• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

לא שאלה של פשרה - עץ הרשמה [WWN] (*0/4)

אני גם מכין את הראשון! כרגע זה או נקרומנסר/מרפא שהוא קוסם-רופא או נזיר/מרפא, לוחם שמשתמש בצ'אקרה (דמיינו לכם את הג'וטסו מנארוטו, או את אומנות ההאמון מההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו), גורש מהמסדר שלו ועכשיו במסע אחרי נירוונה.
טוב, הנה הבחור! (ליטרלי בחור הוא בן 17)
Jeff

Healer/Vowed

Strength: 14 (+1)
Constiution: 12 (+0)
Dexterity: 15 (+1)
Wisdom: 8 (+0)
Charisma: 11 (+0)
Intelligence: 15 (+1)

Saving throws:
Physical: 14
Reflex: 14
Mental: 14
Luck: 15

Background: Scholar (Monk of the Inward Eye)

Focus: Gifted Chiurgeon

Skills: Know +1 (+0 from scholar, +1 from vowed), Heal +1 (+0 scholar, +1 focus), Exert +0, Convince +0

Healer arts: Healing Touch, Purge Ailment

Vowed arts: Know as chosen ability, Martial Style, Punch Damage 1d6, Unarmoured Defense 13, The Inward Eye

Effort: Healer 2 (Heal + Intelligence)
Vowed 2 (Know + Intelligence)

Equipment: Robes and daily clothing, mess kit, 2 days rations, rope, hard boots, whetstone, utility knife, 5 throwing blades, staff, healer's pouch, writing kit + 10 parchments (functions as diary),

Weapons: Throwing blade (1d4+1 damage, +1 to hit), Punch (1d6+1 damage, +1 to hit) Staff (1d6+1 damage, +1 to hit, less lethal, shock 1/AC 13)

ג'ף הוא בחור צעיר, די שזוף (olive skinned כזה), קירח ובעל עיניים חומות. הוא לרוב לובש חלוק וטורבן לבן, תכשיטי זהב מכל מיני מקומות בעולם, ואת מגפי המסעות החבוטים שלו. בעוד שהוא אוהב להתבטא בצורה דרמטית ולהילחם בצורה דרמטית יותר, ג'ף הוא לא הלוחם הבודד והמגניב שהוא מנסה להיראות כמו. להפך; הוא דווקא ממש לא בטוח בעצמו, וכאשר מישהו יצליח לסדוק את המסכה הזו הוא יגלה בן טיפש-עשרה עם מצפן ערכים מאוד חזק, שרק מחפש לעזור לאנשים ולהרגיש מגניב, חזק ורצוי. בניגוד למה שמצופה מנזיר, הוא לא אוהב להתעסק באותו דבר באותו הזמן או לשבת הרבה זמן. מדיטציה היא הפעילות השנואה עליו, ואילולי אימוני הלחימה והצ'אקרות של המסדר, הוא היה פורש ממנו ממזמן. הוא סקרן, קצת נאיבי, ותמיד מחפש צרות חדשות לטפל בהן... או לגרום להן.

ג'ף נולד להורים עניים מרודים, שהחליטו להניח אותו כתינוק על הסף של מנזר, ולקוות שהנזירים יטפלו בו. הילד גדל, ובעוד שהנזירים טיפחו בו אהבה לקרבות, חוזק של גוף ונפש, ושימוש בצ'אקרה, הכוח שבתוך כל יצור, כדי לרפא ולפגוע, ג'ף הרגיש שהוא צריך יותר. הוא הרגיש שהחיים במנזר המבודד משעממים אותו, שלא משנה על כמה אגרופים ואבחות חרב הוא יתאמן, וכמה ספרי היסטוריה הוא יקרא, שום דבר לא ישתווה ללחימה אמיתית בשם הצדק והטוב, ושבעולם הגדול הכישורים שלו יהיו הרבה יותר שימושיים. בעוד שהמנזר, שדוגל בשיטת "העין הפנימית", וקורא לנזירים למצוא את האמת הפנימית שלהם ואת נירוונה דרך עזרה פאסיבית לאחרים ומדיטציה, לג'ף אין את הסבלנות לשטויות כאלו. הוא עזב את המנזר, חגר את הסכינים שלו, לקח את מטה הרופאים, ויצא למסע, למצוא את הנירוונה שלו בעצמו. עד שיום אחד, הספינה שהוא שט בה הותקפה על ידי פיראטים. ג'ף, בהפגנה של אומץ והקרבה עצמית, הראה להם שהוא מסוגל לרפא אנשים עם כוחות הצ'אקרה שלו, והבטיח לפיראטים שאם הם לא יקחו אף נוסע כשבוי אלא רק אותו, הוא יעזור להם, וחובש מקצועי ועוד כזה שיכול לטפס על החבלים ולקפץ בין הסיפונים זה נכס שלא מבזבזים. הוא הפך לחובש הסיפון שלהם, והצליח להציל עשרות אנשים מפגיעה. הוא איזה חודש על הסיפון.

המטרה המרכזית שלו היא להגיע לנירוונה. גם בשביל להגיע למצב הזה, גם כדי להראות למאסטר קוביין, המאסטר שלו, שהנירוונה היא לא רק פנימית, וגם כי ממה שהוא יודע, הנירוונה משפרת את יכולות הלחימה של הלוחם עשרות מונים ופותחת את התודעה שלו לעולם. לדעתו, לעשות צדק בעולם ולחזק את עצמו (יצירת טוב פנימי וטוב חיצוני, במילותיו) ייצרו את הנירוונה.
 
עריכה אחרונה:
יצא קצת ארוך, מצטער. יש לי קצת הכרות עם כוכבים אין ספור אבל לא יצא לי לשחק.
ואנדורלאש-קירה
קירה נולדה כבת אצולה מבית ואנדורלאש, ילדיה של רוח המזרח, בממלכה ההררית והקפואה של אגביהאר. מאז ילדותה היא לא הסתפקה בשדות הסלעיים ושטופי הרוחות של ממלכתה ותמיד רצתה לדעת מה יש מעבר לרכס הבא.
כשהיא גדלה היא נאלצה, בתור יורשת הבית, להיות מעורבת יותר בניהול הכפרים והאחוזות של משפחתה אך היתה לה את ההזדמנות לצאת למספר מסעות דיפלומטיים ולרדת מההרים, לראות מקומות חדשים, ולפגוש אנשים שונים ומשונים.
כל זה השתנה כשהמלך הזקן מת ובין שני ילדיו נפתח סכסוך ירושה שבמהרה התפשט אל ממלכת אביגהאר כולה, יוצר קרע שהציב, חברים, אחים, ובני משפחה זה מול זה. למרות רצונה קירה נאלצה לחזור אל ביתה מאחד המסעות שלה והתיצבה בצד וונאלזו-ווגין, חברה מילדות, יחד עם הענף המרכזי של משפחתה. המאבק שטף את השדות הירוקים בדם ומספרים שהגשם שירד על שדות הקרב היה מלוח, דמעותיהן של הרוחות עצמן על ילדיהן האהובים.
אך ווגין ואיתו גם קירה הפסידו, במידה רבה בגלל שרבים מבני משפחתה של קירה עברו לצד של אחותו של ווגין בקרב האחרון והמכריע, בגידה נוראית שהותירה אותו חשוף לכוחות האויב והשמידה את צבאו לחלוטין.
ווגין נתלה כמובן, אך לרבים מבני האצולה שתמכו בו הוצעה חנינה אם הם ישבעו אמונים למלכתם החדשה. קירה, מזועזעת מהבגידה הנוראית של משפחתה סירבה לחנינה, אך אביה, שלא היה מסוגל לראות את ביתו נתלית, התחנן אל המלכה החדשה שלבסוף הסכימה בחירוק שיניים לחוס על חייה של קירה, אך למכור אותה לעבדות.
וכך לבסוף אחרי כמעט שנתיים, בהן היא עברה בין שווקי עבדים, בתי סוחרים עשירים, וערים מטונפות, היא מצאה את עצמה על ספינת פיראטים נוסעת למקום לא ידוע, מקווה שאולי הפעם היא תוכל לזכות בחופש שלה, וסוף סוף להחזיר משהו ממה שפעם היה שלה.
שינויים בהנחה שהיא תהיה נקרומנסרית
כוהניה של רוח הצפון הם אמנם מהאנשים המכובדים והמוערכים ביותר באגביהאר אך בכל זאת מתלווה אליהם אווירה קלה של אי נוחות ודברים אשר מגיעים מן השממה הריקה בה רק רוח הצפון נושבת. מגיל צעיר קירה חונכה בדרכי הכהונה ועל אף שזה לא מקובל, מאחר שהיא היתה ביתו היחידה של אביה, היא נועדה להיות גם היורשת של ביתה. לימדו אותה שאין מה לפחד מהמוות ושאלו שמתים כשהרוחות בליבם, רוחותיהם ירכבו יחד עם הסערות לנצח. אך כשחבריה והאנשים שבאחריותה מתו במאות, היא החלה לפקפק בכך ובליבה הנץ פחד שהמוות נורא בהרבה ממה שסיפרו לה ושלמות בכבוד עדיין אומר למות. לאחר שהמלכה מכרה אותה לעבדות, פוחדת מקללות המוות הקטלנית שנקרומנסרים ידועים בהן, היא החלה בניסויים, על אף שציוד כמובן שלא היה לה.
היא לא מתכננת למות בזמן הקרוב, או בכלל.
קירה מאז ומתמיד התחברה לאנשים בקלות והסתדרה מצויין בסיטואציות חברתיות אך כשהיא נכנסה לפוליטיקה של הממלכה היא נרתעה מהשקרים והתמרונים של חצר המלוכה וניסתה לשמור על היושר שלה כשכולם סביבה ניצלו כל הזדמנות כדי להתקדם ולהתבלט אל מול משפחת המלוכה.
זאת אחת הסיבות שהבגידה של משפחתה פגעה בה כל כך קשה והותירה בה שנאה יוקדת מעורבת בזלזול באביה חלש האופי.
אחת התכונות שמאפיינות אותה יותר מכל היא הסקרנות שלה, בין אם לתרבויות אחרות שבהן היא פגשה במסעותיה ובין אם למסתרי קסמי התאובה.
האפשרות של הנקרומנסרית- אם זה יהיה המקצוע שלה בסופו של דבר אני ארצה להתמקד יותר בטראומה מהמלחמה גם שלה אישית, שמתתבטאת בפחד שלה מהמוות וגם בממלכה כשהיא מאמינה שהמלכה רק תביא לעוד יותר הרס ומוות לעם והיא צריכה לחזור ולעצור אותה ואת התכניות שלה.
האפשרות של מגלת הארצות-במקרה הזה אני אתמקד הרבה יותר במאבק הפנימי שלה בין האפשרות לצאת סוף סוף ולראות את העולם בלי מחויבויות לבין הרצון שלה בנקמה והרצון שלה לחזור הביתה ולקחת את מקומה כראש בית ואנדורלאש במקום אביה הרכרוכי.

