קוטארו מסתכל על התנועות המשונות, על המבט הבוחן של האיש, והוא מבין הכל.
כמו הרגע המושלם הזה במשחק קלפים, כשמבט אחד לא זהיר של יריבך מראה לך בדיוק ממה הוא חושש, ולמה הוא מצפה - קוטארו מבין מהו האס בשרוול שלו.
אחרי הכל, זה האס ששמור במקדש בו קוטארו גדל כל חייו. הלהאו, כמו כל נהר, הוא מקום משכן מצוין לרוחות. בלילות נטולי ירח, הרוח השמימית של הלבנה מתחבאת בנהר - ובפסטיבל הירח השחור, מעגלי הריקוד הטקסיים מוציאים אותה לחגוג עם תושבי הכפרים שמפוזרים לאורך הנהר.
אבל עכשיו, אין פסטיבל. אין מעגל ריקודים. המקדש עומד שומם - ונראה שמישהו אחר רוצה לבצע את הטקס.
תלוי מחגורתו של האיש, קוטארו רואה משהו נוסף. צמיד מתכת מבריק שנשחק מרוב שימוש, חמש אבני חן שמייצגות את חמש היסודות מקיפות אותו - נראה כמו מעגל הגנה קלאסי מפני רוחות, כלי שימושי כשמזמנים אותן. אבל הצד המלוטש של האבנים פונה פנימה - זה לא מעגל הגנה, זה מעגל לכידה.
ועכשיו, פיסה אחת אחרונה של פאזל נופלת למקום - שמה של הכנופיה, הטפרים של לז'אנג - לז'אנג לא היה רק כובש אימתני מימי האימפריה הקדומים - אחד הכינויים שלו היה ''אוכל הרוחות''.
האיש רואה את מבטו של קוטארו סורק אותו, מחייך, וטופח על הצמיד בחגורתו. ''אוהב את התכשיט שלי? מצאתי אותו במקדש שם, מישהו השאיר אותו מאחור''. הוא מחווה באגודלו לעבר הכפר השומם ''לא ידעתי שהם השאירו גם אנשים מאחור, היינו מזמינים אתכם להצטרף למסיבה!".