OUT
IN
מילותיו של הקטור נוגעות בדנקן, והמבט לרגע ניצת בעיניו. הוא מביט בכף ידו, זו שמחזיקה את הסרט הוורוד שבדרך כלל תלוי על זרועו, ולראשונה נראה שהוא מוכן להרהר ברעיון. הרעמים מתחילים להתחזק עוד יותר, והשאון מחריש אוזניים כמעט, וירניק משתולל בכאב מאחורה.
סא-אאגה מבחין בקריסת קו הטיעון, ואף שפניו אינן מביעות רגש, פועל מיד. ידו החופשית, זו שאינה מחזיקה בכתפו של הריבון, נצבעת לרגע בסגול. שירו-סנשאי מזהה שהכישוף אינו טבעי לשוגון, שהצבע המאגי שלו ירוק, כצבע קשקשיו. מדובר בכוח של פמיניה.
"כמה כאב הילדה הזאת כבר סבלה בגלל חוסר היכולת שלך לקבל החלטה פשוטה?" סא-אאגה תוקף, והם חשים את האוויר רועד סביבם. פמיניה אוחזת בראשה בחולשה, ולאחר מכן קורסת על ברכיה, נאנקת בכאב - תחילה בשקט, ולאחר מכן בצעקה של ממש. לילוואנה מנסה להחזיק אותה אך נראית כמעט אובדת עצות, שעה שוירניק בעצמו משתולל בגלל הרעמים.
הם מרגישים את עצמם נחנקים - תחילה לאט, ולאחר מכן מהר. ריאותיהם מתמלאות במים, המשקל כבד, הופך לכואב כמעט מיד. הקטור מכיר את התחושה, הוא כבר חווה זאת כשנמלט מרוטגוט וקפץ לנהר ריברווד. אך כעת התחושה קשה בהרבה. בפעם הקודמת, עם כל הכאב בה, היא הרגישה טבעית. כעת, היא הרגישה... אכזרית.
"היא סבלה" מצליף סא-אאגה בקולו, שעה שדנקן מניח את ידיו על צווארו, חש את כאב הטביעה שפילח את בת'אני ברגעיה האחרונים.
"לא..." הוא מנסה ללחוש, עוצם את עיניו ומניד בראשו מצד לצד כחיה פראית, הזיכרון לא משחרר.
"מוות בטביעה. חנק. המים נכנסו לריאות שלה, הרסו את הגוף מבפנים" חוזר השוגון על המילים המדויקות של דנקן בחורבותיו של סימן-אבוד, כשעמד מול שליחי המועצה ומול היירוזאוג, כשהודה בהצפת המעמקים בכוונה.
"בבקשה..."
"דמיין כמה היא פחדה ברגעיה האחרונים. הפחד אוחז בגוף, בקיבה, תחושה של אבדון שמתקרב, של ילדות שנגדעת. של חלומות הרוסים, של ריק, של שחור".
"די... לא עוד..." הוא מכווץ כל שריר בגופו.
"היא מעולם לא חוותה דבר כזה. איש לא חווה. היא ראתה אותך, שביב של תקווה באמצע הכאוס, ושלחה את ידה... וסנטימטר אחד הפריד ביניכם".
"אני מתחנן..." הוא מניח ידיים על אוזניו, מנסה לסתום את המילים, את המחשבות, את הזכרונות.
"הזעקה האחרונה שלה, כשהיא נגררה אל מצולות המוות, הייתה 'אבא'. אתה שרדת, ואפילו למצוא אותה לא הצלחת. הבת שלך מתה, אבא.
הבת. שלך. מתה" סא-אאגה הולם בו בחוסר אנושיות, בשעה שדנקן, ענק ככל שיהיה, נראה חסר כוחות מול הזיכרון החי.
העיניים של דנקן נדלקות באחת, נצבעות בכחול זוהר. הוא תופס את ראשו וזועק בקולן של אלף זעקות, מביט מעלה, אוחז בסרט הוורוד באחיזת מוות. הרוחות הופכות לכה חזקות עד שהן מאיימות להעיף את כולם מגג המגדל. פמיניה, עדיין בוכה, פורסת את ידיה ויוצרת מגן סגול סביב שליחי המועצה וחבריהם, חוסמת את רוב הרוחות. וירניק וקאס נאחזים בזל, נסמכים על כובד משקלה. הצמיד של לילוואנה משתולל באחת, העץ הטבעי מייצר עבורה, עבור אילידיה ועבור שירו-סנשאי שורשים להיאחז בהם בקושי. הקטור, יותר מקדימה מכולם, מנחית את חרבו בעוצמה וחודר את פני האבן, מחזיק בה בשתי ידיים, נאבק בכוחות אחרונים שלא להיזרק ממקומו. סא-אאגה מתרחק מהריבון, שביב ריצוי עצמי ניכר בעיניו, נאלץ גם הוא להשתמש בכוח כישופו כדי להחזיק במקומו ביציבות.
