• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
IN
אילידיה שותקת, מהנהנת, וסומק קל עולה בלחייה. "חששתי לגרוע מכול, שסא-אאגה נתן לה למות על מנת להאכיל את הזעם של האנשים. אני בטוחה שהיא לא הייתה אמורה להישאר בחיים... אבל אם היא בוילאס, יש לאבירי הצפון עוד סיכוי. אחרי הכול, אני בטוחה שעוד אראה אותה שוב" היא אומרת, לא מוסיפה במילים, מרגישה מספיק מובכת שהמפקד קורא אותה כמו ספר פתוח בנושא הזה.
 
הלילה ירד על קריאת-כתר כמו שמיכת קטיפה כהה ומנוקדת כוכבים, פרושה מעל העיר הדואבת שהחלה רק עתה להתושש. אולם הכס היה מלא עוד בשברים ובסדקים במקומות בהם הנחית היירוזאוג את עורקי האדמה, מספר את סיפורה של ההפיכה הצבאית. ועם זאת, האולם כולו - הארמון כולו - היה מלא לחלוטין באנשים. ובעוד אנשים שהתיישבו אפילו בחוץ, למשתה ראוי לשמו.
החיילים עמדו לצאת לקרב על ממלכתם. ועכשיו, הם עשו את מה שניתן לעשות הכי טוב - לצחוק, לשיר ולקוות למחר טוב יותר.
במרכז אולם הכס שהו שליחי המועצה וחבריהם. שולחנות עץ כהים עמדו זה לצד זה, מלאים באוכל פשוט אך טעים: בשר צלוי, פירות טריים ולחם שנאפה זה עתה. אך יותר מהאוכל, היו אלו האנשים שמילאו את האולם ונתנו לו את טעמו, לילה אחרון בטרם היציאה למגדל הברק.
מסביב, חבריהם כבר מצאו את עצמם משוחחים האחד עם השני, מתבדחים ונהנים מרגעים אחרונים של שלווה. אפילו איזי הגיע לשבת בצד, בעיקר כי שאר המקומות בעיר היו רועשים במיוחד לאור ההכנות והארוחות האחרונות טרם המסע של מחר.

אדמונד ישב בראש השולחן, מחליף את בנג'מין. הוא לא חבש כתר, ואף שמר על סגנון הלבוש שלו מניס-פרדי ככל הניתן. נראה שהוא מחבב אותו.
"הסגנון שלך טוב, אבל אם אתה רוצה להתלבש כמו מתיישב אמיתי מטוסון החדשה, שים לב לזה - המגפיים מעור ברנגרדיל" ונדריה הפליאה בסיפוריה, מהנהנת ברצינות מעושה.
"ברנגרדיל?" מאוריציו הרים גבה.
"ראש של תנין, גפיים של צבוע, שאגה של ינשוף ועוז לב של ארנבת מוכה כלבת" היא הרימה אצבע אל על, מניחה רגל על אחד הכיסאות. "היה זה לילה אפל-"
"אני לא חושב שהחיה הזאת קיימת..." מתחיל מאוריציו.
"וסיירתי לי בקצה טוסון החדשה, כשלפתע, לאורה של הלבנה, הברנגרדול-"
"אמרת ברנגרדיל-"
"היית בניס-פרדי שבועיים ואתה חושב שאתה מכיר את הארץ?"
"אני הייתי יותר משבועיים-" מתחילה נישידי, בשעה שגם טאק מתכוון להצטרף, כשונדריה מרימה את ידיה.
"עזבו, אי אפשר לספר פה סיפור טוב" מוותרת המושלת לשעבר, מצקצקת בלשונה. "אחרי שאסיים פה, הדבר הראשון שאני הולכת זה לקחת ספינה ולתור את האיים שטרם גילינו".
"ולצוד ברנגרדילים" נישידי שולחת חצי חיוך ציני, וטאק מוחא כפיים בשעשוע.

פמיניה ישבה לצידו של וירניק בפינת השולחן, שמלתה פשוטה, כפות רגליה היחפות מקופלות תחתיה. בעודה מביטה סביב, נראתה כאילו נולדה מחדש - עיניה עוקבות אחר קערת ענבים כאילו הייתה אוצר קסום. היא לקחה בזהירות אשכול קטן, מביטה בו מקרוב, ואז נגסה באחד מהענבים, מהססת תחילה. באיטיות. לפתע, עיניה התרחבו. "זה... מתוק! אבל גם חמוץ..." היא אמרה בלחש, כאילו מגלה סוד עתיק, ואז שפתיה התעקלו לחיוך רך כל כך. "אבל אכלתי ענבים בעבר, מדוע אני מרגישה כל כך מאושרת כעת? זה כמעט כאילו הם מילאו בי חלק שלא ידעתי שקיים".
"פואטי, פאם, אבל מה שאת חווה נקרא רעב. זה החלק שהם ממלאים בך, את הקרקור שבקיבה" וירניק נראה מבודח, מביט בפיה לשעבר בעוד חיוך עדין נח על שפתיו. "כל הסיפורים הכי טובים מתחילים מרעב. רעב וכסף".
"אף פעם לא הבנתי את הרעיון המיותר הזה של כסף"
"כן, שמתי לב לזה כשהחלטת לקחת מהעגלה הזאת סלסלת שזיפים והותרת אותי עם החשבון. מזלך שאני ג'נטלמן".
"סלסלה זה הרבה? כמה בני תמותה אוכלים בדרך כלל?" היא נבהלת מהמחשבה.
"פאם, זה מה שזוגות בני תמותה עושים רוב היום. הם אוכלים שטויות ביחד. זה בסדר" הוא התרווח בכיסאו ושלח אליה יד, והיא התרווחה בחיקו, נהנית מהענבים. וירניק עצם את עיניו, אוצר את הרגע. היא הייתה שם בשבילו ביער הלבן. עכשיו הוא שם בשבילה.

"גיליתי אוצר אבוד" נורברט בדיוק נכנס לאולם, מלווה בשירו-סנשאי שסייע לו לסחוב ארגז כבד במיוחד. דם הדרקון הלבן הניח את הארגז ליד וירניק, שניסה להרחיק אותו מעט רק כדי לגלות שהוא לא מסוגל באמת להזיז אותו.
"אני צריך להתחיל להתאמן..." מלמל הצלופח, בשעה שנורברט החווה בעיניים עייפות אך מרוצות.
"יין מבציר שלושים ושבע לגורל. כשעוד הייתי סוחר צעיר, פחות או יותר. הבציר הזה מפורסם לא רק כאן. אולי שמעתם עליו - וינו וינה".
"אני מזהה את זה" לילוואנה משקיפה מרחוק, מחווה בראשה. "שלושים ושבע היא שנה מצויינת. היו גם בקבוקים של וינו וינה גם במגדל הברק, כשהייתי ילדה. ריילה אהבה אותם".
"כן, כן, זאת הייתה השנה הראשונה שהצלחתי לצאת בה מהחובות. כל המשפחות הרציניות קנו לפחות ארגז אחד של וינו וינה. תיארתי לעצמי שיש אחד חבוי גם כאן, ואכן - זה היה האחרון" הוא טופח עליו בחיבה. "ובכן, היה אחד נוסף לצידו, אבל אני מודה ששתיתי אותו לבדי בתקופה האחרונה לפני שהגעתם. אז נאמר שאני חייב לכל אחד ואחת מכם את הכוס הראשונה. אם הוד מעלתו בסדר עם זה" הוא מחווה לאדמונד, שמושך בכתפיו באישור.
"אפילו לא היה לי מושג שזה כאן. תהנו".

הבקבוקים עברו מיד ליד, כל אחד מוזג לו או לחבריו. אנאבל הרימה גביע בעדינות, עיניה נוצצות באור החגיגה, בשעה ששירו-סנשאי סייע לה ומזג לכוסה. היא לגמה באיטיות, טועמת כאילו היא לוגמת רגע מהעבר. "זה נפלא" היא אמרה, נדהמת לרגע. "וינו וינה תמיד היה יין איכותי, לורד נורברט, אבל זה באמת יוצא מן הכלל".
"זה מה שסידר לי פגישה עם ראשת ארודר דאז" הוא מחניק צחוק קל, נאנח כשהוא נזכר. "היא הציעה לשלם לי על ארגז נוסף בפגישה נוספת".
"ו?" שואל וירניק.
"הייתי מתרושש אם היא לא הייתה עוצרת אותי בשלב מסוים".
החבורה כולה צוחקת בשעה שנורברט עובר ומסייע לשירו-סנשאי למזוג, מהנהן לעצמו לאור הזכרונות. "לא ייצרתי וינו וינה כבר שנים, מאז שוינה נפטרה. אתם יכולים לראות שזה המשלוח הראשון כי עדיין קראו לו-"
"יין דמעות הירח?" נדהמת ונדריה. "באמת? זה הכי טוב שחשבת עליו? זה נשמע תלוש לחלוטין מהמציאות, ואני אומרת את זה כמי שביקרה שלשום במעיין של ישות אלוהית".
"כן, כן" צוחק נורברט. "פואטי עד דמעות. חלף מהעולם תוך שנה. הבציר הבא כבר נקרא וינו וינה".
"וינה על שם אשתך, ווינו?"
"השם של הלטאה שלנו" הוא מהנהן למראה המבטים המופתעים. "מה קרה? אסור לגדל לטאות בימינו?"
"אתה צוחק עלי? אני מגדל אחת לבנה כבר שנה, הוא כבר למד למזוג יין והכ-" וירניק עוצר את עצמו באמצע כשנישידי שולחת לו מבט מחויך, כאילו רק אומרת לו שיעז להשלים את המשפט.
"לטאה נשמעת נחמד. זה מה שהתכוונתי לומר".
"בדיוק" מהנהנת אליו הלוחמת.
"אני לטאה. זה מה שהתכוונתי לומר".
"יפה".
"ובאופן כללי, זה לא יפה לקרוא לאנשים לטאות".
"שתה ושכח" הציעה לו נישידי, ווירניק נענה בחפץ לב להזמנה.

"הארגז הזה שכן פה כל כך הרבה זמן ולא עשינו איתו כלום?" אנאבל פונה להביט בלוקרשיוס, היושב מצידו השני של אדמונד.
"זאת השקעה סולידית. יש לארגז הזה תנובה מצוינת" מתגונן העוצר. לילוואנה ואילידיה מניחות יד על פניהן, ואפילו נורברט נראה המום, עד שאנאבל צוחקת קלות.
"הוא התבדח" היא מסבירה לקהל הרחב, ולוקרשיוס שולח לה חיוך זעיר, מהנהן.
"שמרתי את זה ליום שבנג'י יבריא. אני חושב שראוי להשתמש בזה עכשיו, כשאנחנו על סף הבראת הממלכה" הוא מסביר לשאר, ואז מביט באנאבל. "איך ידעת שאני צוחק?"
"אתה חושב שאני לא מכירה את ההומור שלך?" היא עונה בפשטות, ולשנייה ארוכה משתתרת ביניהם דממה. לוקרשיוס נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו, והוא שולח חצי מבט מהוסס להקטור ולשירו-סנשאי, שמהנהנים אליו, כמעט כאילו זועקים שידבר כבר. כולם יודעים.
המילים נתקעות בגרון.
"זה נכון" הוא מודה בהנהון לבסוף, ומתיק את מבטו מאנאבל.

"לינשודובים מותר לשתות יין? כי- לא משנה" אדמונד הצביע על זל השובבה, שכבר הצליחה לפלח לה בקבוק אחד, סקרנית מהריח האקזוטי, ולהיעזר ברגל שולחן לפתוח אותו.
"זה טבעי. זה בסדר" פוסקת איזי בפשטות, לא משה ממקומה המרוחק בקצה השולחן.
"ערמומי ביותר" היירוזאוג מעביר לה ליטוף כשהיא עוברת לצידו, והיא מנקרת קלות את ידו, הולכת לצד קאס כדי לשחק עם הבקבוק הפתוח ולנסות את מזלה.
"חכמה יותר מחצי מהסגל באלפטם. ושקולה לחצי השני" טירצ'יבלד, שהיה עסוק בלהרכיב מבנה לא ברור עם המזלגות שלו, עוצר לרגע ובוחר להחמיא. "אולי הגיע הזמן לפתוח קתדרה לינשודובולוגיה".
"גם בבולאק רוב היא הייתה זוכה להערכה" מציין היירוזאוג. "אני זוכר פעם אחת ש-"
זל השמיעה צווחה קטנה, התנדנדה לשנייה, ואז לגמה ממנו בגינונים שאינם הולמים ינשודוב כלל. בחלוף מספר שניות, היא תפסה כרית קטיפה קטנה שהונחה מראש לצידה ושכבה עליה, מסוחררת.
"הא, ועכשיו מתחילות המחשבות על החיים, על אהבה, ועל חרקים טעימים במיוחד. זל מתבגרת" וירניק מוחא כף בחפץ לב.
"פלאי..." מלמל טירצ'יבלד.
"יין כה עז, שגם ינשודובים נופלים בקסמו… ואז נופלים על הריפוד" לילוואנה מסכמת, והחבורה צוחקת בשנית.

לרגע נשמעת שיש המולה בחוץ, בעיקר של חלק מהחיילות או נשות החצר שמסייעות בהכנות הצבא, עד שכעבור חצי דקה ארוכה - ובמאמץ ניכר של השומרים לשמור על האורח החדש - ננס חצי מוכר שמחזיק במנדולינה בעלת פיתוחים מרשימים.
"אהם - עיניים אלי, בבקשה. כן, כן, גם הינשודובית הישנונית שבקצה" הוא תופס עמדה מאולתרת בחדר, נעמד על שולחן קטן. קולו מעט עמוק משהיה ניתן לצפות מבחור נמוך שכזה, אך הוא נעים. "אולי אתם זוכרים אותי ואולי אתם זוכרים אותי-"
"זה וילי ארטוזס!" נשמעות צעקות מתרגשות מבחוץ, שעה שמספר מהשומרים הולכים לתגבר את חבריהם, מנסים לחסום את ההמון שנואש - ובעיקר, אך לא רק, נואשות - להיכנס פנימה.
"הלהקה שלי בחוץ" וילי קד קלות, "אבל רציתי לבוא ולהופיע גם בפניכם, לפני שאני הולך לבדר את החיילים".
"אמרתי לכם כבר שאני מכיר אותו, עוד בפעם הקודמת" וירניק לוחש לאילידיה ולפמיניה. "אמרתי, יש לו נטייה להגיע למקומות קרב ולעודד את הצד הצודק".
"בפעם הקודמת שלא הייתי כאן, שמעתי שהאימפריה תקעה לנו אצבע בעין. מחר אתם הולכים לתקוע לאימפריה שתי אצבעות בעיניים" וילי קד קלות. "ולכן, שבו ותהנו - ואם אפשר, תמנעו מההמון לרמוס אותי. אחת, ושתיים, וש-"
"אהם" אלף גבוה בשריון עור קוטע את ההופעה המתוכננת. הברון דילמיר. "אני לא מתכוון להפריע, אבל זה חשוב" הוא נראה מובך מעט מהמעמד, בבירור מרגיש בנוח יותר עם החיילים שבחוץ מאשר עם האנשים שמהם ביקש חנינה לפני יומיים.
"כולנו אוזן, הברון דילמיר. דבר" אדמונד מרצין, ועמו גם החדר.