תיאור חיצוני- לקירה יש שיער חום חלק ותווי הפנים החדים אופייניים לבני עמה כולל העיניים האפורות הבהירות כמעט באופן לא טבעי שנפוץ מאוד אצלם ומכונים "החלון לרוחות".
ברמות הגבוהות של רכס (אני לא אכתוב כאן שם כדי שזה יתאים יותר למה שהאחרים מוסיפים, בעיקרון זה הרכס הגבוה ביותר באיזור שכניראה לא חשוב במיוחד לממלכות שבמישורים למטה) נמצאת הממלכה הקטנה והפסטורלית של אביגהאר, תוצאה של מספר שבטים שנאלצו לברוח לשם לפני מאות שנים במלחמה נוראית שהיא אחת הסיבות שהעולם נראה כיום כמו שהוא, בה הם איבדו כמות גדולה של טכנולוגיה וקסם והדרדרו למצבם הנוכחי. על אף שעל פי אמונתם אביגהר נמצאת בדיוק במרכז העולם, לשאר הממלכות שבמישורים שלמטה לא אכפת במיוחד מהממלכה הקטנה ושטופת הרוחות גבוה בהרים.
האצולה באביגהאר מורכבת מארבעה בתים, המייצגים את שלושת השבטים (שאחד מהם התפצל לשתיים), אשר ברחו אל ההרים לפני כל השנים האלו. אמנם ישנם תארי אצולה ומעמדות אך האצילים נחשבים יותר לראשונים בין שווים, משום שכל בני הממלכה הם בכל זאת בניהן האהובים של הרוחות וטובים בהרבה מהברברים שבמישורים למטה. לכן לא נדיר לראות חתונה בין אציל צעיר לבת איכרים או דבר דומה וזה יתקבל יחסית בקלות ובלי שערוריה. כך גם האצילים לא רואים את עצמם כנעלים מהעם וחלקם אף יוצאים בעונת הגז לעזור כמו כולם. (כמובן גם שמאחר שכל הממלכה מונה רק כמה אלפי אנשים, במידה רבה האצילים יכולים להכיר באופן אישי את המשפחות שתחת חסותם).
החיים באביגהאר לא קלים, סערות נוראיות וקור מקפיא עצמות הם דבר שבשגרה, והתנאים הקשים יצרו עם של אנשים קשים וחמורי סבר, אך גם כאלו שמסתמכים זה על זה ובעלי קהילה מפותחת ביותר. לכן מלחמת הירושה האחרונה היתה הפתעה גמורה והביאה לרמות השלוות אלימות ומלחמה שהן לא ראו כבר מאות שנים ועם המלכה הנוכחית נראה שזה עוד לא הכל.
בתי האצולה
ואנדורלאש- בית האצולה של קירה, ידוע כבית המזרח והרוח הפטרונית שלו היא קלטי. יותר מכל שאר הבתים בקשר עם העולם שבחוץ וסוחר בצמר עם ממלכות המישור. תמך ברובו בווגין במאבק הירושה אך עבר צד ברגע האחרון. נשלט על ידי אביה של קירה.
וונאלזו- בית המלוכה, ידוע כבית הדרום, והרוח הפטרונית שלו היא דלי. נשלט כרגע על ידי ביתו של המלך הקודם שניצחה במאבק הירושה. כמה מבני המשפחה שתמכו בצד השני הוגלו מהממלכה ונמצאים במקומות שונים בממלכות המישור, חלקם במצב טוב וחלקם פחות, שקועים בחובות ותלויים בטוב ליבם של סוחרים ואצילים אצלם הם מתארחים.
טודשטה וטודשקן- ידועים בהתאמה כבית הצפון-מערבי והדרום-מערבי, התפצלו לפני מאתיים שנה בערך משבט אחד. על אף שרוב התומכים בצד של הנסיך מבתים אלו קיבלו חנינה המצב מסובך כשאנשים שטבחו זה בזה בשדה הקרב צריכים פתאום להיות שוב חלק מאותו הבית ואותה המשפחה.
בידול והתפשטות
מאבק הירושה לא סבב אך ורק סביב מי ירש את הכתר אלא היה מאבק עקרוני עמוק יותר, בעוד שווגין תמך בהשארת המצב כמו שהוא, בידודה של הממלכה משאר העולם, אחותו מונעת מרצון להביא את הרוחות אל ארצות המישור ולקחת את המקום הראוי כנבחרי השמיים, שעמי האדמה צריכים לשרת.
מאז תחילת שילטונה היא החלה לשלוח סיירים אל ארצות המישור וגבוה בהרים המפחות עובדות בחישול להבים לקראת הפלישה. הממלכה שבהרים אמנם קטנה אך התנאים הקשים יצרו עם של אנשים קשים ולא פחות מכך לוחמים קשים. אין לדעת מה יקרה לממלכות המישור כשהכוח הזה יפלוש לשטחן.
דת ארבעת הרוחות
על אמונתם של אנשי אגביהאר ממלכתם הקטנה נמצאת בדיוק במרכז העולם בנקודת המפגש של ארבעת הרוחות. במלחמה שהובילה את אבותיהם לברוח אל ההרים הם נבחרו על ידי הרוחות לשמור ולטפח את המקום הקדוש הזה ולהיות ילדיהן המובחרים. כל אנשי הממלכה סוגדים לכל הרוחות אך לכל שבט ישנה רוח שמקושרת אליו מלבד רוח הצפון שנחשבת לרוח של "שבט המתים", האבות והאימהות הקדומים והמכובדים.
דלי, רוח הדרום- מקושרת למלוכה, לאביב ולעיזים הצמריריות שנפוצות בממלכה. מקושרת גם לחום ולאש, בדגש על אש משפחתית ולמשפחה בכלל.
קלטי, רוח המזרח- מקושרת לבוקר, התחלות נדודים והרפתקאות. נחשבת גם זאת שדוחפת את השמש במסלולה שבשמיים ופטרונית המשפט והצדק.
ניוגט, רוח המערב- מקושרת לידע, מחקר, מסורת, וסערות. פטרונית המים כולל גשמים ונחלים הרריים.
איסאקי, רוח הצפון- מקושרת למוות, לסופים, לשינה ולשממה הריקה ושטופת הרוחות שבה משוטטים לנצח המתים שחטאיהם מכבידים עליהם ולא מאפשרים להם להתרומם ולעוף עם הרוחות בשמיים.
"למכור את הצמר הזה רק בחמישה!? צמר פסגות משובח שנגזז תחת ברכתה של דלי עצמה, רוח הדרום! שמונה זאת ההצעה האחרונה שלי ואני מפסידה פה."
"גברתי, מצידי הצמר הזה יכול להיות מבורך גם על ידי אלף האלים של הארצות שמעבר לים ואני לא אשלם עליו שמונה. זה פשוט גניבה!"
"ליידי ואנדורלאש?" הפריע להתמקחות אחד מעוזריה של קירה, נער כפרי שזאת הפעם הראשונה שהוא יורד מההרים. "הגיע מכתב מהבית…"
קירה, יודעת שתוך כמה דקות היא תצליח להוציא מהסוחר שבעה לפחות על הצמר כבר עמדה להתעלם מהנער אך המבט המפוחד על פניו גרם לה לחשוב שזה משהו רציני והיא בקשה מהסוחר לסלוח לה, מקווה שזה לא יפגע במשא ומתן יותר מדי.

"הוא עשה מה!? הנער המטופש הזה, מה הוא חושב לעצמו. אנחנו לא נלחמים ביננו לבין עצמנו." היא קראה בקול בזמן שהיא קראה את המכתב ממשפחתה שקורא לה לחזור כי ווגיר הטיפש הזה החליט שהוא צריך לרשת את הכס ולא אחותו הבכורה. אז נכון שהיא תמיד הייתה מרושעת ושקרנית אבל מה הוא חושב לעצמו.
"שאני אתחיל להכין את הסוסים, הליידי?" שאל הנער וקירה הרגישה שוב את החובה והגורל שלה נולים שוב על כתיפיה כמו קולר ברזל קר. היא חשבה שיש לה לפחות עוד חודש עד שהיא תצטרך לחזור ועכשיו זה…
"נצא מחר עם אור ראשון בברכתה של קלטי" היא אמרה לו ויצאה במהירות אל הרחוב ממהרת אל הפאב הקרוב. היא בהחלט צריכה משקה.


"בבקשה קירה, אני צריך את עזרתך כאן" אמר לה הנסיך, בן גילה אך נראה שהאחריות החדשה שלו הזקינה אותו טרם זמנו. "אחותי מטורפת, היא תוביל אותנו למלחמה שאין לנו דרך לנצח בה. עמי המישורים כבר כמעט השמידו אותנו פעם ואם היא תוביל אותנו נגדם אנחנו נחוסל לחלוטין".
קירה התבוננה בו, ראתה איך הילד שהיא הכירה נאלץ להפוך לגבר והבינה את מה שהוא אמר, לעיתים פשוט אין ברירה, הרצונות שלה פחות חשובים מהצרכים של האנשים שתחתיה. "אני אעזור לך, ווגין. זה יהיה ממש כמו ששיחקנו כשהיינו קטנים כשהחבורה שלנו הייתה זורקת בוץ על החבורה של אחותך" היא חייכה אליו אך הוא לא חייך בחזרה.
"לא קירה,הפעם זה לא משחק ".


"לתקוף!" קראה קירה אל הלוחמים שתחת פיקודה מובילה אותם בשדה הגשום אל עבר כוחות האויב שההתיצבו בראש הגבעה, בנקודת יתרון ברורה. אך זאת היתה רק הטעיה, ברגע שהכוחות שלהם יתקפו אותה, חושבים שיש להם את יתרון הגובה הכוחות של ביתה יתקפו אותם מאחורה וכך הם יתפסו בין הסערה לצוק. בשעה שהכוחות שעטו זה אל זה היא מצאה את עצמה מקווה שזה יהיה הקרב האחרון שהיא תאלץ להילחם בו, על פי המידע שלהם הנסיכה עצמה היתה עם הכוח היריב ואם הם יצליחו לתפוס או להרוג אותה, הם יוכלו לסיים את המלחמה הנוראית הזאת סוף סוף.
וזה אכן היה הקרב האחרון במלחמה, אך לא כמו שהיא קיוותה. כוחותיה נהדפו אט אט לאחור והיא חיכתה שהכוחות של ביתה יצטרפו לקרב אך הם התעכבו עד שהיא נאלצה לסגת אל תחתית העמק כשהאויב מקיף אותה. ואז הכוחות של אביה הגיעו, שועטים מראש ההר בסערה של פלדה. אך כשהם הגיעו האויב פתח פתח בשורותיו נותן להם לעבור, ולחרדתה, הם החלו לטבוח בכוחותיה שלה.
היא לא זכרה את שארית הקרב, רק תמונות מטושטשות של חברים שאיתם היא גדלה, נטבחים בדם קר על ידי אנשים שעד השנה הקודמת היו שכניהם ולבסוף היא נפלה במרכז הקרב דמעות פורצות מעניה בלי שליטה. זוג זרועות חזקות, אביה? אספו אותה ולקחו אותה משדה הקרב כשהיא שקעה בשינה המבורכת.


"אם תכרעי על הברכיים ותישבעי אמונים למלכתך החדשה תזכי לחנינה על תמיכתך בווגין חומס הכתר" אמר ראש בית טודשקן הצעיר שמינה את עצמו לסגנה של המלכה. מקווה להפוך להיות המלך הא, היא חשבה. ראשו של ווגין המדובר הוצב על חנית מאחורי הכס, כחול ומרקיב. מת, כמו כל השאר. למה אני נשארתי בחיים כשכל השאר מתים?
היא נעמדה מתקרבת לאיטה אל המלכה כאילו כדי להשתחוות אך במקום זאת מתחמקת מהשומרים ויורקת על המלכה, פוגעת בפנים הקרות והמושלמות האלו שצפו במותו של ווגין בלי מילה.
"מלכה? אני לא רואה כאן שום מלכה, רק נחש מטונף שסוף סוף השיל עורו ומראה לנו את הפגר חסר הרוחות שמסתתר למטה. את תובילי את הממלכה לאבדון ותגרמי לרוחות לנטוש אותנו. ווגין היה מלך יותר טוב משאת תהיה גם אחרי אלף שנים על הכס."
"ואתה" היא פנתה אל אביה שעמד בקהל, עניה רושפות. "אתה לא ראוי לשם ואנדורלאש. אם היא נחש אז אתה רכיכה בוגדנית ומגיע לך להירקב בשממה הריקה ולעולם לא לעוף עם הרוחות. אני מקללת אותך, אני מקללת אותך בשם רוח-" ואז תפסו אותה השומרים אך היא הספיקה לראות את פניו של אביה מחווירים באימה ובושה.


כשהפיראטים פשטו על הספינה קירה ניסתה שיהיה לה אכפת אבל אחרי שנתיים בעבדות מה זה פיראטים? סוחרי עבדים שמודים במי שהם.
"קפטן, בוא לכן" אמר אחד מכוער במיוחד. "זאת נראית כמו בת אצולה".
"אז מה יש לנו כאן?" אמר הקפטן. "נו ילדה, יש לך משפחה עשירה שתשלם בשבילך כסף טוב?"
קירה לא היתה בטוחה איך היא יכולה להגיב לזה, שהמשפחה שלה תשלם עבורה כסף? הם אלו שמכרו אותה לעבדות.
להפתעתם הרבה של הפיראטים, היא מצאה את עצמה צוחקת.​
אז כמו שאמרתי בהתאם להרכב הקבוצה אני אבחר בסופו של דבר בין נקרומנסרית ללוחמת- מומחית עם דגש על מסחר ודיפולמטיה. רקע אצילי כמובן.
הדמויות האחרות הצליחו להבין שקירה מגיעה ממוצא אצלי ויתכן שהם יוכלו גם לזההות את המבטא שלה אך אם שואלים אותה על עברה היא ממהרת לשנות את הנושא.
 
מיקו
  • גדל ברחובות העיר
  • יש לו 12 אחים, לא כולם ביולוגיים, לפחת אחד מהם לא לגמרי אנושי
  • כנופיית האחים עסקה בפעילויות בלתי חוקיות שונות
  • למד את אומנויות החיים והמוות מאודי השמן, קוסם ביוב
  • אודי השמן הזה מכר אותי לפיראטים כי התעסקתי עם חברה שלו, נראה לי אנחנו פיטים
שאיפות לחיים:
אלמוות, ארוחות שחיתות, להשפיל חברי כנופיה יריבה, להשתחרר מכבלי החומר ושלשלאות הספינה.

מראה:
חתיך ואתלטי, הבעיה כשמתחיל לדבר...

מה אתם יודעים עליי?
שיש לי הרבה אחים שאני אוהב, מוסר הוא משהו גמיש, אלימות היא תמיד אופציה, לא טורח להסתיר דברים (ממשק מוח-פה לא מתפקד תמיד).

החלטתי בסוף להשאיר את ערכי התכונות על פי הסדר בו גילגלתי. הוספתי 1+ לתבונה ולחוכמה בזכות הרקע. הדמות ממונצ'קנת לא רע בגבולות האקראיות.
כוח: 8
כושר: 16 (1+)
זריזות: 17 (1+)
תבונה: 14 (1+)
חוכמה: 14 (1+)
כריזמה: 7 (1-)

רקע: עברייני
כשרונות:
התגנבות 0 (רקע)
מינהל 0 (רקע)
קסם 1 (רקע+מקצוע)
דקירה 1 (מוקדים)
ריפוי 0 (חינם)

לוחם אוב
9 נק"פ, 1+ תוסף התקפה, מוקד לוחם, מוקד כלשהו, 2 לחשי התחלה (מוכרים ומוכנים), לחש אחד ביום מדרגה 1, אומנות 1

לוחם צמוד 1: מטיל סכינים בקפא"פ ללא עונשין, מתעלם מנזק הלם (אבל מפר הטלת לחשים)
מכה 100ממת: נזק הלם החל מדרג"ש 10.

דרג"ש: 11
הצלת גופניות: 14
הצלת חמיקה: 14
הצלה נפשית: 14
הצלת מזל: 15

מאמץ: 2 (1 בסיס, 1 כשרון, 1 תכונה, 1- חצי מקצוע)

אומנות שאיבת הנשמות: אם מרביץ או משתמש בנשק מכוונן, מרפא 1ק6 נק"פ עד לנזק שהמכה הסבה.
לחש "תהיו חברים שלי!" Ineluctable Shackles of Volition
לחש "לא מעניין אותי שאתם מתים, תהיו חברים שלי!" Command the Dead
 
טוב, הנה הבחור! (ליטרלי בחור הוא בן 17)
Jeff

Healer/Vowed

Strength: 14 (+1)
Constiution: 12 (+0)
Dexterity: 15 (+1)
Wisdom: 8 (+0)
Charisma: 11 (+0)
Intelligence: 15 (+1)

Saving throws:
Physical: 14
Reflex: 14
Mental: 14
Luck: 15

Background: Scholar (Monk of the Inward Eye)

Focus: Gifted Chiurgeon

Skills: Know +1 (+0 from scholar, +1 from vowed), Heal +1 (+0 scholar, +1 focus), Exert +0, Convince +0

Healer arts: Healing Touch, Purge Ailment

Vowed arts: Know as chosen ability, Martial Style, Punch Damage 1d6, Unarmoured Defense 13, The Inward Eye

Equipment: Robes and daily clothing, mess kit, 2 days rations, rope, hard boots, whetstone, utility knife, 5 throwing blades, staff, healer's pouch, writing kit + 10 parchments (functions as diary),

Weapons: Throwing blade (1d4+1 damage, +1 to hit), Punch (1d6+1 damage, +1 to hit) Staff (1d6+1 damage, +1 to hit, less lethal, shock 1/AC 13)

ג'ף הוא בחור צעיר, די שזוף (olive skinned כזה), קירח ובעל עיניים חומות. הוא לרוב לובש חלוק וטורבן לבן, תכשיטי זהב מכל מיני מקומות בעולם, ואת מגפי המסעות החבוטים שלו. בעוד שהוא אוהב להתבטא בצורה דרמטית ולהילחם בצורה דרמטית יותר, ג'ף הוא לא הלוחם הבודד והמגניב שהוא מנסה להיראות כמו. להפך; הוא דווקא ממש לא בטוח בעצמו, וכאשר מישהו יצליח לסדוק את המסכה הזו הוא יגלה בן טיפש-עשרה עם מצפן ערכים מאוד חזק, שרק מחפש לעזור לאנשים ולהרגיש מגניב, חזק ורצוי. בניגוד למה שמצופה מנזיר, הוא לא אוהב להתעסק באותו דבר באותו הזמן או לשבת הרבה זמן. מדיטציה היא הפעילות השנואה עליו, ואילולי אימוני הלחימה והצ'אקרות של המסדר, הוא היה פורש ממנו ממזמן. הוא סקרן, קצת נאיבי, ותמיד מחפש צרות חדשות לטפל בהן... או לגרום להן.