שליחי המועצה מביטים מעלה, ובתוך ענני הסערה מתחילים להיווצר ברקים. הם עוד נפרקים בתוך העננים עצמם, אך בוהקים בעוצמה כמעט מעוורת. הברק יכה בקרוב, ועמו תחל הפלישה.
הקטור מביט קדימה, מנסה להביט בעיניו של דנקן, אך האיש שולח את מבטו מעלה. עוד מספר שניות, והוא מרגיש שכבר לא יוכל להחזיק.
ואז, לפתע, נשמע לו צחוק מוכר של ילדות מאושרת.
הסערה אינה פוסקת. הרוחות אינן עוצרות. הברקים עדיין מוכנים להכות בכל רגע.
אבל הצחוק הזה, לשנייה אחת, גורם לדנקן להוריד את מבטו, לחפש את בתו בין הקהל. ואף שהקטור לא רואה את בת'אני מאחורה - אף שאיש מהם לא רואה אותה - האביר מסוגל להישבע שדנקן, אולי לראשונה, מסוגל גם מסוגל.
נבחרה של סואולה נועל את מבטו בעיניו של דנקן, גופו פלדה, נחישותו ברזל. הוא צועד קדימה על אף הרוחות, מחזיק בחרבו עד שהוא מצליח להושיט את ידו קדימה ככל הניתן, ובמאמץ רב - כשסנטימטר אחד הפריד בינו ובין כישלון - אוחז באחת השלשלאות שמחוברות לגוף הריבון. הקטור מושך את עצמו קדימה, גופו כואב, שריריו נעולים. הוא מצליח בקושי להיעמד מול דנקן, שכורע בפניו. סא-אאגה מזהה את הסכנה, מחזק את קסמיו בניסיון להתקדם גם הוא אל השניים, לעצור אותם. אך המרחק גדול מספיק כדי לקנות להקטור עוד מספר שניות יקרות.
ואז, דנקן לוקח את ידו החופשית, וקורע ממנו את מגן הצוואר של שריונו, כוחו העז מאפשר לו לפרק את הפלדה ללא קושי. הוא פורס את ידיו, גרונו חשוף, עיניו מביטות מעלה, לעבר השמיים.
הוא מותיר עצמו חשוף לגמרי. הוא מאפשר לו לסיים את זה.
האביר רואה את סא-אאגה המתקרב, ויודע כי השוגון, אם יגיע, יוכל לעצור את המתחולל כאן. הברק כבר נורה מטה, הוא שומע זאת באוזניו. בעוד רגע יגיע ויפגע בו.
הוא אוחז בחרב המעיינות. היכולת לעצור זאת כאן ועכשיו, להרוג את דנקן מכל הסיבות המוצדקות, נמצאת בכף ידו.
ואז, הקטור דה-לה נפטיס מבצע את בחירתו האחרונה כמאיר דרך, בטרם ימשיך הבית אל עתיד לא ידוע, אל גורל חדש.
הוא מושיט יד גם לאלו שנמצאים במקום האפל ביותר, האומללים שבאומללים, ומושיע אותם מעצמם.
הקטור כורע על ברכיו לצד דנקן, מקרב את ידיו אליו, חרבו עדיין בידו...
ומחבק אותו.
הברק מכה בשניהם, החשמל עובר בגופם. הקטור מרגיש את ליבו עוצר לרגע. לא ניתן לתאר את התחושה במילים. תחושה של עוצמה ושל קורבן, של כאב ושל גדולה, של ייסורים ושל נשגבות.
אך הוא גם מרגיש כיצד זהו היה רק חלקיק קטן מן הברק, וכיצד דנקן שמר הכל אצלו. כיצד גופו של האיש שמולו מתפרק כעת מבפנים. כיצד השלשלאות של ת'ארוק בוערות בעוצמה בוהקת, אך הברק לא ממשיך מהן הלאה, לא יוצא בשנית אל אוויר העולם.
כי ריבון הברק מחזיק בו, בכוחותיו האחרונים, במטרה לעצור את נפילתה של ארוות'.
הקטור בוכה, הדמעות פורצות ממנו בדממה. הוא עוצם את עיניו, מחזק את חיבוקו, מניח את ראשו לצד ראשו של דנקן, לא אומר מילה. אין מילים שיכולות לעזור, לא באמת. החשמל עובר בין שניהם, ומרחוק נראה שהם הופכים לכדור של אש מעוורת.
ואז, לאחר רגע ארוך, הוא שומע התייפחות שקטה של בכי. בכי שלא נשמע חמש שנים. וכשהדמעות זולגות סוף כל סוף במורד לחייו של דנקן אין בהן זעם, מרירות, אשמה או פחד - רק כאב, פשוט וכנה, של אדם שחרב עליו עולמו.
דנקן מחבק בחזרה את הקטור, כפות ידיו נמצאות אחת ליד השנייה. היד שמחזיקה בסרט הוורוד לא מסוגלת לשחרר, היא לעולם לא תהיה מסוגלת. אז היד השנייה מתחפרת בתוכה, בתוך אחיזת המוות, אצבעות תחת אצבעות. מאבק עיקש, כואב, ארוך. היא מצליחה לייצר חרך זעיר, ואז קטן, ואז גדול יותר ויותר.
