**פרק ראשון: הטבעת**
היא שכבה על המיטה הקפיצית שלה, מקשיבה לרעשי הבית: הצעקות של ההורים המאמצים בסלון, הצחוק המלאכותי של האח החורג מול הטלוויזיה.
על השידה לידה נחו מחברת פתוחה, עט כחול… וטבעת זהב ישנה שהיא מצאה לפני שבוע ליד בית הספר.
פתאום הטבעת התחילה לזהור.
בהתחלה חלש, כמו גחלילית קטנה. ואז חזק יותר, עד שהחדר התמלא באור זהוב.
— "שלום," אמר קול עמוק, ישירות לתוך הראש שלה.
היא התיישבה בבהלה, כמעט זרקה את הטבעת מהיד.
— "מה זה?!" היא לחשה.
— "אל תפחדי," אמר הקול. "אני לא אויבך. שמי אישאמור. אני קוסם מעולם אחר. את… מיועדת."
היא מצמצה.
— "מיועדת למה? לבית משוגעים?"
הקול גיחך.
— "מיועדת לשאת את הטבעת הזו. דרכה את יכולה לשמוע אותי, ולתקשר איתי. יש עוד שישה כמוך, כל אחד עם קוסם משלו."
היא הרגישה שהלב שלה דופק מהר.
— "אבל… למה דווקא אני? אני בסך הכול ילדה שאף אחד לא רוצה."
— "לפעמים דווקא מי שלא מצפים ממנו לכלום… הוא זה שיכול לשנות את הכול."
האור מהטבעת רטט, כאילו היא חיה.
— "ואת צריכה להוכיח את עצמך. המשימה הראשונה שלך מחכה."
על קיר החדר הופיעו מילים זוהרות, כאילו צוירו באור:
גנבי עוגה – גנבי חתיכת עוגה מהמקרר של השכנים.
היא פערה את עיניה.
— "אתה… צוחק עליי, נכון?"
"את לא מבינה," הגיב בקול נמוך, "זה לא רק המשחק שלך. כל משימה קובעת משהו גדול יותר. אם תסכימי—אני אעביר אלייך חפץ או חיה מכאן, לעולם שלך. משהו שאף אחד אחר לא יוכל להשיג."
היא נרתעה, עיניה נפערו.
"מה? זה לא אמיתי. אתה ממציא."
"לא," השיב בקור רוח. "את תגלי בעצמך. אם תצליחי להביא את חתיכת העוגה… אני אשלח."
היא שתקה. הראש שלה התפוצץ ממחשבות: זה נשמע מטורף. אבל… מה אם הוא לא משקר? מה אם באמת אפשרי?
לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה, היא נשפה בכבדות.
"טוב… בסדר. אני אנסה. דרך אגב קוראים לי זיה"
חיוך דק נמרח על פניו.
"ידעתי שתביני."
אותו לילה, אחרי שההורים המאמצים שלה נרדמו, היא התגנבה החוצה. הלב דפק לה מהר כל כך, כאילו כולם שומעים אותו. היא חצתה את הגינה בזהירות והגיעה אל חלון המטבח של השכנים. החלון היה פתוח קצת, בדיוק מספיק כדי שילדה אמיצה—או משוגעת—תוכל להידחק דרכו.
בפנים היה חושך, רק אור קטן מהמקרר שהבהב כשמישהו השאיר אותו לא סגור עד הסוף. היא זחלה פנימה, מחפשת את הצלחת עם העוגה. ואז זה קרה—מדף גבוה רועד, והיא נגעה בו בטעות. קרטון ביצים החליק, נפל על הרצפה ונשבר ברעש נוראי.
“אוי לא…” היא לחששה, קפואה במקומה.
הנביחות נשמעו מיד. מתוך החדר הסמוך פרץ הכלב של השכנים—כלב גדול בהרבה ממה שדמיינה. הוא קפץ עליה, השיניים שלו ננעצו בזרועה. היא צרחה חרש, מנסה לא להעיר את כל הרחוב.