ג'ף נולד להורים עניים מרודים, שהחליטו להניח אותו כתינוק על הסף של מנזר, ולקוות שהנזירים יטפלו בו. הילד גדל, ובעוד שהנזירים טיפחו בו אהבה לקרבות, חוזק של גוף ונפש, ושימוש בצ'אקרה, הכוח שבתוך כל יצור, כדי לרפא ולפגוע, ג'ף הרגיש שהוא צריך יותר. הוא הרגיש שהחיים במנזר המבודד משעממים אותו, שלא משנה על כמה אגרופים ואבחות חרב הוא יתאמן, וכמה ספרי היסטוריה הוא יקרא, שום דבר לא ישתווה ללחימה אמיתית בשם הצדק והטוב, ושבעולם הגדול הכישורים שלו יהיו הרבה יותר שימושיים. בעוד שהמנזר, שדוגל בשיטת "העין הפנימית", וקורא לנזירים למצוא את האמת הפנימית שלהם ואת נירוונה דרך עזרה פאסיבית לאחרים ומדיטציה, לג'ף אין את הסבלנות לשטויות כאלו. הוא עזב את המנזר, חגר את הסכינים שלו, לקח את מטה הרופאים, ויצא למסע, למצוא את הנירוונה שלו בעצמו. עד שיום אחד, הספינה שהוא שט בה הותקפה על ידי פיראטים. ג'ף, בהפגנה של אומץ והקרבה עצמית, הראה להם שהוא מסוגל לרפא אנשים עם כוחות הצ'אקרה שלו, והבטיח לפיראטים שאם הם לא יקחו אף נוסע כשבוי אלא רק אותו, הוא יעזור להם, וחובש מקצועי ועוד כזה שיכול לטפס על החבלים ולקפץ בין הסיפונים זה נכס שלא מבזבזים. הוא הפך לחובש הסיפון שלהם, והצליח להציל עשרות אנשים מפגיעה. הוא איזה חודש על הסיפון.

המטרה המרכזית שלו היא להגיע לנירוונה. גם בשביל להגיע למצב הזה, גם כדי להראות למאסטר קוביין, המאסטר שלו, שהנירוונה היא לא רק פנימית, וגם כי ממה שהוא יודע, הנירוונה משפרת את יכולות הלחימה של הלוחם עשרות מונים ופותחת את התודעה שלו לעולם. לדעתו, לעשות צדק בעולם ולחזק את עצמו (יצירת טוב פנימי וטוב חיצוני, במילותיו) ייצרו את הנירוונה.
ספויילר: המאסטר שלו יתאבד בסוף
 
ספויילר: המאסטר שלו יתאבד בסוף

מיקו
  • גדל ברחובות העיר
  • יש לו 12 אחים, לא כולם ביולוגיים, לפחת אחד מהם לא לגמרי אנושי
  • כנופיית האחים עסקה בפעילויות בלתי חוקיות שונות
  • למד את אומנויות החיים והמוות מאודי השמן, קוסם ביוב
  • אודי השמן הזה מכר אותי לפיראטים כי התעסקתי עם חברה שלו, נראה לי אנחנו פיטים
שאיפות לחיים:
אלמוות, ארוחות שחיתות, להשפיל חברי כנופיה יריבה, להשתחרר מכבלי החומר ושלשלאות הספינה.

מראה:
חתיך ואתלטי, הבעיה כשמתחיל לדבר...

מה אתם יודעים עליי?
שיש לי הרבה אחים שאני אוהב, מוסר הוא משהו גמיש, אלימות היא תמיד אופציה, לא טורח להסתיר דברים (ממשק מוח-פה לא מתפקד תמיד).

החלטתי בסוף להשאיר את ערכי התכונות על פי הסדר בו גילגלתי. הוספתי 1+ לתבונה ולחוכמה בזכות הרקע. הדמות ממונצ'קנת לא רע בגבולות האקראיות.
כוח: 8
כושר: 16 (1+)
זריזות: 17 (1+)
תבונה: 14 (1+)
חוכמה: 14 (1+)
כריזמה: 7 (1-)

רקע: עברייני
כשרונות:
התגנבות 0 (רקע)
מינהל 0 (רקע)
קסם 1 (רקע+מקצוע)
דקירה 1 (מוקדים)
ריפוי 0 (חינם)

לוחם אוב
9 נק"פ, 1+ תוסף התקפה, מוקד לוחם, מוקד כלשהו, 2 לחשי התחלה (מוכרים ומוכנים), לחש אחד ביום מדרגה 1, אומנות 1

לוחם צמוד 1: מטיל סכינים בקפא"פ ללא עונשין, מתעלם מנזק הלם (אבל מפר הטלת לחשים)
מכה 100ממת: נזק הלם החל מדרג"ש 10.

דרג"ש: 11
הצלת גופניות: 14
הצלת חמיקה: 14
הצלה נפשית: 14
הצלת מזל: 15

מאמץ: 2 (1 בסיס, 1 כשרון, 1 תכונה, 1- חצי מקצוע)

אומנות שאיבת הנשמות: אם מרביץ או משתמש בנשק מכוונן, מרפא 1ק6 נק"פ עד לנזק שהמכה הסבה.
לחש "תהיו חברים שלי!" Ineluctable Shackles of Volition
לחש "לא מעניין אותי שאתם מתים, תהיו חברים שלי!" Command the Dead
כן, ג'ף והוא הולכים להיות חברים טובים
 
אוקי. ים, ואני רוצה לשחק איש דת. אני לא מצליח שלא לקבל השראה מסוימת מאאירון גרייג'וי.
images


מבחינת מקצוע, חשבתי על מתמחה, מלומד או מנהיג, אולי מרפא- מה שחסר בקבוצה. אני מעדיף דוקא שלא יהיה קוסם, להתמקד בו כאיש דת בלי דוקא שיהיה לו כוחות על טבעיים.
כוהן/שאמן של שבט של יורדי ים שהתגוררו בחורבות עתיקות ומפוארות של אימפריה ימית.
הוא סוגד לים כמעט כרעיון קמאי- לבני אנוש לא ניתנת היכולת להבין את הים חסר הסוף. אפשר לשרוד אותו, אפשר לנסות להבין איך הוא עובד- אבל זה הכול.
הים הוא אל מסתורי והפכפך, והוא רואה בעצמו כמדריך ונווט עבור האנשים בחיים הסוערים האלה, וגם לנסות להבין את תעלומות הים והחיים.

השבט שלו לחם בפיראטים והובס. הפיראטים פחות או יותר הכחידו/פיזרו את השבט שלו.
הוא לא בדיוק מרגיש שנכשל- אף אחד לא יכול לצפות לצונאמי כזה, אבל הוא אבוד. אשתו וילדיו- גורלם לא ידוע. מאמיניו התפזרו ונשברו.

זה בערך הקונצפט שעולה לי.
 
מצטער, אבל אני לא מצליח להגיב על הדמויות היום אז אני אשתדל להתפנות לזה קצת יותר מוקדם מחר.

הוספתי את הממלכה שלארקין כתב ללשונית חדשה בשם העולם.
אתם מוזמנים להשתמש בזה, להציע הצעות ולשאול שאלות (אני אעשה את זה מחר).

בכל מקרה, מאחר ושמתי לב שיש כמה שאלות על העולם, אז אני שואל אם האפשרות ליד חופשית היא מטלה/מעניינת/ניטרלית עבורכם?
עריכה: בעצם אני רוצה לשאול אם יעזור אם אני אכתוב דוגמאות ל2-3 מקומות?

The Necromancer, אפשר להחליף דמות עד שההרשמה נסגרת להתייחס רק לדמות השנייה?
 
עריכה אחרונה:
אוקי. ים, ואני רוצה לשחק איש דת. אני לא מצליח שלא לקבל השראה מסוימת מאאירון גרייג'וי.
images


מבחינת מקצוע, חשבתי על מתמחה, מלומד או מנהיג, אולי מרפא- מה שחסר בקבוצה. אני מעדיף דוקא שלא יהיה קוסם, להתמקד בו כאיש דת בלי דוקא שיהיה לו כוחות על טבעיים.
כוהן/שאמן של שבט של יורדי ים שהתגוררו בחורבות עתיקות ומפוארות של אימפריה ימית.
הוא סוגד לים כמעט כרעיון קמאי- לבני אנוש לא ניתנת היכולת להבין את הים חסר הסוף. אפשר לשרוד אותו, אפשר לנסות להבין איך הוא עובד- אבל זה הכול.
הים הוא אל מסתורי והפכפך, והוא רואה בעצמו כמדריך ונווט עבור האנשים בחיים הסוערים האלה, וגם לנסות להבין את תעלומות הים והחיים.

השבט שלו לחם בפיראטים והובס. הפיראטים פחות או יותר הכחידו/פיזרו את השבט שלו.
הוא לא בדיוק מרגיש שנכשל- אף אחד לא יכול לצפות לצונאמי כזה, אבל הוא אבוד. אשתו וילדיו- גורלם לא ידוע. מאמיניו התפזרו ונשברו.

זה בערך הקונצפט שעולה לי.
אני כבר משחק מרפא (healer) אבל אני תמיד לעוד אחד שיעזור לי. אם אתה ממש רוצה, אני אוכל לוותר על הhealer בשביל warrior או משהו

ג'וני: תתייחס רק לדמות השנייה
 
אני דןקא מעדיף שהוא יהיה מתמחה אם זה בסדר. אני פחות רוצה אותו במשבצת הדיאנדיאית הקלאסית- יותר איש דת במובן של הנהגה רוחנית ולעורר השראה
גם זה מגניב!
 
נסיון בשיטה: יצא לי לשחק במשחק כוכבים אינספור שהיה פה בפורום אבל לא זוכר ממנו הרבה. אני כרגע קורא את ספר השיטה, וכבר מתקרב לסיום.

שם הדמות: אלנור ידמגן

גזע/מקור: בת אנוש

רקע מכני: חיילת

מקצוע: הרפתקן (לוחם/מושבע)

סיפור רקע:
'בעיר שבה כולם נושאים חרבות, המצרך היקר ביותר הוא שריון טוב'

- אדוארד 'הרואה למרחק' אורבר, רביעי בשושלת מלכי אורבריה

החיים בממלכת אורבריה קשים, אבל מישהו חייב לחיות אותם. לאחר שנים ארוכות של מלחמות ששסעו את היבשת, האצילים לבית אורבר שילבו כוח ועורמה כדי לאחד את הערים סביבם לממלכה רופפת. האחידות הזמנית הזו אפשרה להם להיות יותר חזקים מכל שכניהם, ולהדוף כל אויב שניסה לקחת את העושר והכוח שצברו, עד שהזמני הפך לקבוע.
עם השנים, הממלכה הלכה והתייצבה, ונהייתה אחת הממלכות החזקות והעשירות בכל האיזור. אבל יחד עם העושר, באים חסרונות. אם לאדם יש כוח, מישהו ירצה לקחת אותו ממנו - ולעיתים קרובות זוהי דרך עקובה מדם. בשנים הראשונות של הממלכה, אצילי בית אורבר היו קורבן למספר רב של התנקשויות - מצד אויבים אחרים, אצילים מתוך הממלכה, ואפילו מצד בני משפחתם. כדי להילחם בבעיה הזו, המלך אדוארד אורבר הורה על הקמת מסדר אבירי 'ידמגן' - לוחמים ומגוננים שיתלוו לכל בני משפחת המלוכה, בכל מקום שלא יהיו, ויגנו עליהם אף במחיר חייהם.
אבירי המסדר היו נערצים בכל הממלכה. אגדות נפלאות התגלגלו אודותיהם בכל מקום בו רגלם דרכה. חברות במסדר הבטיחה חיים של עושר, כבוד, ושירות הממלכה בגבורה - וזה היה הדבר האחרון שאלנור רצתה לעשות.


אלנור 'משוםמקום', כפי שהמורה שלה ללחימה נהג לכנותה בלעג, באמת הייתה משום מקום. בת לכפר גבול קטן שלעולם לא הפסיק לסבול מפשיטות ומנסיונות חדירה של מתנקשים ושודדים אל תוך הממלכה. היא לא כיבדה במיוחד את בית המלוכה, אבל החליטה שהיא רוצה להתגייס לצבא ולהגן על מולדתה מפני אילו שמבקשים להרגע לה בכל מקרה. היא כיתתה את רגליה כל יום לשיעורי הלחימה הקרובים ביותר לביתה, באקדמיה הקדם-צבאית הקטנה והעלובה שהנתהלה בהיכליו של מוצב שננטש מזמן.
אלנור, מהרגע שיכלה ללכת לבד, לא הפסיקה לרוץ. היא הייתה יוצאת זמן רב לפני הזריחה, חוזרת כשהכוכבים כבר בהקו בשמים ממעל. אבל הייתה לה מטרה - לעלות בדרגות כמה שיותר מהר, כדי שתוכל להבטיח את שלום הבית שלה.
היום המיוחל הגיע, היא עברה בהצלחה מסחררת את המבחנים שלה, והמכתבים מהבירה הגיעו כדי לחלק אותם לאימונים המתקדמים שלהם. כשאלנור פתחה את המכתב וגילתה שהיא שובצה לשמור על הגב של איזו אצילה מתנשאת בצפון הממלכה, במקום להגן על הגבולות שלה...להגיד שהיא כעסה זו לשון המעטה.

