OUT
IN
כמו מים שנשפכים מכלי שבור, גל הלוחמים החל לרדת מן הרמה לעבר השערים החיצוניים של מגדל הברק. תחילה בריצה כבדה, כזו שמשמרת כוח. אחר כך - דהירה.
הם נתקלו באויב במהרה. על הגבעות ממזרח המתינו חיילים ארוות'ים שעוד נאמנים לדנקן, חמושים בנשק ישן אך מוכר, לבושים בגדי חורף משוריינים. בצד המערבי המתינו כמויות עצומות של שכירי חרב: החל מגוליית'ים אפורי עור, כלה בנולים פראיים ואפילו השאריות של מה שנראה כמו ממטירי התופת. חצים החלו להמטיר עליהם ממעל, ראשית על הפרשים ומיד לאחר מכן על שורות רכות יותר - מגים, מרפאים, וחיל התמיכה כולו.
"מגנים אל על!" שאג דילמיר, והצבא המשיך להתקדם בעוד הרוחות מנשבות מכל צד, חלקן כה חזקות עד שהן מאיימות לקרוע את המגנים מידיהם.
"החזר אש!" ציווה הברון לאחר גל החצים הראשון, ולילוואנה כבר הייתה הראשונה לשלוח את חציה. שורות הקשתים של האויב החלו לספוג נזק, אך זוהי הייתה טיפה בים.
הגל הראשון התנגש בהם כמו גלים כנגד החוף. קשתים ארוות'ים שחררו מטחים מחודדים שננעצו בשיריונים, בקסדות ובגופות, אך רבים מהם נהדפו בקסמים שהושלכו מהעורף. אורות ירוקים, כחולים וזהובים נורו מכל עבר - האחווה המאגית, בתמיכתן של פמיניה ואיזי, החלה להמטיר את כישופיהם על חיילי הריבון. הפיה לשעבר, גם אם בצער, רתמה את כוחותיה והרימה בעצמה לפחות שישים איש אותם שילחה לכל הרוחות, החיילים שלידם הם נוחתים מסיימים את העבודה. איזי שילחה ברקים ומערבולות קסם ללא רחם וללא היסוס, מפגיזה את האויב באש ובחשמל. טאק עבר כרוח פרצים בשדה הקרב, מתואם עם דילמיר ונישידי על קו ההתקפה האגרסיבי בו הוחלט לנקוט - השניים זיהו את המנהיגים הבולטים ביותר של אנשי הריבון ונעו באחת בשדה הקרב, דואגים לחסל אותם במהירות ככל הניתן.
שירו-סנשאי היה הראשון מבין שליחי המועצה שהגיע למגע. הוא נע כאילו הרוח עצמה נשאה אותו. הקטאנה שלו חתכה דרך שורת שכירי חרב, תנועה שקטה, נקייה, ללא מילה מיותרת. רק תזוזה, נשיפה, עין נעולה על כל תנועה, ופציעה מדויקת מאין כמותה. לצדו לחם קאס, זועף ומכוסה בבוץ, כשגרזניו מתמלאים בדם יריבו. זל גוננה עליו, נלחמת גב אל גב עם אחיה, ויחד השניים ריסקו מגנים, ביקעו קסדות, והרחיקו כל יד שניסתה להגיע אל חבריהם. צעקתו לא נשמעה, אבל עיניו בערו, כאילו רוח רפאים עוטפת אותו - רוח של אם שנפלה, של קורבן, של בית חדש שהוא לא מוכן לוותר עליו.
וכעת, לפחות בשלב זה, ההסתערות האגרסיבית החלה לתת את אותותיה. אנשי הריבון נסוגו, מופקעים ממנהיג ברור ומכוח הלוחם הראשוני. פעם אחר פעם ניסו לאגף את הכוח הקדמי שמכיל את פמיניה, טאק, נישידי, שירו וקאס. פעם אחר פעם, נהדפו בעוצמה. ונדריה ניצלה את הקצב בו חצב הכוח כדי להתקדם עם שורת חיילים במטרה שלא לתת לאויב לאגף, מטילה פצצות לכל עבר ונעה בזריזות בשדה הקרב, הסיף שלה עולה ויורד, חוסם מכות בקלות וחודר שריונות בקלות אף יותר. אילידיה נעה בחדות לצידה, האינסטינטקים והחשיבה הזריזה שלה מנוצלים כדי למצוא בכל פעם פרצה אחרת שהאויב שם לב אליה. חצי האלפית ווירניק פעלו בצוות, נעים עם הלוחמים שלצידם כדי לחפות על כוח החלוץ המרכזי. אילידיה, שרכבה לאורך קו הקרב כשהיא משחררת קפיצים זוהרים מתוך הציוד שעל גבה, הניחה מלכודות מגנטיות מתוחכמות שהפכו את הקרקע סביב עמדת הקשתים לשדה של גיהינום. ברגע הנכון, היא אף הציתה את כולן בבת אחת, והאש עלתה בצבעים כתומים-כחולים. החיילים הריעו.
