דרקונים אמיתיים (התחלנו!)
- מחבר/ת הנושא The Time
- תאריך התחלה
- סטטוס
ת'ור,אתה מעליב את האינטיליגנציה של הדרקון שלי.דע לך שהוא פתח שיטה מתקדמת ביותר לחלוקת היום לשלבים אם כל מיני ראשי תיבות מתקדמים.
הדרקון מביט ביצור.מוחו עובד במהירות,מתנתק מאחרוני קורי השינה,חוזר לאבד נתונים במהירות.הוא מביט בנחש ברתיעה מסוימת,אבל אז שב ומתרכז.שלו! מהדהד העלבון בראש הדרקון.לא.זה הבית שלי.אני נעלה מימנו,הוא סתם אפר לרגלי!למרות שהיצור החמקמק והמסוכן מוצא חן בעיניו,הדרקון,אם כל הארסיות הריגשית שמצטברת אצלו,מביט עמוק אל תוך עיניו של הנחש,עוצר אותו במקומו.ועמוק יותר,וחזק יותר,אל תוך המוח הפרימיטיבי.הוא משדר לתוןכו את העליונות שלו.זה שלי! הוא מבהיר לו,אני טוב מימך,ואתה תעשה מה שאומר לך.בעודו ממשיך להביט עמוק יותר אל עיניו של הנחש,הוא מקרב את ראשו אליו,ואז עושה צעד קדימה,מנחיט את כל עליונותו אל מול הנחש אתה שלי!
הבה נקדים ונפתח בבקשה אישית מת'ור לא לספיילר לאחרים את הסיפור, בייחוד לא כשהדרך שלהם לספיילר היא לכתוב את זה בכתב בגודל יענו-קטן שלא יבלבל גם עיוור. אני מניח שבן כבר קרא את מה שכתבת, אבל בבקשה תערוך את זה בכל זאת...
וכן, המגד"ם הוא יופי של מקור ליצורים בשלוף. אתם משחקים יצורים שמתבססים על הספר הזה, זוכרים? למה שאני אפסיק להיעזר בו ^_~?
קצב סביר מבחינתי מוגדר כקצב בו המשחק מתקדם. אני לא רואה בעיה בכך שאני לא מגיב יום יומיים (כמו שודאי ראיתם >_>) וזה נכון גם לגביכם, או ששחקן מפסיק להגיב לפרק זמן ארוך אחרי שהוא הודיע לי מראש (ע"ע הומיד), אבל מבחינתי היעלמות של שבוע בלי אזהרה מראש כמו אני עסיתי הרגע זה לא לגיטימי. על זה אני מתנצל.
in
רסט -
ת'ור -
בן -
פלד -
וכן, המגד"ם הוא יופי של מקור ליצורים בשלוף. אתם משחקים יצורים שמתבססים על הספר הזה, זוכרים? למה שאני אפסיק להיעזר בו ^_~?
קצב סביר מבחינתי מוגדר כקצב בו המשחק מתקדם. אני לא רואה בעיה בכך שאני לא מגיב יום יומיים (כמו שודאי ראיתם >_>) וזה נכון גם לגביכם, או ששחקן מפסיק להגיב לפרק זמן ארוך אחרי שהוא הודיע לי מראש (ע"ע הומיד), אבל מבחינתי היעלמות של שבוע בלי אזהרה מראש כמו אני עסיתי הרגע זה לא לגיטימי. על זה אני מתנצל.
in
רסט -
אתה מתמתח ומזנק בקלילות על ארבעותיך בסמטה שאור השמש יורד עליה בזווית, מנער את גופך. הוא אולי לא יכול לעוף כרגע, אבל הוא בלי ספק מתפקד נהדר. על כל פנים, ריח משונה ביותר תופס את תשומת ליבך למרחק מה - זהו שילוב בין ריח הים לריח האדם לריח בית מרזח לריח צרכים ושתן. משהו בין לבין. אבל בתוך תערובת הריחות המסוגננת, אתה גם מבחין בריח מעורר תאבון של דגים טריים.
טיול גגות קצר אחד לאחר מכן
אתה רובץ על קצהו של אחד מהגגות המשקיפים על רחבה מלאה בדוכנים. בזה נמכרים ירקות, בזה פירות (שנראים מקומטים מעט ברובם) ובאחרים כלים מאכלים ואבזרים שונים ומשונים שמשמשים את יצורי האנוש בעמל יומם. מוזרים יצורי האנוש, אם רק לא היו עירומים ושבריריים כל כך, לא היו זקוקים לכל כך הרבה כלים - הם יכלו פשוט להשתמש בגופם שלהם...
אבל הדוכנים החשובים ביותר כמובן הם דוכני הדגים. יצורי האנוש, כך נראה, אוהבים מאוד לדוג דגים. על משטחי העץ של הדוכנים פרושים עשרות אם לא מאות דגים בשלל גדלים גוונים וריחות, אלה מהם נראים כמו אלה שצדת תחת הצוק שלך, אפורים ורזים ובעלי קשקשים שקופים מעט. אלה מהם גדולים מהם פי חמישה, אלה מהם חומים, אלה מהם אדומים, אלה מהם ירוקים. יש גם אחד גדול ומשונה צורה עם סנפירים שמזכירים גפיים שמונח על דוכן שלם לבדו, כשמעליו מתגודדים יצורי אנוש בהמוניהם ומפטפטים כשחפים.
הגיע הזמן לארגן לעצמך ארוחת בוקר...
טיול גגות קצר אחד לאחר מכן
אתה רובץ על קצהו של אחד מהגגות המשקיפים על רחבה מלאה בדוכנים. בזה נמכרים ירקות, בזה פירות (שנראים מקומטים מעט ברובם) ובאחרים כלים מאכלים ואבזרים שונים ומשונים שמשמשים את יצורי האנוש בעמל יומם. מוזרים יצורי האנוש, אם רק לא היו עירומים ושבריריים כל כך, לא היו זקוקים לכל כך הרבה כלים - הם יכלו פשוט להשתמש בגופם שלהם...
אבל הדוכנים החשובים ביותר כמובן הם דוכני הדגים. יצורי האנוש, כך נראה, אוהבים מאוד לדוג דגים. על משטחי העץ של הדוכנים פרושים עשרות אם לא מאות דגים בשלל גדלים גוונים וריחות, אלה מהם נראים כמו אלה שצדת תחת הצוק שלך, אפורים ורזים ובעלי קשקשים שקופים מעט. אלה מהם גדולים מהם פי חמישה, אלה מהם חומים, אלה מהם אדומים, אלה מהם ירוקים. יש גם אחד גדול ומשונה צורה עם סנפירים שמזכירים גפיים שמונח על דוכן שלם לבדו, כשמעליו מתגודדים יצורי אנוש בהמוניהם ומפטפטים כשחפים.
הגיע הזמן לארגן לעצמך ארוחת בוקר...
ת'ור -
כן, הלב הוא יחידת הזמן הראשונית העיקרית של הדרקונים מעתה להאלה, זה נוח הרבה יותר מאשר לתאר פרקי זמן שחולפים כ 'עבר קצת זמן, עבר קצת יותר זמן'
in
אתה מתעורר כעבור כעשרת אלפים ושניים-עשר פעימות לב, חש טוב בהרבה. הגוף קיבל מהדם והבשר של היצור את הכוח שהיה דרוש לו כל-כך. אתה שם לב שהחרקים קצו אותך בעוד נקודה או שתיים בחלקים הדקים של השריון, זה מגרד, ועכשיו כשיש לך רגע לחשוב על כך - גם בעייתי מאוד, כיוון שאתה לא באמת מסוגל לגרד את עורך מבלי לשחוק את הקשקשים באופן שיחמיר את המצב. על כל פנים, כרגע אתה שבע להפליא, וגם לא צמא במיוחד (יתרונותיו של דם עשיר...) אבל אין ספק שהמצב לא ימשך לנצח, כך שאלא אם
in
אתה מתעורר כעבור כעשרת אלפים ושניים-עשר פעימות לב, חש טוב בהרבה. הגוף קיבל מהדם והבשר של היצור את הכוח שהיה דרוש לו כל-כך. אתה שם לב שהחרקים קצו אותך בעוד נקודה או שתיים בחלקים הדקים של השריון, זה מגרד, ועכשיו כשיש לך רגע לחשוב על כך - גם בעייתי מאוד, כיוון שאתה לא באמת מסוגל לגרד את עורך מבלי לשחוק את הקשקשים באופן שיחמיר את המצב. על כל פנים, כרגע אתה שבע להפליא, וגם לא צמא במיוחד (יתרונותיו של דם עשיר...) אבל אין ספק שהמצב לא ימשך לנצח, כך שאלא אם
בן -
אתה... בטוח שאתה מבין מה אתה עושה כשאתה מנסה להטביע חותם קבוע באויב בזמן הסתערות? עוד אין לך נסיון או הבנה לגבי האופן בו הקשרים האלה עובדים, ועד עכשיו הצלחת ליצור (פלוס מינוס) קשר מעורפל אחד שלא דרש ממך הרבה יותר מידי כוחות. חוץ מזה, אתה צריך עכשיו גם להילחם מול הדבר הזה. אבל בסדר, הנה לך ההשלכות:
in
הטורף לא מהסס לרגע, עונה לך בשאגה מחשבתית ופיסית כאחד משלו שמטביעה את תודעתך (ששלחת אליו) כליל.
לא תהסס? אחד בפה אחד בלב, יורק ארס. רק אמרת וכבר היססת! ועל היסוס זה תשלם בחייך! כשגל כאב נורא שנובע מהנסיון להטביע ביצור חותם ממלא את כולך, אתה קולט שההסתערות המרשימה שלך חולפת דרך היצור מבלי לגרום נזק כלל - נדמה שהפכת בדרך פלא לרוח רפאים היכנשהו במהלך ההסתערות, או בעצם, הטורף, שמתפוגג מאחוריך כמו עשן ברוח חזקה. אתה מפנה את ראשך בחדות מסביב, מנסה להתגבר על הכאב ולמצוא אותו, לעקוב אחרי החותם, אבל הקסם שלך אומר לך דבר שלא יכול להיות..
למעלה
אתה מפנה את ראשך מעלה בדיוק בזמן בשביל להבחין בצורה מהירה ומטושטשת מסיימת את הזינוק המפואר שלה על גבך, קורעת חתכים עמוקים ומדממים בכנפיך שגורמים לכאב הראש להרגיש כמו ליטוף. הוא שואג בנצחון וצורח בתוך ראשך דרך הקשר שהצבת בעצמך להיתראות יורק ארס! ונותן לך את הרגע שהיית צריך בשביל...
out
אתה יכול לתאר מהלכי קרב או לדבר איתו בצורה חופשית בהודעה שלך, כל עוד אתה לא מניח שהם יצליחו או מתאר את התגובה של הטורף אליהם. מה שאני כן מאשר לך להניח שיצליח הוא להתנער מהדבר הזה פחד\זעם\כאב ולזרוק אותו איזה מטר הצידה כשהוא נוחת על רגליו, ואז לעשות משהו מהר בזמן שהוא מסתער עליך שנית. אם אתה מנסה לעשות משהו כשהוא עוד עליך, אז תתאר רק את המהלכים. כהבהרה נוספת - אין לי כוונה מיוחדת להרוג את הדמות שלך, אבל אם היא תעשה עכשיו משהו טפשי (כמו לפתוח בשיחה ידידותית בזמן שהיצור חוזר לרטש לך את הכנפיים) היא תצא מזה עם צלקות קשות.
in
הטורף לא מהסס לרגע, עונה לך בשאגה מחשבתית ופיסית כאחד משלו שמטביעה את תודעתך (ששלחת אליו) כליל.
לא תהסס? אחד בפה אחד בלב, יורק ארס. רק אמרת וכבר היססת! ועל היסוס זה תשלם בחייך! כשגל כאב נורא שנובע מהנסיון להטביע ביצור חותם ממלא את כולך, אתה קולט שההסתערות המרשימה שלך חולפת דרך היצור מבלי לגרום נזק כלל - נדמה שהפכת בדרך פלא לרוח רפאים היכנשהו במהלך ההסתערות, או בעצם, הטורף, שמתפוגג מאחוריך כמו עשן ברוח חזקה. אתה מפנה את ראשך בחדות מסביב, מנסה להתגבר על הכאב ולמצוא אותו, לעקוב אחרי החותם, אבל הקסם שלך אומר לך דבר שלא יכול להיות..