אבל פקודה זו פקודה. היא ארזה את התיקים שלה, ויצאה לכיוון אורברטאוור. שם היא פגשה את המורה שלה - חיילת וותיקה בשם ג'ני ידמגן. ג'ני לקחה אותה תחת חסותה, הסבירה לה את התפקיד שהיא עתידה לקחת, ואימנה אותה לקראתו.
''חיילים רגילים יכולים לשאת נשק ושריון, אבל לאבירי ידמגן אין את הפריווילגיה הזו. אנחנו חייבות להיות מוכנות לקרב תמיד, בכל מצב, לא משנה מה. להיות מוכנות לקפוץ על החץ כדי שזה שאנחנו שומרות עליו לא יחטוף אותו''
ה'כתר' של אלנור (כפי שנקראים בני משפחת המלוכה שמוצבים תחת פיקוחם של בני ידמגן) היה אחד יקר ערך במיוחד - הוד רוממתה הנסיכה וואלנסה אורבר, הבת הבכורה ושניה בתור לכס המלכות. עד עכשיו, ג'ני היא זו ששמרה על הנסיכה - אבל ג'ני הזדקנה וגם וואלנסה לא הייתה ילדה קטנה. למרות שאלנור הייתה חדשה, היו יתרונות להיותן בנות גיל דומה - שומרת ראש שתוכל להתלוות לנסיכה כל מקום בתור בת לוויה - בלי שאף אחד יחשוד בדבר.

''נפלא'', אלנור נחרה בבוז בין אגרוף לאגרוף ''אז לא רק שאני אצטרך לשמור, אני אצטרך גם ללמוד לתפור. לא התגייסתי לצבא כדי-'' האגרוף של ג'ני תפס אותה לא מוכנה, ותוך שתי פעימות לב היא הייתה על הקרקע, כף הרגל של המורה שלה צמודה לגרונה.
''את התגייסת לצבא כדי לשרת את הממלכה שלך, אלנור. כדי לשרת מישהו אחר, את חייבת להמשיך לשרת את עצמך. את מבינה?"


ואט אט, אלנור הבינה. היא נפגשה עם הנסיכה פעמים מספר, וגילתה שהיא לא כזו נוראית ומתנשאת כמו שהיא דמיינה לעצמה. היא שקדה על האימונים שלה, והחלה להתלוות לנסיכה ביותר ויותר משימות, בתור עוזרת וזוג עיניים נוסף שיתלווה לג'ני. במהלך המשימות האילו, היא נתנה את הטוב ביותר שלה. העיניים שלה לא סרו מוואלנסה אף לרגע. טוב...ככה זה אמור להיות, לא? אם שומרת הראש חושבת על הנסיכה במקום לישון, זה בגלל שהיא דואגת לסידורי האבטחה שלה! נכון? נכון?...
לעזאזל.

אלנור לא הייתה אדם מתוחכם במיוחד, והיא לא ניסתה לשקר לעצמה - אבל היא כן החליטה להדחיק את הרגשות האילו. רגשות מהסוג הזה הורגים כתרים, וזה לא כאילו יש סיכוי שלנסיכה הנעלה וואלנסה יהיה עניין באלנור משום מקום. במקום זאת, היא החליטה להתחבר אליה כחברה טובה - ובין השתיים נוצר קשר טוב וחזק במהירות רבה מאוד. מלבד הנסיכה עצמה, לאלנור יצא להכיר את שאר בני המשפחה - המלך ג'יימס 'חדלהב' אורבר השביעי, ירום הודו. הוד רוממותה המלכה סנדרינה, והנסיך היורש, הקטור.

''השמועות אומרות שאת יכולה לקחת שני חיילים במכה.'' אלנור הרימה את עיניה וקלטה במבוכה שהיא לא לגמרי 'השגיחה' על ההסיכה מדברת עם אחד האבירים בחצר...יותר כמו ''בהתה בה''.
למזלה הרב, ג'ני (שבתחומי הארמון עדיין הייתה השומרת של הנסיכה בתחומי הארמון) לא הבחינה בכך. אלנור הסתירה את הסומק שעלה בה והיישירה מבט להקטור.
''ואם כן, אז מה?" הקטור השעין את החרב שלו על הספסל והתיישב לצידה. ''את יודעת, אני רוצה שהחיילים שלי יהיו הטובים ביותר בעסק. אם ילדה בת שש עשרה יכולה להביס אותם, זה עלול להיות מעט מביך. את לא חושבת?''

הסומק חזר, ואלנור נעמדה, מפוקקת את צווארה ופרקי אצבעותיה. ''אין בעיה, הוד מעלתו, אני אביך אותך''. הקטור חייך וסימן באצבעו, ואחד האבירים רחבי הכתפיים שהתאמנו איתו ניגש אליה. הוא קימץ את אגרופו, ושלח מכה.
אלנור נתנה לאגרוף להיחבט בה, אחת הברכיים שלה מתכופפות תחתיה. היא ראתה את החיוך המרוצה מעצמו - והמבט שהופנה לעבר הנסיך הקטור, ולא הבחין בברך האחרת שהתרוממה לעבר המפשעה שלו.
אלנור אחזה את הצווארון שלו בשתי ידיה, מחליקה לשכיבה ומנצלת את תנופת המכה כדי להפוך אותו מעליה. משתמשת ביד אחת בשביל להפוך את עצמה, היא זינקה לעבר האביר השכוב על הקרקע והניחה את עקב המגף שלה על קנה הנשימה שלו.
''הובכת מספיק?" היא התרוממה, וניסתה שלא להסתכל ישר בעיניה של הנסיכה שצחקה בקול צלול כבדולח כשראתה את המאורעות שהתרחשו בצד האחר של המגרש.
היא לא ראתה את הקטור, שסייע לאביר שלו לקום, אבל עיניו היו נעוצות בגבה המתרחק במבט מהורהר. ''יפה...יפה מאוד''.


עברו שנה ושנתיים, ואלנור קיבלה את תפקיד השומרת של הנסיכה וואלנסה בכל מלבד בתואר הרשמי. הן הלכו לכל מקום ביחד, והמחסום המביך ביניהן נעלם - הן היו חברות הכי טובות. ומלבד מבט ארוך מדי פה ושם, אלנור שכנעה את עצמה שהיא השתלטה על הרעיונות הרומנטיים ההם - וזה מתפקידה של אבירת ידמגן להשגיח מקרוב על הכתר שלה, אחרי הכל.
השכנוע העצמי הזה התפורר לרסיסים כשאלנור גילתה מה תהיה המשימה הראשונה שלה. תוך יומיים, יהיה יום ההולדת השמונה עשרה שלה - והיא תוכתר רשמית כחברה מן המניין במסדר ידמגן. ביום המחרת, היא תצא עם הכתר שלה למסע ימי בן שבועיים וחצי, שבסופו הנסיכה וואלנסה תתן את ידה לנסיך ממלכת קרנוז - נישואין פוליטיים להחריד, אבל כאלו שממלכת אורבר הייתה צריכה. אלף פרפרי מתכת התעופפו בבטנה של אלנור, והיא לא הצליחה להשתיק אותם.
'את משרתת את הממלכה שלך, אלנור, את צריכה להפסיק לשרת את עצמך'

היומיים המתוחים ביותר בחייה של אלנור עברו. היא הגיעה לטקס הרשמי. ג'ני הייתה שם, גם ההורים שלה שהוזמנו מרחוק. וכל בני משפחת המלוכה. היא זכרה במעורפל את הערב. את העברת התואר, את קבלת התג, את החגיגה שלאחר מכן. יותר מהכל, היא זכרה מהערב דבר אחד - את הסוף שלו.
הנסיכה שמחה בשמחתה, ובסוף הערב כבר הייתה עייפה מאוד ואולי מעט שיכורה יותר מכפי שראוי לנסיכה להיות.
אלנור לקחה אותה בעדינות לחדרה, ועזרה לה להישכב במיטתה. הנסיכה חייכה קלות, עיניה מרפרפות בין ערות לשינה. 'את...אוהבת אותי, נכון?" אלנור הביטה בה באימה "...מה?"
הנסיכה המשיכה למלמל "גם...גם ההורים שלי אוהבים אותי, ואח שלי, אני יודעת. הם רוצים שאלך להתחתן עם..עם ההוא...אני לא-לא יודעת אם אני רוצה, אבל זה מה שחשוב, והם אוהבים אותי, אבל זה...זה מסובך." היא הצמידה ידיים לרקותיה, ואז נשמטה לאחור על המזרנים, כמו לוחשת לאוויר ''אצלך זה פשוט. את שומרת עלי...אנחנו שומרים על מה שאנחנו אוהבים, נכון?"
אלנור נאבקה בדמעות, מונעת מהרעד בשפתיה להגיע לקולה. ''כן, נכון, אני אוהבת אותך, גבירתי הנסיכה." היא שלחה יד לכסות אותה בשמיכה, אבל הנסיכה תפסה את אצבעותיה, הצמידה אותן לשפתיה לרגע קט ''גם אני אוהבת אותך'' היא מלמלה, ואז נשמטה ונרדמה סופית. אלנור הביטה בתדהמה בכף ידה, ואצבעותיה נשלחו ללטף את תג ידמגן שהיה ענוד לצווארה.
'את מי את משרתת, אלנור?'
והיא נותרה לעמוד לצד הכתר שלה עד הזריחה.


למחרת בבוקר, עם הזריחה, שתיהן עלו לכרכרה ויצאו אל הלא נודע - כשהנסיך הקטור, בתור המארגן והמוביל של הנישואין הללו, יצא איתן. הם עלו על הספינה והפליגו למשך ימים ארוכים בים. ככל שיעד ההפלגה נהיה יותר ויותר קרוב, כך אלנור נעשתה יותר עצבנית ומתוחה. היא הסתובבה כמו חיית טרף בכלוב. וואלנסה הבחינה בבעיה וניסתה לסייע, אבל אלנור לא הייתה במצב רוח מתאים. היא נעשתה יותר ויותר קרה ומרוחקת ככל שהחתונה הלכה והתקרבה, משוכנעת שהדרך היחידה קדימה היא לנעול את הלב שלה מאחורי תג הברזל ולהשאיר אותו להירקב בפנים.

"מה קרה לך?!"
אלנור הפנתה את פניה לדלת, מנסה להזעיף אותן בלי שהנסיכה תראה את הדמעה הזולגת "שום דבר לא קרה לי! אני לחוצה, זה הכל! אנחנו הולכות להתחיל לחיות במקום חדש, אני לא מכירה אף אחד, את יודעת כמה מתנקשים יהיו שם? בתור נסיכה, את צריכה לדעת להפסיק להציק לשומרים שלך!"
הנסיכה צעדה קדימה והניחה יד על הכתף שלה "לא, זה משהו אחר, ואני חושבת שאני יודעת מה זה"
אלנור אחזה את היד באינסטינקטיביות והסתובבה כדי לדחוף את הנסיכה מעליה, אבל הנסיכה צעדה צעד אחד קדימה, השעינה את אלנור על הקיר והצמידה יד לשפתיה
"אני הייתי שיכורה בלילה ההוא, לא עיוורת. את חושבת שאני לא שמתי לב? בלילה אז? בארבע השנים שאנחנו מכירות?"
כל רוח הלחימה יצאה מאלנור, והיא נשמטה על הקיר, ראשה שעון הצידה
והדמעות החלו לזלוג
"אני כל כך מצטערת. זה לא אמור היה להיות ככה...זה לא יכול להיות ככה."
הנסיכה עצמה את עיניה בכוח, ודמעות זלגו גם מעיניה בזמן שהיא עזרה לאלנור להזדקף, וכרכה את אצבעותיה סביב אילו של השומרת שלה.
"אני...אני יודעת. יש דברים יותר חשובים מזה, יש דברים שאנחנו לא יכולות להזיז או לשנות. גם אם את היית רוצה אחרת. גם אם אני הייתי רוצה אחרת."
אלנור הרימה מבט בפליאה "את רצינית?"
הנסיכה הנהנה, גרונה חנוק מכדי לדבר, וצחוק חלוש נפלט מפיה של אלנור
"וואו, אם הייתי יודעת, הייתי הרבה פחות חשאית לגבי זה."
הנסיכה הגיבה בצחוק משלה, ומשכה את אלנור שתתיישב לצידה על המיטה "חשאית? אני עליתי עליך ברגע ששמת עלי עיניים!"
שתיהן המשיכו לצחוק
ואז הצחוק נרגע. שני זוגות עיניים בהו בים החשוך שמעבר לצוהר שבקיר העץ של הספינה.
"אז...מה אנחנו נעשה?"
הנסיכה נאנחה "אנחנו לא יכולות לעשות שום דבר, אלנור. אבל אנחנו יכולות להרגיש. בואי נגיד..שזה יהיה הסוד שלנו. זה לא מה שהייתי רוצה, אבל זה יהיה חייב להספיק."
אלנור הזדקפה, היישירה מבט לעבר הנסיכה, וחייכה "יש לנו עסק."
דממה נוספת השתררה, ואלנור החלה לרכון לעבר הנסיכה...וכל הספינה היטלטלה בבת אחת
הדלת נפתחה בבעיטה, ושלושה בריונים עטויי סחבות זינקו פנימה. אחד מהם שלח אגרוף לעבר אלנור. היא החלה להתכופף לאחור, שולחת את הברך שלה למעלה - אבל הוא הניף את הרגל שלו לבעיטה תוך כדי זינוק והטיח אותה בקרשי הספינה. אלנור נעמדה על הרגליים בזינוק, והחלה להכות בשודדי הים מכאן ומכאן, להדוף אותם לאחור. היא חשה את עצמה צוברת ביטחון עצמי, מתחמקת מהמכות שלהם והודפת אותם, מתקדמת מרגע לרגע עד ש-סכין
אלנור ראתה את הלהב מתקדם, וידעה שהיא לא תספיק להסתובב בזמן ולחסום אותו. היא גם לא הספיקה להסתובב בזמן ולעצור את הנסיכה מלהשליך את עצמה בדרכה של הסכנה ולחטוף להב בצלעות.
שני אגרופים מאוחר יותר, השודד הנותר נפל לרצפה, ואלנור הסתובבה כי לראות את הנסיכה שוכבת על הקרקע, שערה מכסה את פניה. היא הפכה אותה, והנסיכה השתעלה וירקה, מעוה את פניה בכאב.
"למה עשית את זה, גאונה! אני השומרת שלך! לא להפך!"
דמעה נוספת התגלגלה על לחיה של הנסיכה "כשאוהבים מישהו...שומרים עליו". שיעול נוסף תקף אותה, היא התקפלה לתנוחה עוברית, ועיניה רפרפו ונעצמו.
"לאלאלא..לא...הקטור! הקטור!" אלנור התחילה לצעוק ורצה אל מחוץ לחדר - רק כדי שיד כבדה ועטויית כפפת שריון תחסום את פיה.
"ששש, יש שודדי ים על הסיפון. לא היית רוצה שיכנסו פנימה וישלימו את העבודה שהם התחילו, נכון?"
הקטור סובב אותה כך שפנתה כולה אליו "ואם כבר מדברים על עבודה, את עשית את שלך די גרוע., לא? אחותי הקטנה מדממת שם למוות בחדר, אני חושב שזה כשלון צורב במיוחד עבור אבירי ידמגן."
אלנור נאבקה ביד הכבדה שלו, והצליחה להדוף אותו לאחור ממנה "על מה אתה מדבר, חתיכת פסיכי? למה אתה לא בא לעזור לה?"
"אני חושש שזה לא כל כך פשוט, אלנור. את מבינה, עכשיו כשאת כאן, זה יאפשר לנו להבהיר את מצב העניינים בצורה טובה יותר. בתור אח דואג ומסור שאכפת לו מאחותו הקטנה, לא יכולתי שלא לשמוע את ה...שיחות שלכן. לא יכולתי להרשות לשומרת הראש של אחותי להפוך למאהבת שלה. זה היה...לא ראוי. זה היה הורס את הקשר הפוליטי המתוכנן, זה היה הורס את שמה הטוב של אחותי, שהלכה אחרי איזו ילדה כפרית משום מקום" הוא ירק את המילים, מתקדם אליה בחזרה עם כל הברה, ושלף פגיון אבירים רחב להב מהחגורה שלו "וזה היה פוגע בשיקול הדעת שלך. אז נתתי לכן צ'אנס. שלחתי את האנשים שלי, נתתי להם להסתובב מחוץ לחדר, חיכיתי. שתיכן אכזבתן אותי. הרגשגות שלכן העבירו אתכן על דעתכן, וכשלתן במילוי התפקיד המיועד שלכן. היא שכחה שהיא מלכה, את שכחת שאת שומרת. אסור למשפחת אורבר להרשות לעצמה כשלונות כאלה. לכן היא הולכת למות, והמוות שלה יהיה באשמתך."