ההתקפה המשיכה היטב, אך כעבור דקות ארוכות, האויב החל להתאושש. הרוחות געשו אף יותר, והפצועים בשלב זה היו רבים מספור. אנאבל, לוקרשיוס, טירצ'יבלד ומאוריציו סייעו ככל הניתן למרפאים ולגדוד התמיכה. העוצר והמלכה פעלו בשיתוף פעולה, משקים כל פצוע בשיקוי מהר ככל הניתן, בשעה שמאוריציו דאג לאסוף תחמושת מהמתים ולהביאה אל השורות האחוריות, יודע שכל חץ נחשב. לילוואנה דאגה לחפות עליו מעת לעת, הרוחות שזימנה מסייעות לו לעבור בקלות את שדה הקרב ולחזור עם שלל גדול ככל הניתן. טירצ'יבלד סייע בחבישת הפצועים, נראה רציני ושקול מהרגיל, נוסך בהם עוז.
ואז החלה הסתערות הנגד. ומרגע שהחלה, כמעט ולא היה ניתן לעצור אותה.
קאס ושירו ניסו לבלום, אך זה היה בלתי אפשרי. כמות מסחררת של חיילים פרצו מהמצודה הסמוכה, וקשתים נוספים המטירו אינספור חצים ממעל. הם היו חייבים לסגת. טאק ונישידי חולצו אך בקושי לאחר התנקשות נוספת באמצע הקרב, שעה שדילמיר עשה ככל הניתן כדי שמרכז המסה הצבאית לא יתפורר. כששכירי החרב העוגים החלו לשעוט לעברם, הביט הברון האלף לעבר הכוח ששמר לעמוד בשיא האש.
"לפעולה, באחת!"
הקטור ובית דה-לה נפטיס, חמושים בהיירוזאוג ובאבירי המעמקים, פרצו קדימה מבין השורות והסתערו ישר, שועטים על הקרקע שכבר התלכלכה מדם. הקטור הוביל את הכוח המרכזי קדימה, חרבו מאירה אל על, נוסכת עוז ומגרשת את אפלת העננים שסביבם. הוא שילח את כוחה של סואולה קדימה, מגונן על הפצועים ביותר, סופג את פגיעותיהם ומגיח באחת אל החייל שעמד להנחית את מכת המוות, מחסל אותו. אילוס ושאר בני הבית עקבו אחריו באחת, אביו מוביל בנחישות את האנשים, קולו מתגבר על שאון הקרב, נוטף יציבות. הוא תמך את הקטור ככל הניתן, מפנה את הדרך ללב הכוח ולגמד שבראשו - היירוזאוג. הגמד אחז בפטישו, הוא ואבירי המעמקים נלחמים בחירוף נפש, שומרים על מבנה יציב למרות הרוחות והכאוס המתחולל. כל חייל שאיבד את מקומו בשדה הקרב מצא כעת מקום חדש תחת השיירה של היירוזאוג, והגמד אסף אותם, ארגן אותם במיומנות, ונע קדימה לעבר הקטור. הוא נע כמנהיג שנולד מהכאב - אדם שנשא עליו את משקלו חטא עתיק, אך לא נתן לו לשבור אותו. המהלומות שלו, של הקטור ושל אילוס ריסקו שורות, מעוררות את אלו שאיבדו תקווה לקום ולהילחם בשנית.
בדם, בדמעות ובכאב, הם עשו את הבלתי יאומן והתקדמו אל שערי המצודה. איילי הניגוח הועברו קדימה, זל גוררת אחד בעצמה בפרץ פראי של עוצמה, האחרים נעים על גלגלים שהתקינה להם אילידיה מראש. הם החלו להלום בשערי המצודה בעוצמה, פמיניה ואיזי מגוננות בקסמיהן מפני חצים ופצצות שנורו לעברם מרחוק.