למעלה
אתה מפנה את ראשך מעלה בדיוק בזמן בשביל להבחין בצורה מהירה ומטושטשת מסיימת את הזינוק המפואר שלה על גבך, קורעת חתכים עמוקים ומדממים בכנפיך שגורמים לכאב הראש להרגיש כמו ליטוף. הוא שואג בנצחון וצורח בתוך ראשך דרך הקשר שהצבת בעצמך להיתראות יורק ארס! ונותן לך את הרגע שהיית צריך בשביל...
out
אתה יכול לתאר מהלכי קרב או לדבר איתו בצורה חופשית בהודעה שלך, כל עוד אתה לא מניח שהם יצליחו או מתאר את התגובה של הטורף אליהם. מה שאני כן מאשר לך להניח שיצליח הוא להתנער מהדבר הזה פחד\זעם\כאב ולזרוק אותו איזה מטר הצידה כשהוא נוחת על רגליו, ואז לעשות משהו מהר בזמן שהוא מסתער עליך שנית. אם אתה מנסה לעשות משהו כשהוא עוד עליך, אז תתאר רק את המהלכים. כהבהרה נוספת - אין לי כוונה מיוחדת להרוג את הדמות שלך, אבל אם היא תעשה עכשיו משהו טפשי (כמו לפתוח בשיחה ידידותית בזמן שהיצור חוזר לרטש לך את הכנפיים) היא תצא מזה עם צלקות קשות.
פלד -
בתחילה הלחשוש מתגבר, לאחר רגע, הוא נחלש. אתה מביט בעיניו של הנחש וקורא לאותו כוח שכבר הפעלת על הסנאי, אבל בנחישות וכוונה מרובים בהרבה - הניצוץ הרכושני בעיניו כבה בתחילה, ואז גם הלחשוש המאיים כבה אחריו. כאשר אתה מרסק את קירות מחשבתו של הנחש, מה שנשאר בפנים אפילו לא מנסה להתנגד. מה שנשאר מולך הוא אינסטיקט חשוף של כניעה, שעושה את הדבר היחיד שנועד לעשות, וכורע תחת מרותך.
במישור הפיסי, הנחש פשוט זוחל בדממה חזרה לחור בעץ.
הוא לא יפריע לך יותר. למעשה, אתה לא בטוח אם הוא אפילו יטרח אי פעם לצאת, מה שנשאר מהנחש הוא לא בדיוק במצב לצוד. אתה בהחלט רואה אותו ממשיך לשכב במחילתו, דומם וכנוע כסלע, גווע ברעב, אם לא תצווה עליו אחרת. הכוח שלך בשליטה בחיות פשוטות, כך נראה, רב ועצום ביחס לגילך הצעיר.
אבל את גל שביעות הרצון העצמית והגאווה קוטע בחדות צורך גשמי יותר - בטנך מקרקרת. היא רוצה גרגירי יער טריים.
במישור הפיסי, הנחש פשוט זוחל בדממה חזרה לחור בעץ.
הוא לא יפריע לך יותר. למעשה, אתה לא בטוח אם הוא אפילו יטרח אי פעם לצאת, מה שנשאר מהנחש הוא לא בדיוק במצב לצוד. אתה בהחלט רואה אותו ממשיך לשכב במחילתו, דומם וכנוע כסלע, גווע ברעב, אם לא תצווה עליו אחרת. הכוח שלך בשליטה בחיות פשוטות, כך נראה, רב ועצום ביחס לגילך הצעיר.
אבל את גל שביעות הרצון העצמית והגאווה קוטע בחדות צורך גשמי יותר - בטנך מקרקרת. היא רוצה גרגירי יער טריים.
הדרקון הקטן מביט בניצחון.ניראה שהוא די טוב בלגרום לאחרים לשרת אותו.אבל משוא בו אומר לו שזו המון טרחה לשלוט על הממון יצורים,וזה גם מסוכן כי הוא חושף אותך.כניראה שזה לא רעיון טוב בשבילו.אז לשם מה הוא מסוגל לשלוט ביצורים.אולי הם צריכים להיות שליחים שלו?כן...הוא מעביר לניצור המפותל פקודה ללכת לצוד לעצמו איזה עכבר,ואז לצוד משהוא קצת גדול יותר ולהביא אותו לפה.תחילה הוא חושב לאכול אותו,אבל היצור המפותל[זה לא שם מעניין...ובכן,מדובר במשרת הראשון שלו,אז הוא יקרא...מרמ"ה,'משרת ראשון מפותל הרבה'] לא ניראה טעים במיוחד.בזמן שהנחש הולך,הדרקון הקטן מנסה להסיח את דעתו מהגרגרים בתיעוד מה שקרה הרגע.הווא שם לב שהוא צריך לצוא בהיזדמנות מסתור חדש,אבל נחצה את הגשר כשנגיע אליו...וואו,יופי של משפט...
בכל אופן,כשהוא מסיים,הוא מתחיל להרהר בשיטת מדידות הזמן שלו.הוא בודק כמה היא יציבה,ומחליט שגם הלילה צריך להיות שווה ליום.זה יותר...לא הגיוני...זה כמו יפה,רק מחשבתית...פואטי?שפות הן עיניין מוגבל,הוא יצטרך ללמוד כמה בהזדמנות.בכל אופן,הוא מחליט לחלק את הלילה גם כן למכ"ץים,למרות שבו אין כדור צהוב.האמת,זה מוזר,ניראה כאילו הכדור הצהוב עמד להתרסק על הקרקע,אבל זה לא התרחש,במקום זה,הוא יצא מהצד השני.האם יש לו מנהרה תחת הקרקע?הוא יצטרך לחקור את זה.ואיפה נחש הזה?חשיבה זה עיניין מרעיב...
בכל אופן,כשהוא מסיים,הוא מתחיל להרהר בשיטת מדידות הזמן שלו.הוא בודק כמה היא יציבה,ומחליט שגם הלילה צריך להיות שווה ליום.זה יותר...לא הגיוני...זה כמו יפה,רק מחשבתית...פואטי?שפות הן עיניין מוגבל,הוא יצטרך ללמוד כמה בהזדמנות.בכל אופן,הוא מחליט לחלק את הלילה גם כן למכ"ץים,למרות שבו אין כדור צהוב.האמת,זה מוזר,ניראה כאילו הכדור הצהוב עמד להתרסק על הקרקע,אבל זה לא התרחש,במקום זה,הוא יצא מהצד השני.האם יש לו מנהרה תחת הקרקע?הוא יצטרך לחקור את זה.ואיפה נחש הזה?חשיבה זה עיניין מרעיב...
Restless
פונדקאי ותיק
OOG: מעדכן ביום כיפור?! שיקסע :O
IG:
זמן לסעוד, ילדים. החתול פסע בשחצנות מסוימת בשוק, כאילו הוא שייך לאבא שלו. מה? איך אבא שלי קשור לעניין? חשב לעצמו החתול, אבל החליט לעזוב את הנקודה. הוא בחן בלהיטות את הדגים המוצעים, והתעכב על הדג עם הגפיים, אבל בסוף התביית על דג קלאסי כלשהו שאף אחד לא מתעניין בו, בחן את האיזור, התקרב... והיכה. ופתאום לא היה דג. וגם לא היה חתול. סוד קטן - שניהם בילו כעת בפינה חשוכה של השוק, לפחות החתול.
IG:
זמן לסעוד, ילדים. החתול פסע בשחצנות מסוימת בשוק, כאילו הוא שייך לאבא שלו. מה? איך אבא שלי קשור לעניין? חשב לעצמו החתול, אבל החליט לעזוב את הנקודה. הוא בחן בלהיטות את הדגים המוצעים, והתעכב על הדג עם הגפיים, אבל בסוף התביית על דג קלאסי כלשהו שאף אחד לא מתעניין בו, בחן את האיזור, התקרב... והיכה. ופתאום לא היה דג. וגם לא היה חתול. סוד קטן - שניהם בילו כעת בפינה חשוכה של השוק, לפחות החתול.
OUT:
נערך ולא יישנה.
אה, ואני יוצא מנקודת הנחה שהמשפט הלא מושלם לא מכיל מידע חיוני.
IN:
הדרקון הצעיר מתרומם על רגליו באיטיות, מרגיש, כנראה בפעם הראשונה, במלוא כושרו. הוא מתמתח, משיב על עצמו אוויר עם כנפיו, נושף מעט כפור על טפריו ומשייף אותם מעט בסלע. לאחר רגעי הנחת הספורים האלה (17 פעימות), הוא מרצין, מקפל את כנפיו וצועד לכיוון הבריכה, בוחן אותה בעין חשדנית. יש שם משהו, וזה לא משהו נחמד. ההובגובלינים האלה... מסכנים. לא הגיע להם המוות הזה. לאחר 37 פעימות שבהן הוא בוחן את הבריכה וסביבותיה הוא מסתובב ומתרחק שוב לכיוון המנהרה היוצאת מהאולם.
בעודו מתקדם הוא נוהג במשנה זהירות, נצמד לקירות ובוחן את סביבתו בכל האמצעים שגופו מספק לו. גופו ולא מוחו, שכן הוא מחליט לא להשתמש בחישת הנפש עד שהוא יהיה בטוח מסכנות מידיות. בעודו מתקדם אל צומת המנהרות, הוא מהרהר לעצמו. עבר כבר די הרבה זמן מאז שהזוג המנוח הזה הגיע... ונבלע. אז אלא אם הדרך לכאן היא מאוד ארוכה, החברים שלהם בטח כבר חושדים שמשהו לא בסדר ויהיו זהירים יותר. אולי הם סתם מחכים, ואולי הם כבר שלחו סיירים לבדוק את השטח. והם יגיעו מהמנהרה שממנה הגיעו הזוג הראשון. אני יכול לחכות... יש לי סבלנות. אבל לא. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, והגוף שלי עלול להזדקק לעוד אוכל מהר מדי. וייתכן שרביצה ממושכת מדי תנוון את הערנות שלי, כך שאני לא אוכל להגיב בזמן ו... לא טוב. כדאי פשוט להתקדם בזהירות ולסמוך על החושים שלי והחשש שלהם ממני. כי השניים ההם בהחלט נבהלו. ייתכן שהם ירגישו יותר בטוחים מעצמם בקבוצה גדולה, אבל עדיין, אני בטוח שהם יהיו לפחות זהירים. אני חושב שלא יהיה מטופש להניח שהם גם ינסו להפיק רווחים מהתחברות איתי, ולכן לא ימהרו לתקוף. הכל תלוי, אני מניח, בתוקפנות והריסון העצמי של ההובגובלינים האלה.
ואם כבר חושבים על ההובגובלינים... איך הגוף שלהם עובד? הרגליים שלהם, לדוגמא. נראה היה שהם מסתדרים איתם יפה ואפילו יכולים לפתח מהירויות לא רעות, אבל איך הם שומרים על איזון? הגוף שלהם בטח זז מדי פעם, והם יצטרכו לשנות תנוחה כדי להתאזן מחדש! נראה לי בזבזני, ובטח דורש תשומת לב מתמדת. גם הליכה, ריצה... כל תנועה, בעצם, בטח דורשת ריכוז מתמיד רק כדי להימנע ממעידה על קרקע לא ישרה! אז איך באמת הם מסתדרים? כי אני, לדוגמא, יש לי ארבע רגליים, וכולן קצרות ויציבות מספיק כדי למנוע מעידות, ככה שאני יציב הרבה יותר ולכן לא צריך לשים לב במיוחד להליכה שלי. חוץ מזה שמהתגובה הפרימיטיבית שלהם אני מניח שמנת המשכל שלהם ירודה יחסית לזו שלי, ככה שמשאבי החשיבה שאני יכול לנצל כדי לפקד על פעולות הגוף שלי מצומצמים אצלם בהרבה. אוי, כל כך הרבה שאלות. אני חייב לחקור אחד מהם. ויש עוד כל כך הרבה, השיניים שלהם למשל. ראיתי את הניבים המותחים שלהם, מה שבטח אומר שגם שאר השיניים שלהם חזקות, ולכן הם בטח אוכלים, או אכלו, אוכל קשה, כנראה בשר. והעור שלהם, שנראה יחסית מחוספס אך קשיח, והציוד שלהם, ו.. או! הידיים שלהם! אני חייב לבדוק את הידיים שלהם. אני בטח לא יכול להגיע לרמת הגמישות שיש להם עם הידיים. והוא עוצר לרגע, מרים כפה אחת ומסתכל עליה בביקורתיות. לא, אני בהחלט לא יכול. טוב, אז אני אצטרך לחקור אחד כזה, אבל זה אפילו לא קצה הקרחון! מה עם התרבות שלהם, המבנה החברתי שלהם, אורח החיים שלהם, הכל! והם רק גזע אחד מתוך רבים, בוודאי. הוא נאנח. החיים כל כך מעניינים, גם בלי הסכנה המתמדת. אני תוהה... או, הנה הצומת.