אלנור בהתה בריק, מתנשמת בכבדות "לא...לא..."
הקטור הניח יד כבדה על כתפה וחייך "אבל אני לא נטול רחמים. אני מבין שהרגשות שלך העבירו אותך על דעתך, וזו הייתה אחריותה של אחותי להגיד לך להפסיק." הוא נשם נשימה עמוקה וחייך "הנה מה שאני מציע. תיעלמי. אני אספר שנהרגת בגבורה בעוד שניסית להגן על הכתר שלך, ואבריח אותך חזרה אל הממלכה. לבית אורבר יש בתי מחסה רבים, חלקם לא רחוקים מהמקום בו גדלת. תוכלי לחזור הביתה - וכאות תודה על העזרה שלי, יהיה לנו - איך ואחותי קראתן לזה? סוד משלנו".

אלנור נסוגה לאחור עוד יותר, נצמדה לקיר, עד ששכמותיה כאבו. "אתה צבוע, הקטור. לא אכפת לך מאחותך או מהפוליטיקה, אתה רק רצית אותי. כל זה היה מזימה מעוותת כדי לקבל אותי. ובגלל התאוות שלך, רצחת את אחותך."
הקטור העווה את פניו בזעף "תראו את מי שמדברת. אני אחתוך אותך לחתיכות ואשלח אותך לטירה שלי בחלקים". הוא הניף את הלהב, אבל אלנור כבר לא הייתה שם. היא הטיחה את גבה בקיר העץ עליו נשענה, משתמשת בו כמשענת כדי לשלוח בעיטה כפולה לכתפיו של הנסיך ולהעיף אותו עד לשולי הסיפון.
"אני הולכת לקשור אותך לעוגן ולגרור אותך כל הדרך חזרה לאורברטאוור, ושם כולם ידעו איזו מן מפלצת אתה."
"למי את חושבת שהם יאמינו, ידמגן? לילדה משום מקום? או ליורש העצר! כשאני אעזוב את המקום הזה, כולם יתאבלו על הנסיכה שלהם שמתה בטרם עת - והשם שלך יזכר לעד בתור הכשלון שהביא לגורל הטראגי הזה."

אלנור זכרה רק את הצרחות. שלה, של הקטור. זעם וכאב ואימה מעורבים זה בזה בעודם נאבקים. הספינה היטלטלה לכאן ולכאן, והגשם השוטף ערפל את הירח והפך את הראות והתנועה לכמעט בלתי אפשריים. הוא השליך את הפגיון שלו, והיא צרחה פעם נוספת כשכאב חד פילח את צד גופה, והסכין שהשאיר חתך מעל צלעותיה נעלם בקול חבטה רטוב בגלים הגועשים. היא הביטה פעם אחת אחרונה בביתן העץ של הסיפון, האור המהבהב קלות שבתוכו מלווה את הנסיכה ברגעיה האחרונים. היא בלעה את דמעותיה, ופתחה בריצה לעבר הנסיך. הקטור פתח את ידיו הרחבות כדי לתפוס אותה, והיא נתנה לו - מושכת אותו קדימה לעבר קצה הסיפון, דופקת את הראש שלו באחד מעיטורי הזהב שעל המעקה, ומשליכה את עצמה אל המים הקפואים.
היא הספיקה לתלוש פיסת מעקה בדרך למטה, והדבר האחרון שהיא זכרה בעודה מאבדת אחיזה בהכרתה הוא הצעקות של הקטור 'תמצאו אותה! תמצאו אותה!..."
היא התעוררה עם שמש בעיניים, ידיה אוחזות בפיסת המעקה עד שהיא איבדה בהן תחושה, וחבל מלופף סביבה ומושך אותה אט אט לעבר גוף גדול שהטיל צל על הגלים סביבה. "תראו תראו...כמה כסף אתה חושב שנקבל עליה?"

דב"ש: אז כמובן שהדב"ש שאני אשמח אם יקח חלק בהרפתקה הוא הנסיך הקטור לבית אורבר. פירטתי עליו מעט בסיפור הרקע של אלנור, אבל אני ארחיב עליו כאן מעט יותר. הקטור הוא כאמור בכור, ויורש העצר של הממלכה. הוא אחד הנסיכים שנולדו לדור של שפע, הוא למד והתאמן באקדמיות צבאיות בממלכה ומחוצה לה - ותחושת הגאווה הלאומית שלו חשובה לו מאוד. הדבר הזה הופך אותו למנהיג מצוין שהוביל את צבאות אורבריה לכמה נצחונות מרשימים למדי - אבל גם הופך אותו לאדם שירדוף את מי שלא מתאים לתפיסת העולם שלו של איך ראוי שהממלכה תיראה.
הקטור הוא אדם חזק ומאיים פיזית, שלא חושש להשתמש בכל המשאבים ברשותו בשביל להשיג את המטרה שלו - אבל הוא לא איזה רשע פסיכופת. הוא כן מפגין חמלה כלפי החולים והחלשים בארץ שלו - אבל אילו לא מעט פעמים יתדלקו את הזעם שלו כלפי אילו שהוא רואה כאשמים. הוא תככן יחסית מוצלח, והוא מאוד רגיל לפעול מתוך עמדה של כוח.
מבחינת מראה חיצוני, דמיינתי אותו בתור 'אביר אצילי' מאוד קלאסי כזה, אני מניח שמצולק למדי - ואולי אחרי הקרב עם אלנור הוא זכה בצלקת טריה.
אני לא יודע מה הוא חושב על אלנור, יש סיכוי לא רע שהוא חושב שהיא מתה - אבל אם הוא ידע שהיא בחיים, הוא ככל הנראה יעשה את כל מה שהוא יכול כדי לוודא שהסוד שלו יקבר יחד איתה.

תרבות (ארץ): אלנור מגיעה מאורבריה, הממלכה שהוקמה על ידי בית האצולה של אורבר. החיים שם לא קלים - למרות שהממלכה משגשגת, השגשוג שלה איננו בטוח או שליו במיוחד - היא נמצאת בעמדה אסטרטגית שמזמינה תוקפים, ולתושבי הגבול (כמו אלנור) נדמה שהם חיים טת חייהם בין התקפות.

על כן, חלק גדול מהתרבות של אורבריה סובב סביב הלוחמים שלה. אגדות על קרבות אדירים, סיפורים שעוברים מדור לדור וכלי נשק שמועברים מהורה לילדיו. אקדמיות צבאיות מפוזרות ברבי הממלכה, ורבים בצמרת האצולה והפוליטיקה של המדינה הם בוגרי אקדמיה צבאית כזו או אחרת.

עד לאחרונה, אורבריה הייתה מאוד דלה בקסם - מעט קוסמי דו קרב מוכרים וכמה מכשפי יסוד שהתגייסו לשירות המדינה, אבל לא יותר מכך. בשנים האחרונות, עקב פתיחת אקדמיה צבאית למכשפים, חלה עליה משמעותית בכמות הקוסמים וחפצי הקסם בממלכה - אם כי כמעט כולם נמצאים בשירות ישיר לממלכה.

אווירתית, אני מדמיין את זה די 'ימי ביניים קלאסי', אבל טיפה יותר קודר ונוקשה מאווירת המו''ד הממוצעת - אילו אנשים קשים וחשדנים כלפי זרים, שיודעים שכל אדם מבחוץ עשוי לפנות נגדם ולתקוע להם סכין בגב כדי להשיג את מה שיש להם. גאווה לאומית משחקת תפקיד חזק בשימור המוראל שלהם, ולוחמה תחרותית משלל סוגים (אגרוף, סיוף, וכו') מהווה תחביב ואמצעי בידור עיקרי עבור אנשי הממלכה.
היו לי גם כמה רעיונות אחרים על מבנה פוליטי והיסטוריה וכו' אבל אני משאיר את זה כרגע ריק - אני אולי אפרט מאוחר יותר את מה שחשבתי עליו אם תרגיש שזה מתאים שאני ארחיב, פשוט לא מתקשר ישירות לדמות שלי.

רקע משותף: אלנור שרדה קרב קשה, ממש בשבועות האחרונים. עדיין יש עליה סממנים חיצוניים של חבורות כחולות וחתכים מתאחים שהיא מסרבת לרפא, וברור כרכגע שתנועות או מחוות מסוימות מכאיבות לה. היא במצב גופני טוב באופן כללי, וברור שהיא עברה גם אירוע רגשי קשה כלשהו - היא מטביעה את עצמה בעבודה ולא חולקת פרטים על העבר הקרוב שלה (למרות שאין לה בעיה לספר חוויות מתקופת בית הספר או לפני כן). ממה שהיא כן סיפרה, היא מגיעה מכפר חסר שם שנמצא בגבול ממלכת אורבריה, \למדה באקדמיה צבאית קטנה בסמוך למקום שנולדה בו, ובילתה לא מעט זמן באורברטאוור - בירת הממלכה.

אופי ומטרות: אלנור לא בטוחה מה היא רוצה - עד עכשיו היא לא באמת הייתה צריכה לחשוב על זה. יש לה נטיות אימפופלסיביות, שהיו לכודות במשך שנים תחת מעטה ברזל של משמעת ומחויבות. האימפולסיביות שלה עד עכשיו התבטאה בדברים הקטנים, והיא בדרך כלל לא הפריעה לשיקול הדעת שלה - עד שהיא כן עשתה את זה, וזה עלה לה בחיים של האדם שהיא אהבה. כרגע, היא מטביעה את עצמה בעבודה פיזית, בכאב ובתשישות, עד שהיא נרדמת ומתעוררת לעשות אותו דבר ביום למחרת. איפשהו בראש שלה, היא חולמת לנקום בהקטור, לנקות את שמה - אבל היא אדם ריאליסטי, ומבינה שהסיכוי לזה כרגע הוא קטן מאוד. גורם מניע נוסף שלה הוא תחושת האשמה, שמבריחה אותה בכל פעם שהיא מנסה לאזור אומץ להתייחס למאורעות שקרו על הספינה המלכותית - אחרי הכל, הקטור לא לגמרי טעה כשאמר שהנסיכה מתה באשמתה...

מראה: אלנור היא נערה אתלטית, שמזכירה במבנה הגוף שלה מתעמלת קרקע מקצועית - נמוכה ושרירית - אבל שרירים 'צמודים' ולא מנופחים.
האף שלה נשבר יותר מפעם אחת בשלב הזה, והשיער הבלונדיני המלוכלך שלה מסופר בתספורת Pixie cut מבולגנת אבל קצרה למדי - אבל הוא מספיק ארוך כדי לא למשוך מבטים תמהים על נערה שמסתפרת כמו גבר. על הכתף שלה מקועקע הסימן של אבירי ידמגן - יד פרושה לרווחה על הרקע של מגן אבירים 'קלאסי'. מבחינת לבוש, אני מניח שהיא לובשת את מה שהעבדים על הספינה מקבלים ללבוש - הבגדים שלה נהרסו בים, וכרגע הם לא הרבה יותר מערמת סחבות - אם היא לא זרקה אותם מעל לסיפון ברגע שיכלה.

ציפיות: אני מצפה למשחק ממוקד דמויות - ונראה שאתה כמנחה והשיטה מכוונים לזה, מה שמשמח אותי. אני אוהב לראות את האינטראקציות בין דמויות שונות, ואת נקודות החיכוך בין תפיסות עולם שלא דומות אחת לשניה. אני מאוד אוהב קשתות סיפור בהן הדמויות מתבגרות - בדרך כלל על ידי כך שהן לא מקבלות את מה שהן רצו או קיוו לו. אני פחות נהנה מגימיקים או הומור שטותי, במיוחד במשחק כזה שנראה שהוא עם אופי יותר אפל ובוגר - כך שאני לא מצפה שיהיו הרבה כאלו.אני גם מעדיף שלא לשחק באותה חבורה עם דמויות אדג'לורד למיניהן- אין לי בעיה עם אנשים אכזרים או אפילו רעים, אבל שיהיו רעים עם סיבה (נכון גם לד"שים וגם לדב"שים אני מניח).
ברמת המבנה של ההרפתקה, אני מאוד אוהב כאלו שבנויות בצורת 'בעיות' ולא 'אתגרים' - כלומר שאין פתרון מוגדר מראש (מניח שזה מגיע הרבה יותר טבעי בסנדבוקס מאשר בהרפתקה מוכנה).
זהו בגדול
 
WIP=
יצא ארוך משתכננתי ואני כבר עייף. רוב המכניקה מוכנה, הארץ/תרבות מוכנה, והרקע בהתחלה שלו
images

נסיון בשיטה: לצערי לא. אבל יש לי נסיון עם מוד"מ וOSR, אז אני חושב שאני מבין את רוח המשורר.

גזע/מקור: אדם.