באותו רגע היא הבחינה בעוגה על השולחן. היא שלחה יד רועדת, חטפה חתיכה גדולה—וברחה דרך החלון כשכלב נובח מאחוריה, דם זולג מהזרוע.
היא התרסקה אל הגינה שלה, מתנשפת, מחזיקה את היד המדממת. והעוגה, למרות הכול, ביד שלה.
היא נכנסה לחדרה דרך החלון שלה, מתנשפת. הזרוע כאבה לה מאוד, סימני שיניים אדומים ודם טיפה זולג, אבל היא הצליחה. החתיכה מהעוגה עדיין בידה, קצת מעוכה, אבל שלמה.
היא שלפה את הטבעת מהכיס, החליקה אותה על אצבעה ואמרה בקול רועד:
“הצלחתי.”
מיד הדמות של הקוסם הבזיק מולה, כאילו יצא מתוך האוויר עצמו. החיוך שלו נראה מרוצה מדי.
“יפה מאוד,” הוא אמר בקול רגוע. “אמרתי לך שאת יכולה—”
“אל תדבר איתי ככה!” היא התפרצה, נוזפת בו. “הייתי יכולה להיתפס! הכלב כמעט קרע לי את היד! מה זה בכלל המשימות המטופשות האלה שלך?!”
עיניה בערו מזעם, והיא חיכתה שהוא יגיב.
"זהו הייתה רק כדי שאני ידע שאת מוכנה" אמר בקול רגוע
הקוסם צחק, צחוק עמוק ומרגיע, שלא נשמע מאיים אלא דווקא חם.
— "אה… את יודעת," הוא אמר, "אני רק מנסה לגרום לך להבין משהו. לא משנה כמה הכל נראה מטורף או מסוכן, את לא לבד."
הוא הביט בה דרך האור הזהוב של הטבעת, כאילו מנסה להחמיא לה בלי להשתמש במילים גנריות.
— "אני יודע שזה היה קשה… וכלב, ביצים, קריעה של בגדים… אבל ראית מה יצא מזה. את הצלחת. ואת הצלחת כי את אמיצה. אני כאן כדי להראות לך שהעולם הזה, גם אם הוא מסובך ומוזר, יכול להיות מקום שבו את חשובה."
היא הסתכלה עליו, קצת נרגעה, אבל עדיין חשה את העצב והזעם מהמשפחה המאמצת.
— "אתה מנסה לגרום לי להאמין לך?" היא לחשה.
— "בדיוק. כי את זקוקה לזה. ותראי, כל משימה שאנחנו נותנים לך—לא משנה כמה מטורפת—היא דרך להראות לך כמה כוח יש לך, גם אם את עוד לא מבינה אותו."
היא נשענה על המיטה, עדיין לוחשת לעצמה, ומנסה לעצום עיניים אחרי כל ההתרגשות. אישאמור צץ שוב באוויר, חיוך שובב על פניו.
— "אז… מה את רוצה שאני אביא לך עכשיו?" שאל בקול רך.
היא צחקה בקול נמוך, קצת מהססת, והגחיכה אותו:
— "אה… אולי… סט של גרביים צהובות עם נקודות ורודות? זה יהיה ממש… מטופש."
הרוח בחדר רעדה, הטבעת זוהרה חזק יותר, ואחר כך – פוף! – מול עיניה הופיע סט מדויק של גרביים צהובות עם נקודות ורודות, מסודרות על השידה.
היא קפאה לרגע, בוהה בהפתעה, ואז פרצה בצחוק שלא הצליחה לעצור.
— "אתה רציני? זה… זה מופלא!"
אישאמור צחק איתה, והאור מהטבעת כיסה את החדר ברכות מוזרה ומופלאה.
— "המשימות שלנו… אולי מטופשות לפעמים," הוא לחש, "אבל הכל כדי שתגלי כמה את מיוחדת."
והיא ידעה, עמוק בלב, שההרפתקה שלה רק מתחילה.
**הסוף**
תכתבו אם אתם רוצים המשך!
