הדרך ממשיכה ללא בעיות, ושעריה המוכרים והגדולים של ארודר מברכים את בני החבורה. וירניק מביט מסביב, כאילו כדי להשקיף על ביתו, אך בני החבורה שמים לב מעת לעת כי הוא מחפש ומוצא אנשים בקהל שמסמנים לו דברים מסוימים: מידע שחשוב לעדכן אותו אפילו ללא מילים או שליח רשמי. הצלופח מסתיר זאת היטב, רוכב ללא קושי ושולח חיוך מדי פעם לאחד מהאנשים המוכרים לו בעיר.
"הזוי מעט לחשוב שלפני מספר ימים וורגים כמעט אכלו לנו את דם הדרקון, הא?" שואל האיש בעוד הם מתקרבים לאחוזתו של לורד נורברט. אחד המשרתים יוצא החוצה לקחת את סוסיהם ווירניק זורק לו מטבע והנהון קל.
"מעניין תוך כמה זמן דרוול יגש הנה ו-"
"הנה אתם, ארורים תהיו!" קורא האיש השמן בכעס. בגדיו מהודרים, פדחתו עדיין ניכרת לכל ושפמו עדיין מזכיר עכברוש רטוב. לא הרבה השתנה.
"הייתי צריך להתערב עם מישהו על זה, בחיי" וירניק ממלמל.
"הלורד חיכה לכם די והותר. איפה השאר?" הוא סופר אותם במהירות.
"דואגים לכסות על חולשה אחרת. תחסוך מאיתנו את הצעקות, נורברט יבין" הוא מרים את ידו לאות הרגעה, אף שפניו של דרוול הופכים לאדומים.
"הלורד הורה בבירור שכולם יתייצבו כאן ועכשיו בכדי לתת לו סקירה של המצב. איך העזתם ל-"
"דרוול, האנשים הללו הצילו את חיי. המעט שהם זכו בו הוא שלא תצעק עליהם" נשמע קול רך וזקן. דרוול מתיישר למשמעו, חודל מנזיפתו, בשעה שלורד נורברט יוצא מהדלת.
"אתה נראה טוב יותר, הלורד" וירניק מרכין את ראשו לרגע בכבוד. הצלופח לא משקר - נורברט אינו אדם גבוה או יפה במיוחד, אך ראשו נקי מכתמי דם ופניו מכילים רק סימנים כחולים. עיניו כחולות, עדינות, ושפתיו עדיין פצועות, אף כי כשהוא מדבר בקושי ניתן לשים לב לכך.
"פחות רע" משיב נורברט בחיוך מחוכם, מחווה להם להיכנס. "דרוול, דאג בבקשה להכנסת האורחים".
"מיד, הלורד" נשמע לו האיש הרחב, מחווה לו בראשם להיכנס.
"תודה" משיב נורברט בעודו מוביל אותם לחדר הפגישות בו שוחחו עם דרוול ואשתו ג'סלה לראשונה, כשכל הסיפור הארוך הזה החל. מספר פירות וירקות מעטרים את השולחן, בשילוב פרחים המפיצים ריח נעים באזור, אך דרוול דואג מיד להביא גבינות, עוגות ומטעמים נוספים.
נורברט תופס את מקומו, מתיישב בעדינות, וניכר כי גבו עדיין לא החלים לחלוטין מן הפגיעות. הוא מאפשר להם לשבת ולמלא את צלחתם ללא בעיה, אפילו מצביע על היין כמחווה בהם לקחת כמה שירצו. דרוול נעמד לידו לבסוף, עד שהלורד מצביע על כיסא, כאילו מזכיר למשרתו שמותר לו לשבת. דרוול נאנח קלות ויושב, פניו חזרו לצבעם הרגיל כעת - רק במעט כמו של סלק.
"קודם כל, ברצוני להכיר לכם תודה. חוששני שבלעדיכם, לא הייתי יושב כאן היום, וארודר הייתה נזרקת לכאוס ממנו היה קשה לה להתאושש. תושבי העיר הזאת ישנים ואוכלים כעת בזכותכם" נורברט מרכין את ראשו לאור תודה.
"לא כולם פה, הלורד" דרוול אומר שוב, כמזכיר לו מדוע כעס. נורברט מהנהן.
"אמת. אני רגיל שאתה עושה דברים בדרכך, וירניק, אבל ביקשתי את כולכם לטובת סיבה מסוימת" נורברט לא תוקף באותה פראות כמו דרוול, אך עיניו מביעות חוסר אהדה על שהחבורה בחרה שלא לציית לפקודתו.
"הלורד, אני בטוח שדרוול כבר דאג להציג בפניך את מציליך" וירניק משחק על הנקודה קצת יותר עד שמבטו של נורברט מוקל, "אבל למה שתשמע זאת ממני? אני חושב שלי ולך יצא לשוחח מספיק. אני בטוח שהחברים שלנו כאן יוכלו לספר לך כל מה שתרצה".
"אם כך, ספרו" נורברט משלים על המצב במהירות בעוד דרוול מעווה את פניו באשר לקור הרוח של וירניק.