"רציתי לוודא את הדיווחים כמו שצריך לפני שאביא אותם בפני המוע- המל- בפני כולכם" הוא מתקן את עצמו. "אז אני מתנצל על ההתראה הקצרה, אבל עדיף שתדעו זאת עכשיו, לפני שנרכב מחר למגדל הברק" הוא משלב את ידיו ומגיע לשורה התחתונה, חותך בישירות.
"הקרב במגדל הברק צפוי להיות קשה משתכננו. קשה בהרבה".
דממה.
"לא זכור לי שציפינו לקרב קל מלכתחילה" מעיר היירוזאוג.
"אמת, אבל שני עדכונים חשובים הפכו את מצב העניינים למורכב אפילו יותר. הראשון נוגע לשגריר גרומינג טקרים".
"גילינו מה עלה בגורלו?" אנאבל קמה מכיסאה. "ביקשנו לחפש אותו בכל הבירה".
"הוא בטוח, הוד מעלתך" מבהיר דילמיר. "אבל רק אחרי שסקווארי הובסה יכלנו לתחקר את מהלך העניינים כראוי ולהבין מה אירע. אני חושש כי השגריר סא-אאגה שידל את סקווארי לכלוא את השגריר גרומינג ולקחת אותו בן ערובה עד שאזמרלדה, מלכת בולאק רוב, תסכים לשלוח כלי נשק נוספים לארוות'".
"אני מכיר את אזמרלדה. או הכרתי אותה, לפחות, לפני עשורים רבים. היא לא תגיב כך".
"אתה צודק, סר היירוזאוג" מהנהן דילמיר. "אנחנו נוטים להאמין שבכך השגריר סא-אאגה קיווה למעשה להפך המוחלט. הוא קיווה שהזעם בבולאק רוב יובילו אותם לנתק איתנו את הקשר באופן מוחלט, בטח כהכנה לפלישה לצפון. גרומינג הצליח להימלט מהשבי תודות למאמצי הלורד נורברט ומשפחת דה-לה נפטיס, והוא התלווה לשגרירה מינט כשגם היא נמלטה מהשבי" הוא נראה נוקשה כשהוא מדבר על ג'יזל, בבירור כובש את זעמו ונותר פורמלי.
"אבל?" שואל אדמונד.
"אבל כל משלוחי הנשק מבולאק רוב נעצרו במשך התקופה שסקווארי שמרה על השגריר טקרים בשבי. ובהוראתה, הנשקים הקיימים הועברו כמעט כולם למגדל הברק".
"אז המשמעות היא..."
"שחסרים לנו לא מעט כלי נשק ושריון, ושאנחנו נאלץ להתבסס על אספקה ישנה. זה נכון גם לגבי נשקי טווח" הוא מהנהן. "הפער באספקה משמעותי לאור כך שההסכמים עם הגמדים לא חודשו, כך שהם לא היו חייבים אפילו לשמור על הקיימים".
"זאת אשמתי" אנאבל פוסקת. "אני התערבתי בזה ללוקרשיוס. בגללי לא סגרנו מחיר".
"זאת אשמתי" לוקרשיוס מניד בראשו בשלילה. "הייתי צריך לקבל את העזרה שלך. הם לא סבלו אותי".
"לא באתי להצביע על אשמים, הוד מעלתכם. אני רק מדווח" דילמיר מכחכח קלות בגרונו. "בדרך כלל היינו מבקשים להסיט משאבים שנשמרו לצבא, אבל רבים מכספי המיסים-"
"הוסטו למטרות אזרחיות אחרות. אני אחראי לזה" לוקרשיוס משלים את דבריו, מעביר שתי אצבעות על גשר אפו. "חצי מכספי המיסים של אדמות החוף אבדו, גם אם הנזק פוזר בינינו ובין לורד נורברט. חשבתי שיהיה נכון להשקיע את המשאבים בשיקום ואת' ובהגנה מפני האראדיר, לכשהוא יבוא".
"זאת הייתה ההחלטה הנכונה לשעתה, לוקרשיוס" נורברט מציין, לא רוצה לתת לו להאשים את עצמו לחינם. "וזאת לא הבעיה האמיתית, דילמיר. אני צודק?"
"לא, הלורד" הוא משלב את ידיו. "הבעיה האמיתית היא ההחלטה שבוצעה לאחר ההפיכה".
"דנקן התנתק יותר ויותר מהנעשה, והוא הורה לנו להמשיך בהתבסס על המידע שהמועצה אספה כדי לקבל החלטות בניהול הממלכה" נורברט עוצר אנחה, יודע מה יגיע. "איש מאיתנו לא ידע אז על תיאוריית הרסיסים, וסא-אאגה שמר את פרופסור טירצ'יבלד הרחק מאיתנו. מוגן על ידי דנקן, אבל אפילו אני לא יכלתי להגיע אליו" הוא מפרט. "ו... ובכן... הייתה הערכת מודיעין ולפיה האימפריה חלשה בסנואופיק. שהם מתקשים לשלוט צבאית בעיר. לא חשבתי שהאימפריה תפלוש בקרוב, ורציתי להפחית משאבים לצבא כדי שלא לעודד את דנקן להילחם בווילאס או לתת לסקווארי אמצעים כספיים נוספים. אז קיבלנו החלטה לשחרר חלק מהחיילים, למכור ציוד נוסף, לקצץ במה שניתן. חשבתי שיש לנו זמן עד שהאימפריה תכה".

דממה בשנית, עד שהברון דילמיר מדבר שוב, נותן לנוכחים להבין את המצב.
"אני חושב שהגיע הזמן להכיר בכך שההערכה הזאת שגויה".

"סא-אאגה שיחק בנו" וירניק נועל את שיניו, מאגרף את אצבעותיו בעוד פמיניה מחזיקה את ידו. "הוא נתן לנו להאמין שהם שלחו לו מכתב. שהוא הגיע לשירו בטעות. מכתב שמפרט כמה המצב בסנואופיק עגום. והמכתב אפילו עלה באש, כמנגנון הגנה... לעזאזל. זה היה אמין כל כך".
"והמידע הגיע אלי, ומשם למועצה... וכמובן שאחרי ההפיכה, לא היה שום זיכרון ארגוני כיצד בכלל הגענו למסקנה הזאת..." לוקרשיוס מהנהן, מבין את התוכנית.
"הונאה יפה" ונדריה מושכת בכתפיה, מודה. "הוא לא ילד. דילמיר, רוצה לסכם לנו שורה תחתונה במקום להעמיס אותנו בעוד ועוד חדשות רעות?"

"עשינו מה שאפשר בימים האחרונים. נקווה שזה יספיק" דילמיר מסביר. "עדיין יש לנו סיכוי. רוב העם איתנו, ואני לא חושב שהריבון במצב אמיתי שבו הוא מסוגל להוביל את הצבא".
"השוגון לא מפקד צבאי" מעירה נישידי. "הוא הוביל משימות, התנקשויות, אך לא חיילים. ואני לא חושבת שהם יסורו לפקודתו ממילא".
"אז אין מפקד אמיתי לצבא שבמגדל הברק. בטח מספר מפקדי משנה שצריכים לדווח לריבון, ואני בספק שהוא מתפקד" משלים דילמיר. "אז לא הכל אבוד, הוד מעלתכם. אבל השורה התחתונה היא שאני לא חושב שנצליח להביס את הצבא באופן מלא. הסיכוי הטוב ביותר שלנו הוא לכבוש כמה שיותר מהר את מגדל הברק בהסתערות אגרסיבית מאוד ולהחזיק בכניסה בכל מחיר כדי לספק זמן לשליחי המועצה לטפל בריבון ובשגריר. ליצור מעין מעגל הגנה על הכניסה למגדל, בשעה ששליחי המועצה עולים לפסגה".
"והמחיר?" שואל אדמונד, קם בעודו מתחיל לחשוב, הולך בהיסח הדעת לעבר קאס.
"יהיה כבד" מודה דילמיר. "אבל האנשים יודעים זאת, הוד מעלתך. אני... סלחו לי, אבל גם בשירותיי תחת הריבון, מעולם לא הייתי טוב במיוחד בהסתרת סודות מהם. אנשים כאן מבינים את חומרת המצב, אבל הם נותרים כי זה הבית שלהם. אף אחד לא הולך לוותר על ארוות'. אנחנו לא איתך עד הסוף, הוד מעלתך. אנחנו אחד עם השני עד הסוף" הוא מדבר בפשטות, אך ברוגע, ולרגע העננה לא נראית כקודרת כל כך.
"אנחנו ננצח. זה יהיה כואב. זה לא יהיה פשוט. אבל אנחנו ננצח, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת".
"שירתנו ביחד זמן רב, דילמיר. מעולם לא שמעתי אותך כל כך אופטימי" לילוואנה מתפלאת, מעזה לשלוח חצי חיוך ספקני.
"כשנאבקים עבור מה שראוי, התחושה שונה. וזו תחושה שלא הייתה בי שנים ארוכות. זה מרגיש... טוב" הוא לא מחייך, אבל עיניו נרגעות גם כן. "מצאתי לנכון לעדכן אתכם, הוד מעלתכם. החגיגות תמשיכנה. האנשים זקוקים לזה, ונראה לי - בשיא הכבוד - שגם אתם. מחר נצא".
"תודה לך, הברון דילמיר" אדמונד מהנהן אליו, והאלף קד ויוצא מן האולם, מסייע לאנשיו להרחיק את קהל המעריצים שמחכה לוילי ארטוזס.

"אף אחד לא אמר שזה יהיה קל" וילי מרים יד קלה, מבקש לדבר בקצרה. "אמרתי זאת גם במשתה הקודם שהזמנתי את עצמי אליו: אם יש דבר אחד שאני יודע בוודאות, זה ששווה להילחם על החופש שלנו. בימים הבאים אתם הולכים לעשות את זה, והעולם כולו הולך לצפות בכם. הסיפור שלכם... הולך לשמש השראה גם לגיבורים אחרים. אולי הוא כבר שימש" הוא מכחכח בגרונו, ונראה שהוא שוקל לומר יותר, עד שלבסוף מחליט להחליף נושא.
"אבל אם אני יכול לתת לכם עצה קטנה מאדם גדול, תחשבו טוב אם אתם שלמים עם כל מה שעשיתם. אם זה היום האחרון שלכם להנות מחברתו זה של זו, תהיו בטוחים שהיום הזה נגמר כמו שאתם רוצים" הוא מרכין קלות את ראשו, כביכול לא אומר דבר, אך פמיניה מחייכת אליו קלות. כאילו גם היא חשה במה שהוא חש. ברגע שמתקרב.

"אני רוצה ל... ל...-" לוקרשיוס קם, בולע רוק, נעצר באמצע המשפט. הוא מביט באנאבל, כף ידו הימנית נעה בעיוותים הקבועים שלו כשהוא לחוץ. הוא נושם בכבדות, מתקדם באיטיות, חוצה את המרחק בו ישב אדמונד לפני שהתקדם לקאס. אנאבל מביטה בו, מרצינה מיד, והם שומעים את נשימתה הקצרה. ידיה מעקצצות, החזה שלה עולה ויורד, וגם היא בולעת רוק.
"לדבר?" היא שואלת, מתקרבת אליו. "אז תדבר" היא קמה, מרחיקה ממנה את הכיסא, מפנה לו מרווח.
"לא" הוא מביט לרגע מעלה, נושם עמוקות, דמעות נצצו בעיניו. הקטור ושירו-סנשאי יודעים, אחרי שהם דיברו איתו, שהוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להתגבר על עצמו. כדי לא להעז לעצור. בשם בנג'מין, או הממלכה, או ארבע עשרה שנה ארוכות מדי. בשם כל מה שאולי לוגי ורציונלי לעצור עבורו, אבל ממש, ממש, לא צריך.
"נמאס לי לדבר. אני רוצה לעשות".

ולרגע, שניהם עצרו כמו שני חוטים שנכרכו זה סביב זה אך מעולם לא העזו להיקשר באמת.
ואז, בלי מילה נוספת, הוא רכן קדימה ונשק לה.

העולם נדם.

היה בהם רעב. רעב של געגוע עמוק, עתיק. רעב של מישהו שאיבד את ביתו ומצא אותו שוב. היא ענתה לו מיד, ידיה סביב צווארו, והוא כרך את זרועותיו סביבה כאילו לא מתכוון לשחרר לעולם. תשוקה אמיתית, כואבת, של אהבה שצמחה במקום אסור והתעקשה לפרוח למרות הכל. בתוך הרגע הזה רק הם התקיימו. דמעות של ארבע עשר שנה התמוססו בתוך נשיקה ארוכה, כמעט פראית, בתוך לחישה שבין שפתיים נוגעות.
כשהם נפרדו לבסוף, נשימותיהם כבדות, עיניהם לא חדלו להביט זה בזו. ידו של לוקרשיוס הפסיקה לפרכס, רגועה לחלוטין, אחוזה בידה.
הם חייכו בדממה, ראשיהם שעונים זה על זו, מצח אל מצח. קאס החזיק את אדמונד קרוב אליו, מחבק אותו בשעה שהנער מחניק בכי נרגש.

"וילי, תנגן שיר" אנאבל, עדיין חבוקה בזרועותיו של לוקרשיוס, הביטה בננס הקטן.
"כמובן, מלכתי. איזה שיר?"
"שיר אירוסין".
צחוק קל נשמע מכיוונו של לוקרשיוס, אנקה משוחררת, והוא רק הנהן בדממה.
"זה יהיה לי לעונג, אנאבל" הוא השיב בחיוך עדין, בעיניים כמעט אבהיות, ולרגע נדמה היה שקולו אינו שייך כולו לעולם הזה. היה שם משהו במבטו - כאילו תמיד ידע שיגיע הלילה הזה, ושהיא תעמוד בו זקופה ונאהבת.
"ואחת, ושתיים, ושלוש!" קרא וילי, קולו חוזר לגוונו הרגיל, גם אם העמוק מעט, והחל לפצוח במוזיקה. חלק מחבריהם כבר קמו לרקוד או לברך את אדמונד, מאפשרים לזוג החדש לרקוד זה בזרועותיו של זו בדממה. קהל רב מבחוץ הצליח להיכנס, ולו רק לריקוד אחד ולשמוח בשמחתם של הזוג - או אולי פשוט לשמוע את שירו של וילי - ודילמיר מאפשר להם להישאר למשך ריקוד אחד.

"בין לילה לרגע, בין פחד לתקווה,
נפגשו שני לבבות בשתיקה רועמת.
היא כמים זכים, הוא כאבן שמורה,
וביניהם אש שלא חודלת.

כמה חיכינו, ימים כשנים,
צעד אחר צעד, מהלכים במבוכים.
ועתה עומדים, פתוחים ולבושים,
בלב שנשבע שלעולם לא יהיו חצויים חצויים.

אז קח את ידי, וקבלי את שלי,
הבט בי עכשיו – איני עוד שלי,
כי בין אור לצל, בין ליל ומחול,
אני שלך, לעד, בשקט ובקול".
 
OUT

IN
הם עזבו את קריאת-כתר עם עלות השחר, כשעיר הבירה עוד לא הספיקה להתעורר מן הלילה הלילה. הרחובות נותרו דוממים מאחוריהם, כמעט כאילו האבן עצמה מבקשת מהם להילחם בשמה. עגלות מלאות בציוד חרקו לאורך הרחובות, אך איש לא אמר דבר. האוויר היה מלא ציפייה חרישית, כמעט קדושה, כאילו אפילו הרוח עצרה לרגע את נשימתה. נורברט בירך אותם בהצלחה במסעם, ונותר לשמור על הארמון ועל ממשל תקין.
ועל כניעה, במקרה שהניסיון הנואש שלהם לעצור את האימפריה נכשל.

בראש השיירה רכבו שליחי המועצה. הקטור בשריונו הקל, עטוף בגלימה הנושאת את סמל בית דה-לה נפטיס. אילידיה על סוסה חומה שקטת מזג, משחקת בידה במכשיר קטנטן ומלא ברגים. קאס, אשר ניצל את הזמן לשייף בשנית את גרזניו, ושירו־סנשאי אשר מביט בשתיקה אל העיר שהוא עוזב, מניח יד על הקטאנה מתוך הרגל. לצד השליחים רכב אדמונד, פניו נחושות אף על פי שהחשש ניכר בעיניו, והברון דילמיר, שלא הסיר את שריונו אפילו לרגע מאז נטל את הפיקוד. אולי הדבר סייע להקהות את תחושת האשמה שלו. מעט מאחורה עקבו לוקרשיוס ואנאבל, לא רחוקים מעין, מנהלים שיחות שקטות בינם לבין עצמם. שניהם נראו רגועים יותר, ואף שלא אחזו ידיים בפומבי או הפגינו חיבה של ממש, הטון הרך בו שוחחו זה עם זו לא הותיר מקום לספק באשר לטיב מערכת היחסים שלהם מעתה והלאה.