היא שכבה על המיטה הקפיצית שלה, מקשיבה לרעשי הבית: הצעקות של ההורים המאמצים בסלון, הצחוק המלאכותי של האח החורג מול הטלוויזיה.
על השידה לידה נחו מחברת פתוחה, עט כחול… וטבעת זהב ישנה שהיא מצאה לפני שבוע ליד בית הספר.
פתאום הטבעת התחילה לזהור.
בהתחלה חלש, כמו גחלילית קטנה. ואז חזק יותר, עד שהחדר התמלא באור זהוב.
— "שלום," אמר קול עמוק, ישירות לתוך הראש שלה.
היא התיישבה בבהלה, כמעט זרקה את הטבעת מהיד.
— "מה זה?!" היא לחשה.
— "אל תפחדי," אמר הקול. "אני לא אויבך. שמי אישאמור. אני קוסם מעולם אחר. את… מיועדת."
היא מצמצה.
— "מיועדת למה? לבית משוגעים?"
הקול גיחך.
— "מיועדת לשאת את הטבעת הזו. דרכה את יכולה לשמוע אותי, ולתקשר איתי. יש עוד שישה כמוך, כל אחד עם קוסם משלו."
היא הרגישה שהלב שלה דופק מהר.
— "אבל… למה דווקא אני? אני בסך הכול ילדה שאף אחד לא רוצה."
— "לפעמים דווקא מי שלא מצפים ממנו לכלום… הוא זה שיכול לשנות את הכול."
האור מהטבעת רטט, כאילו היא חיה.
— "ואת צריכה להוכיח את עצמך. המשימה הראשונה שלך מחכה."
על קיר החדר הופיעו מילים זוהרות, כאילו צוירו באור:
גנבי עוגה – גנבי חתיכת עוגה מהמקרר של השכנים.
היא פערה את עיניה.
— "אתה… צוחק עליי, נכון?"
"את לא מבינה," הגיב בקול נמוך, "זה לא רק המשחק שלך. כל משימה קובעת משהו גדול יותר. אם תסכימי—אני אעביר אלייך חפץ או חיה מכאן, לעולם שלך. משהו שאף אחד אחר לא יוכל להשיג."
היא נרתעה, עיניה נפערו.
"מה? זה לא אמיתי. אתה ממציא."
"לא," השיב בקור רוח. "את תגלי בעצמך. אם תצליחי להביא את חתיכת העוגה… אני אשלח."
היא שתקה. הראש שלה התפוצץ ממחשבות: זה נשמע מטורף. אבל… מה אם הוא לא משקר? מה אם באמת אפשרי?
לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה, היא נשפה בכבדות.
"טוב… בסדר. אני אנסה. דרך אגב קוראים לי זיה"
חיוך דק נמרח על פניו.
"ידעתי שתביני."
אותו לילה, אחרי שההורים המאמצים שלה נרדמו, היא התגנבה החוצה. הלב דפק לה מהר כל כך, כאילו כולם שומעים אותו. היא חצתה את הגינה בזהירות והגיעה אל חלון המטבח של השכנים. החלון היה פתוח קצת, בדיוק מספיק כדי שילדה אמיצה—או משוגעת—תוכל להידחק דרכו.
בפנים היה חושך, רק אור קטן מהמקרר שהבהב כשמישהו השאיר אותו לא סגור עד הסוף. היא זחלה פנימה, מחפשת את הצלחת עם העוגה. ואז זה קרה—מדף גבוה רועד, והיא נגעה בו בטעות. קרטון ביצים החליק, נפל על הרצפה ונשבר ברעש נוראי.
“אוי לא…” היא לחששה, קפואה במקומה.
הנביחות נשמעו מיד. מתוך החדר הסמוך פרץ הכלב של השכנים—כלב גדול בהרבה ממה שדמיינה. הוא קפץ עליה, השיניים שלו ננעצו בזרועה. היא צרחה חרש, מנסה לא להעיר את כל הרחוב.