רקע מכאני: כוהן.
מיומניות:
(גלגלתי:
+1 לתכונה, כל מיומנות שהי, תפילה.)
(מיומנות חופשית- שייט)
תפילה-1
הנהגה-1
שייט-1

מקצוע: מתמחה
נק"פ: 4/4
בונוס התקפה: +0
יכולת למידה מהירה
יכולת פעם בסצינה לגלגל פעם שניה יכולת לא קרבית

כשרונות:
סמכות(Authority)- הנהגה כמיומנות בונוס, פעם ביום יכול לגלגל כדי לבקש משהו בדבש ולגלגל כנגד המוראל שלו, בהנחה שזה לא מסוכן מדי או מנוגד מדי לאופיו.
פולימאת'- מתיחס לכל מיומנות לא קרבית כאילו היתה בדרגה 0. מיומנות בונוס: שייט

תכונות:
כוח: 11
זריזות: 9
כושר: 4 (1-)
תבונה: 11
חוכמה: 12
כריזמה: 12

תרבות (ארץ):
שבט הסאגיאר שוכן באי סאגה. לא במקרה האי נקרא כך: האי בנוי בחורבות מסתוריו וכבירות של תרבות כבירה ואבודה. למעשה, האי הוא רק חלק קטן ששרד מאי גדול בהרבה.
אבות הסאגיארים היו יורדי ים שנמלטו מסכנה או אויב שהאגדות רק קוראות לה "הצורר". זכרון הצורר היה נורא כל כך, שכשהפליטים מצאו את האי המסתורי, החליטו להשיל מעליהם את עברם ולהתחיל סיפור חדש- סאגה. נראה שגם האי הזה כמוהם, שרד אימה שעדיף לשכוח, ויחד איתם התחיל בסאגה בת מאות שנים.
(נסה לדמיין ויקינגים פוסט טראומטים מתישבים באי כרתים ומתישבים בתוך המבוך)
הסאגיארים הם יורדי ים שלא פוחדים מדבר מלבד העבר האסור. יש להם ספינות ייחודיות שבנו בהתבסס על שרידי הספינות שבאי, ספינות שכמוהן אין בשום מקום אחר בעולם, ובשילוב עם הטכנולוגיה המקורית שלהם ספינות ההידראר שלהם(ספינות עם ראשי הידרה... משני הצדדים) הפכו לאגדה ונחשבו למכושפות בעיני זרים. הם גם משתמשים בכלי אבן וארד העתיקים או בהשראת העתיקים. כלי הנגינה שלהם מבוססים על כלי המנגינה העתיקים
הסאגיארים חיו בחברה כמעט דמוקרטית, שבה התכנסו ראשי בתי האב והכריעו החלטות חשובות בצעקות- הצד שצעק יותר הכריע.

מנהיגם היארל נחשב ל"עבד השבט", ולא היתה לו זכות הצבעה- העבודה שלו היתה להגשים את החלטות "מועצת הסופה". יארל נבחר על ידי מועצת הסופה, לאחר שהקודם מת או שהוכח שאינו כשיר להגשים את החלטות מועצת הסופה שכונו "ברקי הסאגה."
הסאגיארים היו אנשים קולניים ודעתניים, ונטו לתגרות אלימות, אך רק לעתים נדירות קטלניות- לפחות בינם לבין עצמם.

משפחה, ושושלת היא הכבוד. כל סאגיאר זוכר עשר דורות אחורה, עד לאב הקדמון המתישב.
אין ממש קאסטות, אך כל אחד ישתדל לעסוק במה שיגרום לאביו גאווה, במיוחד שהם מחולקים לבתי האב וראש בית האב בוחר יורש.
יש באי מכרות, וגם אוצרות העתיקות הן משאב יקר- אך אין הרבה קרקעות פוריות, זה אי סלעי מאוד וקר מאוד, כך שדגים ובשר הם מקור המזון העיקרי, מזון אחר בא מבחוץ.

הסאגיארים משתמשים בספינות ההידראר שלהם למסחר ובזיזה, והם ידועים בכך שישיגו את מה שירצו כך או אחרת.

הסאגיאריות יכולות להיות קולניות לא פחות מהגברים, והן יותר ינטו להתמחות במלאכות מאשר במסחר ולחימה.

לסאגיארים שני פולחנים מקבילים- פולחן חורבות האי, בעיקר שברי פסלי אלים נשכחים או לשרידי גולגלות לא לגמרי אנושיות.
זה בעיקר פולחן של כבוד ואחווה עם האי שמארח אותם.
עם זאת, נאסר הנסיון להבין את משמעות ההירוגליפים, הציורים- העבר שלפני סאגה צריך להישאר נשכח. אם כי, סיפורים "לא רשמיים" בכל זאת מסופרים, ובגלל הטאבו סביב חקר העבר שלפני הגעת הסאגיארים הסיפורים האלה נוטים להיות אפלים ומוזרים.

הפולחן האעיקרי של הסאגיארים היה הים. גם כישות כללית מעורפלת וחסרת פנים, שייצגה את הכאוס שצריך לשרוד וגם לנצל את גליו, זה בצד הפילוסופי. אך חולקה לצורכי פולחן מעשי לפתניאון מורכב של אלים העיקרים ביניהם: דאגון, לוויתן, ותיאמת:
דאגון ייצג את הים המפויס והשליו, זה שנותן לדייגים לדוג בשלווה. לוויתן מיצג את העוצמה המלכותית של הים, זה שיעניק תהילה ועושר לגיבורים, אך רק לחזקים שבהם. תיאמת היא מפלצת שלא יודעת שובע. רק עוד ועוד קורבנות עשויות *אולי* להדוף אותה עוד יום. לכל אחד מאלי פנתיאון הים היה חג משלו, תפילות היחודיות לו ואף טאבו שונים ומשונים לפייס אותו.
הכוהנים, מלבד הפולחן, נחשבים ל"עוגן" או "אצטרולב" שמדריכים את האנשים ומעגנים אותם בעולם הכאוטי הזה שבעצם רובו ככולו ים או מושפע מהים.

הים לא דורש מוסריות- הוא דורש גמישות, הישרדות. לכל סאגיארי, יש אל שלו סגד הכי הרבה, והוא זה אשר ישפוט אותו בהיכלו בים.
ההיכל של לויתן נחשב ההיכל המכובד ביותר להיות בו- רק מוות גבורה בקרב מאפשר חיים טובים בהיכלו של לוויתן. אכזבת האל הנסגד, תגזור על הסאגיארי נצח בעבדות משפילה.

אבל רובם ככולם כעת בגורל כזה או אחר שוכנים בהיכלות הים.
צי פיראטים אכזר שהאדמיראל שלו כינה את עצמו "שר הצוררים", והפיראטים המוזרים האלה כינו את עצמם "צוררי הנחשול" הגיע ולאחר מלחמה עקובה מדם הביסו את הסאגיארים, וטבחו בהם באכזריות, בזזו את האי סאגה ומכרו את הניצולים לעבדות.

רקע:
גארוג נולד לבית האב גארהדרה- בית אב של כוהנים ברובם. גארוג תמיד התחבר לאל יוראי, אל האוצרות, הניסים וההפתעות. כילד שרד מחלות קשות, הוא נולד כבן שביעי לבנו השביעי של ראש בית האב, אבל הילת הסמכות שלו, בשילוב עם כשרונו לפחות או יותר כל דבר גרמה לו להיראות מבורך ולבחירה טבעית לרשת את ראשות בית האב.
הוא נשא את גיירגה שלהם נולדו חמישה ילדים.
 
ממלכת אורבריה של yds והאי סאגה של dragonian נוספו ללשונית "העולם". אתם מוזמנים להשתמש בזה, להציע הצעות ולשאול שאלות.

נראה שפספסת את ההודעה הזאת בהודעה הראשונה:
בחרו ציוד - אה, אופס. אתם מתחילים כעבדים אז אין לכם ציוד… חסכתי לכם עכשיו קריאה של פרק שלם.
בכל מקרה, על המכניקה אני אעבור בסוף.
  1. אם הוא חושב שלעשות צדק בעולם יביא אותו לנירוונה איך מיישב את זה עם העזרה לפיראטים?
  2. האם אתה רוצה להשתתף בבניית העולם ולהרחיב יותר על המנזר ממנו הדמות מגיעה? (שאלות מכוונות יכולות להיות: במה מאמינים במנזר, האם הם משרתים מטרה או ארגון או שמדבר במקום עצמאי? מהי מערכת היחסים בין המנזר והיישובים סביבו? האם יש מנזר אויבים?
  3. אתה רוצה לספק יותר מידע על דב"ש או שניים כדי שאני אוכל לשלב אותם?
  4. מה הציפיות שלך מהמשחק?
רקע טוב, כמה שאלות:
  1. בחירה מעניינת שהיא הגיעה אל הפיראטים בפשיטה ולא בקנייה פשוטה. יש לזה סיבה?
  2. איך שנתיים עבדות השפיעו על קירה?
  3. איך קירה מתנהגת כשהיא רואה פליטים אחרים מהמלחמה (מנודים/עבדים/נמלטים או אפילו סתם סוחרים) ואיך היא מתנהגת כאשר מישהו מהם מזהה אותה?
קריאה משעשעת.
  1. יש לך ניסיון בשיטה?
  2. האם אתה רוצה להשתתף בבניית העולם ולהרחיב יותר על העיר ממנה הדמות מגיעה? (שאלות מכוונות יכולות להיות: איך עובדת אכיפת החוק בעיר ולמה הכנופיה לא מושפעת מזה? מה מגביל את פעילות הכנופיה ומהם הגבולות האלו?
  3. אתה רוצה לספק יותר מידע על דב"ש או שניים כדי שאני אוכל לנסות לשלב אותם?
  4. מה הציפיות שלך מהמשחק?
אהבתי את הרקע, בכל זאת כמה שאלות:
  1. מאחר ולכל דמות במשפחת המלוכה יש שומר ראש ממסדר ידמגן אני מניח שגם להקטור יש אחד כזה. איפה הוא בכל הסיפור?
  2. מה טיב היחסים שלו עם אלנור והקטור?
אין בעיה. ההרשמה עוד לא סגורה ותמשך עוד שבוע לפחות.
רעיון נחמד,
  1. מאחר וגלגלת תכונות אתה יכול להפוך את אחת התכונות ל14.
  2. בבקשה תכנס לרקע/עולם לפני כמה זמן המלחמה נגמרה.
  3. מחכה לשאר.

מתנצל אם שכחתי מישהו.
 
ממלכת אורבריה של yds והאי סאגה של dragonian נוספו ללשונית "העולם". אתם מוזמנים להשתמש בזה, להציע הצעות ולשאול שאלות.

נראה שפספסת את ההודעה הזאת בהודעה הראשונה:

בכל מקרה, על המכניקה אני אעבור בסוף.
  1. אם הוא חושב שלעשות צדק בעולם יביא אותו לנירוונה איך מיישב את זה עם העזרה לפיראטים?
  2. האם אתה רוצה להשתתף בבניית העולם ולהרחיב יותר על המנזר ממנו הדמות מגיעה? (שאלות מכוונות יכולות להיות: במה מאמינים במנזר, האם הם משרתים מטרה או ארגון או שמדבר במקום עצמאי? מהי מערכת היחסים בין המנזר והיישובים סביבו? האם יש מנזר אויבים?
  3. אתה רוצה לספק יותר מידע על דב"ש או שניים כדי שאני אוכל לשלב אותם?
  4. מה הציפיות שלך מהמשחק?
רקע טוב, כמה שאלות:
  1. בחירה מעניינת שהיא הגיעה אל הפיראטים בפשיטה ולא בקנייה פשוטה. יש לזה סיבה?
  2. איך שנתיים עבדות השפיעו על קירה?
  3. איך קירה מתנהגת כשהיא רואה פליטים אחרים מהמלחמה (מנודים/עבדים/נמלטים או אפילו סתם סוחרים) ואיך היא מתנהגת כאשר מישהו מהם מזהה אותה?
קריאה משעשעת.
  1. יש לך ניסיון בשיטה?
  2. האם אתה רוצה להשתתף בבניית העולם ולהרחיב יותר על העיר ממנה הדמות מגיעה? (שאלות מכוונות יכולות להיות: איך עובדת אכיפת החוק בעיר ולמה הכנופיה לא מושפעת מזה? מה מגביל את פעילות הכנופיה ומהם הגבולות האלו?
  3. אתה רוצה לספק יותר מידע על דב"ש או שניים כדי שאני אוכל לנסות לשלב אותם?
  4. מה הציפיות שלך מהמשחק?
אהבתי את הרקע, בכל זאת כמה שאלות:
  1. מאחר ולכל דמות במשפחת המלוכה יש שומר ראש ממסדר ידמגן אני מניח שגם להקטור יש אחד כזה. איפה הוא בכל הסיפור?
  2. מה טיב היחסים שלו עם אלנור והקטור?
אין בעיה. ההרשמה עוד לא סגורה ותמשך עוד שבוע לפחות.
רעיון נחמד,
  1. מאחר וגלגלת תכונות אתה יכול להפוך את אחת התכונות ל14.
  2. בבקשה תכנס לרקע/עולם לפני כמה זמן המלחמה נגמרה.
  3. מחכה לשאר.

מתנצל אם שכחתי מישהו.