לא רחוק מהם רכבו ונדריה, טירצ'יבלד ומאוריציו, השלושה משוחחים באופן ער. מאוריציו והפרופסור עדיין התווכחו אם הוא צריך להגיע לשדה הקרב, אך טירצ'יבלד סירב לסגת, יודע שזוהי ההזדמנות האחת שלו - אולי היחידה - לחזות בתיאוריה בפעולה... הגם שרק נותר לקוות שלא כך יהיה הדבר. בכל פעם שהוויכוח שכח, ונדריה דאגה להוסיף עוד קצת שמן למדורה, משועשעת לאור ניסיוניו הכושלים של עוזר המחקר לשכנע את הזקן הסקרן. מעט מאחוריהם רכבו לילוואנה ונישידי, מחליפות סיפורים אחת עם השנייה. האלפית סיפרה על מגדל הברק והאזורים סביבו, ודמת הדרקון הסבירה על השוגון. שתיהן היו מרוכזות אך ורק במשימה.

טאק ואיזי רחבו רחוקים יחסית מהשאר, כל אחד מהם עטוף במחשבותיו. חצי האורק החזיק את החליל שקראנג נתן לו בידיו, הגם שלא ניגן בו, והעביר את אגודלו עליו בעדינות. הטרוגלודיטית החזיקה במטה שלה בחוזקה, כמעט שורטת אותו, עיניה נעולות על המשך הדרך. בין שורות החיילים, רחוק יותר משאר חבריהם, היו וירניק ופמיניה. הפיה לשעבר משכה תשומת לב מהחיילים, ומה שהתחיל כהערות מרומזות וחביבות על יופיה, הפך במהירות לשיחות נפש שבהן עזרה להם לשכך את פחדיהם, לפחות עד כמה שניתן. וירניק התבדח עמם לאחר מכן, מותיר אותם ברוח טובה, בטרם השניים המשיכו אל החייל הבא. בית דה-לה נפטיס עקב אחריהם, אילוס בראשם. חלק מהחיילים כינו אותם קרקס נודד, אך לא בזלזול, אלא בחיבה ובסקרנות גלויה. הם הצליחו להרים את רוחות הלוחמים.
היירוזאוג רכב במאסף. הדבר אולי נעשה מתשישות חלקית, לאור מה שעבר תחת שלטון הריבון, אך היה לכך בכל זאת יתרון - בכל פעם שחייל הסתכל אחורה, ואולי חשב בליבו לסגת, הוא ראה את ראש אבירי המעמקים מאחוריו, מחייך אליו את חיוכו העדין והממלכתי. היירוזאוג נותר דמות אב לכל מי שחיפש אחת, ותרם בדממה לא פחות מאשר תרמו וירניק ופמיניה.

הדרך דרומה הייתה מהירה מהצפוי. גשרים שנהרסו בסתיו תוקנו במהירות, הדרכים נוקו ככל הניתן. הם רואים שאריות למכשולים שנאמני הריבון ביקשו לשים בדרכם, וכמעט בכל עיקול או שביל מרכזי, רואים גם אנשים פשוטים שעסוקים בלהסיר אותם. חלקם מהנהנים אליהם בכבוד, אחרים מביטים בהם בדממה בעיניים מלאות. ובכך, בעודם צועדים, החיילים עצמם הפכו לשיירה עיקשת של תקווה נושאת נשק. זקנים שגויסו כמגינים, צעירים שברחו מבתיהם רק כדי לחזור עם חנית שבורה או גרזן חלוד. ואף על פי שהצבא נראה כמו אוסף שאריות של ממלכה מתפוררת, הלב הפועם שלו הלם בקצב אחיד ומסוכן.
ארוות' לצידם.

העננים הופיעו ביום השני למסע.
בתחילה, רק קו אפור במרחק. אך ככל שהשיירה התקדמה, הם נעשו כהים יותר, עבים יותר, סובבים במעגל אחד אינסופי סביב האופק. ברקים לא נראו עדיין, אך ניתן היה לחוש אותם - כמו מתח באצבעות, כעוקץ באוויר. אפילו הסוסים סירבו להתקרב יתר על המידה ונזקקו לעידוד שלוש פעמים ביום מקאס ומלילוואנה.
הכל ידעו היכן הם מתאספים להם העננים הקודרים. אי שם, במוקד הקרב העתידי, במגדל הברק.

האנשים החלו לדבר עליהם. תחילה, לחישות בעת הצעידה. מאוחר יותר, שיחות מהוסות בעת העצירות הקצרות למנוחה. האוויר נעשה עבה וכבד, כמו מים שדרכם יש לחתור. הרוח כבר לא נשאה עמה רעננות, אלא נשימות כבדות של אדמה מחניקה. כל שאיפה הייתה משא, וכל נשיפה - הקלה קצרה מדי. רק רשרוש הרצועות, חיכוך המתכת, ונקישות הקתות במגפיים נותרו. בלילות, צעירים בני שבע עשרה שקודם לכן ניסו את כוחם בסיפורי גבורה, נותרו כעט שותקים. אפילו הקשתים - אלה שהיו אמורים להישאר מאחור, כביכול מוגנים מהשאר - הידקו את אחיזתם בקשת כאילו היו הראשונים להישלח לשדה הקרב.
אמרה ארוות'ית עתיקה היא שאדם חש כאשר דבר מה בעולם איננו כפי שהוא צריך להיות. ובאותם ימים, כשהשיירה פסעה תחת שמים שהחלו להיסגר כמו כיפה מהדהדת סביבם, התחושה הזאת הייתה נוכחת בכל איבר. כאילו ההיסטוריה עצמה מנסה להתכנס - להתרחש - דרך המעשה שעומד להתבצע.

הסערה המשיכה להיבנות. והשיירה - עייפה אך נחושה - המשיכה לצעוד לתוכה.

ואז, בבוקר הרביעי, הם ראו אותו.

מגדל הברק התרומם מן המישור כמו להב ענק שננעץ באדמה. הוא לא היה רק מגדל, אלא מצודה אדירת ממדים, מבנה בן עשרות מבנים חיצוניים וחומה עצומה שסביבו. ועדיין, הצריח שבמרכזו נישא כה גבוה, עד שנדמה היה שמרפסות האבן שלו מביטות לעבר העננים עצמם. סביב המגדל השתוללה הסערה - לא רעמים, לא ברקים; עדיין לא. רק מעגל מושלם של עננים כהים שנעו ללא קול, כאילו הזמן עצמו עוקף את המקום הזה. הם כמעט חסמו לחלוטין את קרני האור, מטילים חצי-אפלה על המישור תחתם.
ומרחוק, הם הצליחו לזהות גם קו עצים ארוך ומוכר, יער שרק מתחיל וממשיך קילומטרים רבים. יער ריברווד - הגבול עם וילאס, והמקום בו הכל אירע לפני חמש שנים.

הברון דילמיר עצר את הצבא על רמה סמוכה. פניו היו קשות, קמטי דאגה חורצים את מצחו. שליחי המועצה ירדו מסוסיהם ועמדו עמו, מביטים יחד בגובהו המרשים של המבצר. אט-אט, חבריהם התאספו לצידם, כל אחד מביט במגדל בדממה.
"המקום הזה היה יכול להיות יפה" אומרת נישידי, כמעט כאילו קוראת את המחשבות של כולם.
"הוא היה יפה, בימים יפים יותר" לילוואנה לוחשת בתגובה. עיניה נחו דווקא על האדמה שמתחת למגדל, על השדות ועל הדרכים ועל העצים. היא הכירה את האדמה הזאת, פעם. רגליה דרכו כאן כשהייתה נערה. המקום הזה נשא זיכרונות, ועתה הם עומדים להיצבע באדום.

שליחי המועצה לקחו צעד קדימה מהשאר, סוקרים את המקום בו יסתיים סיפורם. סיפור שהחל לפני כשנה קצרה, אשר הייתה כל כך ארוכה.
הקטור ושירו-סנשאי הביטו אל גג המגדל, כאילו יהיו מסוגלים להבחין ממקומם במחוז חפצם.
הראשון זכר את המבט הזעיר, החבוי, ששלחה בו בת'אני רגע בטרם המשיך מהמעבר אל ארוות'. את התפילה השקטה שלא העזה לבקש ממנו, ובכל זאת ביקשה בעיניה. את הפעם בו לא נראתה כפיה או כרוח, אלא כילדה פשוטה שרק רוצה את אביה בחזרה.
השני זכר את המבט הנחרץ, הגאה, ששלח בו סא-אאגה בטרם המשיך מהמעבר אל ארוות'. את החיוך הדק והמרתיח, את ההנאה הצרופה כשראה פעם נוספת את הייסורים בעיניו של מי שהיה פעם פקודו.
שניהם אגרפו את ידיהם.
שם זה ייגמר. לטוב או לרע.

אדמונד הביט לעבר הסובבים אותו, מבטו מקשיח. הוא התנתק לרגע ממשפחתו ומחבריו, רוכב אל עבר האנשים שנאספו כבר במבנה קרב.
טיפת הגשם הראשונה נחתה על ראשיהם כשהנער פצה את פיו, כשרכב על סוסו דרך השורות, כשצעק את המילים לכל לוחם ולוחמת.

"אני מפחד. אז מה?" הוא קרא, מרים חרב אל על.
"אני לא מבקש מכם לגבור על הפחד. רק להכיר בו, ולהמשיך למרות קיומו. להמשיך כי לנו יש את כל הסיבות להמשיך. האנשים בצד השני של שדה הקרב הזה מבקשים להחזיר את הגלגל אחורה, להמשיך בדרך בה ארוות' הלכה במשך תריסר שנים. אבל אנחנו מוכנים לדרך חדשה, אחרת, נכונה יותר. דרך בה העם והשלטון עובדים ביחד, ולא האחד כנגד השני" הוא עצר לרגע, מצביע הלאה.
"בשדה הקרב הזה, ארוות' אחת תמות. תהיה זו ארוות' הישנה, או ארוות' החדשה. אני יודע איזו מהן ראויה לחיות. ואני יודע שבשביל שהיא תנצח - אנחנו צריכים לעמוד יחד. לא כאצילים או כאיכרים, לא ככפריים או כלוחמים, לא כאנשי צפון או דרום. אלא כעם אחד".

"תראו את מי שלצדכם. תראו את הפנים, את הידיים שאוחזות בנשק. חלקנו אנשים שלא נולדו לקרב. האלים יודעים שכך גם אני. חלקנו באנו מהשדות, מהנמלים, מהמכרות, מהספריות. חלקנו כלל לא באנו מארוות' עצמה. ובכל זאת, באנו כי אנחנו מאמינים. באנו כי מצאנו כאן בית, בית שראוי להגן עליו, בית שנוכל לחיות בו. באנו כי גם אם יש בינינו כאלה שמפחדים, אנחנו מבינים שזה הרגע בו הכל מוכרע".

"עוד מעט יחלו הברקים והרעמים, עוד מעט החורף שיכה את המישור הזה יהיה חזק מכל דבר שנכיר. אך עם בוא סופה, בוא תבוא גם ההיסטוריה. אנו לא רק נכתוב אותה, אנו נעצב אותה. עבור משפחתנו, ועבור משפחתם העתידית. עבור מה שבנינו ושעוד נבנה, ועבור מה שלא ניתן לאימפריה או לשלטון הקודם להרוס. ולכן אני שואל אתכם עכשיו: כשתספרו מחר מה עשיתם היום, עבור איזו ארוות' תגידו שנלחמתם? כי אני יודע איזו תשובה תגרום לי להרים את ראשי בגאווה. אני נלחם בשביל ארוות' שחיה באומץ, גם כשהפחד סוגר עליה מכל עבר. בשביל ארוות' שבוחרת בתקווה, גם כשנדמה שנותר רק ייאוש. בשביל ארוות' שבוחרת בנו - בכולנו" הוא משתתק לרגע, ואז חוזר אל קדמת הצבא.
החיילים מוכנים. תופי הקרב בהיכון. קשתות מורמות אל על. הגשם הכה בהם בעוז עתה, רוחות שאתגרו את דגלי ארוות' המונפים, אך לא קרעו ולו אחד מהם.
"אחריי!"

הצבא החל לנוע, תופס קצב, מאיץ באחת. ההסתערות על מגדל הברק החלה.
והסערה געשה.
 
OUT

IN
כמו מים שנשפכים מכלי שבור, גל הלוחמים החל לרדת מן הרמה לעבר השערים החיצוניים של מגדל הברק. תחילה בריצה כבדה, כזו שמשמרת כוח. אחר כך - דהירה.

הם נתקלו באויב במהרה. על הגבעות ממזרח המתינו חיילים ארוות'ים שעוד נאמנים לדנקן, חמושים בנשק ישן אך מוכר, לבושים בגדי חורף משוריינים. בצד המערבי המתינו כמויות עצומות של שכירי חרב: החל מגוליית'ים אפורי עור, כלה בנולים פראיים ואפילו השאריות של מה שנראה כמו ממטירי התופת. חצים החלו להמטיר עליהם ממעל, ראשית על הפרשים ומיד לאחר מכן על שורות רכות יותר - מגים, מרפאים, וחיל התמיכה כולו.
"מגנים אל על!" שאג דילמיר, והצבא המשיך להתקדם בעוד הרוחות מנשבות מכל צד, חלקן כה חזקות עד שהן מאיימות לקרוע את המגנים מידיהם.
"החזר אש!" ציווה הברון לאחר גל החצים הראשון, ולילוואנה כבר הייתה הראשונה לשלוח את חציה. שורות הקשתים של האויב החלו לספוג נזק, אך זוהי הייתה טיפה בים.

הגל הראשון התנגש בהם כמו גלים כנגד החוף. קשתים ארוות'ים שחררו מטחים מחודדים שננעצו בשיריונים, בקסדות ובגופות, אך רבים מהם נהדפו בקסמים שהושלכו מהעורף. אורות ירוקים, כחולים וזהובים נורו מכל עבר - האחווה המאגית, בתמיכתן של פמיניה ואיזי, החלה להמטיר את כישופיהם על חיילי הריבון. הפיה לשעבר, גם אם בצער, רתמה את כוחותיה והרימה בעצמה לפחות שישים איש אותם שילחה לכל הרוחות, החיילים שלידם הם נוחתים מסיימים את העבודה. איזי שילחה ברקים ומערבולות קסם ללא רחם וללא היסוס, מפגיזה את האויב באש ובחשמל. טאק עבר כרוח פרצים בשדה הקרב, מתואם עם דילמיר ונישידי על קו ההתקפה האגרסיבי בו הוחלט לנקוט - השניים זיהו את המנהיגים הבולטים ביותר של אנשי הריבון ונעו באחת בשדה הקרב, דואגים לחסל אותם במהירות ככל הניתן.

שירו-סנשאי היה הראשון מבין שליחי המועצה שהגיע למגע. הוא נע כאילו הרוח עצמה נשאה אותו. הקטאנה שלו חתכה דרך שורת שכירי חרב, תנועה שקטה, נקייה, ללא מילה מיותרת. רק תזוזה, נשיפה, עין נעולה על כל תנועה, ופציעה מדויקת מאין כמותה. לצדו לחם קאס, זועף ומכוסה בבוץ, כשגרזניו מתמלאים בדם יריבו. זל גוננה עליו, נלחמת גב אל גב עם אחיה, ויחד השניים ריסקו מגנים, ביקעו קסדות, והרחיקו כל יד שניסתה להגיע אל חבריהם. צעקתו לא נשמעה, אבל עיניו בערו, כאילו רוח רפאים עוטפת אותו - רוח של אם שנפלה, של קורבן, של בית חדש שהוא לא מוכן לוותר עליו.