באותו רגע הוא עקף עיקול וצומת המנהרות נגלתה לעיניו. בעוד שחלק ממוחו המשיך לפתח את מחשבותיו (כנראה יהיו כמה גזעים דומים להם, בהנחה של קיום ארוך מספיק של העולם, כמובן. ובהינתן זמן ארוך עוד יותר, גזעים רבים יותר בוודאי יכלו להתפתח, שונים לגמרי ובעלי מבנה גוף שונה...), רוב רובם של מאמצי מוחו הופנו שוב לבחינת המצב המיידי, החלטה על דרכי פעולה וחשיבה על אפשרויות סבירות שיש להתכונן אליהן וכמה פחות סבירות, לכל מקרה. לכמה פעימות הדרקון בחן את המנהרה הגדולה יותר, המובילה מטה, אך וויתר והחליט להתמקד במנהרה למעלה. למטה יצור או משהו רצחני, מהצד ההוא מסתורין, אבל מקדימה יצורים שאני יודע שהם פעילים ולכן הכי מסוכנים. קדימה, אם כך. והוא מתחיל להתקדם בזהירות במעלה המנהרה.
OUT:
אני נהנה לשחק יצור עם תבונה גבוהה.
מקווה שההסקים שלו לא פרועים מדי. אני הנחתי שבמידה מסוימת האינטואיציה שלו מתבססת על הנחות ופיסות מידע שעולים ומשתלבים בטבעיות בשאר הנתונים, מה שהוא כנראה ישים לב אליו בהמשך ויצרף את זה לחידת השפה. זה בסדר, אני מקווה?
נערך ולא יישנה.
אה, ואני יוצא מנקודת הנחה שהמשפט הלא מושלם לא מכיל מידע חיוני.
IN:
הדרקון הצעיר מתרומם על רגליו באיטיות, מרגיש, כנראה בפעם הראשונה, במלוא כושרו. הוא מתמתח, משיב על עצמו אוויר עם כנפיו, נושף מעט כפור על טפריו ומשייף אותם מעט בסלע. לאחר רגעי הנחת הספורים האלה (17 פעימות), הוא מרצין, מקפל את כנפיו וצועד לכיוון הבריכה, בוחן אותה בעין חשדנית. יש שם משהו, וזה לא משהו נחמד. ההובגובלינים האלה... מסכנים. לא הגיע להם המוות הזה. לאחר 37 פעימות שבהן הוא בוחן את הבריכה וסביבותיה הוא מסתובב ומתרחק שוב לכיוון המנהרה היוצאת מהאולם.
בעודו מתקדם הוא נוהג במשנה זהירות, נצמד לקירות ובוחן את סביבתו בכל האמצעים שגופו מספק לו. גופו ולא מוחו, שכן הוא מחליט לא להשתמש בחישת הנפש עד שהוא יהיה בטוח מסכנות מידיות. בעודו מתקדם אל צומת המנהרות, הוא מהרהר לעצמו. עבר כבר די הרבה זמן מאז שהזוג המנוח הזה הגיע... ונבלע. אז אלא אם הדרך לכאן היא מאוד ארוכה, החברים שלהם בטח כבר חושדים שמשהו לא בסדר ויהיו זהירים יותר. אולי הם סתם מחכים, ואולי הם כבר שלחו סיירים לבדוק את השטח. והם יגיעו מהמנהרה שממנה הגיעו הזוג הראשון. אני יכול לחכות... יש לי סבלנות. אבל לא. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, והגוף שלי עלול להזדקק לעוד אוכל מהר מדי. וייתכן שרביצה ממושכת מדי תנוון את הערנות שלי, כך שאני לא אוכל להגיב בזמן ו... לא טוב. כדאי פשוט להתקדם בזהירות ולסמוך על החושים שלי והחשש שלהם ממני. כי השניים ההם בהחלט נבהלו. ייתכן שהם ירגישו יותר בטוחים מעצמם בקבוצה גדולה, אבל עדיין, אני בטוח שהם יהיו לפחות זהירים. אני חושב שלא יהיה מטופש להניח שהם גם ינסו להפיק רווחים מהתחברות איתי, ולכן לא ימהרו לתקוף. הכל תלוי, אני מניח, בתוקפנות והריסון העצמי של ההובגובלינים האלה.
ואם כבר חושבים על ההובגובלינים... איך הגוף שלהם עובד? הרגליים שלהם, לדוגמא. נראה היה שהם מסתדרים איתם יפה ואפילו יכולים לפתח מהירויות לא רעות, אבל איך הם שומרים על איזון? הגוף שלהם בטח זז מדי פעם, והם יצטרכו לשנות תנוחה כדי להתאזן מחדש! נראה לי בזבזני, ובטח דורש תשומת לב מתמדת. גם הליכה, ריצה... כל תנועה, בעצם, בטח דורשת ריכוז מתמיד רק כדי להימנע ממעידה על קרקע לא ישרה! אז איך באמת הם מסתדרים? כי אני, לדוגמא, יש לי ארבע רגליים, וכולן קצרות ויציבות מספיק כדי למנוע מעידות, ככה שאני יציב הרבה יותר ולכן לא צריך לשים לב במיוחד להליכה שלי. חוץ מזה שמהתגובה הפרימיטיבית שלהם אני מניח שמנת המשכל שלהם ירודה יחסית לזו שלי, ככה שמשאבי החשיבה שאני יכול לנצל כדי לפקד על פעולות הגוף שלי מצומצמים אצלם בהרבה. אוי, כל כך הרבה שאלות. אני חייב לחקור אחד מהם. ויש עוד כל כך הרבה, השיניים שלהם למשל. ראיתי את הניבים המותחים שלהם, מה שבטח אומר שגם שאר השיניים שלהם חזקות, ולכן הם בטח אוכלים, או אכלו, אוכל קשה, כנראה בשר. והעור שלהם, שנראה יחסית מחוספס אך קשיח, והציוד שלהם, ו.. או! הידיים שלהם! אני חייב לבדוק את הידיים שלהם. אני בטח לא יכול להגיע לרמת הגמישות שיש להם עם הידיים. והוא עוצר לרגע, מרים כפה אחת ומסתכל עליה בביקורתיות. לא, אני בהחלט לא יכול. טוב, אז אני אצטרך לחקור אחד כזה, אבל זה אפילו לא קצה הקרחון! מה עם התרבות שלהם, המבנה החברתי שלהם, אורח החיים שלהם, הכל! והם רק גזע אחד מתוך רבים, בוודאי. הוא נאנח. החיים כל כך מעניינים, גם בלי הסכנה המתמדת. אני תוהה... או, הנה הצומת.
באותו רגע הוא עקף עיקול וצומת המנהרות נגלתה לעיניו. בעוד שחלק ממוחו המשיך לפתח את מחשבותיו (כנראה יהיו כמה גזעים דומים להם, בהנחה של קיום ארוך מספיק של העולם, כמובן. ובהינתן זמן ארוך עוד יותר, גזעים רבים יותר בוודאי יכלו להתפתח, שונים לגמרי ובעלי מבנה גוף שונה...), רוב רובם של מאמצי מוחו הופנו שוב לבחינת המצב המיידי, החלטה על דרכי פעולה וחשיבה על אפשרויות סבירות שיש להתכונן אליהן וכמה פחות סבירות, לכל מקרה. לכמה פעימות הדרקון בחן את המנהרה הגדולה יותר, המובילה מטה, אך וויתר והחליט להתמקד במנהרה למעלה. למטה יצור או משהו רצחני, מהצד ההוא מסתורין, אבל מקדימה יצורים שאני יודע שהם פעילים ולכן הכי מסוכנים. קדימה, אם כך. והוא מתחיל להתקדם בזהירות במעלה המנהרה.
OUT:
אני נהנה לשחק יצור עם תבונה גבוהה.
מקווה שההסקים שלו לא פרועים מדי. אני הנחתי שבמידה מסוימת האינטואיציה שלו מתבססת על הנחות ופיסות מידע שעולים ומשתלבים בטבעיות בשאר הנתונים, מה שהוא כנראה ישים לב אליו בהמשך ויצרף את זה לחידת השפה. זה בסדר, אני מקווה?
פלדריק -
ת'ור -
רסטלס -
שליטה אכן מתגלה כמעייפת למדי, והרהורים שלך על הסמנטיקה טעונת-השיפור של השפה הדרקונית (אולי אם תיצור ואריאציה משלך על השפה התוצאה תהיה טובה יותר) נקטעים הודות לעזרתו האדיבה של גל עייפות שגורם לחלק הפנימי של הגולגולת שלך להרגיש כמו ג'לי, ולא סתם ג'לי - ג'לי שעשו לו עיסוי על שיח קוצים. זה שילוב בין צורך עז לישון ולא להתעורר יותר, לבין הידיעה הודאית שהתחושה גרועה מכדי להרשות לך לעצום עיניים בכלל.
למרבה ההקלה, הזוועה ללא שם נרגעת כעבור דקה, והופכת לפעימה חלשה ברקה השמאלית, שאתה מניח שתעבור בקרוב.אתה מקווה מאוד שבפעמים הבאות תוכל להימנע מהתחושה הזאת..
הנחש חוזר כעבור מספר אפכי"ם, ומקיא על הקרקע לרגליך עיסה גועלית שאולי הייתה פעם מכרסם שדה נפוץ.
אתה חושב שתעדיף בכנות רבה למדי לסבול שוב את זוועת כאב הראש שלא נתת לו שם מאשר להכניס את העיסה המדממת הזאת לפה שלך.
למרבה ההקלה, הזוועה ללא שם נרגעת כעבור דקה, והופכת לפעימה חלשה ברקה השמאלית, שאתה מניח שתעבור בקרוב.אתה מקווה מאוד שבפעמים הבאות תוכל להימנע מהתחושה הזאת..
הנחש חוזר כעבור מספר אפכי"ם, ומקיא על הקרקע לרגליך עיסה גועלית שאולי הייתה פעם מכרסם שדה נפוץ.
אתה חושב שתעדיף בכנות רבה למדי לסבול שוב את זוועת כאב הראש שלא נתת לו שם מאשר להכניס את העיסה המדממת הזאת לפה שלך.
ת'ור -
הוא לא, זה היה משהו בכיוון של 'אם לא תמצא משהו לכול בקרוב אתה חושש שאתה עלול להגיע שוב לסף עילפון'.
וכן, תבונה ממש ממש גבוהה זה כיף, למדתי את זה כשכתבתי את מכאנו, ננס מכאני בן אלמוות וההיסטוריון הטוב ביותר שקיים, ולא רק בגלל שהוא היה בכל האירועים שהוא מדבר עליהם ^^. תבונה ממש גבוהה פשוט נותנת לך לכתוב על הדברים שאתה רואה באופנים שלדמויות רגילות פשוט אין את המשאבים הנפשיים או הסיבות לחשוב עליהן.
in
אתה ממשיך אל תוך המנהרה ומנסה (בלי יותר מידי הצלחה) לדחוק את המחשבות על העיצוב המדהים של הידיים (שלמען האמת אתה חושב שתוכל להגיע לרמת הגמישות שלהם בעזרת הטפרים שלך, למרות שאולי לא תוך כדי הליכה כיוון שאתה זקוק להן בשביל לנוע על הקרקע באופן יעיל. אז כשחושבים על זה, תוכל בודאי להשתמש בטפרים כמו ידיים בזמן מעוף בלי בעיה כיוון שבזמן מעוף על פי הנסיון הקצר שלך היקשים ותחושה מולדת האיברים הפעילים העיקריים הם הזנב והכנפיים, כשהגוף עצמו צריך להיות חופשי להתפת באופן מתאים בשביל לאפשר אווירודינמיות והרגליים צריכות לתפוס תנוחה מסויימת שלא תפריע לאוויר לנוע, אבל הטפרים הקדמיים לעומתם עשויים להישאר חופשיים! ואם כבר דיברנו על הזנב...). מתקדם באפלה המוחלטת שלא מפריעה לעיניך כלל. המנהרות מתגלות כלחות להפליא בחלקן ובשות בחלקים אחרים, הודות לנוחכותם המתחלפת של טפטופים מהתקרה, או במקרים נדירים יותר - פעפוע מהקרקע. הלחות הנ"ל מקשה עליך מעט בהתחלה לעקוב אחרי דרכם של יצורי האנוש, אבל בהמשך החושים שלך מסתגלים לאופן בו הטחב מכסה את הריח שלהם, ומצליח להמשיך במעקב בלי קושי.