אני כתבתי לו כבר חפצים, בדף הדמות העדכני.
1. הוא כרגע איתם כי הוא מרגיש שהוא לא יכול לנצח אותם בקרב (וגם אם הוא אובייקטיבית יכול, הוא לא בטוח בעצמו מספיק כדי להילחם מולם) והוא עוד לא מצא דרך לברוח מהם. הוא לא אוהב לעזור להם, אבל אם זה אומר להציל חיי אדם הוא יבלע את הצפרדע הזו. אני אפילו רואה אותו פרואקטיבי יותר ומנסה להרעיל אותם, לתת להם יותר מדי תרופות או לזהם להם את הפצעים כדי לתת לעצמו חלון בריחה.
2. אני רואה את זה כמנזר ענק על איזה אי או מקום מבודד אחר (לא החלטתי עדיין איפה זה), יש כפרים מסביבו, הנזירים מגנים על הכפריים, מטפלים בזקנים שלהם ויוצרים בשבילם דברים כמו שיקויי ריפוי ותרופות, ובתמורה הם מקבלים מזון ומשאבים למחיה. יש בו איזה 200 נזירים שהמקורות שלהם מכל העולם (רובם לא בני המקום, הם הגיעו לשם לפני הרבה זמן ונשארו כחלק מהמנזר), לכל אחד יש תפקיד. מדי פעם באים לשם הרפתקנים פצועים או חולים כדי להירפא ולהתנתק מהעולם; הסיפורים שלהם הלהיבו את ג'ף וגרמו לו לרצות לטייל בעולם. בגלל שהמנזר עוזר להרפתקנים (ולכל מי שמופיע בשער של המצודה שהוא נמצא בה), הוא נוטה לטפל באנשים שלרוב לא אהודים מחוץ לקירותיו. ג'ף בעצמו ראה את זה, והוא לא אהב את העובדה שהם מטפלים ב"חבר'ה רעים", וזה היה אחד מהדברים שהניעו אותו לעזוב ולמצוא את הנירוונה שלו בעצמו. צחוק הגורל הוא שהוא עושה את אותו הדבר כרגע. המנזר משרת מטרה, הם מאמינים בפילוסופיה רוחניקית כזו של צ'אקרות (זה גם מקור הכוח של ג'ף) ובעוד שהם רואים בצ'אקרות כמקור כוח, ג'ף רואה בהן ובגוף שלו ובשימוש בו לדברים טובים כמפתח לנירוונה. המנזר לא משרת ארגון. יש עוד נזירים שעזבו ומשתמשים ביכולות שלהם לרעה, מה שהפך עזיבה של המנזר (פיזית, ועזיבה של החוקים שלו) לטאבו ולמשהו ששולחים מתנקשים (שהם כמובן, נזירים אחרים בגיחות קצרות) כדי לטפל בו. הנזירים מחזיקים בכוחות על החיים ועל המוות, אם מישהו מחליט להשתמש בזה לרעה זה לא טוב. אסור לנזירים לקיים קשרים לא מקצועיים עם אנשים מחוץ למסדר, ופעם בשנה, אחד מהם נבחר באקראיות וצריך להיכנס לחדר האסור. אף אחד חוץ מראש המנזר לא יודע מה יש בחדר האסור. אבל הוא נעול מאחורי שבע דלתות, אז זה כנראה משהו קטלני. במיוחד כי מי שנכנס לשם מעולם לא חוזר.
3. חשבתי על זה שג'ף ברח עם נזיר אחר, ויראמור (נראה די דומה לג'ף אבל יותר שרירי ועם צמה בלונדינית), ומתישהו נפרדו דרכיהם בעקבות ויכוח אידיאולוגי (זה קורה לו הרבה). אולי יש גם איזה פיראטית שרירית שמוצאת חן בעיניו, שלמרות שהוא יודע שמשהו ביניהם יהיה בלתי אפשרי הוא עדיין מאוהב בה כמו ילד?
4. קרבות. אני אוהב קרבות. רולפליי זה גם טוב... אני פחות בחור של פאזלים, אבל תן לי קרב מעניין או סשן רולפליי עמוק ואני שלך.

היתרון של ג'ף זה שהוא לא צריך ציוד כדי לרפא או להרוג... אני מקווה שלפחות הוא שומר את החלוק שלו. ואולי גם את המשקולות שהוא אוהב להרים.
 
קריאה משעשעת.
  1. יש לך ניסיון בשיטה?
  2. האם אתה רוצה להשתתף בבניית העולם ולהרחיב יותר על העיר ממנה הדמות מגיעה? (שאלות מכוונות יכולות להיות: איך עובדת אכיפת החוק בעיר ולמה הכנופיה לא מושפעת מזה? מה מגביל את פעילות הכנופיה ומהם הגבולות האלו?
  3. אתה רוצה לספק יותר מידע על דב"ש או שניים כדי שאני אוכל לנסות לשלב אותם?
  4. מה הציפיות שלך מהמשחק?

נכון :)
1. לא. האמת שאני פה למרות השיטה ולא בגללה. אני מחבב חרבות וכשפים אבל לא OSR. כתיבת דף הדמות דרשה ממני כמה שעות יותר מדי. קראתי חלק מהספר.
2. במהלך השנים גיליתי שלדמויות שלי יש אופי משלהן, והצורה בה הן מתנהגות במהלך המשחק שונה לפעמים במקצת מאיך שדמיינתי בהתחלה, לכן אני מעדיף להשאיר את החלקים של האופי והרקע מעומעמים ולתת להם להתעצב בהמשך. בנוסף, לא כל כך מעניין אותי העבר של הדמויות אלא יותר ההרפתקה המתמשכת. אם נידרש במהלך ההרפתקה להמציא היסטוריה וגיאוגרפיה זה מעולה אבל אינני רואה סיבה להשקיע בזה כבר עכשיו.
כפי שאמרתי, השארתי בכוונה את הנקודות קצת מעומעמות אבל בגדול אני מדמיין את העיר ככרך גדול ומסואב. הכנופיה באמת רואה בחבריה כאחים, זה לא סלנג של כנופיות, חלקם באמת אחים ביולוגיים וכנראה שיש איזושהי יד מכוונת בדבר. עוד לא החלטתי מה בדיוק הכנופיה עושה, אבל בשום אופן אני לא רואה בה כבלתי מוגבלת, הם עוד קבוצה של אנשים שמנסה לשרוד ולהצליח בעיר. גם לא החלטתי עדיין מה מיקו עשה בדיוק במסגרת הכנופיה, כפי שאמרתי, אני מחכה קצת לראות איך אשחק אותו בפועל ולפי זה נראה.
3. ראה לעיל. כנראה שאודי השמן הוא דב"ש משמעותי, אבל בוא נתקדם קצת ואז נרטקן.
4. בראש ובראשונה, אני רוצה שהמשחק ישוחק, לצערי אין לי ניסיון טוב עם משחקים מקוונים, ולמרות שלכאורה זו פלטרפורמה גמישה יותר ממפגשים פרונטליים, כמעט ולא יצא לי לשחק במשחקים מקוונים ממושכים, בטח שלא מבוססי כתיבה. אז הייתי רוצה שכולנו נשקיע מספיק במשחק ונהנה ממנו כדי שהוא ימשיך.
אני חובב משחקים קלילים, אין לי הרבה פנאי לשחק ואני רוצה קצת להירגע משגרת היומיום במהלך המשחק: ספירת משבצות או ריכולים על דמויות בדיוניות זה לא כוס התה שלי. אני מכוון אקשן, וכשאני אומר אקשן אני לא מתכוון רק למרבוץ, אלא לפעולה ותזוזה - זה יכול להיות מרבוץ, חקירה וגילוי*, פתירת תעלומות או אפילו וויכוח מוסרי. אבל צריך שהעלילה תזוז ולא להשתהות על ברברת, ניצול חוקים או תכנון אינסופי.
אני כן מעדיף שיהיו משימות ומטרות ברורות, אנחנו כשחקנים נבחר אולי לעשות דברים עקום ואחרת לגמרי, אבל הניסיון שלי מראה שחבורות בדרך כלל צריכות איזשהו עוגן: "תעשו מה שאתם רוצים בעולם" לא אומר הרבה - גם אם יש 700 קרסים, אחד או שניים צריכים להינעץ בנו.

* חקירה וגילוי זה מעניין כשזה שזור בעלילה, לא כשזה "שפיכת מידע".

אמ/לק - הרבה מכות, קצת חקירה, קצת הסללה, בלי דיפלומטיה.
 
נכון :)
1. לא. האמת שאני פה למרות השיטה ולא בגללה. אני מחבב חרבות וכשפים אבל לא OSR. כתיבת דף הדמות דרשה ממני כמה שעות יותר מדי. קראתי חלק מהספר.
2. במהלך השנים גיליתי שלדמויות שלי יש אופי משלהן, והצורה בה הן מתנהגות במהלך המשחק שונה לפעמים במקצת מאיך שדמיינתי בהתחלה, לכן אני מעדיף להשאיר את החלקים של האופי והרקע מעומעמים ולתת להם להתעצב בהמשך. בנוסף, לא כל כך מעניין אותי העבר של הדמויות אלא יותר ההרפתקה המתמשכת. אם נידרש במהלך ההרפתקה להמציא היסטוריה וגיאוגרפיה זה מעולה אבל אינני רואה סיבה להשקיע בזה כבר עכשיו.
כפי שאמרתי, השארתי בכוונה את הנקודות קצת מעומעמות אבל בגדול אני מדמיין את העיר ככרך גדול ומסואב. הכנופיה באמת רואה בחבריה כאחים, זה לא סלנג של כנופיות, חלקם באמת אחים ביולוגיים וכנראה שיש איזושהי יד מכוונת בדבר. עוד לא החלטתי מה בדיוק הכנופיה עושה, אבל בשום אופן אני לא רואה בה כבלתי מוגבלת, הם עוד קבוצה של אנשים שמנסה לשרוד ולהצליח בעיר. גם לא החלטתי עדיין מה מיקו עשה בדיוק במסגרת הכנופיה, כפי שאמרתי, אני מחכה קצת לראות איך אשחק אותו בפועל ולפי זה נראה.
3. ראה לעיל. כנראה שאודי השמן הוא דב"ש משמעותי, אבל בוא נתקדם קצת ואז נרטקן.
4. בראש ובראשונה, אני רוצה שהמשחק ישוחק, לצערי אין לי ניסיון טוב עם משחקים מקוונים, ולמרות שלכאורה זו פלטרפורמה גמישה יותר ממפגשים פרונטליים, כמעט ולא יצא לי לשחק במשחקים מקוונים ממושכים, בטח שלא מבוססי כתיבה. אז הייתי רוצה שכולנו נשקיע מספיק במשחק ונהנה ממנו כדי שהוא ימשיך.
אני חובב משחקים קלילים, אין לי הרבה פנאי לשחק ואני רוצה קצת להירגע משגרת היומיום במהלך המשחק: ספירת משבצות או ריכולים על דמויות בדיוניות זה לא כוס התה שלי. אני מכוון אקשן, וכשאני אומר אקשן אני לא מתכוון רק למרבוץ, אלא לפעולה ותזוזה - זה יכול להיות מרבוץ, חקירה וגילוי*, פתירת תעלומות או אפילו וויכוח מוסרי. אבל צריך שהעלילה תזוז ולא להשתהות על ברברת, ניצול חוקים או תכנון אינסופי.
אני כן מעדיף שיהיו משימות ומטרות ברורות, אנחנו כשחקנים נבחר אולי לעשות דברים עקום ואחרת לגמרי, אבל הניסיון שלי מראה שחבורות בדרך כלל צריכות איזשהו עוגן: "תעשו מה שאתם רוצים בעולם" לא אומר הרבה - גם אם יש 700 קרסים, אחד או שניים צריכים להינעץ בנו.

* חקירה וגילוי זה מעניין כשזה שזור בעלילה, לא כשזה "שפיכת מידע".

אמ/לק - הרבה מכות, קצת חקירה, קצת הסללה, בלי דיפלומטיה.
מה שהוא אמר.

פלוס, אני גם מעדיף לשמור את העבר של ג'ף פתוח ולהתעסק בהווה שלו.
 
The Necromancer ו-SandChicken, קראתי את התשובות שלכם ונכון לעכשיו אין לי שאלות נוספות. אני אקרא את הדפ"דים שוב ואשאל שאלות נוספות (אם יהיו לי) אחרי שאני אקבע את תאריך הסגירה של ההרשמה. במידה ותרצו, יש לכם זמן לעדכן ולשנות דברים, רק תעדכנו אותי אם זה קורה.
 
אבירי ידמגן אמורים להתלוות לכתר שלהם בכך מקום. על כן, כל אביר ידמגן מותאם אינדיבידואלית לכתר אותו הוא אמור ללוות. במקרה של הנסיכה, אלנור הותאמה לתפקד גם בתור משרתת אישית. עבור הקטור, אביר ידמגן שלו הוא נושא הכלים שלו.

הקטור, בתור יורש העצר, כבר קיבל על עצמו את הסמכות של אביו בתור מפקד מסדר אבירי אורבריה - אבירי הלהב והשופר. לכל אביר, לפי המסורת, יש נושא כלים - ונושא הכלים של הקטור הוא שומר הראש שלו.
בהתאם לכתר, גם החובות משתנות. מאחר שהנסיכה וואלנסה לעולם לא זכתה להכשרה קרבית נרחבת, תפקידה של אלנור היה להעניק לה ליווי צמוד, כך שתהיה מוגנת בכל מצב. לעומתה, הנסיך הקטור נחשב לאחד הלוחמים הכי טובים בדורו - לא סביר ששום התקפה תוכל להפתיע אותו.

לכן, אביר ידמגן שלו, איש גבוה ורזה-להפתיע בשם ריינולין, לא מסתובב בצמוד אליו באופן תמידי. הוא תמיד נמצא בסביבה, אבל התפקיד שלו הוא יותר להשגיח שאף אחד לא הולך לתקוף את הנסיך שלו מהגב מאשר להגן עליו מהתקפה חזיתית.

ריינולין הגיע ממשפחה ששירתה את הכתרים של אורבריה כבר כמה וכמה דורות, ויש להם הרבה היסטוריה בקרב מסדר ידמגן.

החזות של ריינולין אולי מטעה, והוא מבלה את רוב הזמן כשהוא משתרך בעצלתיים מאחורי הכתר שלו - אבל הסיפורים עליו מעוררי אימה. הוא נאמן לנסיך ללא פשרות, והעובדה שהוא בדרך כלל לא מחויב להגנה פיזית מיידית על הכתר שלו אפשרה לו להתמקצע באמנויות הריגה יותר...אזוטריות.

הלחישות בארמון המלכותי מספרות על מתנקשים שהעיניים שלהם נמצאו בחך שלהם, שהאצבעות שלהם נדחפו לתוך כף היד בכזו עוצמה עד שהן שברו את העצמות, שאגרוף מדויק גרם להם להיחנק בדם של עצמם כשהצלעות שלהם נשברו לתוך ריאותיהם. השמועות גם אמרו שהוא משמש כרב המרגלים של הנסיך, ולעיתים אף כמתנקש האישי שלו.
בעוד שאמיתותן של כל אלה מוטלת בספק, הן מעידות על אותה אמת ברורה - ריינולין הוא איש סודו הקרוב ביותר של הנסיך, הסוכן הנאמן ביותר שלו - וגם חברו הקרוב ביותר. שניהם גדלו יחד, לחמו גב אל גב יותר מפעם אחת ולאיש אין ספק שריינולין יקריב את עצמו - או כל אדם אחר - כדי להגן על יורש העצר.


ריינולין הוא הרבה יותר שקט ומפוקס מאלנור, ולמשך רוב החיים שלהם זה לצד זה הוא הטיל עליה אימה שקטה מעורבת בקנאה - הוא היה המודל המושלם לאביר שרצתה להיות, מעורב בסוג באדם שהיא חששה יותר מכל דבר להפוך אליו - אציל מתנשא וקר לב.