וכעת, לפחות בשלב זה, ההסתערות האגרסיבית החלה לתת את אותותיה. אנשי הריבון נסוגו, מופקעים ממנהיג ברור ומכוח הלוחם הראשוני. פעם אחר פעם ניסו לאגף את הכוח הקדמי שמכיל את פמיניה, טאק, נישידי, שירו וקאס. פעם אחר פעם, נהדפו בעוצמה. ונדריה ניצלה את הקצב בו חצב הכוח כדי להתקדם עם שורת חיילים במטרה שלא לתת לאויב לאגף, מטילה פצצות לכל עבר ונעה בזריזות בשדה הקרב, הסיף שלה עולה ויורד, חוסם מכות בקלות וחודר שריונות בקלות אף יותר. אילידיה נעה בחדות לצידה, האינסטינטקים והחשיבה הזריזה שלה מנוצלים כדי למצוא בכל פעם פרצה אחרת שהאויב שם לב אליה. חצי האלפית ווירניק פעלו בצוות, נעים עם הלוחמים שלצידם כדי לחפות על כוח החלוץ המרכזי. אילידיה, שרכבה לאורך קו הקרב כשהיא משחררת קפיצים זוהרים מתוך הציוד שעל גבה, הניחה מלכודות מגנטיות מתוחכמות שהפכו את הקרקע סביב עמדת הקשתים לשדה של גיהינום. ברגע הנכון, היא אף הציתה את כולן בבת אחת, והאש עלתה בצבעים כתומים-כחולים. החיילים הריעו.

ההתקפה המשיכה היטב, אך כעבור דקות ארוכות, האויב החל להתאושש. הרוחות געשו אף יותר, והפצועים בשלב זה היו רבים מספור. אנאבל, לוקרשיוס, טירצ'יבלד ומאוריציו סייעו ככל הניתן למרפאים ולגדוד התמיכה. העוצר והמלכה פעלו בשיתוף פעולה, משקים כל פצוע בשיקוי מהר ככל הניתן, בשעה שמאוריציו דאג לאסוף תחמושת מהמתים ולהביאה אל השורות האחוריות, יודע שכל חץ נחשב. לילוואנה דאגה לחפות עליו מעת לעת, הרוחות שזימנה מסייעות לו לעבור בקלות את שדה הקרב ולחזור עם שלל גדול ככל הניתן. טירצ'יבלד סייע בחבישת הפצועים, נראה רציני ושקול מהרגיל, נוסך בהם עוז.

ואז החלה הסתערות הנגד. ומרגע שהחלה, כמעט ולא היה ניתן לעצור אותה.
קאס ושירו ניסו לבלום, אך זה היה בלתי אפשרי. כמות מסחררת של חיילים פרצו מהמצודה הסמוכה, וקשתים נוספים המטירו אינספור חצים ממעל. הם היו חייבים לסגת. טאק ונישידי חולצו אך בקושי לאחר התנקשות נוספת באמצע הקרב, שעה שדילמיר עשה ככל הניתן כדי שמרכז המסה הצבאית לא יתפורר. כששכירי החרב העוגים החלו לשעוט לעברם, הביט הברון האלף לעבר הכוח ששמר לעמוד בשיא האש.
"לפעולה, באחת!"

הקטור ובית דה-לה נפטיס, חמושים בהיירוזאוג ובאבירי המעמקים, פרצו קדימה מבין השורות והסתערו ישר, שועטים על הקרקע שכבר התלכלכה מדם. הקטור הוביל את הכוח המרכזי קדימה, חרבו מאירה אל על, נוסכת עוז ומגרשת את אפלת העננים שסביבם. הוא שילח את כוחה של סואולה קדימה, מגונן על הפצועים ביותר, סופג את פגיעותיהם ומגיח באחת אל החייל שעמד להנחית את מכת המוות, מחסל אותו. אילוס ושאר בני הבית עקבו אחריו באחת, אביו מוביל בנחישות את האנשים, קולו מתגבר על שאון הקרב, נוטף יציבות. הוא תמך את הקטור ככל הניתן, מפנה את הדרך ללב הכוח ולגמד שבראשו - היירוזאוג. הגמד אחז בפטישו, הוא ואבירי המעמקים נלחמים בחירוף נפש, שומרים על מבנה יציב למרות הרוחות והכאוס המתחולל. כל חייל שאיבד את מקומו בשדה הקרב מצא כעת מקום חדש תחת השיירה של היירוזאוג, והגמד אסף אותם, ארגן אותם במיומנות, ונע קדימה לעבר הקטור. הוא נע כמנהיג שנולד מהכאב - אדם שנשא עליו את משקלו חטא עתיק, אך לא נתן לו לשבור אותו. המהלומות שלו, של הקטור ושל אילוס ריסקו שורות, מעוררות את אלו שאיבדו תקווה לקום ולהילחם בשנית.

בדם, בדמעות ובכאב, הם עשו את הבלתי יאומן והתקדמו אל שערי המצודה. איילי הניגוח הועברו קדימה, זל גוררת אחד בעצמה בפרץ פראי של עוצמה, האחרים נעים על גלגלים שהתקינה להם אילידיה מראש. הם החלו להלום בשערי המצודה בעוצמה, פמיניה ואיזי מגוננות בקסמיהן מפני חצים ופצצות שנורו לעברם מרחוק.
ועם זאת, הפריצה לקחה זמן רב יותר מהצפוי. רב בהרבה. הדלתות חוזקו מראש, הן בקסמים והן בהגנות טבעיות נוספות. צבא הריבון החל להיאסף מחדש, להתכונן להכות בלב הכוח כשעמד עם הגב לקיר, תרתי משמע. אדמונד ודילמיר החליפו מבטים, והאלף הנהן לעברו, כאומר לו לקבל את העובדה שכאן יהיה הקרב האחרון.

ואז, רגע בטרם האויב הסתער אל המקום בו הם לכודים, נשמעו לפתע חצוצרות מוכרות. אט-אט, ואז במהירות, החל להתגלות קו של לוחמים שחצו את יער ריברווד.
לא סתם לוחמים. פרשים.
ובראשם, פרש בודד.

הקטור וקאס שהו במחציתו זמן רב מספיק לדעת מה הוא אומר להם, אפילו מבלי לשמוע אותו.
עבור ליסנדרה.
כבוד וילאסי.

לצד קפטן רוטגוט, הם חשבו שהצליחו לשים לב לדמות נוספת, הגם שלקח רגע לזהות אותה בשריון ולא בבגדי אצולה. אילידיה הייתה הראשונה שהבינה. היא ידעה שתגיע. היא ידעה שלא תנטוש.
וחוץ מזה, אפילו השריון של ג'יזל מינט היה מעוצב בטוב טעם, ממש כמו כל שאר הבגדים שלה.
הם שכנעו את דוכס וילאס להטיל את כוחותיו לצד ארוות', אפילו אחרי כל מה שקרה. כי להפסיד כאן לאימפריה זאת פשוט לא אפשרות שעומדת על הפרק.

משמר הגבול הוילאסי החל בהסתערותו קדימה, מאגף את האויב שעמד למחוץ את צבא ארוות' החופשית. הם רכבו בעוצמה, כאדם אחד, רוטגוט וג'יזל בראש. הם נשפכו אל שדה הקרב באחת, ואנשי הריבון נתפסו לא מוכנים. עוצמה קדושה החלה לנחות עליהם מאחור, כל אחד מחיילי המשמר מוכן לנקום את המפקדת הנערצת, לסייע לשליחי המועצה במפלתו של דרק מודן.
ואז השערים נפרצו. דלתות העץ והברזל נכנעו, וחיילי ארוות', מובלים על ידי שירו-סנשאי, געשו פנימה. הקרב היה מלוכלך ומדמם, ושירו-סנשאי הרגיש את גרונו ניחר מכמות הפעמים שנשף כפור. ממש כמו שלילוואנה אמרה להקטור ולאילידיה, הם נלחמו על כל סנטימטר. על כל עיקול ועל כל פינה בחצר. הסיירת לשעבר של ריבון הברק ירתה חצים ללא הרף, מפילה מתים על ימין ועל שמאל במקום בו גדלה, במקום בו צהלה לצד ריילה או שיחקה עם בת'אני. הם ראו שזה היה לה קשה, אך היא עשתה זאת ללא היסוס. זאת הייתה חובתה.

ואז, רעמים מחרישי אוזניים החלו להישמע. תחילה אחד, ואז עוד ועוד. טירצ'יבלד זעק משהו, אך קולו לא נשמע מעל שאון הסופה.
"עוד רגע נגמר לנו הזמן הזמן! הטקס, הטקס!" תרגם אותו מאוריציו, נאבק לצרוח חזק מספיק.
"דילמיר, כל הכוחות מאחורה צריכים לזוז קדימה, עכשיו!" היירוזאוג מנחית את פטישו בעוצמה על אחד משכירי החרב. "כל איש ואישה! אנחנו חייבים לקרוע לשתיים את החצר, לשלוח את אילידיה והשאר קדימה אל המגדל!"
"אנחנו - אנחנו לא יכולים להותיר את עצמנו חשופים לגמרי לוילאסים. אם אחרי הקרב הזה-" מתחיל דילמיר, עד שאדמונד אוחז באלף המבוגר, מטלטל אותו בעוצמה.
"מספיק עם השטויות האלה! קדימה הסתער, ורוטגוט יחזיק אותנו מאחורה. אנחנו מתים ביחד או מנצחים ביחד. אין ברירה אחרת!"
דילמיר שותק, ולאחר מכן מהנהן.
"פצלו את החצר לשתיים, בכל מחיר! השליחים חייבים להתקדם קדימה ולהגיע לגג המגדל!"

הם מעולם לא נלחמו ככה, אפילו לא בלב היער שבניס-פרדי. בחצר היו לפחות פי ארבעה או חמישה ממספרם בכל רגע נתון. האבידות היו קשות, אך הצבא פילס להם דרך בעוצמה בלתי מתפשרת. לרגע היה נראה שהדלת למצודה עצמה לא תיפתח, עד שאיזי שילחה בה ברק אימתני כל כך שהדלת עצמה נשרפה עד אפר. הטרוגלודיטית קרסה על הארץ בחולשה לאחר מכן, נאבקת לנשום, שולחת את עיניה הזועמות לאילידיה ולשירו-סנשאי. הם ידעו מה היא אומרת גם מבלי שדיברה. היירוזאוג סייע לה לקום, והשניים התכוננו לעמוד בשערי המצודה הפנימית, להגן מפני שטף הלוחמים שייאבקו להיכנס ולחסל את שליחי המועצה.
"יש מעבר סודי מעלה, אחריי" לילוואנה נטלה פיקוד, מושכת אותם קדימה. וירניק ופמיניה עוקבים אחריהם, אך כל השאר נותרו מאחור, נואשים להחזיק את הכניסה ולקנות להם די זמן. טאק, ונדריה ובית דה-לה נפטיס נע קדימה לטהר את המצודה ממעט הלוחמים שעוד שהו בה, לאבטח ככל הניתן את המקום עבור שליחי המועצה. נישידי, בטרם הצטרפה אליהם, אחזה בשירו לרגע קצר וארוך בעת ובעונה אחת.
"אבא שלי אהב אותך, וכך גם אני. תזכור את זה, לא משנה מה הוא יאמר לך. נשבעת לי שלא להישבר" היא נושקת לו לרגע קצר, ומיד לאחר מכן מצטרפת אל טאק והשאר.
"קאס!" צועקת אנאבל, רגע בטרם המול עולה מעלה. היא ליד לוקרשיוס, עוזרת לפצועים. העוצר מביט בהם רגע קצר, כמאחל להם בהצלחה, בטרם הוא שב לחובתו לסייע לנאנקים מהכאב. גם אדמונד מביט בהם, רגע בטרם הוא חוזר אל דילמיר ואל היירוזאוג שבחזית הקרב.
"תחזור" היא אומרת לו בפשטות.
הוא מהנהן.

הם עולים מעלה, קולות הקרב מתרחקים מהם בקירות המעבר הסודי.
"בת'אני אהבה את המקום הזה כששיחקנו מחבואים, למרות שאמרנו שלהיכנס לכאן זאת רמאות" לילוואנה מעזה לחייך לרגע, נושמת בכבדות כשהיא מובילה את החבורה, את וירניק ואת פמיניה מעלה. הם רצים בטירוף חושים, עולים כל כך הרבה מדרגות עד שוירניק ממלמל משהו על כך שהוא עומד להקיא ונעצר באמצע התלונה.
אכן, המצב קשה.

המעבר מסתיים בקיר הזזה, והם יוצאים אל מסדרון שקט. האזור כולו נראה קטן למדי, כאילו נבנה לפני זמן רב.
"האזור התחתון של המצודה חודש מספר פעמים. זה האזור הישן ביותר, מלבד הגג. לא נגעו בו" היא מאשרת את חשדותיהם. "לא אמורים בכלל להתגורר כאן, אבל בת'אני תמיד אהבה אותו... ודנקן אהב את השקט והבידוד. בקומה הזאת יש רק שני חדרים, החדר של דנקן והחדר שלה. מהחדר שלה, יש את ההמשך לגג. לא היה נהוג לעלות אליו גם לפני שהיא נולדה. אם ת'ארוק היה שם, זה נחשב מקום קדוש" הם ממשיכים מעט קדימה במסדרון, מתכוונים לעבור בשני החדרים ולעלות לגג המגדל.
 
קאס נותר לצד אדמונד רוב הצעדה, אך לעתים הוא משאיר את זל ומתקדם לגשש. מוצא מעברים טבעיים, שבילי חיות שמקצרים את דרכם של הגששים, ואפילו מצליח לחסל גששים של האויב.
ביום השלישי למסע, הם מצאו עץ שוכב על הדרך, חוסם אותה. אחד מחצאי הענקים בוודאי הפיל אותו, אבל הגרזן של קאס חתך מספיק מהענפים והשורשים שלו כדי שהם יוכלו לעבור מסביב מבלי להתעכב יותר מדי.

לפני ההסתערות עצמה, הוא בודק את הסוסים והבהמות בעצמו. משפר את השריונות שלהם, מאפשר להם לזוז בנוחות רבה יותר מבלי לאבד מהיכולת ההגנתית. לבסוף, הוא רוכב על זל קדימה. הינשודובה הייתה רק גורה כשהם התחילו את המסע, אבל כעת היא כבר כמעט בוגרת. הסבלנות שלה מוכיחה זאת, כמו גם חוסר הניסיונות שלה להפילו מגבה. אפילו היא מבינה את הרצינות של המצב.

"שמור על הנסיך - לא, המלך. כשאני לא פה." הוא אומר לטאק כשהוא עובר לצידו, דאגה בקולו. הוא מסכים עם זל, זהו לא זמן למשחקים או שעשועים. גם אם הוא בהחלט היה רוצה להשתעשע עם טאק עכשיו, הראש שלו מלא מדי בדברים אחרים.
META
אתלטיקה: 20 טבעי. סה"כ 40.
טבע: 34
תפיסה: 20 טבעי. סה"כ 41.
 
הקטור רוכב על סוסו הנאמן, הצעדה הייתה קשה, החששות היו רבים. אך אם אלו ימיו האחרונים, הוא לא יכל לבקש חבורה טובה יותר לשהות עימה לפני הסוף. מוקף במשפחתו וחבריו, חרבו הקדושה וחשוב מכל אלו, אהבת חייו, הקטור ידע שבין אם הם יסיימו בין החיים או בין המוות, הוא לא היה רוצה להיות באף מקום אחר.

"בית דה לה נפטיס! אל הקרב! אל הניצחון! בשמה של סואולה!" הקטור אומר ומסתער עם משפחתו, חיציה של לילוואנה מלווים את הנפות החרב שלו וקסמיו נותנים לה הזדמנויות נוספות לפגוע בנקודות רגישות. ובמהלך כל הקרב, הקטור נושא תפילה.
תפילה של קדושה וקסם מעורבים יחדיו, שנישאת בשדה הקרב. לא בקול רם, אך בדרך כלשהיא, מגיעה לכל מי שצריך לשמוע אותה. זו היא תפילה בסיסית והאביר חוזר עליה שוב ושוב, לא עוצר גם אם הוא מותקף או מגונן על אחרים.