ועם זאת, הפריצה לקחה זמן רב יותר מהצפוי. רב בהרבה. הדלתות חוזקו מראש, הן בקסמים והן בהגנות טבעיות נוספות. צבא הריבון החל להיאסף מחדש, להתכונן להכות בלב הכוח כשעמד עם הגב לקיר, תרתי משמע. אדמונד ודילמיר החליפו מבטים, והאלף הנהן לעברו, כאומר לו לקבל את העובדה שכאן יהיה הקרב האחרון.
ואז, רגע בטרם האויב הסתער אל המקום בו הם לכודים, נשמעו לפתע חצוצרות מוכרות. אט-אט, ואז במהירות, החל להתגלות קו של לוחמים שחצו את יער ריברווד.
לא סתם לוחמים. פרשים.
ובראשם, פרש בודד.
הקטור וקאס שהו במחציתו זמן רב מספיק לדעת מה הוא אומר להם, אפילו מבלי לשמוע אותו.
עבור ליסנדרה.
כבוד וילאסי.
לצד קפטן רוטגוט, הם חשבו שהצליחו לשים לב לדמות נוספת, הגם שלקח רגע לזהות אותה בשריון ולא בבגדי אצולה. אילידיה הייתה הראשונה שהבינה. היא ידעה שתגיע. היא ידעה שלא תנטוש.
וחוץ מזה, אפילו השריון של ג'יזל מינט היה מעוצב בטוב טעם, ממש כמו כל שאר הבגדים שלה.
הם שכנעו את דוכס וילאס להטיל את כוחותיו לצד ארוות', אפילו אחרי כל מה שקרה. כי להפסיד כאן לאימפריה זאת פשוט לא אפשרות שעומדת על הפרק.
משמר הגבול הוילאסי החל בהסתערותו קדימה, מאגף את האויב שעמד למחוץ את צבא ארוות' החופשית. הם רכבו בעוצמה, כאדם אחד, רוטגוט וג'יזל בראש. הם נשפכו אל שדה הקרב באחת, ואנשי הריבון נתפסו לא מוכנים. עוצמה קדושה החלה לנחות עליהם מאחור, כל אחד מחיילי המשמר מוכן לנקום את המפקדת הנערצת, לסייע לשליחי המועצה במפלתו של דרק מודן.
ואז השערים נפרצו. דלתות העץ והברזל נכנעו, וחיילי ארוות', מובלים על ידי שירו-סנשאי, געשו פנימה. הקרב היה מלוכלך ומדמם, ושירו-סנשאי הרגיש את גרונו ניחר מכמות הפעמים שנשף כפור. ממש כמו שלילוואנה אמרה להקטור ולאילידיה, הם נלחמו על כל סנטימטר. על כל עיקול ועל כל פינה בחצר. הסיירת לשעבר של ריבון הברק ירתה חצים ללא הרף, מפילה מתים על ימין ועל שמאל במקום בו גדלה, במקום בו צהלה לצד ריילה או שיחקה עם בת'אני. הם ראו שזה היה לה קשה, אך היא עשתה זאת ללא היסוס. זאת הייתה חובתה.
ואז, רעמים מחרישי אוזניים החלו להישמע. תחילה אחד, ואז עוד ועוד. טירצ'יבלד זעק משהו, אך קולו לא נשמע מעל שאון הסופה.
"עוד רגע נגמר לנו הזמן הזמן! הטקס, הטקס!" תרגם אותו מאוריציו, נאבק לצרוח חזק מספיק.
"דילמיר, כל הכוחות מאחורה צריכים לזוז קדימה, עכשיו!" היירוזאוג מנחית את פטישו בעוצמה על אחד משכירי החרב. "כל איש ואישה! אנחנו חייבים לקרוע לשתיים את החצר, לשלוח את אילידיה והשאר קדימה אל המגדל!"
"אנחנו - אנחנו לא יכולים להותיר את עצמנו חשופים לגמרי לוילאסים. אם אחרי הקרב הזה-" מתחיל דילמיר, עד שאדמונד אוחז באלף המבוגר, מטלטל אותו בעוצמה.
