"לא, באמת, אין צורך, זה בסדר, אין לי ספק בכך, באמת, באמת" היא יורה את המילים במהירות והקטור רואה שהאישה ככל הנראה חשבה על הרעיון בעצמה, אך נמלאה במבוכה לאחר שהציע אותו. היא לוקחת את הדליים בעדינות ומניחה אותם לצד מפתן הדלת.
"אני ת'איה, אביר יקר. אופת הכפר" הקטור מתמקד לרגע בריח מעורר הרעב שמגיע מביתה של האישה, של מאפים טובים מסוגים שונים. "ואני בדיוק צריכה להחליט על מה אגיש בנשף האביב. הבעיה היא ש- הו, הנה הוא" היא מקבלת את פניו של ילד קטן, בן תשע לערך, שמגיע עם שק גדול שעון על גבו. שערו חום וקצר, והוא מזכיר מאוד את אמו, שמנמן גם כן.
"הנה זה!" הוא מתנשף, מעביר יד על מצחו. "זה לא היה כבד כל כך, אמא! עכשיו את יכולה להכין את מה שאת צריכה".
"תודה לך, רובי. קח את זה פנימה ו - לא, רגע, אל תכניס את זה הביתה!" היא קוראת בהפתעה כשהילד מתקדם ושובל לבן נותר מאחוריו. האביר מבין במהירות מדוע היה כל כך קל לילד לסחוב שק שלם של קמח לבדו - החור בתחתית דאג להקל את המשקל ככל שהמשיך בהליכתו.
"תביא לי את זה" היא לוקחת את השק לרגע ומרימה אותו בקלות, נאנחת. "רובי, מה חשבת לעצמך? נותר פה רבע שק לכל היותר. אל תיכנס עם הרגליים ככה הביתה. תתנקה קודם" היא מצליפה בקולה כמעט מיד ועוצרת את עקבות הקמח שעומדות להיווצר על רצפתה. הילד נאנח קלות ועומד לשטוף את רגליו באחד הדליים, אך אמו עוצרת אותו ללא מילים, מצביעה לעבר הנחל הקרוב.
"זה... מים לאורחים" היא מחליטה לבסוף, מנסה לשמור על כבודו של האביר. "לך תרחץ את הרגליים בנחל".
"טוב" הילד לא מביע התנגדות רבה, עדיין מאוכזב מכישלונו עם שק הקמח, ויוצא לדרכו, הפעם מהלך ולא רץ.
"סואולה, תני לי סבלנות..." ת'איה ממלמלת ומניחה יד על מצחה, נאנחת קלות.