באותו רגע היא הבחינה בעוגה על השולחן. היא שלחה יד רועדת, חטפה חתיכה גדולה—וברחה דרך החלון כשכלב נובח מאחוריה, דם זולג מהזרוע.
היא התרסקה אל הגינה שלה, מתנשפת, מחזיקה את היד המדממת. והעוגה, למרות הכול, ביד שלה.
היא נכנסה לחדרה דרך החלון שלה, מתנשפת. הזרוע כאבה לה מאוד, סימני שיניים אדומים ודם טיפה זולג, אבל היא הצליחה. החתיכה מהעוגה עדיין בידה, קצת מעוכה, אבל שלמה.
היא שלפה את הטבעת מהכיס, החליקה אותה על אצבעה ואמרה בקול רועד:
“הצלחתי.”
מיד הדמות של הקוסם הבזיק מולה, כאילו יצא מתוך האוויר עצמו. החיוך שלו נראה מרוצה מדי.
“יפה מאוד,” הוא אמר בקול רגוע. “אמרתי לך שאת יכולה—”
“אל תדבר איתי ככה!” היא התפרצה, נוזפת בו. “הייתי יכולה להיתפס! הכלב כמעט קרע לי את היד! מה זה בכלל המשימות המטופשות האלה שלך?!”
עיניה בערו מזעם, והיא חיכתה שהוא יגיב.
"זהו הייתה רק כדי שאני ידע שאת מוכנה" אמר בקול רגוע
הקוסם צחק, צחוק עמוק ומרגיע, שלא נשמע מאיים אלא דווקא חם.
— "אה… את יודעת," הוא אמר, "אני רק מנסה לגרום לך להבין משהו. לא משנה כמה הכל נראה מטורף או מסוכן, את לא לבד."
הוא הביט בה דרך האור הזהוב של הטבעת, כאילו מנסה להחמיא לה בלי להשתמש במילים גנריות.
— "אני יודע שזה היה קשה… וכלב, ביצים, קריעה של בגדים… אבל ראית מה יצא מזה. את הצלחת. ואת הצלחת כי את אמיצה. אני כאן כדי להראות לך שהעולם הזה, גם אם הוא מסובך ומוזר, יכול להיות מקום שבו את חשובה."
היא הסתכלה עליו, קצת נרגעה, אבל עדיין חשה את העצב והזעם מהמשפחה המאמצת.
— "אתה מנסה לגרום לי להאמין לך?" היא לחשה.
— "בדיוק. כי את זקוקה לזה. ותראי, כל משימה שאנחנו נותנים לך—לא משנה כמה מטורפת—היא דרך להראות לך כמה כוח יש לך, גם אם את עוד לא מבינה אותו."
היא נשענה על המיטה, עדיין לוחשת לעצמה, ומנסה לעצום עיניים אחרי כל ההתרגשות. אישאמור צץ שוב באוויר, חיוך שובב על פניו.
— "אז… מה את רוצה שאני אביא לך עכשיו?" שאל בקול רך.
היא צחקה בקול נמוך, קצת מהססת, והגחיכה אותו:
— "אה… אולי… סט של גרביים צהובות עם נקודות ורודות? זה יהיה ממש… מטופש."
הרוח בחדר רעדה, הטבעת זוהרה חזק יותר, ואחר כך – פוף! – מול עיניה הופיע סט מדויק של גרביים צהובות עם נקודות ורודות, מסודרות על השידה.
היא קפאה לרגע, בוהה בהפתעה, ואז פרצה בצחוק שלא הצליחה לעצור.
— "אתה רציני? זה… זה מופלא!"
אישאמור צחק איתה, והאור מהטבעת כיסה את החדר ברכות מוזרה ומופלאה.
— "המשימות שלנו… אולי מטופשות לפעמים," הוא לחש, "אבל הכל כדי שתגלי כמה את מיוחדת."
והיא ידעה, עמוק בלב, שההרפתקה שלה רק מתחילה.
**הסוף**
תכתבו אם אתם רוצים המשך!