בנוסף לכך, המנהרות מתגלות כשוקקות חיים. לא חיים בולטים כמו החרקים במערת הקריסטל או ההובגובלינים, אבל חיים - טחב המכסה את הנקבוביות הלחות בסלע, חרקים ומכרסמים סעירים שחיים במערכת מנהרות מקבילה לזו בה אתה נע, אבל מורכבת לאין שיעור - מחילות שנעות בין עובי קצה הטופר שלך לבין היקף ראשך, ובהן מוצאים מסתור יצורים זעירים מפי ענקים מוך שחולפים על פני עולמם (עצם המחשבה על כמות הידע העצומה שתוכל להפיק מסריקה משחבתית של מערכת המנהרות שבתוך המנהרות גורמת לך התרגשות שכמעט משתווה לזו שמסבה לך בחינת ההשלכות התיאורטיות של ידיים).
על כל פנים, המעקב אחרי נתיב ההובים, לאחר ההתגברות על קושי קל שמסבים איזורים לחים, מגלה כפשוט. חושיךהחדים מתחכים בקלות אחרי הריח וההילה הכמעט בלי מורגשת של נוכחות שהולכת ומתעמעמת לאט ככל שהזמן עובר. ככל שהמעקב נמשך, אתה מגלה שהאבחנה שפסלת בתחילה היא ככל הנראה נכונה - ההובים אכן עברו מרחק גדול מאוד במנהרות לפני שהגיעו למערת הקריסטל.
על כל פנים, אחרי פרק זמן זנושק לאלף פעימות, ומספר דו ספרתי של פניות במערכות מנהרות מסועפות כל אחת ללפחות שת פניות, אתה מגיע פתאום להתפצלות יוצאת דופן מבחינות רבות - הראשונה, היא המקום היבש והחם ביותר שהיית בו בימי חייך (לא אתגר גדול, נולד בערך אתמול). השנייה, אתה חש בקיום כמות גדולה של יצורי אנוש במרחק לא רב לאחר הפנייה השמאלית, רעש פטפוטים, ריח גוף חזק של כמות גדולה של יצורים חיים, מעט אור אדמדם ומודעות עמומה לכמות גדולה של תודעות מרוכזות יחד. השלישית, הפנייה הימנית מובילה בבירור למקום יותר חם, ויותר יבש, ויותר מואר בהרבה. אור בהיר מאוד וחזק מאוד מגיע מממרחק לא רב אחריה, וחום, כמו גם ריח מושק חזק.
וכן, תבונה ממש ממש גבוהה זה כיף, למדתי את זה כשכתבתי את מכאנו, ננס מכאני בן אלמוות וההיסטוריון הטוב ביותר שקיים, ולא רק בגלל שהוא היה בכל האירועים שהוא מדבר עליהם ^^. תבונה ממש גבוהה פשוט נותנת לך לכתוב על הדברים שאתה רואה באופנים שלדמויות רגילות פשוט אין את המשאבים הנפשיים או הסיבות לחשוב עליהן.
in
אתה ממשיך אל תוך המנהרה ומנסה (בלי יותר מידי הצלחה) לדחוק את המחשבות על העיצוב המדהים של הידיים (שלמען האמת אתה חושב שתוכל להגיע לרמת הגמישות שלהם בעזרת הטפרים שלך, למרות שאולי לא תוך כדי הליכה כיוון שאתה זקוק להן בשביל לנוע על הקרקע באופן יעיל. אז כשחושבים על זה, תוכל בודאי להשתמש בטפרים כמו ידיים בזמן מעוף בלי בעיה כיוון שבזמן מעוף על פי הנסיון הקצר שלך היקשים ותחושה מולדת האיברים הפעילים העיקריים הם הזנב והכנפיים, כשהגוף עצמו צריך להיות חופשי להתפת באופן מתאים בשביל לאפשר אווירודינמיות והרגליים צריכות לתפוס תנוחה מסויימת שלא תפריע לאוויר לנוע, אבל הטפרים הקדמיים לעומתם עשויים להישאר חופשיים! ואם כבר דיברנו על הזנב...). מתקדם באפלה המוחלטת שלא מפריעה לעיניך כלל. המנהרות מתגלות כלחות להפליא בחלקן ובשות בחלקים אחרים, הודות לנוחכותם המתחלפת של טפטופים מהתקרה, או במקרים נדירים יותר - פעפוע מהקרקע. הלחות הנ"ל מקשה עליך מעט בהתחלה לעקוב אחרי דרכם של יצורי האנוש, אבל בהמשך החושים שלך מסתגלים לאופן בו הטחב מכסה את הריח שלהם, ומצליח להמשיך במעקב בלי קושי.
בנוסף לכך, המנהרות מתגלות כשוקקות חיים. לא חיים בולטים כמו החרקים במערת הקריסטל או ההובגובלינים, אבל חיים - טחב המכסה את הנקבוביות הלחות בסלע, חרקים ומכרסמים סעירים שחיים במערכת מנהרות מקבילה לזו בה אתה נע, אבל מורכבת לאין שיעור - מחילות שנעות בין עובי קצה הטופר שלך לבין היקף ראשך, ובהן מוצאים מסתור יצורים זעירים מפי ענקים מוך שחולפים על פני עולמם (עצם המחשבה על כמות הידע העצומה שתוכל להפיק מסריקה משחבתית של מערכת המנהרות שבתוך המנהרות גורמת לך התרגשות שכמעט משתווה לזו שמסבה לך בחינת ההשלכות התיאורטיות של ידיים).
על כל פנים, המעקב אחרי נתיב ההובים, לאחר ההתגברות על קושי קל שמסבים איזורים לחים, מגלה כפשוט. חושיךהחדים מתחכים בקלות אחרי הריח וההילה הכמעט בלי מורגשת של נוכחות שהולכת ומתעמעמת לאט ככל שהזמן עובר. ככל שהמעקב נמשך, אתה מגלה שהאבחנה שפסלת בתחילה היא ככל הנראה נכונה - ההובים אכן עברו מרחק גדול מאוד במנהרות לפני שהגיעו למערת הקריסטל.
על כל פנים, אחרי פרק זמן זנושק לאלף פעימות, ומספר דו ספרתי של פניות במערכות מנהרות מסועפות כל אחת ללפחות שת פניות, אתה מגיע פתאום להתפצלות יוצאת דופן מבחינות רבות - הראשונה, היא המקום היבש והחם ביותר שהיית בו בימי חייך (לא אתגר גדול, נולד בערך אתמול). השנייה, אתה חש בקיום כמות גדולה של יצורי אנוש במרחק לא רב לאחר הפנייה השמאלית, רעש פטפוטים, ריח גוף חזק של כמות גדולה של יצורים חיים, מעט אור אדמדם ומודעות עמומה לכמות גדולה של תודעות מרוכזות יחד. השלישית, הפנייה הימנית מובילה בבירור למקום יותר חם, ויותר יבש, ויותר מואר בהרבה. אור בהיר מאוד וחזק מאוד מגיע מממרחק לא רב אחריה, וחום, כמו גם ריח מושק חזק.
רסטלס -
לאחר מרדף קצר ומספק של בעל הדוכן אחריך שהסתיים עם הפנים שלו בתוך חבית דגים, אתה מכרסם בהנאה את הדג על אחד הגגות שמשקיפים על השוק. לאחר שאתה מסיים אותו, אתה תוהה מה לעשות הלאה, כשהשוק מספק לך תשובה נהדרת - על חבית, קרוב למדי למרכז השוק, ומנגן אומן לא מוכר. כובע ירוק עם נוצה על ראשו ובגדיו ססגוניים להפליא. לעומת הזמר החביב שפגשת בפונדק הבחור הזה לא משקיע במיוחד בסיפור או בשירה. למעשה, הוא לא שר כלל. רק נושף במקצבים עליזים אוויר דרך קנה מחורר של עץ, ומנתב באמצעות אצבעותיו את גובה וגוון הצליל, ממש כמו קסם...
הדרקון הקטן מניד בראשו.הוא צריך למצוא עבד חכם יותר.הוא פוקד על הנחש בגועל לסלק את הדבר הזה ולהשגיח על הבית,ואז יוצא לצוד לעצמו משהוא.הוא מעופף לו במרחב הירקרק הזה...בית?לא...ממלכה!כן!הוא תחיל לחשוב ולתהות על למי שייך היער הזה,ולבסוף מגיע למסנה-מישהוא בוואדאי דרש עליו כבר ריבונות.זה הרי טיבעם של יצורים טיפשים לריב על דברים חסרי ערך.בכל מיקרה,זה עדיין היער שלו,הוא פשוט לא יכריז על זה בריש-גלי.ריש-גלי...ביטוי ממש מרהיב...
IN:
אז המנהרות האלה דווקא כן ארוכות מאוד. ועדיין, הלכתי בערך בקצב של ההובגובלינים, ובנוסף לזמן הארוך שישנתי, עבר כבר מספיק זמן כדי שהם ידאגו. זהירות, אם ככה. הדרקון בוחן את הצומת.
משמאל בטח נמצאים שאר חברי השבט, סביב מדורה, כנראה. המם, מדורה. אש. אוי, אני חייב לראות את הדבר הזה... הוא מתחי להתקדם במנהרה השמאלית בלי לחשוב, אך ברגע האחרון הוא עוצר את עצמו. לא. ללכת לשם יהיה סיכון. עדיף ללכת ימינה, שם לפחות יש פחות יצורי אנוש. ואולי המנהיג שלהם נמצא שם, וזה יוכל לקדם אותי. אבל זה גם יהיה מסוכן. אני צריך להגן על עצמי. הסתרה, בתור התחלה. הדרקון משתופף צמוד לרצפה ומסוכך על עצמו בכנפיו, כדי שכמה שפחות תנועת איברים תחשף. הוא מתקרב לקיר הימני ונצמד אליו. ואז, לאט לאט, הוא מתחיל להזדחל קדימה.
אז המנהרות האלה דווקא כן ארוכות מאוד. ועדיין, הלכתי בערך בקצב של ההובגובלינים, ובנוסף לזמן הארוך שישנתי, עבר כבר מספיק זמן כדי שהם ידאגו. זהירות, אם ככה. הדרקון בוחן את הצומת.
משמאל בטח נמצאים שאר חברי השבט, סביב מדורה, כנראה. המם, מדורה. אש. אוי, אני חייב לראות את הדבר הזה... הוא מתחי להתקדם במנהרה השמאלית בלי לחשוב, אך ברגע האחרון הוא עוצר את עצמו. לא. ללכת לשם יהיה סיכון. עדיף ללכת ימינה, שם לפחות יש פחות יצורי אנוש. ואולי המנהיג שלהם נמצא שם, וזה יוכל לקדם אותי. אבל זה גם יהיה מסוכן. אני צריך להגן על עצמי. הסתרה, בתור התחלה. הדרקון משתופף צמוד לרצפה ומסוכך על עצמו בכנפיו, כדי שכמה שפחות תנועת איברים תחשף. הוא מתקרב לקיר הימני ונצמד אליו. ואז, לאט לאט, הוא מתחיל להזדחל קדימה.
OUT
אני מתנצלת על העיכוב- ניסיתי להגיב בכמה הזדמנויות, אך זה לא התאפשר.
נערך אחרי ה"פ מהזמן.
IN
להב החרב כמוהו כלהבת דרקון מוצקה-אפילו אני אכווה. אך אם יכולתי ליצור שליח ולקשר בין תודעתו לתודעתי, הייתי יכול לחקור את החרב (באמצעותו) בלי לגרום לעצמי נזק. הדרקון הוגה באפשרות זו זמן רב, נעזר בחזיונותיו ובהמהום העדין שעובר בגופו. לבסוף, הוא מחליט- להרוג יצור, ולהחיות אותו תחת שליטתו. אנסה להוציא את התכנית אל הפועל. הדרקון שולח טופר ארוך אל ערפו של טריגון השוחה מעליו, היכן שנמצא גזע מוחו. עם סיום פרפורי הגסיסה,
הדרקון מתרכז בהמהום העדין שבגופו, שהופך למלמול, שהופך לקריאה, שהופכת לזעקה-
ונודמת.
הטריגון האל-מת, שמחוש דק ורירי (OUT: כמו של יצור עם תבנית Voidmind, אבל מוקטן) בולט מערפו כזנב שני, מסיר מעט מהחול על להב החרב באמצעות ראשו.
OUT
הזמן בלבד-
אני מתנצלת על העיכוב- ניסיתי להגיב בכמה הזדמנויות, אך זה לא התאפשר.
נערך אחרי ה"פ מהזמן.