"כירח המשתקף על פני המים, כרוח הנושבת מעל בשמיים.
חיינו נעים, חולפים עם הזרם. אך בלב עוד תקווה. כמו אש לא כבתה.
מחפשים את האור, גם בתוך החשכה".

תחילה לא קורה דבר מתפילתו של הקטור. מעבר להעלאת מורל או לתת לנושא חרב האגמים עוד כוח. אך המים הם נחלתה של סואולה, והדבר נכון גם למי הגשם.
הטיפות נעות, משתלבות ומתערבלות. תופסות צורות של שיריונות ונשקים סביב אנשי משפחת דה לה נפטיס. מלבושים שהיו שייכים לאבות אבותיו של הקטור נרקמים מן הגשם, נשקים אגדיים שהוחזקו על ידי משפחתו נוצרים מן מים. להבים וקשתות, שיריונות כבדים וקלים, מטות וסמלים קדושים. משפחת דה-לה נפטיס הופכת ליותר מקרקס נודד; היא כעת חולייה משוריינת של אבירים ואנשי קרב.

וכאשר הם מאחוריו, שומרים על גבו. הקטור יודע שאינו צריך לחשוש כאשר הם מטפסים אל מעלי המגדל.
וכעת עליו לעמוד במשימתו ולהוכיח שהם לא שמים בו את מבטחם לשווא.
META
היסטוריה: 18+21=39.
מאגיה: 11+21=32.
סיבולת: 14+21=35.
 
שירו-סנשאי מסתער קדימה, מוביל את הלוחמים בחיל החלוץ כשהם מתנגשים בשורות האויב. הקטאנה שלו חותכת בבשרם של רבים, מפילה עשרות אם לא יותר לקרקע, אך שירו לא מרוצה. כל החיילים האלו, שכירי החרב ואנשיה של ארוות' אשר נופלים במאבק עקר, פרי מעשיו של השוגון הנתעב. כל גופה שנופלת, כל זוג עיניים שמביטות בו בחוסר אמונה רגע לפני שהן מתגלגלות מעלה, מגבירות את זעמו. זעם שקט, צונן, קטלני.
דם הדרקון מבקיע את הדרך אל המצודה לצידם של קאס והקטור - כוח קטלני וחסר מעצורים. שירו מביט מעלה אל גג המגדל, ועוצר את נשימתו לרגע קט. הוא יודע מה מחכה לו שם וכמעט מתחיל להטיל בעצמו ספק, אך מילותי של נישידי מחזירות לו את ביטחונו.

"לא אשבר, כך אני מבטיח. כמו עץ הדובדבן המתכופף ברוחות העזות של בית ילדותך, אך לעולם לא נשבר" הוא מבטיח לנישידי לאחר שזו מנשקת אותו. הנחישות מציפה אותו, והוא יודע שיעמוד במילתו.

META
אתלטיקה: 35
איום: 35
מרפא: 33
 
IN
אילידיה מסתובבת בין האנשים, המפקדים. על אף הציפיה הברורה שהיא תתמקד באבירי המעמקים, ותנסה להימנע מהמאגים של האחווה, ההיפך כמעט קורה. אילידיה מדברת רבות עם המאגים, ומשקיעה זמן רב בלדבר עם כלל חלקי הצבא, עוזרת למחלוקות, מחברת בין מפקדים. היא איננה מומחית טקטית, עדיין לא, אבל היא קשובה וחדה, והיא יכולה להבין את האנשים האלו. היא לא מנותקת מהם, מעולם לא נותקה.

המאגים של האחווה במצב קשוח. ללא אודסיה, הסמל שעמד בראשותם, עתיד האחווה לוט בערפל. הם נותרו בלי משאבים רבים לקרב, רק מה שהיה להם במגדל, וגם המשאבים האלו הידלדלו עם הזמן. הם לא רגילים לעבוד במצבי קיצון שכאלו, ללא משאבים ובתנאים שמאוד רחוקים מתנאי המעבדה שרבים מהם התרגלו אליהם. לאודסיה פשוט לא היה תחליף.

למזלם, אילידיה הייתה מומחית במצבים שכאלו.
היא צפתה בהם מתאמנים ועזרה להם להתאים את הקסמים שלהם, קיצורי דרך שונים שהרגישו כמו רמאות כמעט- אבל במצבם הם לא יכלו לוותר על שום עצה, גם כזו שנוגדת כמה חוקי אקדמיה על "מסורות ההטלה". היא עזרה להם למצוא תחליפים לרכיבים מאגים שונים, להתאים את הלחשים שלהם כך שייקחו פחות אנרגיות ולכן יוטלו פעמים רבות יותר (משהו שאילידיה במיוחד התמחתה בו, במשך שנים היא נמנעה מלחשים גדולים והרסניים עקב הקושי המשתק שלהם- והתמקדה דווקא בלחשים יעילים אלו).

הם סקפטיים בהתחלה. אילידיה היא לא אודסיה, בכלל לא, אבל הם מתחממים לרעיונות יותר בכל יום. לכל מג היו לפחות 20 תלונות למנות על התנאים, אבל בסיום המסע, הם היו מוכנים עשרות מונים יותר לקרב הזה.

ואילידיה המשיכה לדבר, לחבר, ליצור קשרים גם עם יתר הכוחות. מעריקי הריבון לשומרי הבירה, מאבירי מעמקים למשפחת דה לה נפטיס. תחת מבטו המרוחק של היירוזאוג, אילידיה הובילה את הרעיון שחזית מאוחדת היא המפתח לניצחון. זהו הרעיון שגם ינהיג אותה למסע הבא שלה.

===
הם מסתערים לשדה הקרב, ואילידיה חוברת לאבירי המעמקים, משמשת כסגנית במקום סקווארי, זוכרת כיצד המפקדת תיפקדה בקרב. אבירי המעמקים נכנסים בין הביצורים כאילו היו מנהרות, משתמשים בתוואי השטח הצרים כמו כוח מיומן. כשכוחות האויב נפרסים מידי, הם הסכין שחודר בין חרכי השריון. וכשהאויב מתבצר בנקודה יחידה, הם כמו נחש חנק שלוחץ אותם יותר ויותר. נשקיהם למודי הקרבות זוהרים בקסמים שהם לא היו רגילים להם, שריונותיהם עומדים בהתקפות שהיו אמורות להפיל אותם, וצעקותיה של אילידיה- תקיפות מתמיד- נשמעות חזק וברור באוזניהם מעל לשאון הקרב. וכאשר רוטגוט וג'יזל מצטרפים, גם חיוך של ביטחון כעת מלווה אותה, כנגד כל הסיכויים, נותן תקווה שאולי הקרב הזה לא אבוד כפי שנראה.

ברגע המכריע, אילידיה עוזבת אותם, מתלווה ליתר שליחי המועצה. היירוזאוג שולח אליה מבט אחרון, רגע לפני שהיא רצה. זה מרגיש מבט מלא משמעות מתמיד, שכן היא לא יודעת אם היא תראה אותו שוב. כמעט כמו פרידה.
העיניים שלו מלאות גאווה. היא שולחת מבט מוקיר תודה, על הכול.

והיא רצה קדימה.

META
מאגיה: 10+17=27.
דיפלומטיה: 15+14=29, ולאילידיה גם יש הילה 10 של דיפלומטיה קבוצתית, המעניקה לכל בני בריתה תוסף גזע 1+ לדיפלומטיה.
מבוכים: 10+17=27.
 
OUT

IN
החבורה עומדת בפני המשך המסדרון: זוג דלתות המובילות לחדר אחד, ומשם לחדר נוסף, ואז הלאה אל הגג.

דלתות העץ נפתחו בחריקה, האוויר בפנים דומם, כאילו נשכח בלב הטירה העתיקה. החדר היה קריר, אך לא בשל שיש או קירות, אלא בשל העדר החיים בו. לא כפור של חורף, אלא של היעדר חום. פמיניה צעדה ראשונה, שקטה אך לא מהוססת. השאר עקבו אחריה.
חדרו של דנקן הסאר, ריבון הברק.

לא היה בו מה שניתן לצפות מגנרל כוחות ארוות' ואחד משני הלורדים החזקים ביותר בממלכה. לא היה בו פאר של שליט או ארשת של כוח. רק סדר קפדני, מכוון, כמעט כפייתי. שידה נמוכה בצד אחד, שולחן עבודה בצד השני. לא מיטה רכה אלא דרגש פשוט, כמו של קצין מחנה. קירות החדר היו חשופים כמעט לחלוטין, למעט מתלים בודדים שעליהם תלויות מפות צבאיות. אחת של הצפון, לעבר סנואופיק והגמדים. אחת של ארוות' המרכזית. אחת של האימפריה, ואחת של ת'נדיאן כולה. ובקצה, מעט קרועה, מפה של האזור שבין יער ריברווד למגדל הברק. כולן מסומנות בקווים דקים, עטים שונים שציינו מהלכים צבאיים, תאריכים, ניתוחים לוגיסטיים בלתי נגמרים. אין להם די זמן לעכל את כל המידע, אך נראה שלכל תוכנית יש תוכנית גיבוי. שום דבר לא הושאר ליד הגורל.
אולי האימפריה צדקה כשחששה לפלוש הנה כל עוד הוא שימש כגנרל הממלכה.

בצד השולחן הונחו כמה מגילות סדורות, חלקן פרושות על גבי לוח עץ עבה, כמו חיכו להחלטה סופית שמעולם לא התקבלה. מבט מדוקדק יותר גילה שחלק מהמפות ישנות מאוד. הצבע דהה, השוליים התקלפו. היו בהן פרטים שכבר אינם רלוונטיים. אבל הן נשמרו - תוכניות שהריבון שיפץ, תיקן, תהה בהן שוב ושוב. הצלחות וטעויות שלמד מהן. על השולחן נחה מחברת מלאה בניתוחים של מצביאי האויב האפשרי והאסטרטגיות המועדפות עליהן, לרבות קרבות עבר בהם שימשו - החל מוילאס, כלה באימפריה ואפילו היורשים לדם הענקים. זה היה חדר של אדם שלקח את חובתו ברצינות תהומית.

על אחד מהמדפים, כמעט נבלע בין תיקי מסמכים, הונחה קופסה קטנה ממתכת פשוטה. פמיניה ניגשה אליה, נמשכת כעש ללהבה, ופתחה אותה בשקט, כאילו ברור לה שהיה עליה לעשות זאת. בתוכה היה קולר. קולר חתול קטנטן, אדום עז, עם תג זעיר שכתוב עליו בכתב עגול: "פטל". בצד הפנימי של הקופסה נחה מעטפה מקופלת, ובתוכה ציור בעיפרון. ילדה עם שיער קלוע לשתי צמות, לבושה בגלימה שהייתה ודאי גדולה ממידותיה, מחזיקה חתול שחור ביד אחת וחרב עץ בשנייה. בת'אני.
מתנה קטנה שטרם ניתנה.

מגירה קטנה מתחת לתיבה, חבויה מעין, נפתחה בידיה של פמיניה בלחיצה קלה. שם, מאוחסן בקפידה, הונח ספר עבה ומרופט. יומן. הכריכה הייתה כהה, מחורצת מזמן. בפנים, כתב היד לא היה אחיד. השורות הראשונות נכתבו באותיות גסות ובקווים זקופים. שורות של תכנוני אסטרטגיה, מהלכים, מפקדים, הוראות. אבל ככל שדפדפת - שהרי פמיניה דפדפה, כמובן - הכתב השתנה. נחלש. נהיה עגלגל יותר, פרטי יותר. השורות הפכו ליומני מחשבה. ובהמשך - שירי ערש. תווים של לחנים פשוטים. משחקי מילים. שאלות חסרות תשובה שנועדו לסקרן את הדעת, וכמה פסקאות שהתפזרו לדף ריק, כאילו דנקן הפסיק לכתוב באמצע המשפט.

פמיניה שלחה יד ופתחה תא נוסף, נסתר אף יותר. שם היה משהו אחר. קופסה של עץ בהיר, מצופה בלכה כהה. לא מעוטרת. פשוטה. בתוכה, מונח על גבי פיסת בד לבן מוכתם - דיוקן. לא ציור שמן גדול, אלא רישום מוקפד בגודל יד. תינוקת בעלת כמה שבועות בלבד, עטופה בשמיכה דקה, מוחזקת בזרועות אישה יפה - שערה בצבע חיטה, עיניה גדולות. ריילה. אבקת אבק דקה כיסתה את הזכוכית, ופמיניה לא ניגבה אותה. עבר זמן רב מאז שמישהו הביט בדיוקן הזה. לצידו, שעונה באופן שמאפשר את החבאתה, הייתה קשת ארוכה עשוית עץ. פשוטה, אך עמידה. לילוואנה מביטה בה רגע קצר ולא אומרת דבר, אך הם יודעים כבר ממבטה. הקשת של ריילה.

וממש ליד הארון והמגירה, והתיבות החבויות, נקודה שכאילו נעלמה מעין, אבל לא באמת.
נקודה עם כתמי דם.
"יושב כאן, ראשו צמוד לקיר, ידו אוחזת במגירה, או ביומנים, או בתמונות העבר. אף פעם לא בחדר שלה. אף אחד לא נכנס לחדר שלה. איש לא ראוי, גם לא הוא" לוחשת הפיה לשעבר. "ולצידו, סכין פשוטה, אפילו לא קרבית. הוא החל מספר פעמים, אך לא סיים" היא מביטה רגע ארוך, דומם, בכתמי הדם שנותרו, בטרם סגרה את המגירות ואת התיבות השונות.

ואז החדר כאילו חזר לעצמו, עולמו הפנימי סמוי שוב מעין. ארשת הפנים הרצינית והתהומית של החייל הנצחי אחזה בו בשנית.

לילוואנה נושמת ארוכות ובחדות, מחניקה את הדמעות בעודה הולכת לצד פמיניה, משתהה מול כתמי הדם.
"איש לא עלה לכאן".
"כי הוא סירב?" שואל וירניק, קולו רך.
"וכי אנשים פחדו שהם יסיימו כמו ריילה ובת'אני" לילוואנה מנידה בראשה, כמעט צוחקת בשמץ כעס אצור. "אני אפילו לא מאשימה אותם. גם אני לא הצלחתי לעלות הנה. לא ידענו איך לדבר על זה. לא ניסינו, זה היה כואב מדי. שני צללים של מי שהיינו, משוטטים בחדרים שזכרו אותם טוב מאיתנו".
"ליל..."
"אנחנו צריכים להמשיך" האלפית העבירה שתי אצבעות על עיניה, נושמת עמוקות בעודה יודעת מה החדר הבא.

דלת עץ, בהירה יותר מזו של דנקן, חיברה בין החדר שלו והחדר הבא. הייתה בה חריטה קטנה בתחתית - עץ תפוחים, הם חושבים. פשוט, עגול, עם שורשים קטנים ומפותלים.
"איש לא נכנס הנה חמש שנים. לאפשר לעצמו ולסא-אאגה להיכנס הנה כדי לטפס לגג המגדל... היה הדבר הקשה ביותר שהוא עשה מאז ומעולם" אומרת פמיניה, פותחת את הדלת ביראת כבוד, כאילו הבפנים שייך לעולם אחר.

הצבעים השתנו. במקום האבן האפורה והמתכת הקרה, בירכו אותם עץ חמים, שטיח צבעוני, קירות מעוטרים בציורים שנראה כי צוירו בידה של ילדה. ילדה מוכשרת במיוחד. האור היה אמור לחדור מבעד לחלון עגול, אשר הוסתר כעת בווילון שקוף ובו דוגמה של פרחי סביון. שולחן עמד במרכז החדר, ועליו פזורות מפות - לא רק של ארוות', אלא של מחוזות רחוקים: מישורי הלבה שבבולאק רוב; אקטה הגדולה, בירתה של הרפובליקה; היערות הפראיים בניס-פרדי, עם ציור ילדותי של בית במרכזם - הבית של דוקטור סאולד, אולי? כל מפה סומנה בסימנים שונים, חצים צבעוניים, הערות בצד: "כאן חיו הדרקונים העתיקים?" או "מעניין אם אפשר לבנות כפרים על העצים האלה". ליד המפות מונח יומן. עטיפתו סגולה, ועליו משימות תחת הכותרת "דברים לעשות עם אבא!": "לאפות עוגיות", "ללכת שוב לאגם הגדול", "ללמוד ממנו לקשור קשרים של חובלים", "להזמין את אדמונד לטיול המשותף הבא לשני-יערות", "לדבר עם לילוואנה כדי למצוא לו מישהי חדשה לאהוב". חלק מהמשימות סומנו כמוצלחות, אחרות חיכו לשעתן. לילוואנה מביטה בדממה במשימה האחרונה, מופתעת קלות. נראה שהן לא הספיקו לנהל את השיחה הזאת.