"מספיק עם השטויות האלה! קדימה הסתער, ורוטגוט יחזיק אותנו מאחורה. אנחנו מתים ביחד או מנצחים ביחד. אין ברירה אחרת!"
דילמיר שותק, ולאחר מכן מהנהן.
"פצלו את החצר לשתיים, בכל מחיר! השליחים חייבים להתקדם קדימה ולהגיע לגג המגדל!"
הם מעולם לא נלחמו ככה, אפילו לא בלב היער שבניס-פרדי. בחצר היו לפחות פי ארבעה או חמישה ממספרם בכל רגע נתון. האבידות היו קשות, אך הצבא פילס להם דרך בעוצמה בלתי מתפשרת. לרגע היה נראה שהדלת למצודה עצמה לא תיפתח, עד שאיזי שילחה בה ברק אימתני כל כך שהדלת עצמה נשרפה עד אפר. הטרוגלודיטית קרסה על הארץ בחולשה לאחר מכן, נאבקת לנשום, שולחת את עיניה הזועמות לאילידיה ולשירו-סנשאי. הם ידעו מה היא אומרת גם מבלי שדיברה. היירוזאוג סייע לה לקום, והשניים התכוננו לעמוד בשערי המצודה הפנימית, להגן מפני שטף הלוחמים שייאבקו להיכנס ולחסל את שליחי המועצה.
"יש מעבר סודי מעלה, אחריי" לילוואנה נטלה פיקוד, מושכת אותם קדימה. וירניק ופמיניה עוקבים אחריהם, אך כל השאר נותרו מאחור, נואשים להחזיק את הכניסה ולקנות להם די זמן. טאק, ונדריה ובית דה-לה נפטיס נע קדימה לטהר את המצודה ממעט הלוחמים שעוד שהו בה, לאבטח ככל הניתן את המקום עבור שליחי המועצה. נישידי, בטרם הצטרפה אליהם, אחזה בשירו לרגע קצר וארוך בעת ובעונה אחת.
"אבא שלי אהב אותך, וכך גם אני. תזכור את זה, לא משנה מה הוא יאמר לך. נשבעת לי שלא להישבר" היא נושקת לו לרגע קצר, ומיד לאחר מכן מצטרפת אל טאק והשאר.
"קאס!" צועקת אנאבל, רגע בטרם המול עולה מעלה. היא ליד לוקרשיוס, עוזרת לפצועים. העוצר מביט בהם רגע קצר, כמאחל להם בהצלחה, בטרם הוא שב לחובתו לסייע לנאנקים מהכאב. גם אדמונד מביט בהם, רגע בטרם הוא חוזר אל דילמיר ואל היירוזאוג שבחזית הקרב.
"תחזור" היא אומרת לו בפשטות.
הוא מהנהן.
הם עולים מעלה, קולות הקרב מתרחקים מהם בקירות המעבר הסודי.
"בת'אני אהבה את המקום הזה כששיחקנו מחבואים, למרות שאמרנו שלהיכנס לכאן זאת רמאות" לילוואנה מעזה לחייך לרגע, נושמת בכבדות כשהיא מובילה את החבורה, את וירניק ואת פמיניה מעלה. הם רצים בטירוף חושים, עולים כל כך הרבה מדרגות עד שוירניק ממלמל משהו על כך שהוא עומד להקיא ונעצר באמצע התלונה.
אכן, המצב קשה.
המעבר מסתיים בקיר הזזה, והם יוצאים אל מסדרון שקט. האזור כולו נראה קטן למדי, כאילו נבנה לפני זמן רב.
"האזור התחתון של המצודה חודש מספר פעמים. זה האזור הישן ביותר, מלבד הגג. לא נגעו בו" היא מאשרת את חשדותיהם. "לא אמורים בכלל להתגורר כאן, אבל בת'אני תמיד אהבה אותו... ודנקן אהב את השקט והבידוד. בקומה הזאת יש רק שני חדרים, החדר של דנקן והחדר שלה. מהחדר שלה, יש את ההמשך לגג. לא היה נהוג לעלות אליו גם לפני שהיא נולדה. אם ת'ארוק היה שם, זה נחשב מקום קדוש" הם ממשיכים מעט קדימה במסדרון, מתכוונים לעבור בשני החדרים ולעלות לגג המגדל.