IN
להב החרב כמוהו כלהבת דרקון מוצקה-אפילו אני אכווה. אך אם יכולתי ליצור שליח ולקשר בין תודעתו לתודעתי, הייתי יכול לחקור את החרב (באמצעותו) בלי לגרום לעצמי נזק. הדרקון הוגה באפשרות זו זמן רב, נעזר בחזיונותיו ובהמהום העדין שעובר בגופו. לבסוף, הוא מחליט- להרוג יצור, ולהחיות אותו תחת שליטתו. אנסה להוציא את התכנית אל הפועל. הדרקון שולח טופר ארוך אל ערפו של טריגון השוחה מעליו, היכן שנמצא גזע מוחו. עם סיום פרפורי הגסיסה,
הדרקון מתרכז בהמהום העדין שבגופו, שהופך למלמול, שהופך לקריאה, שהופכת לזעקה-
ונודמת.
הטריגון האל-מת, שמחוש דק ורירי (OUT: כמו של יצור עם תבנית Voidmind, אבל מוקטן) בולט מערפו כזנב שני, מסיר מעט מהחול על להב החרב באמצעות ראשו.
OUT
הזמן בלבד-
אני מניחה שהקשר בין הטריגון לדרקון הוא אמפתי- הדרקון מקבל מידע על תחושות, כגון "חם", או "סכנה".
פלד -
רסט -
ת'ור -
הומיד -
אתה טס בגאווה מעל ממלכתך הקטנה, מדחיק את הנקודה הפועמת ברקה השמאלית עד שנשארת רק תחושת האופריה של המעוף החופשי, עיניך מרגלות אחר סימנים בקרקע שיעידו על מזון משוטט, כשפתאום דווקא אוזנך הן שמגלות תנועה..
אתה חותך בחדות אל תוך אחד העצים, בלתי נראה כמעט על רקע העלווה, ואוחז לטאה שגודלה כמחצית מגודלך באחיזת מוות. היא מתפתלת באופן נואש למדי תחת טפריך, אבל איך ליצור המסכן סיכוי שום סיכוי - אתה מהמם אותה בגל מחשבה חד, והיא מפסיקה את תנועתה, כעת נשאר רק להדק את האחיזה ולהגיש חם. בתא... רק רגע אחד, אתה ממש חשבת לאכול את זה?! זה לא מזון! זה יצור מסואב ונחשי שבקושי ראוי למאכל יותר משלולית של רפש! אתה תעדיף ללעוס טחב מאשר לגעת עם הלשון בדבר קר הדם והמזעזע הזה!
המחשבות הפראיות מלוות גם בתחושה פיסית מאוד של בחילה. אתה בהחלט מוכן להמר על כך שתקיא אם בשר הלטאה הזאת ייכנס לך לפה.
אתה חותך בחדות אל תוך אחד העצים, בלתי נראה כמעט על רקע העלווה, ואוחז לטאה שגודלה כמחצית מגודלך באחיזת מוות. היא מתפתלת באופן נואש למדי תחת טפריך, אבל איך ליצור המסכן סיכוי שום סיכוי - אתה מהמם אותה בגל מחשבה חד, והיא מפסיקה את תנועתה, כעת נשאר רק להדק את האחיזה ולהגיש חם. בתא... רק רגע אחד, אתה ממש חשבת לאכול את זה?! זה לא מזון! זה יצור מסואב ונחשי שבקושי ראוי למאכל יותר משלולית של רפש! אתה תעדיף ללעוס טחב מאשר לגעת עם הלשון בדבר קר הדם והמזעזע הזה!
המחשבות הפראיות מלוות גם בתחושה פיסית מאוד של בחילה. אתה בהחלט מוכן להמר על כך שתקיא אם בשר הלטאה הזאת ייכנס לך לפה.
רסט -
אתה מתקרב בהתפעמות לנגן החליל, יורד מהגג בקלות, וחומק בין יצורי האנוש הממהרים מכאן לשם בלי להגיע לשום מקום. כשאתה מגיע לרגליו אתה מבחין שממש מתחת לחבית מונח כלי עגול ומתכתי, ועליו כמות גדולה של עצמים עגולים ומנצנצים מנחושת. יפים מאוד, אבל הנגינה יותר.
אתה בוחן את הנגן יותר מקרוב, ומבחין בכמה עובדות חשובות - הוא מנתב את האוויר באמצעות הצבת האצבעות האָנַשיות בתבניות מסויימות. בחינה מדוקדקת מראה שכל תבנית מפיקה צליל בגובה מסויים, שאין חוקיות ברורה לתבניות הצלילים של האצבעות (בשביל להוריד טון מצליל מסויים, הוא מכסה את החור הבא בתור, אבל בשביל להוריד עוד אחד הוא פותח את אחד החורים ומכסה אחד במרחק של כמה מרווחים. אם יש חוקיות היא מסובכת למדי) אבל שלמנגינה עצמה יש חוקיות פשוטה ויפה מאוד. אחת שאילו היו לך אצבעות, יכולת לחזור עליה בעצמך בלי בעיה מיוחדת לאחר שהיית מפנים את האצבוע.
לצידך, אתה מבחין בעוד מישהו בעל טעם מוזיקלי מחונן - יצור אנוש קטן מאוד, פחות מחצי הגובה של יצורי אנוש רגילים. יצורת אנוש בגובה רגיל מתכופפת אליו ומנסה למשוך אותו, אבל הוא פשו ממשיך להביט בפליאה בנגן, שקורץ אליו תוך כדי נגינה.
זה קצת מרגיז למען האמת, מה יצור האנוש הקטן עשה שאתה לא? אתה בספק אם הוא הבין את התבנית של המנגינה, אבל ברור למדי שאליך הנגן אפילו לא שם לב! זה בהחלט לא הוגן.
אתה בוחן את הנגן יותר מקרוב, ומבחין בכמה עובדות חשובות - הוא מנתב את האוויר באמצעות הצבת האצבעות האָנַשיות בתבניות מסויימות. בחינה מדוקדקת מראה שכל תבנית מפיקה צליל בגובה מסויים, שאין חוקיות ברורה לתבניות הצלילים של האצבעות (בשביל להוריד טון מצליל מסויים, הוא מכסה את החור הבא בתור, אבל בשביל להוריד עוד אחד הוא פותח את אחד החורים ומכסה אחד במרחק של כמה מרווחים. אם יש חוקיות היא מסובכת למדי) אבל שלמנגינה עצמה יש חוקיות פשוטה ויפה מאוד. אחת שאילו היו לך אצבעות, יכולת לחזור עליה בעצמך בלי בעיה מיוחדת לאחר שהיית מפנים את האצבוע.
לצידך, אתה מבחין בעוד מישהו בעל טעם מוזיקלי מחונן - יצור אנוש קטן מאוד, פחות מחצי הגובה של יצורי אנוש רגילים. יצורת אנוש בגובה רגיל מתכופפת אליו ומנסה למשוך אותו, אבל הוא פשו ממשיך להביט בפליאה בנגן, שקורץ אליו תוך כדי נגינה.
זה קצת מרגיז למען האמת, מה יצור האנוש הקטן עשה שאתה לא? אתה בספק אם הוא הבין את התבנית של המנגינה, אבל ברור למדי שאליך הנגן אפילו לא שם לב! זה בהחלט לא הוגן.
ת'ור -
אתה מזדחל קדימה, מצמצם כמה שאפשר את המרחב שכנפיך וגופך תופסים (מעלל שיהפוך, כך אתה יודע בחוש, לבלתי אפשרי כשתגדל). לאט לאט, האור והחום מתגברים. אור צורב ומאלחש ממלא את המנהרה. כתמים של אור חזק הרבה יותר במקומות מסויימים, וקצת פחות באחרים. אתה מתקדם לאט, מנסה להבין מה יכול ליצור כל כך הרבה אור וחום, כשפתאום נחשף לפניך מחזה שעונה על השאלה.
במרחק של מוטת כנפייך המלאה פעמיים ממך, הסלע נפתח לחלל עצום מימדים, חלל שאף אחד מחושיך לא מסוגל לקבוע את גבולות גודלו האמיתיים. מהמרחק הזה, אתה מסוגל רק לחוש בגודל המהמם, ולראות מקטע זעום מהחלל העצום - כדור צהוב שזוהר באור לא נתפס וממלא את המערה בחום, ומאחוריו רקע אדום-ורוד שמקורו לא ברור.
אולם בינך לבין החלל העצום יש משהו שאתה בספק אם תוכל לעבור על פניו בקלות - חיות מכוסות פרווה בגוון חום-שחור, ארבע במספר. שלוש מהן קטנות ממך במעט, ודפוסי הנשימה שלהן מראים על מצב של שינה (או לפחות, מצב מקביל לשינה שלך. איך בעצם אפשר לקבוע אם הם ישנים או רק נמצאים במצב של מנוחה עמוקה? יש בכלל הבדל?) אולם הרביעית היא זו שמדאיגה אותך - היא גדולה ממך בחצי, גופה עבה ומסיבי פי כמה, והטפרים והמלתעות שלה... לא, אתה לא רוצה להתמודד עם החיה הזאת בקרב.
אבל באופן מצער, נראה שהיא חשה בנוחכותך - הנשימה שלה יוצאת מדפוס רגוע, ונכנסת לדפוס מהיר יותר. תוך פרק זמן שאתה מעריך בעשר פעימות לב, היא תעבור לערנות מלאה, ומשם, טוב, אתה לא ממש רוצה לדעת אם לומר את האמת.
תשע.
במרחק של מוטת כנפייך המלאה פעמיים ממך, הסלע נפתח לחלל עצום מימדים, חלל שאף אחד מחושיך לא מסוגל לקבוע את גבולות גודלו האמיתיים. מהמרחק הזה, אתה מסוגל רק לחוש בגודל המהמם, ולראות מקטע זעום מהחלל העצום - כדור צהוב שזוהר באור לא נתפס וממלא את המערה בחום, ומאחוריו רקע אדום-ורוד שמקורו לא ברור.
אולם בינך לבין החלל העצום יש משהו שאתה בספק אם תוכל לעבור על פניו בקלות - חיות מכוסות פרווה בגוון חום-שחור, ארבע במספר. שלוש מהן קטנות ממך במעט, ודפוסי הנשימה שלהן מראים על מצב של שינה (או לפחות, מצב מקביל לשינה שלך. איך בעצם אפשר לקבוע אם הם ישנים או רק נמצאים במצב של מנוחה עמוקה? יש בכלל הבדל?) אולם הרביעית היא זו שמדאיגה אותך - היא גדולה ממך בחצי, גופה עבה ומסיבי פי כמה, והטפרים והמלתעות שלה... לא, אתה לא רוצה להתמודד עם החיה הזאת בקרב.
אבל באופן מצער, נראה שהיא חשה בנוחכותך - הנשימה שלה יוצאת מדפוס רגוע, ונכנסת לדפוס מהיר יותר. תוך פרק זמן שאתה מעריך בעשר פעימות לב, היא תעבור לערנות מלאה, ומשם, טוב, אתה לא ממש רוצה לדעת אם לומר את האמת.
תשע.
הומיד -
הדי הזעקה ממשיכים להדהד בגופך למספר פעימות לב נוספות, ונודמים. משאירים אותך מעט עייף יותר, ועם מעין עין בראשך, עין שלישי שדרכה אתה חש את אשר חש המשרת המת שלך.
משהו מוזר באופן בו הטריגון חש את העולם. כל החושים עדיין במקום, אבל הם מחווטים בצורה משונה, קרה. כאשר ראשו נוגע בחול, כל קולטני החום במקום המגע פועלים בעוצמה מלאה, מבשרים על כוויה מזעזעת. אבל כאב? לא. רק דיווח יבש על עובדות. אם הטריגון היה חיי במנטליות הזאת, אין ספק שהיה הורג את עצמו בגלל חוסר בתחושת כאב במהירות מפליאה. אתה רואה בעיני רוחך כיצד השחיקה של החול והסכנות הטבעיות באגס יכרסמו בעורו ובשרו של היצור המת, ישחקו אותו לגוויה רקובה מהלכת, ישאירו לאט לאט רק גידים, עצמות, ואת המוות הגולמי המניע אותו.
על כל פנים, משהחול הוסר מעל הקרקעית, אתה מסוגל לחוש הן בחושך שלך והן באלו של הטריגון שהקרקעית רותחת. יש איזה שבר באדמה שמוביל למקום עמוק ורותח בקרקעית, שבר שהנשק ממוקם ממש עליו, אפילו שקוע מעט בתוכו. יצור האנוש צריך להיות עמיד מאוד לאש בשביל להתעסק עם הנשק במקום הזה.
