתר שלה עד הזריחה.
למחרת בבוקר, עם הזריחה, שתיהן עלו לכרכרה ויצאו אל הלא נודע - כשהנסיך הקטור, בתור המארגן והמוביל של הנישואין הללו, יצא איתן. הם עלו על הספינה והפליגו למשך ימים ארוכים בים. ככל שיעד ההפלגה נהיה יותר ויותר קרוב, כך אלנור נעשתה יותר עצבנית ומתוחה. היא הסתובבה כמו חיית טרף בכלוב. וואלנסה הבחינה בבעיה וניסתה לסייע, אבל אלנור לא הייתה במצב רוח מתאים. היא נעשתה יותר ויותר קרה ומרוחקת ככל שהחתונה הלכה והתקרבה, משוכנעת שהדרך היחידה קדימה היא לנעול את הלב שלה מאחורי תג הברזל ולהשאיר אותו להירקב בפנים.
"מה קרה לך?!"
אלנור הפנתה את פניה לדלת, מנסה להזעיף אותן בלי שהנסיכה תראה את הדמעה הזולגת "שום דבר לא קרה לי! אני לחוצה, זה הכל! אנחנו הולכות להתחיל לחיות במקום חדש, אני לא מכירה אף אחד, את יודעת כמה מתנקשים יהיו שם? בתור נסיכה, את צריכה לדעת להפסיק להציק לשומרים שלך!"
הנסיכה צעדה קדימה והניחה יד על הכתף שלה "לא, זה משהו אחר, ואני חושבת שאני יודעת מה זה"
אלנור אחזה את היד באינסטינקטיביות והסתובבה כדי לדחוף את הנסיכה מעליה, אבל הנסיכה צעדה צעד אחד קדימה, השעינה את אלנור על הקיר והצמידה יד לשפתיה
"אני הייתי שיכורה בלילה ההוא, לא עיוורת. את חושבת שאני לא שמתי לב? בלילה אז? בארבע השנים שאנחנו מכירות?"
כל רוח הלחימה יצאה מאלנור, והיא נשמטה על הקיר, ראשה שעון הצידה
והדמעות החלו לזלוג
"אני כל כך מצטערת. זה לא אמור היה להיות ככה...זה לא יכול להיות ככה."
הנסיכה עצמה את עיניה בכוח, ודמעות זלגו גם מעיניה בזמן שהיא עזרה לאלנור להזדקף, וכרכה את אצבעותיה סביב אילו של השומרת שלה.
"אני...אני יודעת. יש דברים יותר חשובים מזה, יש דברים שאנחנו לא יכולות להזיז או לשנות. גם אם את היית רוצה אחרת. גם אם אני הייתי רוצה אחרת."
אלנור הרימה מבט בפליאה "את רצינית?"
הנסיכה הנהנה, גרונה חנוק מכדי לדבר, וצחוק חלוש נפלט מפיה של אלנור
"וואו, אם הייתי יודעת, הייתי הרבה פחות חשאית לגבי זה."
הנסיכה הגיבה בצחוק משלה, ומשכה את אלנור שתתיישב לצידה על המיטה "חשאית? אני עליתי עליך ברגע ששמת עלי עיניים!"
שתיהן המשיכו לצחוק
ואז הצחוק נרגע. שני זוגות עיניים בהו בים החשוך שמעבר לצוהר שבקיר העץ של הספינה.
"אז...מה אנחנו נעשה?"
הנסיכה נאנחה "אנחנו לא יכולות לעשות שום דבר, אלנור. אבל אנחנו יכולות להרגיש. בואי נגיד..שזה יהיה הסוד שלנו. זה לא מה שהייתי רוצה, אבל זה יהיה חייב להספיק."
אלנור הזדקפה, היישירה מבט לעבר הנסיכה, וחייכה "יש לנו עסק."