עד שלפתע, היד האוחזת משחררת באחת, והסרט הוורוד מתעופף לו אל הרוח.
גל הדף אדיר מטיח את שליחי המועצה אחורה, פמיניה, לילוואנה וזל מצילות בכישוריהן את שליחי המועצה מליפול למותם. סא-אאגה נאלץ לסוכך על עיניו, אך מרים את ידו, ניצל את הזמן כדי להתכונן לכך מראש. הוא מתעל את גל ההדף הרחק ממנו, שולח אותו בחזרה אל השמיים בעודו מביט לרגע ארוך בשירו-סנשאי. הברק שיוצא מעלה אינו כחול, כי אם לבן, קפוא לחלוטין.
ואז, לפתע, ברקים קפואים מתחילים לרדת מן השמיים ולהכות באדמה. הסופה ממשיכה, אך הרעמים הרועשים מתחלפים כעת בשלג שקט ובלתי נגמר.
ומכל ברק קפוא שפוגע באדמה, ברגע שהאור חולף והתמונה מתבהרת, יוצא לפתע דם דרקון אדום משוריין. הם מסתערים באחת קדימה, מתחילים להילחם במאוחד בכוחות ארוות' ווילאס, מתכוונים להפוך את שדה הקרב.
השוגון מאבד לרגע מקפאונו התמידי ומביט על המחזה המרהיב, עוצר הנשימה, שמול כולם. מעולם לא נראתה סופה כזו בת'נדיאן, ומעולם לא הייתה האימפריה כה קרובה לכיבוש הצפון והעולם כולו.
הוא אינו אומר מילה, רק נושם עמוקות, והם חשים את הסיפוק העצום שהוא רואה מהפיכתה של תיאוריית הרסיסים - לראשונה - לפרקטיקה.
סא-אאגה נוקש באצבעותיו ואנרגיה סגולה עוטפת אותו. הוא שולח את מבטו אל שליחי המועצה, עוצר אחרון על דם הדרקון הלבן. הוא אינו אומר דבר, אך זה כאילו שניתן לשמוע את מילותיו על אף הדממה שבאה עם השלג החדש.
בוא ומצא אותי, סנשאי.
ומרגע שהוא נעלם, הרוחות העוצמתיות נעלמות. הם מסוגלים לנוע כעת. פמיניה קורסת על ברכיה, וירניק מחזיק בה, מסייע לה להתאושש. קאס וזל קמים מיד, בודקים שכולם בריאים ושלמים. אילידיה בוחנת ששום פריט מאגי לא אבד, ושירו-סנשאי מביט מסביב, מזהה היטב את השלג הקפוא, את הדממה הפושטת מסביב. את הרוחות האחרונות של טיראנובה.
לילוואנה רצה קדימה, בשעה שהקטור וריבון הברק קורסים גם הם. האביר על ברכיו, הריבון על גבו. האלפית בוכה, כורעת על ברכיה ומחזיקה בידו של דנקן בשעה שהאיש הענק מפרפר. אף שגופו החיצוני לא פצוע, הם רואים כי אור ורוד מתחיל לאחוז בו, עדין ורך. הוא מטפס אט-אט, אך נותן להם מספר שניות אחרונות להיפרד. לומר שלום.
"נוח עתה, דנקן הסאר" לוחשת לילוואנה, מקרבת את ידו אליה בשעה שהקטור מחזיק את ידו השנייה, בוכה יחד עמה.
"אני מצטערת. באמת, באמת, אני מצטערת" היא משפילה את ראשה מולה, הדמעות יורדות.
"מצטערת? על מה את מצטערת?" לוחש דנקן. הוא מביט מסביב אל הקטור, אל לילוואנה, אל פמיניה, אל השאר. ואז, הוא מביט לנקודה רחוקה, כאילו מאחוריהם. נקודה שנראית קרובה כעת.
"אני הולך לראות את הבת שלי שוב" הוא מחייך לראשונה זה חמש שנים, והדמעות שזולגות ממנו כעת הן דמעות של אושר. הוא צוחק צחוק כנה, כזה שאוחז בכל הגוף ולא משחרר, ועוצם את עיניו בשמחה טהורה. גופו גוסס, אך נשמתו חיה.
"תודה לכם... תודה לכם..." הוא לוחש, הדמעות זולגות על לחייו. האור הוורוד עוטף כעת את כל גופו למעט ראשו, מתחיל להעלים אותו לחלקיקים קטנים.
"תודה לך..." הוא מחזיק לרגע בכף ידו של הקטור, פותח את עיניו ושולח את מבטו האחרון אל האביר בטרם האור מגיע גם לראשו, ובחלוף מספר שניות, עוטף אותו ומעלים אותו לגמרי.
ובשקט שירד על מגדל הברק, לא נותר אלא זכרון החיבוק ההוא - חיבוק שהצליח לגאול אב שכול.