על מדף בצד הונחו ספרים רבים. ספרי גיאוגרפיה, היסטוריה, פלאים טבעיים, ולצידם – כרכים של סיפורי ילדים. "הנסיכה שלא אהבה לישון", "עכברוני והמגדל הגבוה". כמה מהם היו פתוחים עדיין, מונחים בעדינות לצד כוס תה שכבר יבשה מזמן. סמוך למדף הונחה קופסה ובה בובות עשויות בד - אחת של קוסמת עם כוכבים נוצצים על שמלתה, אחת של לוחם ענק עם שריון נייר, ואחת, קטנטנה במיוחד, של חתול ג'ינג'י עם קולר אדום. לצידם, עמדו מה שנראו כמו שיעורי בית חצי גמורים, להגשה לפרופסור - או שמא, המורה הפרטי - טירצ'יבלד דה-לה נפטיס. הכתב מסולסל, עדין, יפה וברור. התרגילים מורכבים, ומחצי מבט מופתע של וירניק, נראה שאין לו מושג בכלל איך להתחיל לפתור אותם.

על השולחן, לצד אחת המפות, היה גיליון מקופל: רשימת שמות שנשא את הכותרת "לסייחה החדשה": "אלומה", "קינמון", "פלומה", "סערית", "אביב-עד", עם קווים ליד כל אחד, כאילו מישהו שקל וסימן. ובתחתית, שאלה מוקפת בעיגול: "או אולי לתת לה לבחור בעצמה?"
בקצה החדר, לצד החלון, עמד לוח עץ ועליו חרוטות. פסים דקים, כל אחד מתוארך - תיעוד של צמיחה לגובה. כל כמה חודשים, פס חדש. ליד אחד מהם כתוב: "בת חמש - כמו ננס שמנמן ונמוך!". ליד אחר: "בת שמונה - עברה את הברך של אבא!". וליד האחרון, שכתב היד בו היה רועד מעט: "בת תשע - חזקה מהכל".

על הקיר הסמוך נתלה דיוקן, אך הוא לא היה ציור שמן רגיל, אלא מתנה קסומה.
"מקרין זכרונות" אומרות פמיניה ולילוואנה יחדיו, מתקרבות אליו.
"דנקן רכש אותו כמתנת יום הולדת תשע. היא אהבה אותו יותר מכל דבר אחר בחדר" לילוואנה מחייכת בעדינות, לוקחת את הפריט הקסום בידיה.
הקסם עדיין פעל. התמונה שינתה עצמה כל כמה רגעים: תחילה, בת'אני רוכבת על גבו של אביה, שק קמח בידיה, שניהם צוחקים כשהם דוהרים בגבעות ירוקות. אחר כך, היא שוכבת לצידו על סירה קטנה, שניהם מביטים לשמיים מלאי כוכבים, מדברים על אמה. בת'אני ולילוואנה יורות בקשת או משחקות מחבואים, ובת'אני מרמה לקול צחוקה של האלפית. בת'אני ואדמונד הקטן מתרוצצים ברחבי הארמון, משחקים תופסת וקופצים מגבהים כדי לברוח אחד מהשנייה.
ולבסוף, זיכרון אחרון בו בת'אני יושבת בחיקו, מכוסה בשמיכה עבה, והוא קורא לה מתוך ספר ישן, ראשה נשען על כתפו. והיא צובטת את האף שלו ואומרת לו סליחה שהיא מרחה לו עוגה על הפנים היום בבדיחות הדעת, ושהיא אוהבת אותו.
כל רגע מוקרן בדממה. נשימה שקטה בתוך הזמן.

"אני רואה שקשה לך להישאר פה. לשתיכן, אני מתכוון, אם כי דיברתי לפאם הפעם" וירניק מניח יד על אשתו, והפיה רועדת לרגע ממגעו.
"אני מרגישה את הכל. אני חשה..." היא מתלבטת לרגע, עד שמצאה את המילים הנכונות.
"את קץ הילדות".
"זה מה שבאנו לתקן. עד כמה שאפשר" וירניק עוטף אותה לחיבוק. "הילדות שלה נגדעה פה, זה נכון. אבל את נתת לה ילדות שנייה, פאם, לפחות עד כמה שאפשר. את הצלת אותה, את צריכה להיות גאה בעצמך. בדיוק כמו שהצלת אותי" הוא נושק למצחה, מנגב דמעה שזלגה מעיניה.
"נשבעתי לאביר האמיץ שאני הולך להשיב אותו אליה, גם אם זה יהרוג אותי. המוות שלה לא הגיע לה, אבל אנחנו נתקן מה שאפשר. אני מבטיח".
פמיניה מחבקת אותו לרגע, שעה שלילוואנה עוד מביטה פעם אחת אחרונה בדיוקן התמונות המתחלפות.
"אנחנו צריכים להמשיך" מנתקת עצמה האלפית לבסוף בכוח, מושכת באפה. היא מחווה בראשה על דלת נוספת, הפעם מאבן. היא עצומה, ורק בכוחות משולבים מצליחים שירו-סנשאי, זל, קאס והקטור להזיז אותה קמעה באופן שמאפשר להם להשתחל בקושי קדימה, ומשם לעלות במדרגות.
 
הדלת נסגרה מאחוריהם באבחת רעם, כאילו גם היא עצמה נבהלה מהמראות שמעבר לה. המדרגות העולות לגג היו צרות ותלולות, חצובות בתוך האבן העתיקה של מגדל הברק, חשופות במקומות מסוימים אל האוויר הפתוח. רוח פרצה פנימה דרך חרכים בלתי נראים, צורחת, שורקת, כמעט מקוננת. כל צעד הדהד כאילו זעק אל הסערה הממתינה למעלה. הם טיפסו יחד, שורות חרישיות של לב פועם, עולים במעלה גרם האבן האחרון אל הגג.

ואז, העולם נחשף לפניהם במלואו. נוף העמק כולו, כפי שלא ראו מעולם - רחב, מרהיב, מאיים. הם רואים את המישורים הלאה לעבר קריאת-כתר; את יער ריברווד, ומאחוריו, באופק הרחוק ביותר, את תחילת דוכסות וילאס; וכמובן - את הקרב המתחולל למטה. הצבא של ארוות' גודש את המישורים שמול המצודה. אבירים נלחמים במכשפים, תושבי הממלכה נאבקים כנגד אחיהם, וביניהם מתערבבים שכירי חרב אכזריים, תוקפים כמו צללים מתוך הגשם. כבר לא ברור מי הוא מי, כל הכוחות ניצבים במעגלים שבורים סביב חומות מגדל הברק, כורעים תחת מטר הסופה, אך עדיין שועטים קדימה, גל אחר גל. להבות קטנות בשלל צבעים בקעו לרגעים ממקומות אסטרטגיים בהם הוטלו קסמים, דגלים נקרעו, קריאות מלחמה נבלעו ברוח. הכול נראה כה רחוק, אך גם כה קרוב, כאילו הקולות עצמם ניסו לטפס עמם מעלה, אל ראש העולם.
ביום יפה, הנוף מכאן מרהיב, עוצר נשימה. נוף ראוי לאל שמוחזק כאן כאסיר בשלשלאות.
היום, הנוף כאן עוצר נשימה מסיבות אחרות לחלוטין.

השמיים השחירו מעל, כבדים, מלאים בעננים בצבע שחור משחור. מסך של גשם זלעפות ירד ללא הפסקה, מטשטש את הראות קדימה. רעמים הרעידו את האוויר, שאגו כענקים הנאבקים זה בזה אי שם במרחקים. אבל לא נשמע אף ברק. לא נצנוץ, לא הבזק. רק הרעם, חסר אחיו, מתגלגל לבדו ברקיע.

ובמרכז הגג המעגלי, הם ראו דמות כורעת.

הם נזכרים בפעם הראשונה בה ראו את דנקן הסאר, במבצר סימן-אבוד. הוא עמד אז תמיר מכל אדם, מעל לשני מטרים של קשיחות ופלדה. וטת כתפיים עצומה, שריון שעטף כל חלק, מגן עליו מהעולם. סמלו של הברק הכבול בשלשלאות, אשר ניצב אז בגאון על בית חזהו, מגיני כתפיים מלאים בקוצים, להתקיל את היריב הגבוה מספיק - אם הוא קיים בכלל באזור - שיהיה מסוגל לנסות ולאחוז בו.

הוא היה לבוש באותו השריון גם הפעם. מהודק היטב, כתמיד. ואולם, הפעם הוא לא נראה מרשים כשהיה. הוא נראה שבור, מכופף, כורע בפני העולם. קירח לחלוטין, זקנו לבן כעת, כל שמץ אפרוריות נעלמה, כאילו הזקין בשלושה חודשים. עיניו כחולות וכהות, מזכירות מעט את צבעם של ענני סערה. ועם זאת, מבט אחד אחד בעובי זרועותיו לא מותיר ספק באשר לכוח שעוד נותר בו.
למרות הכל הוא עדיין היה יציב, מתוח, מחזיק בנכונות שקטה בכל נימי גופו. שלשלאות עבות, עשויות מתכת עתיקה אף יותר מהמבצר ושחורה יותר מליל, אחזקו אותו בזרועותיו ובמותניו. הן כאילו בקעו מתוך המבצר, כסורגי ברזל שעוטפים מכל כיוון. אלו היו השלשלאות שנאמר כי החזיקו בעבר את ת'ארוק.

הגשם שטף אותו לחלוטין, אך הוא לא רעד. פניו פנו מעלה, כלפי השמיים הסוערים.
הם לא ידעו מהו בדיוק הטקס של סא-אאגה, אבל הם הרגישו זאת גם מבלי לדעת באמת. הם ידעו בדיוק למה דנקן מחכה, גם אם לא ברור להם למה.
הוא חיכה לברק שיכה בו. עיניו היו עצומות, והוא נראה כמי שעומד להיכנס לטרנס עמוק.

ובמרחק קטן, כמה צעדים הצידה, עמד סא-אאגה, משקיף על המוות המתחולל מטה.
הוא השיל ממנו את הגלימות התמידיות שלו, מעוטר כעת בשריון אלגנטי שחושף לעולם את מעמדו כשוגון האימפריה. דפנות עבות ועשויות קווים משוננים, פלדה מצוחצחת וגמישה, מלאכת אומן שנצצה תחת הגשם כמו קשקשי דרקון. שישה כדורי בדולח גדולים עמדו לצידו, והם הבינו לאחר רגע שמדובר באותם כדורים שעיטרו בעבר את צווארו בדמות מחרוזת. מבין כל אחד מהכדורים השתקפו פניו של דם דרקון אחר: אחד אדום, מעוטר בפלדה משוריינת ונראה נכון ליום פקודה, מתרגש וממתין לקרב; אחד כחול דומם, אשר נראה כאילו הוא כבר מצוי על ספינה ששטה; אחת ירוקה, מוקפת בספרים, עיניה מלאות בתככים; אחת שחורה, אותה בקושי ניתן לראות בשל האפלה שמקיפה אותה; והאחרון לבן, המצוי כעת, על פי סביבתו, בסנואופיק הרחוקה.
והדמות האחרונה בכדור המרחף השישי, אשר עומדת לצד השוגון בעצמו ומשקיפה על שדה הקטל, הוא דם דרקון אדום ומבוגר. הוא ישוב על מה שנראה כמו כס מלכות מעוטר בראש דרקון אדיר מימדים, פניו חתומות.

הרוחות סביבם סוערות כעת, בפרץ רגעי, והם מוצאים את עצמם נדרשים להיאחז לרגע בקצוות האבן ולהקדיש מספר שניות כדי להסדיר את יציבתם.

סא-אאגה שילב את ידיו מאחורי גבו, בוחן את האזור מטה. קולו נשמע רשמי כעת, בשליטה מלאה.
"אנחנו קרובים להתחיל. מאקדוג" הוא מצווה, ללא שאלה בסוף המשפט.
"לפקודתך, שוגון. אני ואנשיי במקדש הלועט. אנחנו מוכנים להשמיד" עונה דם הדרקון האדום, משתוקק לקרב. "כשהשער ייפתח, נשלח קודם את הקובולדים לראות אם הם שורדים את ההשתגרות. מיד לאחר מכן, נמשיך גם אנחנו. גם הצוות השני מוכן אם נצטרך".
"טסו-סאן".
"לפקודתך, שוגון. הצי יצא ומוכן להטלת מצור על כל נמל" ענה דם הדרקון הכחול בקצרנות.
"בלסטריז".
"לפקודתך, שוגון. סוכני החרש מוכנים. בהינתן הפקודה, הגל יחל. תכננתי הכל לפרטי פרט-" מתחילה דמת הדרקון הירוקה, בטרם נקטעת על ידי סא-אאגה.
"שייקסה".
"לפקודתך, שוגון. כפי שהגל הירוק יחל, גם יחל גם הגל השחור. רשימת המבקרים בביצה עודכנה. צפויים לנו אורחים רבים" היא נשמעה כאילו נהנתה מעצם המחשבה.
"טאדאיוקי".
"לפקודתך, שוגון. סנואופיק והאימפריה כולה מאובטחים, בהתאם למצוותך" דם הדרקון הלבן עונה במהירות, ממושמע.
דממה קלה, ולאחר מכן סא-אאגה מסתובב כלפי כדור הבדולח שלצידו, וקד קידה עמוקה.
"אני מוסר לך את ארוות', הוד נשגבותך".

"אצה לך הדרך, סא-אאגה" השיב הקיסר. "השתגרות היא סיכון, כפי שהבהרתי פעמים רבות. לא אטיל את כוחותיי בלא הבטוחות המתאימות".
"ולכך נדאג כעת" דם הדרקון הירוק זקף את עצמו. "אעשה את שצריך ואצטרף אל הוד נשגבותו בארמון הדעת".
"כבודך - להבי" השיב לו הקיסר, וסא-אאגה נוקש באצבעותיו, מעלים את הכדורים בפרץ של אנרגיה סגולה. נראה שהקסם עורר מעט גם את דנקן, אשר פותח כעת את עיניו, מביט שוב אל הרקיע. הרוחות סביבם פסקו לרגע, מאפשרות להם להתקדם קדימה בלא שהם בסכנה להתעופף מגג המבצר.

"מתי הברק יכה?"
"בקרוב. יש לנו אורחים".
דנקן הוריד את מבטו מן השמיים, רואה את שליחי המועצה וחבריהם. מבטו מקשיח אף יותר, אם הדבר בכלל אפשרי, ולסתו ננעלת.
"אני חשה במה שאתה חושב" אומרת לו פמיניה, פוגשת במבטו. "אתה כועס. כועס שחלפנו בחדרה, שהיה חבוי מהעולם עד הבוקר".
הוא לא מכחיש, רק מביט בה בחזרה, ולאחר מכן בכולם.
"והכל רק כדי לנסות ולעצור את הכפרה היחידה שעוד נותרה לי".
 