היא למדה להתגבר על הרגשות הללו, אבל הוא תמיד עורר בה אי נוחות. במחשבה לאחור, די ברור לה למה - בלי ספק, הנסיך הקטור חלק את תכניותיו עם ריינולין - וריינולין בוודאי לא שמח על כך שהנסיך שלו נגרר אחרי פשוטת עם שכזו. הוא לא לחם בה בקרב האחרון שלה עם הקטור, למיטב זכרונה - אבל הוא בוודאות נכח שם.
 
"אני זוכר, בקרב שלא נגמר, פתאום ראיתי איך אתה נשבר, וכשעלה השחר מן ההר, אז אותך הבאתי אל הכפר..."

דוריאן לאקספורד

דוריאן נולד בכפר חקלאי קטן באחת מהברוניות על גבול ממלכת אורבריה, מסוג המקומות הנידחים שבקושי אפשר למצוא ברוב המפות. הוא נולד לשני הורים חקלאים שההורים שלהם היו חקלאים והסבים שלהם היו חקלאים, ומכאן שלא היו ספקות רבות בנוגע לקריירה העתידית שלו.
באותה שנה בה נולד דוריאן, נולד ילד נוסף בכפר - פיניאן, או פין בקיצור, שגם הוא היה בן לחקלאים. רצה הגורל, ושני הבנים הללו נקשרו יחדיו כמעט מהרגע שלמדו לדבר. הם גדלו יחדיו, שיחקו יחד במלחמה ולמדו יחד לעבוד בשדות. כאשר ילדים אחרים היו מציקים לפיניאן הרזה, היה זה דוריאן שהגן עליו, וכאשר דוריאן חיפף במטלות שלו היה זה פיניאן שחיפה עליו בכדי שלא יכנס לצרות. גם כאשר התבגרו היו הנערים מאוחדים - לכל מקום בו הלכו תמיד היו יחדיו, כל שעשו עשו בצוותא, אפילו התאהבו באותן הנערות. השניים היו חברי נפש - בלתי נפרדים, והם נשבעו להיות שם אחד עבור השני עד שהמוות יפריד ביניהם.
אך למרות היחסים הקרובים ביניהם, היו השניים שונים לחלוטין באופי. דוריאן היה הדוגמה הקלאסית ל"אין שכל אין דאגות" - לעבוד היה הדבר השנוא עליו בחיים, והוא העדיף לבזבז את זמנו על קרבות שתויים בפונדק או ירי בקשת הישנה של אביו או סתם הסתלבטות בשדות תחת השמש עם איזה גבעול נמצץ בפיו. עובדה זאת הביאה עליו את חמת הוריו פעמים רבות, אך הריבים המרוגזים עם אביו ואמו בעיקר שעשעו את דוריאן - מבחינתו, החיים היו יפים, והוא לא התכוון לבזבז אותם בעבודה אפורה בשדה המשפחתי. פיניאן, לעומת זאת, היה ילד טוב-ירושלים - בחור שקט ונעים הליכות, שהיה עושה מה שאומרים לו ומתי שאומרים. הוא היה גם ביישן ושתקן, ולא נהג לדבר על מחשבותיו עם איש מלבד דוריאן.
ההבדל הזה בין תפיסת העולם של שני הנערים בא לידי ביטוי במיוחד כאשר, בימים החמים כשהשמיים היו בהירים, הם שכבו תחת צילו של עץ האלון העתיק של הכפר, הביטו בעננים ודיברו על העתיד שלהם. דוריאן היה משוכנע שכשהם יהיו גדולים מספיק, הם יוכלו לחסוך כסף ולברוח מהכפר הקטן והאפרורי שלהם, לצאת אל העולם הגדול שמעבר לשדות ולחוות את החיים האמיתיים. הרעיון ההרפתקני הזה הלהיב אותו כמו שאף דבר אחד לא היה מסוגל לעשות, אך פיניאן לא הסכים עימו - מבחינתו, היה עדיף להשאר במקום המוכר והבטוח שלו, להמשיך את מסורת החקלאות כפי שאבותיהם עשו כבר במשך דורות. בדרך כלל דוריאן היה צוחק ואומר שהוא עוד ישוט על הים הפתוח בזמן שפין ישאר בבית ויתגלגל בחרא של הפרות, אך עמוק בתוכו תמיד תהה אם אכן יצליח להפרד מחברו הטוב אם זה יגיע למצב הזה.
כשחגגו דוריאן ופיניאן שני עשורים לחייהם, התכנס כל הכפר לחגיגה גדולה, ואמא של פין אפילו אפתה עבורם עוגת דבש מתוקה. ורק כמה חודשים לאחר מכן, פרצה המלחמה. המדינה השכנה פלשה לברונות שכללה בשטחה את הכפר הקטן - מלאי המזון שלהם החל לאזול, והם היו צריכים לכבוש אדמות חקלאיות נוספות במהירות (או לחילופין, "עוד מלחמת דם חסרת תכלית בין ברונים צמאי כוח", כפי שפין היה נוהג לומר בפרצוף עצבני). הברון המקומי גייס כל מי שהיה מוכן לכך לצבא - ותמורת משכורת נאותה. עבור דוריאן, זאת הייתה ההזדמנות המושלמת - הוא רצה להלחם, הוא רצה לחוות משהו מרגש מחוץ לחווה הישנה. במשך ימים כלילות הוא ניסה לשכנע את פיניאן להתגייס יחד איתו, אך פיניאן היסס בלשון המעטה. הוא מעולם לא היה הטיפוס הלוחמני, והמחשבה על להצטרף לצבא ולהתרחק מהבית הבהילה אותו. את דוריאן זה לא עניין, כמובן - הוא יתגייס, בכל מחיר. גם אם זה אומר להשאיר את פין מאחור. והוא נתן לו לדעת את זה. אולי היה זה הקש ששבר את גב הגמל, שכן פיניאן ידע שלא יוכל לשלוח את חברו אל הצבא לבד בעוד הוא נשאר מאחור - הרי הם הבטיחו שתמיד ישארו ביחד. לכן, בצער מסויים, הסכים פין להתגייס עם דוריאן. כבר ביום שלמחרת הם אספו את חפציהם, נפרדו לשלום ממשפחותיהם, וצעדו מעבר לשדות, להצטרף אל הצבא.
כמו שהיה ניתן לצפות, חיי הצבא היו הפוכים לגמרי עבור שני הבחורים. דוריאן נהנה מאימוני הקרב, מלהתחצף למפקדים, ומלשתות שיכר זול עם שאר החיילים ביחידה סביב המדורה בלילה. אך עבור פיניאן חיי הצבא היו קשים מנשוא, הוא סבל מכל רגע, אך ידע להסתיר טוב את רגשותיו. לולא היה דוריאן משתכר מנקטר החירות אולי היה שם לב שמשהו לא בסדר עם חברו, אך הוא נתן פחות ופחות יחס לפין - שבתורו, שקע יותר ויותר אל תוך עצמו. כשפיניאן אמר לו ערב אחד שהוא שוקל להפוך לעריק ולחזור הביתה, דוריאן התעצבן וקרא לו פחדן - הוא אמר שאם פיניאן לא מוכן להלחם לצידו, למות לצידו, הוא לא באמת חבר אמיתי, הוא לא אחיו יותר. הריב הזה היה מה ששבר את פין נפשית, אך מה שקרה ביום המחרת שבר יותר מנפשו של הבחור המסכן.
היה זה יום אפרורי כשהיחידה של דוריאן ופיניאן הגיעה אל החזית. כמעט בהפתעה המפקד הודיע להם שהם מצטרפים לקרב במיידי. החיילים הסתערו בקריאות להצטרף אל אחיהם למלחמה. הקרב היה גדול וארוך, ובמהלכו דוריאן איבד עיניים על פיניאן - בכנות, הוא לא חשב על חברו כלל, אלא רק נסחף באדנרלין הקרב, ואפילו הצליח להוריד כמה חיילים מבוגרים ממנו בכוחות עצמו. לאחר שעות של לחימה, דוריאן העייף והפצוע אך המרוצה החל לחזור אל מעבר לקווי הלחימה, כשלפתע האפר התפזר מהאזור הפתוח בו צעד. ובין גופות החיילים הוא ראה את פיניאן, חץ אויב פילח את חזהו.
באותו הרגע משהו נשבר בדוריאן. קולות הלחימה סביבו הפכו לרעשי רקע, והוא שכח מכל העולם. הוא הבין שנטש את חברו למות לבד, מבוהל ופגוע. הוא הבין שנכשל בהבטחה שלו להשאר איתו עד שהמוות יפריד ביניהם. הוא הרס את החברות שלהם עבור רצונותיו האגואיסטיים, ושילם על כך את המחיר. נותר לו רק דבר אחד שיוכל לעשות. הוא הרים את גופתו של חברו, ונטש את הצבא. במשך ימים צעד לבדו חזרה אל הכפר, הוא היה רעב ועייף אך דבר לא עניין אותו. כשהגיע לבסוף, קבר את פיניאן תחת עץ האלון העתיק ושר לו שיר ישן שהיו נוהגים לזמזם יחד, ולא יכל לעצור את הדמעות מלרדת. וכשהשמש שקעה לבסוף, הוא קם ועזב. הוא לא יכל להביא את עצמו לספר לאף אחד על מר גורלו של פין - אפילו לא להוריו. הוא לא יכל להשאר בכפר - זה לא היה ביתו יותר, לא בלי פין. אז הוא פשוט עזב, והלך לאן שהרוח תשא אותו.
הוא החליט לחקור את העולם סביבו, כפי שתמיד רצה לעשות, להתחיל את חייו מחדש. הוא הסתובב בין כפר לכפר, השתמש בכסף שקיבל משירותו בצבא בכדי לקנות אוכל, וכשכסף זה נגמר לו הוא החל לבצע עבודות מקריות בכדי להרוויח את לחמו. בתור חייל לשעבר הוא מצא הזדמנויות כשומר קארוואנים או מאבטח בפונדקים. אך משהו מוזר קרה באותם חודשים. דוריאן התחיל לפתח יכולות מיסטיות, טריקים מאגיים שמעולם לא היה מסוגל לבצע מהסוג שרק שמע עליהם שמועות בכפר ביתו. כשחטף מכות, היה מסוגל לרפא את הפצעים לפתע, וחבורות נעלמו תוך שניות כאילו התרפאו במשך שבועיים. שיכורים היו צורחים בבהלה ובורחים ממנו לעיתים כשדמות ערפילאית מוזרה הייתה מופיעה, מרחפת מאחוריו ואז נעלמת באותה פתאומיות. דוריאן לא ידע להסביר את זה, אבל הייתה לו הרגשה כאילו היה זה פיניאן ששמר עליו - שמשהו לא אפשר לו לנוח, והוא החליט להצמד, או שמא לרדוף, את חברו לשעבר. אבל זוהי שטות, היה אומר לעצמו דוריאן כשהתחיל לחשוב על הנושא יותר מדי - פיניאן מת, ושום הרגשה לא תשנה את העובדה הזאת. הקסמים שהוא מתחיל לפתח אינם אלא צירוף מקרים, איזו יכולת קסומה מוזרה שהתפתחה אצלו כתוצאה מהמלחמה - זה משהו שיכול לקרות לכל אחד לפי הסיפורים, לא כך?
למעשה, החליט דוריאן, בכדי להבין יותר מה מקור הקסם שלו, הוא ישוט אל ממלכות רחוקות - אולי יחפש אקדמיה קסומה או איזה חכם מתבודד שיוכלו לעזור לו, ובו זמנית גם יגשים את חלומו לשוט על הים הפתוח. וכך, אחרי בערך שנה של מסעות, הוא הגיע אל עיר הנמל הקרובה, ושם ראה את האוקינוס בפעם הראשונה בחייו. אך עשה טעות שאולי מעידה על נאיביות של נער חווה כמותו - הוא ניגש אל אחת הספינות בנמל וביקש להצטרף לשיט לממלכה הקרובה תמורת עבודה זמנית על הספינה. לצערו של דוריאן, הספינה התגלתה כספינת פיראטים, אשר החליטו שהם יכולים לגרום לדוריאן לעבוד גם מבלי לעשות לו טובות. עם מכה רצינית בראש ופרוק מנשקו, מצא עצמו דוריאן כלוא בירכי הספינה עם העבדים האחרים.
אולי זה העונש שמגיע לי, חושב לעצמו דוריאן בעודו מעביר את הימים בקרצוף הסיפון ותחזוק הספינה. על כך שסירבתי לעבוד בתור נער, על כך שניסיתי לברוח מהייעוד שלי, על כך שנתתי לפיניאן למות. ובכל זאת הוא ממשיך לעבוד בשקט, בעיקר כי הוא לא יודע מה עוד הוא יכול לעשות עכשיו. אך לעיתים בלילות, שעון עם גבו לקיר הספינה, הוא חושב שהוא רואה לרגעים את פיניאן יושב מולו - ומשהו בו יודע שאם הוא יצטרך לברוח מכאן, הוא יהיה מוכן.

מראה: דוריאן הוא בחור צעיר ושרירי, עורו שזוף מעבודה בשמש. שיערו מתולתל ובלונדיני והוא מטפח זקן קצר. מתוך הרגל הוא כמעט תמיד מוצץ גבעול או קיסם בפיו.

אישיות: דוריאן מאז ומתמיד היה בעל אישיות קלילה וזורמת, מסתדר עם כל אחד ולא נוהג להשקיע מחשבה רבה במעשיו. הדברים שעבר במלחמה שינו אותו מעט, עם זאת, ולפעמים הוא מוצא את עצמו עוצר ומרגיש צורך לפעול ברצינות לרגע במקום לבצע שטויות. בכל זאת, לרוב הוא יכנס בחדווה לקטטה חסרת תכלית או יקבל הצעה להשתכר עם זרים עד עלות הבוקר.

דבשית: ליסה ניבליי, אחותו של פיניאן אשר הייתה האדם הכי חשוב עבורו מלבד דוריאן. כשעוד היו נערים בכפר דוריאן פיתח סוג של קראש עליה אך מעולם לא סיפר על כך לפין כי ידע כמה היא חשובה עבורו. כשקבר את פין, דוריאן שקל ללכת אליה ולספר לה מה קרה כי האמין שמגיע לה לדעת את האמת, אך לא יכל להביא את עצמו לעשות זאת. כעת היא עולה בזכרונו פעמים רבות בלילות, והוא מוצא עצמו תוהה מה קורה איתה בימים אלו, ומה היא חושבת שקרה לו ולאחיה האהוב.
 
חזרה
Top