דממה נוספת השתררה, ואלנור החלה לרכון לעבר הנסיכה...וכל הספינה היטלטלה בבת אחת
הדלת נפתחה בבעיטה, ושלושה בריונים עטויי סחבות זינקו פנימה. אחד מהם שלח אגרוף לעבר אלנור. היא החלה להתכופף לאחור, שולחת את הברך שלה למעלה - אבל הוא הניף את הרגל שלו לבעיטה תוך כדי זינוק והטיח אותה בקרשי הספינה. אלנור נעמדה על הרגליים בזינוק, והחלה להכות בשודדי הים מכאן ומכאן, להדוף אותם לאחור. היא חשה את עצמה צוברת ביטחון עצמי, מתחמקת מהמכות שלהם והודפת אותם, מתקדמת מרגע לרגע עד ש-סכין
אלנור ראתה את הלהב מתקדם, וידעה שהיא לא תספיק להסתובב בזמן ולחסום אותו. היא גם לא הספיקה להסתובב בזמן ולעצור את הנסיכה מלהשליך את עצמה בדרכה של הסכנה ולחטוף להב בצלעות.
שני אגרופים מאוחר יותר, השודד הנותר נפל לרצפה, ואלנור הסתובבה כי לראות את הנסיכה שוכבת על הקרקע, שערה מכסה את פניה. היא הפכה אותה, והנסיכה השתעלה וירקה, מעוה את פניה בכאב.
"למה עשית את זה, גאונה! אני השומרת שלך! לא להפך!"
דמעה נוספת התגלגלה על לחיה של הנסיכה "כשאוהבים מישהו...שומרים עליו". שיעול נוסף תקף אותה, היא התקפלה לתנוחה עוברית, ועיניה רפרפו ונעצמו.
"לאלאלא..לא...הקטור! הקטור!" אלנור התחילה לצעוק ורצה אל מחוץ לחדר - רק כדי שיד כבדה ועטויית כפפת שריון תחסום את פיה.
"ששש, יש שודדי ים על הסיפון. לא היית רוצה שיכנסו פנימה וישלימו את העבודה שהם התחילו, נכון?"
הקטור סובב אותה כך שפנתה כולה אליו "ואם כבר מדברים על עבודה, את עשית את שלך די גרוע., לא? אחותי הקטנה מדממת שם למוות בחדר, אני חושב שזה כשלון צורב במיוחד עבור אבירי ידמגן."
אלנור נאבקה ביד הכבדה שלו, והצליחה להדוף אותו לאחור ממנה "על מה אתה מדבר, חתיכת פסיכי? למה אתה לא בא לעזור לה?"
"אני חושש שזה לא כל כך פשוט, אלנור. את מבינה, עכשיו כשאת כאן, זה יאפשר לנו להבהיר את מצב העניינים בצורה טובה יותר. בתור אח דואג ומסור שאכפת לו מאחותו הקטנה, לא יכולתי שלא לשמוע את ה...שיחות שלכן. לא יכולתי להרשות לשומרת הראש של אחותי להפוך למאהבת שלה. זה היה...לא ראוי. זה היה הורס את הקשר הפוליטי המתוכנן, זה היה הורס את שמה הטוב של אחותי, שהלכה אחרי איזו ילדה כפרית משום מקום" הוא ירק את המילים, מתקדם אליה בחזרה עם כל הברה, ושלף פגיון אבירים רחב להב מהחגורה שלו "וזה היה פוגע בשיקול הדעת שלך. אז נתתי לכן צ'אנס. שלחתי את האנשים שלי, נתתי להם להסתובב מחוץ לחדר, חיכיתי. שתיכן אכזבתן אותי. הרגשגות שלכן העבירו אתכן על דעתכן, וכשלתן במילוי התפקיד המיועד שלכן. היא שכחה שהיא מלכה, את שכחת שאת שומרת. אסור למשפחת אורבר להרשות לעצמה כשלונות כאלה. לכן היא הולכת למות, והמוות שלה יהיה באשמתך."