משהו מוזר באופן בו הטריגון חש את העולם. כל החושים עדיין במקום, אבל הם מחווטים בצורה משונה, קרה. כאשר ראשו נוגע בחול, כל קולטני החום במקום המגע פועלים בעוצמה מלאה, מבשרים על כוויה מזעזעת. אבל כאב? לא. רק דיווח יבש על עובדות. אם הטריגון היה חיי במנטליות הזאת, אין ספק שהיה הורג את עצמו בגלל חוסר בתחושת כאב במהירות מפליאה. אתה רואה בעיני רוחך כיצד השחיקה של החול והסכנות הטבעיות באגס יכרסמו בעורו ובשרו של היצור המת, ישחקו אותו לגוויה רקובה מהלכת, ישאירו לאט לאט רק גידים, עצמות, ואת המוות הגולמי המניע אותו.
על כל פנים, משהחול הוסר מעל הקרקעית, אתה מסוגל לחוש הן בחושך שלך והן באלו של הטריגון שהקרקעית רותחת. יש איזה שבר באדמה שמוביל למקום עמוק ורותח בקרקעית, שבר שהנשק ממוקם ממש עליו, אפילו שקוע מעט בתוכו. יצור האנוש צריך להיות עמיד מאוד לאש בשביל להתעסק עם הנשק במקום הזה.
IN
חום, חזק מספיק כדי לפצוע את הטריגון בתוך שניות, גם עם החוסן שהאלמוות מעניק לו. אולי אחזק אותו? לא. יותר מדי מאמץ ליום אחד. הטריגון שב למקומו שליד הדרקון, כאשר זנבו נראה כעשוי מצל והדרקון מרגיש עייף עוד יותר (OUT: כעיקרון, הדרקון מעניק מהחיוניות שלו לטריגון. הרעל של הטריגון מתחזק כתוצאה מכך). עייף מאירועי היום אך מרוגש מהצלחתו, הוא עוצם את עיניו, מתכרבל בסבך האצות שממנו השקיף על החרב ופוקד על הטריגון להעיר אותו כאשר יצור תבוני מתקרב לסבך (תבוני כבן-אנוש). הטריגון עצמו מתחפר בקרקעית כך שרק עיניו בולטות, סמוך לסבך האצות של אדונו.
חום, חזק מספיק כדי לפצוע את הטריגון בתוך שניות, גם עם החוסן שהאלמוות מעניק לו. אולי אחזק אותו? לא. יותר מדי מאמץ ליום אחד. הטריגון שב למקומו שליד הדרקון, כאשר זנבו נראה כעשוי מצל והדרקון מרגיש עייף עוד יותר (OUT: כעיקרון, הדרקון מעניק מהחיוניות שלו לטריגון. הרעל של הטריגון מתחזק כתוצאה מכך). עייף מאירועי היום אך מרוגש מהצלחתו, הוא עוצם את עיניו, מתכרבל בסבך האצות שממנו השקיף על החרב ופוקד על הטריגון להעיר אותו כאשר יצור תבוני מתקרב לסבך (תבוני כבן-אנוש). הטריגון עצמו מתחפר בקרקעית כך שרק עיניו בולטות, סמוך לסבך האצות של אדונו.
הדרקון הקטן מעווה את פניו.הלוואי שיצורת היער תשרף...לא,לא סתם תשרף,תמות מידי יצור שהיא תאכיל....כן,זו תהיה נקמה מושלמת,סגירת מעגל...כן...סוף יפה הוא סוף שסוגר מעגל.איך קוראים לזה?אירוניה,צחוק הגורל...עולה התשובה מתוכו.כן,צחוק הגורל...הוא עוד יתנקם בנימפה...
אבל קולות מבטנו מוציאים אותו מריכוז.קודם הוא ילך לאכול.הוא זורק את הנחש בשאת נפש,ושב לחפש את ה...יך קראו לזהובים האלו?גרגרים...
לא,לא הם,המזמזמים...דבורים,כן.היה להם את האוכלל הטעים והדביק.זה אולי לא משתוווה ל...לא,אסור לא להיכנע לזה.הוא יסתפק בדבש.הוא מאתר כוורת שניראית לו עמוסה,ואז שולח את הנחש להביא לו אותה,ואז לברוח ולשאת עימו את הדבורים.הוא כבר יחמוק מהן,ואם לא,מבין הנחש,יש עוד המון כמובו שרק מחכים להיות משועבדים לו.אבל המאמץ...הוא יצטרך כל יום לחפש נחש חדש?לא בא בחשבון.הוא גומר לאכול את הכוורת,ואף לחפש אחת חדשה.הפעם,הוא מנסה לגשש בכווורת,מנסה לתפוס שליטה על מאות המוחות,אבל למרות שהם כולם כה קטנים,יש כל-כך הרבה...ברגע של הבנה הוא מבין ששליטה ישרירה על כל-כך הרבה פרטים היא לא אפשרית.לא,הוא צריך לשלוט רק על טיפש אחד שישלוט על כולם בשבילו.הוא שולח את מוחו לכוורת,ומחפש בין עננת המחשבות האינסופית את המוח החריג.לבסוף הוא מוצא מוח מנוון ולא פעיל,שכל היום עוסק רק באכילה.הוא תופס את השליטה עליו...כן,עכשיו הכוורת היא שלו...
אבל קולות מבטנו מוציאים אותו מריכוז.קודם הוא ילך לאכול.הוא זורק את הנחש בשאת נפש,ושב לחפש את ה...יך קראו לזהובים האלו?גרגרים...
לא,לא הם,המזמזמים...דבורים,כן.היה להם את האוכלל הטעים והדביק.זה אולי לא משתוווה ל...לא,אסור לא להיכנע לזה.הוא יסתפק בדבש.הוא מאתר כוורת שניראית לו עמוסה,ואז שולח את הנחש להביא לו אותה,ואז לברוח ולשאת עימו את הדבורים.הוא כבר יחמוק מהן,ואם לא,מבין הנחש,יש עוד המון כמובו שרק מחכים להיות משועבדים לו.אבל המאמץ...הוא יצטרך כל יום לחפש נחש חדש?לא בא בחשבון.הוא גומר לאכול את הכוורת,ואף לחפש אחת חדשה.הפעם,הוא מנסה לגשש בכווורת,מנסה לתפוס שליטה על מאות המוחות,אבל למרות שהם כולם כה קטנים,יש כל-כך הרבה...ברגע של הבנה הוא מבין ששליטה ישרירה על כל-כך הרבה פרטים היא לא אפשרית.לא,הוא צריך לשלוט רק על טיפש אחד שישלוט על כולם בשבילו.הוא שולח את מוחו לכוורת,ומחפש בין עננת המחשבות האינסופית את המוח החריג.לבסוף הוא מוצא מוח מנוון ולא פעיל,שכל היום עוסק רק באכילה.הוא תופס את השליטה עליו...כן,עכשיו הכוורת היא שלו...
Restless
פונדקאי ותיק
הדרקון כועס. זה קצת מוזר, הוא אף פעם לא הרגיש את זה. את הכעס. בקרוב הוא יגלה, שכשכועסים עושים שטויות. הוא בוהה לכמה רגעים בחצי-איש, ורעיון עולה בראשו. "תיקח את החליל." מילים נשמעות בראשו של החצי-איש. אולי הוא חושב שהוא מדמיין, אבל לא. הוא ייקח את החליל, כי זה מה שהדרקון אומר לו לעשות. "קח את החליל, ושים אותו שם, בפינה ההיא," ואז אני אקח אותו. "עשה זאת עכשיו, עכשיו. אל תחכה, זאת פקודתי."
ברגע שבו הדרקון מפנים את המצב, מוחו מתמקד. כל המחשבות הלא חשובות נדחקות הצידה. העולם הופך לקטן וממוקד, כל המצב, כל הידע של הדרקון הצעיר, כל מחשבותיו מתנקזים לנקודה אחת. כל מוחו מועסק בבעיה המיידית:
מה לעשות?
לברוח חזרה פנימה? לא. החיות יעירו את תשומת ליבם של אלה שבפנייה השנייה והם יצאו לרדוף אחרי בסבירות גבוהה. ייתכן הם יתפסו אותי, ייתכן שלא. אבל הם יתחילו לצוד אותי, ואני אלכד בפינה בסופו של דבר.
לברוח החוצה, אם כן? לא. בגלל שכרגע זה המקום בו אני שוכן, ואם אברח החוצה לא אוכל לחזור ואהפוך לנווד חסר בית. אני צריך מקום להתגורר בו.
אז אני לא יכול לעזוב את המקום, אך אם אשאר סביר שיתפתח מצב שבו אהיה ניצוד. מה הדרך?
בום. שמונה.
לשנות את המצב. בעוד זוויות פיו של הדרקון מתעקלות במקבילה שלו לחיוך, מוחו כבר דוהר קדימה.
לשנות את המצב. אם אני בסכנה של צייד מבעלי המקום, יהיה עליי להפוך לבעל המקום ולצוד אותם. אצטרך לגרום להם לפחד ממני בהתחלה, בגלל שאם הם יבינו שהם חזקים ממני הם יוכלו להרוג אותי. אחר כך אוכל לנסות לבסס מערכת יציבה יותר.
בום. שבע.
כדי להפחיד אותם, אני אצטרך להיות תיאטרלי. לעשות משהו שיזעזע אותם, שיערער את ההנחות שלהם. בא נראה, אם ככה... נתחיל בגרימת כאוס, בלגן שבו הם לא ידעו מה קורה. שיתרוצצו, לא בטוחים, שיתאמצו. ואז... לתת להם רמז. שביל שיוביל אותם אליי. ואז הם מגיעים, חסרי נשימה, ואני יושב בשקט, מביט בהם ביציבות. עדיף לא לתת להם להתקרב, שלא יראו שאני קטן יחסית. לא לתת להם זמן להתארגן. לקבוע את המצב - אני האדון החדש של המערות האלה. אתם תשרתו אותי או שתעזבו. מצד שני, לתת להם אפשרות לדבר, לשנות. אבל תמיד לשמור על ריחוק, על מראה של עוצמה, של איום. כן.
בום. שש...
שש פעימות לב, הה? לא הרבה זמן. איך אני אתחיל? אני גם לא חזק מספיק, אני צריך עוד אוכל. גוף ארור, אני אצטרך לפתור את זה בהמשך. האוכל יצטרך לחכות לאחר כך. שש פעימות, הזמן דוחק... (OUT: no pun intended) משהו שיפחיד אותם. מה זה יכול להיות? פגיעה בדברים שהם מחשיבים קבועים. אני לא חזק מספיק כדי לשנות את הסביבה שלהם, או חוקי יסוד, אז משהו... ששייך להם. משהו שלהם שהם רגילים לראות כל הזמן, ואז הוא נפגע. בצורה קשה, או עדיף, לא ידועה אך מאיימת. אני צריך לתכנן יותר טוב, יש לי רק שש, עוד מעט חמש פעימות...
בום. חמש.
אבל אני כבר יודע מה אני הולך לעשות. אני לא צריך אותן.
והדרקון צועד קדימה, שואג כמיטב יכולתו באוזני החיה המתעוררת. לא חזק כל כך, אבל מספיק כדי להעיר אותה לפני שהיא תתעורר באופן רגיל, כך שתהיה מבולבלת. ואז...
הוא נושף בעוצמה סילון של ערפל קפוא, צורב, מכאיב. להרתיע אותה. וכדי לא להשאיר לה מרווח שקט להתארגן, הוא צווח שוב ומזנק על החיות האחרות. הוא בוחר את הקטנה ביותר, הקלה ביותר, ותופס את עורפה במלתעותיו חזק מספיק כדי לגרום לצוואר כמעט לדמם ולבסס אחיזה, אך לא מספיק כדי שהיא תיפגע באופן משמעותי. אז הוא דוהר חזרה לתוך המערה, גורר אחריו את החיה, גורם לה לרוץ כדי לעמוד בקצב. אם היא מנסה להתנגד, הוא נושך חזק יותר כדי להפחיד אותה ולהבהיר לה שכדאי לה להיכנע. כשהוא מגיע לצומת הוא פונה במהירות למנהרה המובילה מטה, אל האולם בו הוא בקע, ואז הוא מעמיק את שיניו לתוך הצוואר הרך כדי לגרום לו להתחיל לדמם ולהשאיר נתיב של טיפות דם, לא בולט, לא רציף, אך ברור וקל לעקיבה.
הדרקון דוהר במנהרות חזרה אל האולם, מקפיד להישאר במרכז, כדי שנתיב הדם ייצור את ההשפעה המיטבית. כשהוא מתקרב לפתח האולם הוא מקטין את עוצמת נשיכתו כדי להקטין מעט את זרימת הדם כדי שנתיב הדם ייראה כאילו הוא נחלש, וכשהוא מגיע לפתח האולם הוא עוצר לרגע כדי ללקק את הדם מפרוות החיה כדי שלא ישאיר סימנים עד למרכז החדר. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לנהום בקול נמוך, כדי שהחיה לא תפתח מחשבות מרדניות. אז הוא גורר אותה למרכז האולם, אל פסגתה של התלולית הגבוהה ביותר שהוא מצליח למצוא, שם הוא עוצר.