הקטור ראה את כל הדברים בחדרים. התוכניות, המתנות המתוכננות, הזכרונות שבחדרה של בת'אני. ותוך כדי שהוא ראה הכל, הוא גם ראה בדיוק איך הריבון הבחין בהכל. הוא לא ראה זאת כזכרונות, אלא רק כאובדן. כל מבט מזכיר לו את המוות.
"אתה זוכר מה אמרת לי פעם, בשיחתנו על העתיד שלי בשירותך?" הקטור שואל, אך לא מחכה לתשובה.
"אמרת לי, במילותיך: הממלכה בוערת, ואתה עדיין ממשיך במרדף העצוב אחרי שליחות שלא קיימת" אומר הקטור ומסתכל סביב, על הקרב המתחולל על הקרקע.
"כבר באותו הרגע הייתי צריך להבין. אבל לא, הייתי עיוור. עיוור כפי שאתה עכשיו. רודף אחר כפרה שלא תבוא. לפחות לא בדרך בה אנחנו חושבים" הקטור עוצר רגע, הוא חשב המון על מה הוא יגיד לריבון, אבל כעת הוא לא מוצא את המילים. לשונו נתקעת, אך הוא חייב להמשיך. הוא לא יכול לתת לנשמתו להתרסק.
"אתה יכול להאמין לי, או אולי לא. אך אני ראיתי את אשר אתה רואה. אני ראיתי את האובדן, האובדן שאתה חווה ברגעים אלו ממש. ראית אותו בריברווד, בכל רגע שהיית שם. ראית אותו גם כשהטבעת את סריש, גם כשהיית בארמון או פה במגדל. גם עכשיו, רגע לפני הטקס, אתה רואה את זה. אתה מנסה לאחוז בנשמתך המתפרקת, אבל היא בורחת דרך הלב השבור שלך. אני יודע זאת.
אני יודע זאת כמו שאני יודע שאתה מבין. מבין שריפוי לא יכול לבוא מכאב" הקטור צועד צעד אחד קדימה, מסתכל אל ידו של הריבון, ידו שהוא יודע שמחזיקה את הסרט הורוד.
"איני אומר לך לא להאמין לסא-אאגה, נחש ככל שיהיה. הטקס הזה להבנתך הוא התקווה האחרונה שלך. אך אתה לא יכול לבצע אותו כל עוד הכאב בליבך. אתה הרגשת זאת כשהרגת את סריש. הרגשת זאת כשפירקת את המלוכה. לא הייתה אף הקלה, אף לא ריפוי של הנפש. אף החייאה לא יכולה לבוא עם סבל. תוכל לסמוך על אמונתי בסואולה, או אולי על הידע שאספנו במהלך המסע, או אפילו לחוש בליבך שאני אומר אמת. זה לא משנה.
אני רוצה לעזור לך לחזור לחיקה של בת'אני. אני אומר זאת בכל יצרי. ראיתי את כאבך. הרגשתי אותו דרכך, ראיתי אותו שוב ושוב במהלך כל הדרך" הקטור עוצר שוב, מבין שעכשיו הוא הולך להגיד את המשפט שישנה הכל. שיגרום לריבון להתנגד, אך הוא חייב לעשות זאת.

"אתה חייב לשחרר את הכאב. זו הדרך היחידה. האם תהיה אביר מספיק אמיץ בשביל לעזוב את הסרט אשר נמצא על ידך?"
 
אילידיה מרגישה גם היא את כל הרגש שיש בחדר, מתקשה שלא להתמקד בכמה רגש הושקע כאן. בכמה חזקות היו התחושות של דנקן, וכמה כאב נוצר לו אחר כך. היא בוהה בפינה עם כתמי הדם, כמעט רוצה להסיט משם את המבט. היא נזכרת ביד של דנקן פעם נוספת, האחת שהוא מסתיר תחת כפפת הפלדה.

היא נעמדת מול ריבון הברק... מול דנקן, האיש השבור למולם. והיא שומעת את מילותיו של הקטור, שוב מלא תקווה. היא מנידה את ראשה, בכעס ברור.

"אם הוא ישחרר את הכאב, מהריבון לא ישאר דבר" אומרת אילידיה, בקול קר. "הריבון עוצב בידי כאב, שתקוע בזמן לפני חמש שנים, כמו החדר שלה. בכל פעם שהפצעים מתחילים להתרפא, הוא פותח אותם מחדש, לא משנה כמה זה כואב. זה כל מה שיש מהריבון, העריץ השולט על קריאת כתר. היכן הוא ימצא אומץ בים הכאב?" היא שואלת, מתגרה כרגיל, אבל הפעם בקול קר. בבירור מיואשת כבר מהריבון, מיואשת כבר מהמסע הזה, ומוכנה לתת לזה רק הזדמנות אחת.

"מה שמניע אותך הקטור, זו תקווה ואמונה, ולא הנאיביות מתחילת המסע. את קאס זוהי נאמנות, במקום זעם. וירניק בידי מחויבות במקום בריחה. לילוואנה..." היא עוצרת לרגע, ומסתכלת ישירות בריבון "...שליחות במקום אשמה. כל אחד מאיתנו התפתח. אבל בשביל ללמוד אתה חייב לנוע ולא לעמוד במקום".

"לקברן מקריאת-כתר, לאיש שהרג את אושגה והטביע את המנהרות, מוביל ההפיכה, שרצח ופגע בדם קר וכעת מקריב את הממלכה כולה... אין לו כפרה. אפילו האמרה שהוא לא פוגע בילדים כבר לא יכולה להציל אותו, את הכאב שלו הוא משליך על כל ילד בממלכה, אפילו על החבר הכי טוב של בתו" עיניה מצטמצמות, תיעוב נובע מהן.

"האם אתה זוכר כבר משהו חוץ מהמוות שלה, או שהקללה של השגריר גם השכיחה ממך את יתר הזיכרונות של בת'אני? מאות פעמים כבר ראית את המוות, כי הוא הזיכרון היחידי ששייך לריבון. הוא זיכרון של כאב שמוביל אותו מאז. ובעוד שלא יכולת להציל אותה, הפשע האמיתי שלך הוא שנכשלת בלהציל את דנקן הסאר. הרגת אותו באותו יום."

"דנקן הסאר לא עוצב בידי כאב, הוא עוצב בידי אהבה. לאשתו, לבת הקטנה שלו ולאחותה הגדולה, ורצון לגונן עליהן. הוא מת כי נתת לכאב לשלוט בך. כל מעשה שעשית בשם נקמה וסגירת חשבונות מאז מבזה את כל מה שהיא אהבה בחייה. אפילו לשאת את הסרט שלה על היד המצולקת שלך הוא עלבון" היא מסיימת את סדרת ההתקפות האישיות.

"תוכיח שאני טועה, ומשהו מהאבא של בת'אני נותר בך. תוכיח שהמסע של פמיניה, המשימה שלה לאחד את דנקן ובת'אני, לא הייתה לשווא. אם לא נשברת ונכנעת לכאב לחלוטין, זה הרגע שלך להוכיח זאת, ולחסוך לנו עוד נאומים לאדם שכבר מת מזמן" היא מסיימת. היא לא מסתכלת על לילוואנה, יודעת כמה הרגע הזה כואב. אבל עבור לילוואנה, היא מקווה שהקטור צודק. ברגע הזה, היא לא מסוגלת לחשוב על הממלכה, אפילו לא על השנאה שלה לנחש. כל מה שהיא מקווה זה שהמשפחה של לילוואנה לא תישבר עוד.
 
דנקן מביט בהקטור ובאילידיה, שותק, אם כי מופתע לרגע קל מהמילים 'אביר אמיץ'. סא-אאגה עומד מאחוריו, ונראה שבוחר במודע שלא לדבר עדיין. הוא במצב עדין לא פחות מהם. הגשם נוטף על ראשו הקירח, ולרגע משתררת דממה, כשמתחת ממשיך הקטל הבלתי נגמר.

"כמה קל לומר, כמה קשה לעשות" הוא עונה בבהירות, בקול מדוד. וירניק ולילוואנה נראים מופתעים מעט, כאילו ציפו להתפרצות אלימה, אבל הוא ממשיך. "אתה ואת, נושאים את שמה של בת'אני בצורה כל כך בטוחה. להתנתק מהכאב? לשקם את שנהרס? להצליח להמשיך הלאה?" הוא כמעט צוחק, משפיל את מבטו לרגע קצר לעבר אבן המגדל שמתחתיו.
"מתתי בריברווד. זה נכון. כל כך הרבה ניסו לומר שאנחנו צריכים להמשיך לחיות. עבורי, עבורי, עבור האנשים, עבור משהו. חמש שנים עברו, חמש שנים בהן ניסיתי למצוא משהו. קצה חוט, סיבה קלושה, גחמה אחרונה. סיבה כלשהי להאחז כאן. את חושבת שאני לא יודע שהיא הייתה רוצה שאמשיך בחיי? אתה חושב שהכאב שעוטף אותי, שמכלה אותי בכל רגע, הוא משהו שאני נהנה לסחוב איתי? אתם חושבים שאני לא יודע שאני אסיר שכלוא בשלשלאות של יגון?" הוא מרים את קולו ומחווה בידיו, מחווה על השלשלאות שכובלות אותו. ובכל זאת, נדמה שהוא מדבר על אחרות.

"כל מי שאומר להתאושש, כל מי שאומר לקום על הרגליים ולהמשיך קדימה... פעם חשבתי שהם אנשים שלא חוו דבר. שלא הרגישו את מה שאני הרגשתי. זאת טעות, אני מבין זאת כיום. את זה, אגב, למדתי מאושגה. היא הגיעה בפניי למרות אובדן, למרות כאב. ראיתי זאת בעיניה" הוא מביט באילידיה לרגע ארוך. "היום אני מבין את האמת: הם אנשים חזקים ממני. אין לי את הכוח להישאר בעולם הזה בלעדיה" הוא מושך בכתפיו, כמודה בזה בפעם הראשונה בקול. "אני לא יכול להמשיך. אני לא רוצה להמשיך. אני לא רוצה להתגבר על המוות של בת'אני" דנקן שותק, והגשם ממשיך בשנית. לרגע, גם לא נשמעים הרעמים. "אני לא רוצה להיפרד מהסרט הוורוד".

דממה.

"אני לא מחפש כפרה מהממלכה, או מהמועצה, או ממכם. איש כבר לא מעניין אותי. איש מהם" הוא נושם את הכפור אל ריאותיו. "ואני בטח לא מחפש אותה מעצמי. אני זה שהביא אותה לריברווד. הפחדים שלי, הניסיונות שלי להחיות את העסקה עם וילאס אחרי שבנג'מין סירב לה. אני אשם בכך שהיא מתה. זאת האמת הפשוטה, ושום דבר לא ישנה זאת. היא סמכה על אבא שלה, ואבא שלה אכזב אותה ברגע היחיד שהיא הייתה זקוקה לו".

לילוואנה עומדת שם, רועדת מהגשם ומהזעם, ואז מתקדמת צעד. "אבל לא אכזבת אותה!" היא צועקת, כבר לא מסוגלת לשאת זאת, התסכול שוצף מקולה. "דנקן, אתה הענקת לה חיים מלאים באהבה! לא פגשתי ילדה יותר אהובה ממנה! אתה היית האדם הכי חשוב לה בעולם, איך אתה בכלל מסוגל להאמין שנכשלת כהורה?"
דנקן לא עונה לה, הרעמים בוקעים בשנית. סא-אאגה מביט בו בעניין, אך שותק. השוגון נראה כמעט מרותק.

"אתה לא התנתקת מהעולם החיצוני כי איבדת אחיזה במציאות, נכון?" שואלת פמיניה, קוראת את רגשותיו. "אתה התנתקת כי זה כבר לא שינה. כי אתה מתכוון לסיים את הכל. אתה מרגיש שלא תרד חי מהמגדל הזה".
"להיות הורה זה ללכת עם הלב שלך מחוץ לבית החזה לאורך כל שעות היממה. הלב שלי טבע. לא עליתי חי למגדל הזה מלכתחילה" הוא משיב בפשטות, מהנהן אליה.

"אתם צודקים. הצפע לידי כנראה משקר לי, אין לי שמץ של ספק בכך. הסיכויים לרעתי" האיש משתתק לרגע. סא-אאגה עדיין נראה מרותק, ממשיך בדממתו.
"אבל אני לא עושה זאת עבורי. אני לא עושה זאת כדי להרגיש טוב עם עצמי שניסיתי הכל, או כי אני מדמיין לי ולבת'י עתיד מאושר ביחד. אני לא מטומטם, אתם יודעים" הוא כמעט צוחק, אך מחליט לבסוף שלא. "אני עושה זאת כי מגיע לה לחיות. כי מגיע לה להנות מהמשך הילדות שלה. לאכול אוכל טוב, ולרכב על סוסים, ולרמות במחבואים. ולהתאהב, ולחוות שיברון לב, ואז למצוא אהבה אמיתית. ולחיות. פשוט לחיות" הוא מדבר כעת בשטף, כאילו הוא שרוי בטרנס, אפילו לא שם לב למקצב המהיר שלו. הגשם ממשיך, והרעמים פוסקים לרגע. "וזה הורג אותי שאני לא אהיה שם לראות את הכל, אבל זה מגיע לה. וזאת הסיבה שאני נמצא כאן".
"ואפילו אם כל הדבר הזה יעבוד, אפילו אם תשיב אותה מהמתים, אתה לא חושב שהיא תתגעגע אליך? שהיא תתאבל על כך שאתה מתכוון להקריב את עצמך עבורך?" שואל וירניק, מאגרף את ידיו.
"אתה צודק בכל מה שאמרת. זה יהיה לה קשה. היא תסבול. אני מתפרק רק מעצם המחשבה" קולו חנוק לרגע. "אבל הסיבה שאני ממשיך נובעת מכך שאני מכיר אותה יותר טוב מכל אחד מכם. מכך שאני יודע משהו, באמת מלאה, שאתם לא תוכלו לדעת באותה אמונה כמוני".
"והוא?" שואל הצלופח, ודנקן מרים אליו את עיניו, אדומות ונפוחות.
"שהילדה הזאת חזקה מהכל. חזקה יותר ממני, יותר מסא-אאגה, יותר מכולכם ביחד. היא תוכל לעמוד בזה. אני מאמין בבת שלי. אני מעריץ את הבת שלי. אני גאה בבת שלי" דנקן צועק את המילים, גרונו ניחר, שיניו ננעלות. הוא מדבר מדם ליבו. "ואני יודע שהיא תהיה חזקה להתמודד עם המציאות הזאת ולהפיק את המיטב מהחיים שלה, בדיוק כמו שמגיע לה" הוא עוצר לרגע, נושם בכבדות.

"אז כשאני אומר 'מה כבר יש לי להפסיד', זה כי באמת אין לי מה להפסיד. הפסדתי את הכל. אני גם לא יכול להרוויח שום דבר. היחידה שיכולה להרוויח משהו מהדבר הזה, זאת בת'אני. אז לא, אני לא עוצר. אני לא מאכזב אותה שוב".
 
"הבנת אותי לא נכון" אומר הקטור. "אני לא מדבר על איך עליך להחלים. לא, זה דבר שרק בת'אני מסוגלת לו. אלא על כל הטקס הזה. חיים לא מסוגלים לבוא מכאב. במעמקים לא נוצר משהו חדש בכוחה של אם כל האפלה, רק מעוותים יצורים אחרים. אפילו הנחש שמאחוריך לא מסוגל לייצר דבר, רק לגנוב, לסחוט ולמחוץ.
הכאב שלך מביא לך רצון לכפרה. כפרה שלא יכולה להתממש, לא כל עוד היא מעוורת אותך. דנקן, מאיפה לדעתך קיבלתי את הרעיון לקרוא לך אביר אמיץ? אני לא שיקרתי לך מעולם ולעולם לא איחלתי לך רע. גם כשהטחת בי ברקים, גם שבגדת באמונותיי. כי אני יודע שכל מה שאתה עושה אתה עושה בשבילה, הפיה הקטנה שלך. וזה כי כמו שאמרת, אני יודע משהו על הבת שלך שאתה לא". הקטור לוקח רגע לנשום, זה הרגע. הם לא יכולים להמשיך לנסות ללכת מסביב זה.

"בת'אני בחיים. היא נמצאת במעבר. והיא צריכה את אבא שלה". הקטור נדרך, נעמד איתן. הוא יודע שיש סיכוי שהריבון פשוט יירה עליו ברק בשנית עכשיו, אבל הוא חייב לנסות.
 