אלנור בהתה בריק, מתנשמת בכבדות "לא...לא..."
הקטור הניח יד כבדה על כתפה וחייך "אבל אני לא נטול רחמים. אני מבין שהרגשות שלך העבירו אותך על דעתך, וזו הייתה אחריותה של אחותי להגיד לך להפסיק." הוא נשם נשימה עמוקה וחייך "הנה מה שאני מציע. תיעלמי. אני אספר שנהרגת בגבורה בעוד שניסית להגן על הכתר שלך, ואבריח אותך חזרה אל הממלכה. לבית אורבר יש בתי מחסה רבים, חלקם לא רחוקים מהמקום בו גדלת. תוכלי לחזור הביתה - וכאות תודה על העזרה שלי, יהיה לנו - איך ואחותי קראתן לזה? סוד משלנו".
אלנור נסוגה לאחור עוד יותר, נצמדה לקיר, עד ששכמותיה כאבו. "אתה צבוע, הקטור. לא אכפת לך מאחותך או מהפוליטיקה, אתה רק רצית אותי. כל זה היה מזימה מעוותת כדי לקבל אותי. ובגלל התאוות שלך, רצחת את אחותך."
הקטור העווה את פניו בזעף "תראו את מי שמדברת. אני אחתוך אותך לחתיכות ואשלח אותך לטירה שלי בחלקים". הוא הניף את הלהב, אבל אלנור כבר לא הייתה שם. היא הטיחה את גבה בקיר העץ עליו נשענה, משתמשת בו כמשענת כדי לשלוח בעיטה כפולה לכתפיו של הנסיך ולהעיף אותו עד לשולי הסיפון.
"אני הולכת לקשור אותך לעוגן ולגרור אותך כל הדרך חזרה לאורברטאוור, ושם כולם ידעו איזו מן מפלצת אתה."
"למי את חושבת שהם יאמינו, ידמגן? לילדה משום מקום? או ליורש העצר! כשאני אעזוב את המקום הזה, כולם יתאבלו על הנסיכה שלהם שמתה בטרם עת - והשם שלך יזכר לעד בתור הכשלון שהביא לגורל הטראגי הזה."
אלנור זכרה רק את הצרחות. שלה, של הקטור. זעם וכאב ואימה מעורבים זה בזה בעודם נאבקים. הספינה היטלטלה לכאן ולכאן, והגשם השוטף ערפל את הירח והפך את הראות והתנועה לכמעט בלתי אפשריים. הוא השליך את הפגיון שלו, והיא צרחה פעם נוספת כשכאב חד פילח את צד גופה, והסכין שהשאיר חתך מעל צלעותיה נעלם בקול חבטה רטוב בגלים הגועשים. היא הביטה פעם אחת אחרונה בביתן העץ של הסיפון, האור המהבהב קלות שבתוכו מלווה את הנסיכה ברגעיה האחרונים. היא בלעה את דמעותיה, ופתחה בריצה לעבר הנסיך. הקטור פתח את ידיו הרחבות כדי לתפוס אותה, והיא נתנה לו - מושכת אותו קדימה לעבר קצה הסיפון, דופקת את הראש שלו באחד מעיטורי הזהב שעל המעקה, ומשליכה את עצמה אל המים הקפואים.
היא הספיקה לתלוש פיסת מעקה בדרך למטה, והדבר האחרון שהיא זכרה בעודה מאבדת אחיזה בהכרתה הוא הצעקות של הקטור 'תמצאו אותה! תמצאו אותה!..."
היא התעוררה עם שמש בעיניים, ידיה אוחזות בפיסת המעקה עד שהיא איבדה בהן תחושה, וחבל מלופף סביבה ומושך אותה אט אט לעבר גוף גדול שהטיל צל על הגלים סביבה. "תראו תראו...כמה כסף אתה חושב שנקבל עליה?"
