OUT
IN
ברגע הראשון, השקט שואג.
הוא שואג כמו תהום של דורות שנפערה זה עתה ונעתקה בה נשימה. עשרות לבבות, מאות רגליים שהלכו נתיבים שונים, פתאום עומדים באותו חדר - מביטים באותו איש. כתפיים שהחזיקו עול, עיניים שראו מקומות שונים כל כך, לוחמים, חוקרות, רופאים ונוודים - כולם יחד, לראשונה, ולא יודעים אם להתפלל או לפקפק.
הקווסט היה שקר? השליחות כולה פרי דמיון? אב המשפחה - רוצח?
האם צעדנו לשווא? האם אבותינו היו עיוורים, או שהאור היה אמיתי?
מה עוד נותר מהחלום? ומה נשאר כשאינך בטוח אם בכלל היית ער אי פעם, כשעוד האמנת בו?
ואז… קול אחד.
של אביו. ואחריו גם של ונדריה ושל טירצ'יבלד. ואז של אורק, ומיד אחריו של גוליאת’. ושל גמדה רחבת כתפיים, ושל סאטיר רזה מדי. ושל זדה עיוורת, ששרה את צליליה של אמה המנוחה. ושל ארבעה אלפים יחדיו, כל אחד במבטא אחר. ושל שלושה דמי דרקון, מהשושלות שנטשו את הלועט. ושל קובולד חיוור, שעמד מאחור אך הרהיב עוז ודיבר. ושל ננסים, אחד צורח, השני לוחש, שלישי מזייף בהתרגשות. ושל כל בני האנוש בחדר – מנער ועד גמלאי.
ושל נימפה לשעבר, שכרתה את שערותיה והפכה לאבירת צדק בין בני אנוש. ושל גמד מגבעות המגורשים, שנשא איתו כל חייו משקל שלעולם לא הצליח להבין עד עכשיו. ושל אלפית חיוורת מניס פרדי, ששרה בלשון העתיקה לחישות שמרפאות עצמות שבורות. ושל נול שיצא מהתופת, לא כדי להילחם, אלא כדי להביא מים לאוהל פצועים. ושל ננס חובב צחוק, שחילק מתנות זעירות לכל מי שנכנס לאולם. ושל טרוגלודיטית שגידלה ארבעה יתומים בני אנוש, ואמרה להם שזה הדם שלה – גם אם לא מהרחם. ושל זד שחי בשייריקס כל חייו, ובנה באהבה קשתות עץ לכל בני הבית, אחת אחת. ושל טבחית בת שישים ששמרה על ספר מתכונים מהמחוז החופשי. ושל זוג תאומים מהנסיכות החצויה, אחד עם סמל של כנפיים קצוצות, אחד עם יד מעץ.
ושל לוחם שחוק, ושל קוסמת שמוכנה להאמין עוד פעם אחת אחרונה. ושל כוהן שפעם היה גנב, ושל נביא שפעם היה מורה. ושל שודד לשעבר שהפך כבר לרופא. ושל שייטת עיוורת שידעה את הים טוב מכולם. ושל נער צעיר מדי מכדי לא להאמין עוד באגדות. ושל קשיש שאיבד כבר את אמונתו. ושל הקשישה האמיצה לצידו, שעדיין נושאת אותה כאבן חמה בכיס.
ושל מי שעזב, ושל מי ששב.
ושל מי שנפל בדרך, ושל מי שנשא אותו על גבו.
ושל מי שציפה לרגע הזה כל חייו - ושל מי שבא רק כי מישהו ביקש ממנו.
ושל מי שאהב פעם, ושל מי שלא הפסיק.
ושל כל אותם אנשים שלא תמיד הבינו מהי השליחות, מהו העול הזה שנכפה על חייהם. ושל כל מי שאיבד את הדרך, אבל מצא משפחה. ושל מי שלא מצא כלום פרט לקול הזה עכשיו. ושל כל נפש שידעה: אם לא עכשיו, אם לא כאן - אז מתי?
ושל מי שנולד למשפחה הזאת -
ושל מי שנכנס אליה פשוט כי מישהו אמר לו, בזמן הכי נכון בחייו: "אתה שייך".
קולות שונים, שפות שונות, לחנים שונים, שהתאחדו ברגע אחד לא כנגינה מתוזמרת היטב, אלא כסערה אמיתית. כאילו כל הדם שבעורקים שלהם זכר את אותו שיר ישן, והחל לשיר אותו מחדש. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אמרו רק דבר אחד.
"אני איתך".
חשמל עובר בחדר, כשלראשונה זה דורות עול החובה של בית דה-לה נפטיס מתחלף בשאגה אילמת של תקווה לעתיד חדש. הקטור רואה את אביו דומע לראשונה מאז שאמו נפטרה, נאבק להסדיר את נשימתו. ואז שקט נוסף - לא של ספק, אלא של מענה. השקט שמגיע אחרי שבועה. ואילוס, שעד כה עמד בדממה ליד בנו, נשם נשימה ארוכה, כאילו סופג את הדם שבער בעורקיהם של כל הנוכחים.
"המתת אשר נפל בחלקנו לא ניתן לשם תהילה, כי אם להצלה. להציל חיים. לא לכבוש - אלא לשאת. לא לשפוט - אלא לעזור. עתה, בשעתה החשוכה ביותר של ארוות', עלינו להשיב לה את פני האדם. לא בדם, אלא ברחמים. לא בפחד, אלא באמונה. ועלינו להשיב הביתה את מי שאבד – לא בגופו, אך בליבו. את דנקן הסאר. אחינו. אביה של בת'אני" הוא נעצר, והחדר כולו נושא עיניים אל המנהיג החדש של בית דה-לה נפטיס.
"אנחנו איתך, הקטור. האר את הדרך".