הוא מביט בחיה. הוא יודע מה הוא צריך לעשות, ומצטער על כך. מה היא אשמה בכך שהעניינים קרו כפי שקרו? לרגע הוא כמעט מתחרט, רוצה להשאיר אותה בחיים. זה לא יהרוס את התוכנית, היא תפעל גם כך. אבל לא, הוא מחליט, היא לא תפעל היטב מספיק. עליו לעשות את הכל, עד הסוף. והחיה תצטרך לסבול לשם כך.
הוא נושך את רגלי החיה, שובר אותן, כדי שלא תוכל לברוח. אז הוא משכיב קרוב לפסגת התלולית, בכיוון הפונה אל הפתח, ובעדינות, בחמלה, מחדיר את טופרו לחזה החמים. בדחף אחרון של רחמים והשתתפות בכאב החיה הוא שולח את תודעתו למוחה, ומרגיע אותה. אין לך מה לפחד. הוא חושב אליה, לא במילים אלה ברגשות. זה הסוף. יותר לא תרגישי כאב. אם יש גן עדן בו נחים החיות, לו יהי ושם תנוחי. והוא מוצא את ליבה, ועוצר את פעולתו לנצח.
אז הוא שולף את כפתו ומנקה אותו בקפידה בפרווה. אסור שהוא יהיה מלוכלך, מטונף, כל דבר שיפחיד מהילת ההוד הנורא שלו. אז הוא משסף בטופרו את בטן החיה, נותן לדם להישפך בזרם בולט ומסודר במורד המדרון הקטן. אז הוא שולף מהבטן חלק מהאיברים הנוטפים דם ואוכל אותם, מתענג על הכוח שהם ממלאים אותו בו אך בעיקר מוודא שדם ינזול על לסתו התחתונה. את העליונה הוא מקפיד להשאיר חפה מכל טיפה, שכן דבר לא יראה רע יותר מחרטום מכוסה בדם, כאילו הוא חפר בלי מעצורים בחיה. לא, הוא חייב להיראות כאילו הוא בחר את החלקים בקפידה. תיאטרליות והטעיה, זה שם המשחק.
אז הוא כורע על בטנו מאחורי החיה, פונה אל הפתח, תומך את גופו בזרוע אחת ומניח את כפת השנייה בעדינות על הגוף הפרוותי הדומם. לשתי רגליו האחוריות הוא נותן לנוח מהפעילות האחרונה. את זנבו הוא מניח מאחוריו אך מניע אותו מדי פעם, כדי שכך הוא יעשה גם כשהאורחים שלו - הוא הקפיד להתחיל לאמץ לעצמו את דימוי בעל המקום שאותו הוא יציג - יגיעו. הוא החליט שזה יתרום לרושם האדיש-אך-מסוכן שהוא ניסה ליצור. את כנפיו הוא פרש מעט על הקרקע, מאזן בזהירות כך שהן יהיו לא רחוקות מדי ולא קרובות מדי, כך שהן יצרו רושם ראשוני אך יוכלו להתעלות עליו כשהוא יקום ויפרוש אותן למלוא רוחבן. ובמחשבה שנייה, הוא נושף מעט כפור על החיה, כל דבר כדי להגביר את הרושם המאיים אפילו במעט.
ואז הוא נרגע, משחרר את גופו כדי שינוח בלי מאמץ, ומחכה.
מה לעשות?
לברוח חזרה פנימה? לא. החיות יעירו את תשומת ליבם של אלה שבפנייה השנייה והם יצאו לרדוף אחרי בסבירות גבוהה. ייתכן הם יתפסו אותי, ייתכן שלא. אבל הם יתחילו לצוד אותי, ואני אלכד בפינה בסופו של דבר.
לברוח החוצה, אם כן? לא. בגלל שכרגע זה המקום בו אני שוכן, ואם אברח החוצה לא אוכל לחזור ואהפוך לנווד חסר בית. אני צריך מקום להתגורר בו.
אז אני לא יכול לעזוב את המקום, אך אם אשאר סביר שיתפתח מצב שבו אהיה ניצוד. מה הדרך?
בום. שמונה.
לשנות את המצב. בעוד זוויות פיו של הדרקון מתעקלות במקבילה שלו לחיוך, מוחו כבר דוהר קדימה.
לשנות את המצב. אם אני בסכנה של צייד מבעלי המקום, יהיה עליי להפוך לבעל המקום ולצוד אותם. אצטרך לגרום להם לפחד ממני בהתחלה, בגלל שאם הם יבינו שהם חזקים ממני הם יוכלו להרוג אותי. אחר כך אוכל לנסות לבסס מערכת יציבה יותר.
בום. שבע.
כדי להפחיד אותם, אני אצטרך להיות תיאטרלי. לעשות משהו שיזעזע אותם, שיערער את ההנחות שלהם. בא נראה, אם ככה... נתחיל בגרימת כאוס, בלגן שבו הם לא ידעו מה קורה. שיתרוצצו, לא בטוחים, שיתאמצו. ואז... לתת להם רמז. שביל שיוביל אותם אליי. ואז הם מגיעים, חסרי נשימה, ואני יושב בשקט, מביט בהם ביציבות. עדיף לא לתת להם להתקרב, שלא יראו שאני קטן יחסית. לא לתת להם זמן להתארגן. לקבוע את המצב - אני האדון החדש של המערות האלה. אתם תשרתו אותי או שתעזבו. מצד שני, לתת להם אפשרות לדבר, לשנות. אבל תמיד לשמור על ריחוק, על מראה של עוצמה, של איום. כן.
בום. שש...
שש פעימות לב, הה? לא הרבה זמן. איך אני אתחיל? אני גם לא חזק מספיק, אני צריך עוד אוכל. גוף ארור, אני אצטרך לפתור את זה בהמשך. האוכל יצטרך לחכות לאחר כך. שש פעימות, הזמן דוחק... (OUT: no pun intended) משהו שיפחיד אותם. מה זה יכול להיות? פגיעה בדברים שהם מחשיבים קבועים. אני לא חזק מספיק כדי לשנות את הסביבה שלהם, או חוקי יסוד, אז משהו... ששייך להם. משהו שלהם שהם רגילים לראות כל הזמן, ואז הוא נפגע. בצורה קשה, או עדיף, לא ידועה אך מאיימת. אני צריך לתכנן יותר טוב, יש לי רק שש, עוד מעט חמש פעימות...
בום. חמש.
אבל אני כבר יודע מה אני הולך לעשות. אני לא צריך אותן.
והדרקון צועד קדימה, שואג כמיטב יכולתו באוזני החיה המתעוררת. לא חזק כל כך, אבל מספיק כדי להעיר אותה לפני שהיא תתעורר באופן רגיל, כך שתהיה מבולבלת. ואז...
הוא נושף בעוצמה סילון של ערפל קפוא, צורב, מכאיב. להרתיע אותה. וכדי לא להשאיר לה מרווח שקט להתארגן, הוא צווח שוב ומזנק על החיות האחרות. הוא בוחר את הקטנה ביותר, הקלה ביותר, ותופס את עורפה במלתעותיו חזק מספיק כדי לגרום לצוואר כמעט לדמם ולבסס אחיזה, אך לא מספיק כדי שהיא תיפגע באופן משמעותי. אז הוא דוהר חזרה לתוך המערה, גורר אחריו את החיה, גורם לה לרוץ כדי לעמוד בקצב. אם היא מנסה להתנגד, הוא נושך חזק יותר כדי להפחיד אותה ולהבהיר לה שכדאי לה להיכנע. כשהוא מגיע לצומת הוא פונה במהירות למנהרה המובילה מטה, אל האולם בו הוא בקע, ואז הוא מעמיק את שיניו לתוך הצוואר הרך כדי לגרום לו להתחיל לדמם ולהשאיר נתיב של טיפות דם, לא בולט, לא רציף, אך ברור וקל לעקיבה.
הדרקון דוהר במנהרות חזרה אל האולם, מקפיד להישאר במרכז, כדי שנתיב הדם ייצור את ההשפעה המיטבית. כשהוא מתקרב לפתח האולם הוא מקטין את עוצמת נשיכתו כדי להקטין מעט את זרימת הדם כדי שנתיב הדם ייראה כאילו הוא נחלש, וכשהוא מגיע לפתח האולם הוא עוצר לרגע כדי ללקק את הדם מפרוות החיה כדי שלא ישאיר סימנים עד למרכז החדר. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לנהום בקול נמוך, כדי שהחיה לא תפתח מחשבות מרדניות. אז הוא גורר אותה למרכז האולם, אל פסגתה של התלולית הגבוהה ביותר שהוא מצליח למצוא, שם הוא עוצר.
הוא מביט בחיה. הוא יודע מה הוא צריך לעשות, ומצטער על כך. מה היא אשמה בכך שהעניינים קרו כפי שקרו? לרגע הוא כמעט מתחרט, רוצה להשאיר אותה בחיים. זה לא יהרוס את התוכנית, היא תפעל גם כך. אבל לא, הוא מחליט, היא לא תפעל היטב מספיק. עליו לעשות את הכל, עד הסוף. והחיה תצטרך לסבול לשם כך.
הוא נושך את רגלי החיה, שובר אותן, כדי שלא תוכל לברוח. אז הוא משכיב קרוב לפסגת התלולית, בכיוון הפונה אל הפתח, ובעדינות, בחמלה, מחדיר את טופרו לחזה החמים. בדחף אחרון של רחמים והשתתפות בכאב החיה הוא שולח את תודעתו למוחה, ומרגיע אותה. אין לך מה לפחד. הוא חושב אליה, לא במילים אלה ברגשות. זה הסוף. יותר לא תרגישי כאב. אם יש גן עדן בו נחים החיות, לו יהי ושם תנוחי. והוא מוצא את ליבה, ועוצר את פעולתו לנצח.
אז הוא שולף את כפתו ומנקה אותו בקפידה בפרווה. אסור שהוא יהיה מלוכלך, מטונף, כל דבר שיפחיד מהילת ההוד הנורא שלו. אז הוא משסף בטופרו את בטן החיה, נותן לדם להישפך בזרם בולט ומסודר במורד המדרון הקטן. אז הוא שולף מהבטן חלק מהאיברים הנוטפים דם ואוכל אותם, מתענג על הכוח שהם ממלאים אותו בו אך בעיקר מוודא שדם ינזול על לסתו התחתונה. את העליונה הוא מקפיד להשאיר חפה מכל טיפה, שכן דבר לא יראה רע יותר מחרטום מכוסה בדם, כאילו הוא חפר בלי מעצורים בחיה. לא, הוא חייב להיראות כאילו הוא בחר את החלקים בקפידה. תיאטרליות והטעיה, זה שם המשחק.
אז הוא כורע על בטנו מאחורי החיה, פונה אל הפתח, תומך את גופו בזרוע אחת ומניח את כפת השנייה בעדינות על הגוף הפרוותי הדומם. לשתי רגליו האחוריות הוא נותן לנוח מהפעילות האחרונה. את זנבו הוא מניח מאחוריו אך מניע אותו מדי פעם, כדי שכך הוא יעשה גם כשהאורחים שלו - הוא הקפיד להתחיל לאמץ לעצמו את דימוי בעל המקום שאותו הוא יציג - יגיעו. הוא החליט שזה יתרום לרושם האדיש-אך-מסוכן שהוא ניסה ליצור. את כנפיו הוא פרש מעט על הקרקע, מאזן בזהירות כך שהן יהיו לא רחוקות מדי ולא קרובות מדי, כך שהן יצרו רושם ראשוני אך יוכלו להתעלות עליו כשהוא יקום ויפרוש אותן למלוא רוחבן. ובמחשבה שנייה, הוא נושף מעט כפור על החיה, כל דבר כדי להגביר את הרושם המאיים אפילו במעט.
ואז הוא נרגע, משחרר את גופו כדי שינוח בלי מאמץ, ומחכה.
ת'ור -
אם היו לי נקודות זכות במשחק, הייתה מקבל עכשיו שתיים
in
הומיד -
פלד -
רסט -
אם היו לי נקודות זכות במשחק, הייתה מקבל עכשיו שתיים
in
היא מתעוררת במטושטש, ורואה כתם כסוף מול פניה שהופך לסופה של קור וכאב עוד לפני שהספיקה לפקוח עיניה לרווחה. רגע לאחר מכן, נשמעת יבבה חדה של אחד מצעצעיה, היא מנסה נואשות לשבור את הקרח שהצטבר על העפעפיים, לפקוח עיניה, להבין איזו קללה נפלה על ביתה. כשהיא מצליחה, היא קולטת תוך רגע שאחד מהם נעלם, ואיננו.