ולרגע, מפסיק גם הגשם.
כאילו באחת. ללא כל אזהרה.

הם רואים את זה בעיניו. את הפעימה שלבו החמיץ, את הספק הנדיר שנכנס לעיניים ההחלטיות שלו. את הפה הפעור. זה לא היה כשהקטור אמר שבת'אני חיה. את זה הוא שמע בעבר, לזה הוא כבר בחר שלא להאמין.
זה היה כשהוא אמר מילים שאין סיכוי שהוא היה יכול לשמוע ממקור אחר. סוד שרק בת'אני הייתה יכולה לחשוף להם במעבר.
לאבא שלי ולי היו כינויים סודיים אחת לשני. סוד שרק אנחנו ידענו, אפילו לא ליל. אני קראתי לו אביר אמיץ, והוא קרא לי פיה קטנה.

"מרשים ביותר, סר הקטור. ואני חשבתי שאני אכזרי".
הקול של סא-אאגה חותך באחת, השוגון נכנס לפעולה בקלות. הסקרנות שהייתה בו נעלמה, מפנה כעת את מקומה לתוכנית הפעולה הקרה שגיבש מראש. עיניו מראות שרק חיכה לרגע בו הקטור יעלה את הנושא.
המשחק החל.

הגשם חוזר. הרעמים שבים.

"אתה תסתום את הפה שלך, חתיכת ממזר חולני" וירניק מתערב מיד, נחוש שלא לתת לדם הדרקון לדבר. הוא מתכוון לצעוד קדימה, אך פאם עוצרת אותו, אוחזת בידו. המצב רגיש מדי. הפיה לשעבר חשה בזה.
"נוח לכם שאשתוק, הלא כך?" הרעל נוטף מקולו, בעודו מתקרב קמעה אל האיש בשלשלאות. "נתתי לכם לדבר, לא חששתי מדבר. מדוע שלא תחזירו לי באותו המטבע?"
"אני אראה לך מטבע, חתיכת-"
"שליחי המועצה הגיעו הנה עם צבא במטרה לרסק אותך ואותי" סא-אאגה מתעלם באחת, קולו מתגבר על הרעמים בקלות, מלא בסמכות. "הם מפללים לרגע בו תסיר את מבטך והם יוכלו להילחם בי ביחידות. ראה, השלושה הללו בקושי מסוגלים להשתלט על עצמם" הוא מחווה לעבר שירו, קאס ווירניק.
"בת'אני..." דנקן לוחש לראשונה, ומבטו מתחלף אט-אט. מהספק, לזעזוע עמוק. הוא מריץ את הכל במוחו כעת, כל רגע ורגע.

"שקר מחוכם" סא-אאגה לוחש באוזנו, קולו מרגיע. "הם עברו בחדרים שלכם, מגובים בפיה מלאת רגש. הם אספו את הזכרונות, הם פיצחו את החידות. הם מצאו את הסודות של הבת שלך וחיללו אותם במטרה להטיל בך ספק" הוא מתקדם עם הנרטיב, מזדקף. "אני לא טורח לשקר לך, ריבון. לא אכפת לי ממך. לא אכפת לי מבתך. אני כאן כדי לכבוש את ארוות', אני כאן כדי לראות תיאוריה הופכת לפרקטיקה. אבל לא אכפת לי לעזור לך, במקביל לכך. אין לסיוע הזה משמעות עבורי. אין לי סיבה לבגוד בך" הוא שוטח את הטיעון הרציונלי, מושך בכתפיו. "רוצה להאמין להם? הבחירה, והטעות, הן שלך. רק אזכיר לך שעומדים מולך שליחי המועצה, ריבון - אותה מועצה שמיררה את חייך שנים ארוכות. שליחו של העוצר, שמנע ממך מנוחה ראויה. שליחה של המלכה, ששיסתה ממלכה שלמה נגדך. שליחה של ראשת האחווה, שסירבה להושיט יד עוזרת. והשליח שלך עצמך, של האדם החלש שהיית פעם. של הפראייר התורן של הממלכה שנתן לבת שלו לשלם את המחיר".

"אני לא יכולה לשמוע אותו יותר, אני לא יכולה" לילוואנה כמעט נטרפת, צועדת קדימה. "אתה לא רואה שהוא הריקבון ששטף את חיינו, דנקן? אתה לא רואה מה הוא עשה לבת'אני? גם אותי החייתה פמיניה, זאת האישה שעומדת לידי. גם אני עברתי במעבר. גם אני ראיתי את בת'אני".
"בוודאי שראית אותה" סא-אאגה מלעיז. "אי שם, מעבר לקשת ולענן, ממתינה לה ילדה בממלכה רחוקה. חמש שנים חלפו מאז שטבעה, אבל היא הייתה שם, עלומה ונסתרת, רק מחכה לרגע בו שליחי המועצה יבואו לבשר לך את הבשורה. מעולם לא שיקרתי לך, ריבון. אמרתי לך מהרגע הראשון בדיוק מה אציע, בדיוק מה יהיה המחיר. לא היה אכפת לי מספיק כדי לשקר לך. האימפריה תנצח היום בכל מקרה. וגם להם לא אכפת ממך וממנה, בדיוק כמו למועצה עצמה. הם פשוט טוענים אחרת מתוך תקווה נואשת לניצחון".
"זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי אי פעם" תוקף בחזרה וירניק. "ללילוואנה? ללילוואנה לא אכפת ממנו ומבת'אני? אתה שומע אותו, דנקן? אתה באמת מסוגל להאמין שלבת של ריילה לא היה אכפת ממך וממנה?"
"אם היה לה אכפת, היא הייתה עומדת כאן, לצידו, במקום להסתער על המצודה כאחת ממשרתות המועצה" מחזיר סא-אאגה בקלות, צופה את הטיעון.

"תקשיב לי, דנקן" וירניק מנסה להביט לעיניו של האיש, שנראה עדיין בהלם למשמע החדשות. "אני לא אוהב אותך. לעזאזל, אני חושב שכרגע אתה אחד מהאנשים הפגועים והמסוכנים ביותר שפגשתי לכל אורך חיי. פסיכופת אמיתי. ואני לעולם, לעולם, לא אסלח לך על מה שהעברת את הממלכה הזאת" הוא משתתק לרגע, בולע רוק. "אבל אני ראיתי את הגרסה הטובה ביותר של עצמך, האחת שהבת שלך האמינה בה, מקריבה את עצמה כדי להציל את אשתי. ואני נשבעתי לבת שלך שאני הולך לעשות כל מה שאני יכול כדי להחזיר אותך הביתה, אפילו אם אאלץ לגרור אותך אליה. תתנער מהרעל הזה!" הוא צורח את המילים.

"ותחזור לחיק המועצה" משלים השוגון את המשפט, בשעה שדנקן אוחז את ראשו, עדיין משפיל את מבטו אל האבן מתחתיו, מריץ כל שנייה מחמש השנים האחרונות.
"רוצה לוותר על הבת שלך, ריבון?" סא-אאגה הולם ללא רחם, לא נותן לו רגע. "ותר עליה. למה אתה מחכה?"
"רק מכיוון שהיא חיה שם, לא אומר שנכשלת. זה לא אומר שנטשת אותה" פמיניה מבינה לליבו, קולה עוטף. "אני שומעת את ליבך, דנקן. הוא דואב, הוא כואב. והוא מלא באשמה חסרת תוחלת".
"הם ימשיכו לומר לך שלא נכשלת בריברווד, אבל אתה ואני יודעים את האמת" סא-אאגה לא מוותר, מקרב את ראשו אל דנקן. "אתה כשלת, והיא זו ששילמה את המחיר. ועכשיו, אם תוותר עליה עוד פעם, היא לעולם לא תסלח לך".
"האהבה שלה אליך, היא מה שנתנה לה את האפשרות לקום שם" מחזירה פמיניה. "היא זו שנתנה לה דרור".
"אתה מוזמן להאמין לה, ריבון. פשוט תודה שפספסת את הפנייה שמאלה במשך חמש שנים" סא-אאגה משיב במשפט מחץ, בשעה שדנקן מהדק את האחיזה בשלשלאות השחורות, אובד עצות.

והגשם מתגבר, והרעמים מתחזקים.
 
"חיק המועצה?" קאס היה צריך את כל השליטה העצמית שלו כדי לא לדבר, לא להסתער קדימה ולדחוף את סא-אאגה מהגג הזה. "המועצה מתה. הלכה קאפוט. וגם אם היא עדיין קיימת, אף אחד לא רוצה אותך שם ריבון. אחרי כל מה שעשית, אחרי שאתה מוסר את הממלכה היישר ללועו של הלועט כאילו אתה איזה מזלג מזויין. אנחנו לא כאן כדי לשכנע אותך לחזור."

"אתה יודע מי נמצא לידך. שקרן מדופלם. פרצוף של דרקון ולשון של נחש. אבל לפחות דבר אחד הוא אומר נכון - נכשלת בריברווד. כמובן שנכשלת. לילוואנה מתה, בת'אני גם. היחסים עם וילאס הלכו לפח. מה זה אם לא כשלון?"

"תאשים את עצמך כמה שתרצה. אבל אתה לא האשם היחיד. התוכנית שלכם הייתה לעצור את מסע הכיבושים של האימפריה, מי אתה חושב שרצה לעצור את זה? מי דיבר עם שות'-גוראג? עם פטרוניתו של סריש? מנהיגת הטרוגלודיטים? מי שלח לידיה את ליסנדרה, הופך אותה לתפלץ מתועב?"

"בת'אני בחיים. כמו לילוואנה שנמצאת כאן. רק שבניגוד ללילוואנה היא נמצאת במעבר. פמיניה כבר אמרה את זה לפני חודשים, כשעמדנו במשתה מסביב לנר קסום. היא כמעט כיבתה את הנר עם זה, אתה לא זוכר? אתה לא זוכר את כל הבולשיט שהשוגון אמר שם? איך הוא התחמק מכל שאלה וכל נטילת אחריות? תתעורר, דנקן. או לכל הפחות תחשוב על הבת שלך."
 
"בטח, תאשימו אותי גם במעשי הטרוגלודיטים" סא-אאגה מתחיל בלעג. "ואולי אני אחראי גם לטינה המרה בין הגמדים, או לגירוש הננסים מן המעבר? אולי אפילו-"
"לחשוב על הבת שלי?" קוטע אותו דנקן, מזדעזע ממילותיו של קאס. "לחשוב עליה? על מה נראה לך שאני חושב במשך כל שעות היממה, אם לא עליה?!" הוא צורח, ורעם אדיר קורע את השמיים בעוצמה, וירניק מכסה על אוזניו, נאנק בכאב.
 
קאס מתעלם מדברי הנחש, נועץ את עיניו בדנקן. "אתה חושב על מה שאתה חושב שמגיע לה. אתה חושב על איך אתה יכול לכפר על החטאים שלך. אתה חושב על הכאב שאתה מרגיש."
הוא מזכיר לו אב אחר, עם בעיות אחרות. "מה בת'אני הייתה רוצה, דנקן? היא הייתה רוצה פלישה של האימפריה? לחיות תחת מגף הברזל של הפסיכופתים האלה? לא, היא רק רוצה את אבא שלה. לצידה, במעבר. האם זה כזה מסובך להבין?!"
 
"אל תגיד לי מה היא הייתה רוצה! מי אתה בכלל שמתיימר להכיר את הבת שלי?" הוא צורח בחזרה, אך לא משלח ברק ולא מכה. הוא מקשיב. "היא הייתה רוצה לחיות! לחיות לצד אביה, כן, אבל זאת כבר לא אפשרות בגלל העולם הארור הזה, בו הורים נאלצים לקבור את ילדיהם! למה אותו עולם, למה אותה ממלכה, צריכים לקבל עדיפות על פניה? איזה צדק יש בזה?" הוא הולם בחזהו, והכאב גורם לפמיניה לקחת צעד אחורה.
"דנקן, היא שם. היא מחכה לך. כולנו ראינו אותה" מתעקשת לילוואנה. "היא רק רוצה את אבא שלה בחזרה".
"אז איפה היא הייתה חמש שנים? איפה אני הייתי חמש שנים?" צורח האב, הולם באגרופיו על האבן. "הייתי צריך לשרוף את ריברווד, הייתי צריך להעלות אותו באש כדי למצוא אותה. ועכשיו אתם אומרים לי שהיא הייתה חבויה, אי שם?"
"הם מוכרים לך פנטזיה. קשקוש. שקרים מוחלטים" סא-אאגה מנחית את קולו הקר בשנית. "בעולם שלנו, אין סופים שמחים. רק ילדות שטובעות בנהר" הוא צועד קדימה, נכון לחסום את ההשפעה המזדחלת על האב השכול.
"היא מתה, ריבון. אמרת זאת בעצמך. ראית זאת בעצמך. המועצה שיקרה לך פעם אחר פעם. המשרתים שלה ביקשו ממך לכרות ברית עם הטרוגלודיטים, אותם בני בליעל ששחטו אותה למול עיניך" המילים קורעות, והוא ממשיך ללא רחם. "הבת שלך שילמה את המחיר על התמימות שלך פעם אחת. חשבת שאפשר להגיע להסכמה עם וילאס, והחזון הזה התנפץ לך בפנים".

"אתה לא צריך להאמין בנו או בסא-אאגה" אומרת פמיניה, שולחת את ידה קדימה מתוך אינסטינקט. "אתה צריך להאמין רק בה, דנקן. בכוח שלה לשרוד. בת'אני חזקה מספיק, אמרת זאת בעצמך. אתה חיפשת אותה כי ידעת שהיא אי שם, פשוט לא ידעת היכן. אבל קול פנימי קרא לך. קול פנימי של אהבה, של הורות, של שייכות. בדיוק כפי שאותו הקול קרא לה לחפש אותך. אתה לא יכול רק לחשוב על הדרך בה בת׳אני מתה. אתה חייב לחשוב על הדרך בה היא חיה, על האור שהיא הביאה לאנשים סביבה".
"חמש שנים ארוכות. מרירות. מיותרות" סא-אאגה ממשיך בלפיתה "וכל מה שיש להם כדי להוכיח זאת הוא כינוי ישן ומילתה של חוצנית. האם אתה מוכן להמר על חיי הבת שלך בשנית, עבור כל זה? אין להם דבר זולת הבטחות שווא ושקרים מתוקים. הניצחון של האימפריה מובטח, לי אין כל אינטרס לשקר לך. להם יש את כל הסיבות שבעולם. מה הם עשו עבורך? מה המועצה עשתה עבורך? מתי תבין שלאיש מהסובבים כאן לא אכפת ממך או מבתך, אך רק לאחד מאיתנו יש את היושרה לומר לך את זה בפנים?" הוא מניח יד על כתפו של הריבון, בשעה שדנקן כבר נטרף, אוחז בראשו ומניע אותו מצד לצד.
 
"אם לסא-אאגה אין אינטרס לשקר לך, למה שהוא ידבר איתך בכלל? למה שהוא יטרח להישאר בממלכה אחרי ההפיכה, יבוא איתך לכאן ויוודא שאתה מקריב את עצמך?" שואל שירו, צועד צעד אחד קדימה.
"אני לא מכיר את הבת שלך, זה נכון לגבי יותר מכולם, אבל אני מכיר את סא-אאגה במידה מסוימת. לשוגון לא אכפת ממך, אבל אכפת לו לסובב את הסכין בפצע שלך, לראות אותך סובל.
למה דווקא אתה, דנקן? למה דווקא בך הוא מתרכז? למה דווקא בסבל שלך, סבל שלא יתואר? כי זה מה שהשוגון עושה, גורם לאחרים לסבול בדרכים שלא יעלו על הדעת, ואז עומד לידם ונהנה מהתוצאות.
אני לא אומר לך מה לעשות, ולא מתיימר להבין את הכאב שלך. לא איבדתי בת, לא קרסתי תחת העומס האדיר של לשמור על ממלכה שלמה במשך עשורים. אבל דבר אחד אני יודע - סא-אאגה הוא היחיד כאן שנהנה לראות את הסבל שלך".
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top