הכל התחיל כשגיליתי, לפני שנתיים שr/fantasy העזו בחוצפתם ברבה לדרג את סדרות הפנטזיה הטובות ביותר. במקום ה5 הייתה הרואים למרחק (החביבה עלי), ברביעי הגנזך (שנטשתי אחרי הראשון) בשלישי שיר של אש וקרח (אני עדיין באמצע), ובראשון שר הטבעות. ובמקום השני... החוק הראשון. אני, שמעולם לא קראתי אותה או שמעתי עליה הופתעתי מאוד וכמובן שבושתי ונכלמתי על כך שמעולם לא קראתי את הסדרה השנייה הטובה ביותר בכל הזמנים.
אז בדיוק לפני חודש סיימתי את טיעונם האחרון של מלכים. ומה דעתי? נגיד שאני מבין את ההייפ, אבל לא ממש שותף לו.
נתחיל במה שהכי אהבתי, התיאורים והדיאלוגים. הפרוזה של אברקרומבי, במיוחד בקרבות, שואבת אותי כמו שמעט סופרים יכולים. הדיאלוגים סופר שנונים וקולעים, ובכללי, מאוד נהנתי מהקריאה עצמה.
עכשיו, הסדרה מהוללת במיוחד עקב בניית הדמויות שבה. עכשיו כן, גלוקטה הוא ללא ספק אחת הדמויות הכי טובות שקראתי עליהן. שנון, מובן, עמוק, ועם זאת לא מתיש בבכיינותו וייסוריו, אלא גם זכיר, אייקוני ולא מקדיש מילים מיותרות לשיחות נפש מייגעות עם עצמו (אהמ דריזט). אבל השאר? נחמדים, לא יותר. לוגן לא עבר איזשהו תהליך משמעותי, לפחות לא בעיני, ולמרות שהוא מכונת הציטוטים של הסדרה, הוא לא מעורר בי רגש כלשהו. מולו נמצא ג׳זאל, שהוא בדיוק הפוך. הארק שלו, מעצלן יהיר לאדם אחראי שמבין את הקושי בחיים מאוד מעניין, אבל מבחינת האופי והחדות שלו בדיאלוגים הוא נופל בצילם של השאר.
אבל שניהם עדיין אחלה. בסדרה יש בעיה אחת עיקרית ועוד בעיה משנית.
העיקרית היא הקצב של העלילה. בספר הראשון אין ממנה כמעט, והוא קצת ממצה את עצמו באזור העמוד ה250. רוב בניית העולם והעלילה הפוליטית-כלכלית-מלחמתית מתרחשת בספר השני והשלישי. למעשה, כמעט כל החלקים האהובים עלי קורים בספר השלישי, שהוא כאמור מרכז הסדרה. אך בו יש עניין אחר. הסופר הבין שיש לו מלא מה להספיק בספר כדי לגמור את הסדרה, ולכן למרות שהסוף הוא לא פחות ממבריק, הוא קצת אוברוולמינג בהשוואה לשאר הסדרה, שיכולה להרגיש רפיטטיבית מדי פעם. הספרים הראשון והשני כיפיים ברגע, אבל אני לא זוכר מהם אף רגע באמת חשוב או מרגש (חוץ מהסוף הקצת מבאס של השני) ובעיקר זכורים לי התיאורים הממש טובים של לוגן ופרו מדברים ומזיעים והולכים לאיפשהו.
חוץ מזה, דבר קטן נוסף הוא שהדמויות הנשיות, ארדי ופרו, פשוט לא טובות. הן שתיהן ניתנות לתיאור בבערך משפט וחצי, ואני לא הצלחתי להתחבר אליהן בכמעט שום שלב.
עכשיו, הסדרה טובה, שלא נאמר נהדרת, אבל השניה הכי טובה בהיסטוריה?
בחייאת, אל תגזימו.
אז בדיוק לפני חודש סיימתי את טיעונם האחרון של מלכים. ומה דעתי? נגיד שאני מבין את ההייפ, אבל לא ממש שותף לו.
נתחיל במה שהכי אהבתי, התיאורים והדיאלוגים. הפרוזה של אברקרומבי, במיוחד בקרבות, שואבת אותי כמו שמעט סופרים יכולים. הדיאלוגים סופר שנונים וקולעים, ובכללי, מאוד נהנתי מהקריאה עצמה.
עכשיו, הסדרה מהוללת במיוחד עקב בניית הדמויות שבה. עכשיו כן, גלוקטה הוא ללא ספק אחת הדמויות הכי טובות שקראתי עליהן. שנון, מובן, עמוק, ועם זאת לא מתיש בבכיינותו וייסוריו, אלא גם זכיר, אייקוני ולא מקדיש מילים מיותרות לשיחות נפש מייגעות עם עצמו (אהמ דריזט). אבל השאר? נחמדים, לא יותר. לוגן לא עבר איזשהו תהליך משמעותי, לפחות לא בעיני, ולמרות שהוא מכונת הציטוטים של הסדרה, הוא לא מעורר בי רגש כלשהו. מולו נמצא ג׳זאל, שהוא בדיוק הפוך. הארק שלו, מעצלן יהיר לאדם אחראי שמבין את הקושי בחיים מאוד מעניין, אבל מבחינת האופי והחדות שלו בדיאלוגים הוא נופל בצילם של השאר.
אבל שניהם עדיין אחלה. בסדרה יש בעיה אחת עיקרית ועוד בעיה משנית.
העיקרית היא הקצב של העלילה. בספר הראשון אין ממנה כמעט, והוא קצת ממצה את עצמו באזור העמוד ה250. רוב בניית העולם והעלילה הפוליטית-כלכלית-מלחמתית מתרחשת בספר השני והשלישי. למעשה, כמעט כל החלקים האהובים עלי קורים בספר השלישי, שהוא כאמור מרכז הסדרה. אך בו יש עניין אחר. הסופר הבין שיש לו מלא מה להספיק בספר כדי לגמור את הסדרה, ולכן למרות שהסוף הוא לא פחות ממבריק, הוא קצת אוברוולמינג בהשוואה לשאר הסדרה, שיכולה להרגיש רפיטטיבית מדי פעם. הספרים הראשון והשני כיפיים ברגע, אבל אני לא זוכר מהם אף רגע באמת חשוב או מרגש (חוץ מהסוף הקצת מבאס של השני) ובעיקר זכורים לי התיאורים הממש טובים של לוגן ופרו מדברים ומזיעים והולכים לאיפשהו.
חוץ מזה, דבר קטן נוסף הוא שהדמויות הנשיות, ארדי ופרו, פשוט לא טובות. הן שתיהן ניתנות לתיאור בבערך משפט וחצי, ואני לא הצלחתי להתחבר אליהן בכמעט שום שלב.
עכשיו, הסדרה טובה, שלא נאמר נהדרת, אבל השניה הכי טובה בהיסטוריה?
בחייאת, אל תגזימו.