בשאגת זעם היא מסתערת החוצה, מהירה כברק במרדף אחר חוטף ילדיה. היא מתחילה בריצה מהירה לכיוון יצורי האנוש המטונפים, שכנים נוראים שהייתה צריכה להתמודד מולם בקרב יותר מפעם אחת, אבל פתאום, כמו מתוך חלום, היא שומעת יבבה קלושה מאחוריה.
היא מסתובבת, ליבה קופא בקרבה, ורצה לכיוון האחר, הכיוון שמבשר רעות גרועות הרבה יותר, המנהרות המובילות אל חשכת המעמקים. ואכן, במנהרה האמצעית בין שלוש היא מריחה את ריח דמו של בנה, נתיב של דם מטפטף המוביל הלאה אל המחשכים...
לא!
התוכנית פעלה באופן מושלם כל כך שאתה כמעט חש אשם. כמעט.
החיה פורצת למערת הקריסטל במהירות שעוברת כל דבר שאי פעם ראית בחייך הקצרים, מהר כל כך שהיא נמצאת באוויר יותר מאשר על הקרקע. הלב שלה פועם חזק כל כך שאתה שומע אותו עד לכס הקריסטל - בוםבוםבוםבוםבום, אתה מצטמרר מעמחשבה שהיית עלול להתמודד מול המפלצת הזאת בקרב פנים מול פנים.
אולם ההצגה שלך עובדת. ברגע שהיא רואה את החיה המשוסעת עליה אתה נח, המומנטום שלה נקטע בחדות. היא מועדת, מתרסקת על הקרקע בחבטה כואבת למראה וגופה מנפץ מהתנופה זוג סלעי קריסטל במתז של דם. היא בקושי שמה לב. עיניה מונחות בכל ההתרסקות המפוארת הזאת על דבר אחד - הגור.
היא מתיישבת, אחורי גופה נוטפים דם משברי הקריסטל, וכל כולה אומרת הלם.
אתה אפילו לא צריך לפתוח ערוץ קשר בשביל לקרוא את מחשבותיה - מי אתה? מה אתה? למה עשית לי זאת?!
בשאגת זעם היא מסתערת החוצה, מהירה כברק במרדף אחר חוטף ילדיה. היא מתחילה בריצה מהירה לכיוון יצורי האנוש המטונפים, שכנים נוראים שהייתה צריכה להתמודד מולם בקרב יותר מפעם אחת, אבל פתאום, כמו מתוך חלום, היא שומעת יבבה קלושה מאחוריה.
היא מסתובבת, ליבה קופא בקרבה, ורצה לכיוון האחר, הכיוון שמבשר רעות גרועות הרבה יותר, המנהרות המובילות אל חשכת המעמקים. ואכן, במנהרה האמצעית בין שלוש היא מריחה את ריח דמו של בנה, נתיב של דם מטפטף המוביל הלאה אל המחשכים...
לא!
התוכנית פעלה באופן מושלם כל כך שאתה כמעט חש אשם. כמעט.
החיה פורצת למערת הקריסטל במהירות שעוברת כל דבר שאי פעם ראית בחייך הקצרים, מהר כל כך שהיא נמצאת באוויר יותר מאשר על הקרקע. הלב שלה פועם חזק כל כך שאתה שומע אותו עד לכס הקריסטל - בוםבוםבוםבוםבום, אתה מצטמרר מעמחשבה שהיית עלול להתמודד מול המפלצת הזאת בקרב פנים מול פנים.
אולם ההצגה שלך עובדת. ברגע שהיא רואה את החיה המשוסעת עליה אתה נח, המומנטום שלה נקטע בחדות. היא מועדת, מתרסקת על הקרקע בחבטה כואבת למראה וגופה מנפץ מהתנופה זוג סלעי קריסטל במתז של דם. היא בקושי שמה לב. עיניה מונחות בכל ההתרסקות המפוארת הזאת על דבר אחד - הגור.
היא מתיישבת, אחורי גופה נוטפים דם משברי הקריסטל, וכל כולה אומרת הלם.
אתה אפילו לא צריך לפתוח ערוץ קשר בשביל לקרוא את מחשבותיה - מי אתה? מה אתה? למה עשית לי זאת?!
הומיד -
אתה מתעורר בעצמך, לא הודות לטריגון. אתה חושב שזהו האור החזק שהגיע מהשמיים שהעיר אותך. אור שנובע כנראה מכתם צהוב מטושטש. אתה גם די רעב. המשרת שלך עוד נמצא לידך, לא נושם או זז. גופה מכל בחינה מעשית, פרט לכך שעיניו המתות רואות היטב, ומחפשות יצורים תבוניים במבט שאינו ממצמץ.
נראה שיצור האנוש עוד לא חזר.
נראה שיצור האנוש עוד לא חזר.
פלד -
הדבורים מרחפות סביבך בשלווה מופתית בזמן שאתה חופר בדונג שלהן בגסות, רודה דבש ומלקק אותו במרמור. הטעם אומנם לא טוב כמו שזכרת אותו, אבל אכיל לחלוטין. נראה שהקללה לא נוגעת לדבש יותר מידי. כשאתה מחסל את רוב הדבש (לא את כולו, אתה הרי רוצה שהכוורת הזו תוכל לספק לך דבש נוסף בפעם אחרת) אתה פרש כנפיים,ומסלק משם, מניח לדבורים לתקן את הדונג ולחזור לאסוף צוף.
אבל מה עכשיו? הכרת את הסביבה הקרובה והסיכונים שהיא מעמידה מולך, ונתקלת בדרך סבירה להתקיים למרות הקללה שהטילה עליך יצורת היער. עכשיו הגיע הזמן למצוא מקום לכתוב את הרשומות, לנסות להתגבר על הקללה, לאכול ולגדול ולהתחזק, ללמוד, לחיות.
ימים עוברים...
אבל מה עכשיו? הכרת את הסביבה הקרובה והסיכונים שהיא מעמידה מולך, ונתקלת בדרך סבירה להתקיים למרות הקללה שהטילה עליך יצורת היער. עכשיו הגיע הזמן למצוא מקום לכתוב את הרשומות, לנסות להתגבר על הקללה, לאכול ולגדול ולהתחזק, ללמוד, לחיות.
ימים עוברים...
רסט -
הילד, כצפוי, לא רגיל למסרים בהירים כל כך, ומתחיל לעשות כפקודתך. כשהם ממשיכים להתעלם ממך בבוטות, יצורת האנוש של הילד ונגן המקל מביטים במב מוקסם בילד שמנסה לטפס על החבית. הנגן מושיט יד אחת לעזור לו (ממשיך לנגן עם יד אחת באופן מרשים למדי, אם כי אתה מבחין שזה מונע ממנו להגיע לצלילים מסויימים) ומרים אותו למולו, מפסיק את הנגינה.
הוא ממלמל לילד משהו בטון שמעיד שהנגן חושב שהילד די מטומטם, ומגיש לו את החליל. הילד, כצפוי, לוקח אותו בידו, ונושף כשהוא מחזיק את הכלי באופן מגושם שמפיק צליל צורם ומגעיל.
אתה חוזר על המסר, בתקפות רבה יותר, והילד מביט בך, מהנהן.
הוא יורד מהחבית באופן מגושם למדי עם קצת עזרה מהנגן, ופונה לפינת הרחוב. הנגן מרים את הכלי שמכיל את פיסות הנחושת המבריקות, ופונה אחריו, יחד עם יצורת האנוש (שנראת די מודאגת). הילד מניח את המקל בפינה..
בינגו
הוא ממלמל לילד משהו בטון שמעיד שהנגן חושב שהילד די מטומטם, ומגיש לו את החליל. הילד, כצפוי, לוקח אותו בידו, ונושף כשהוא מחזיק את הכלי באופן מגושם שמפיק צליל צורם ומגעיל.
אתה חוזר על המסר, בתקפות רבה יותר, והילד מביט בך, מהנהן.
הוא יורד מהחבית באופן מגושם למדי עם קצת עזרה מהנגן, ופונה לפינת הרחוב. הנגן מרים את הכלי שמכיל את פיסות הנחושת המבריקות, ופונה אחריו, יחד עם יצורת האנוש (שנראת די מודאגת). הילד מניח את המקל בפינה..
בינגו
ואוו ת'ור,אני רשמית סוגד לך[בועט את אודין החוצה]
מכ"ץ 3,חר"ת 7,אפ"כ 57 לס"הב[ספירת הבקיעה]
הסתבר שלהשתלט על הדבורים הוא דבר יעיל הרבה יותר מאשר ל....הביס אותן אינטלקטואלית[זה נישמע יפה יותר מלרמות,שהרי אני נעלה מהן בברור].מאז הפעם הראשונה בה הצלחתי לקחת דבש מהדבורים[מכ"ץ 2,חר"ת 3,אפ"כ 82].כמובן שצריך לתכנן לעתיד,וכוורת אחת לא יכולה גם לייצר בשבילי וגם בשביל עצמה דבש,היתרה פר-מכ"מש[מחזור כדור משולב,צירוף של מכ"ץ ומכ"ל,שיוצר מחזור שלם] לא מספיקה כדי להאכיל את הכותב לאורך זמן.לכן,את רוב המכ"ץ האחרון ביליתי באיסוף של הדבורים בסביבה הקרובה.חישבתי שאם אני אוכל כמות מסוימת של דבש,תהיה אפילו יתרה מסוימת.את שאר התפריט אמלא בלב טעים של גפ"ז[גוש פרווה אם זנב,עוד לא הצלחתי לעלות על שמו] או מוח של יצור מכונף מידי פעם.הצלחתי גם למצוא מען ניקבה גדולה באבן,שעכשיו אני קולט שקוראים לה מערה.אני כרגע חורט על הקירות שלה.זה יותר קשה,אבל אני מניח שזה יחזיק לאורך זמן רב יותר.למרות זאת,אני מודאג-יותר ויותר חודרת בי ההבנה של הנצח העצום שמצפה לי,ואני בספק אפילו אם האבנים האלו ישארו במצבן הנוחכי...בכל אופן,עכשיו משסיימתי את הכנת התשתיות,יהיה לי יותר זמן לכתיבה.
מכ"ץ 5,חר"ת 8,אפ"כ 29 לסה"ב
הדבורים ממשיכות לספק לי אוכל.לעומת זאת,אני מתחיל להתעייף מציד הסנאים[כזכור,אתמול ניזכרתי שזהו שמם של הגפ"זים],הוא דורש בין 50 ל60 אפ"כים,ואני מעריך שככל שאצוד אותם יותר כך תרד הקלות בה ניתן למצוא אותם,ואם להכפיל אפיו את המינימום של 50 אפ"כים בנצח של ימים,הרי שיש פה זמן מבוזבז בכמות אידרה,שיכול היה להיות מופנה למטרות טובות יותר!אי אפשר לתת לזה להימשך.לו רק יכולתי לשמור שהם תמיד יהיו בהישג יד...רגע,זה אומנם יצרוך זמן לטווח הקצר,אבל בטווח הארוך זה משתלם...אני מניח שאצטרך לאסוף אותם,ו...רגע,הם ניגמרים מתישהוא?לא,אני מניח שהם כבר היו ניגמרים בנצח לפני שבקעתי[והאם הנצח הזה הוא בכלל עקרוני אם לא הייתי קיים אז...ובכן,כן,כי הרי קרו שם כל-כך הרבה דברים שישפיעו על העכשיו,במובנים רבים,הנצח שעבר משפיע יותר מהבחירות שלי ברגע זה שרק נובעות מימנו ומהנסיבות שלו...]בכל אופן,אם כך,הרי כניראה יש מקום שמימנו הם מגיעים[פסלתי כבר אתמול את האפשרות שדברים מופיעים ספונטנית,כי אז הרי לא הייתה שום משמעות לעקביות הקיום].אני צריך לחקור את זה...
מכ"ץ 6,חר"ת 7,אפ"כ 10 לסה"ב
ובכן,לאחר יום שלם של תצפיות,הגעתי למסקנה שהסנאים גודלים לאורך זמן.יש מהם במגוון גדלים,כשהקטנים הם פחדנים יחסית והגדולים שבניהם מראים סימני חולשה.על-אף שיש לי הרגשה שזה לא יקרה לי,זה מעלה בי את ההבנה שכמו האבן,גם דברים אכילים נשחקים[דבר שמסתדר אם ההבנה עוד מהמכ"ץ הראשון שלי,שכל דבר שהוא לא אני הוא סוג של חפץ או כלי שניתן לרותמו לטובתי.מעניין האם יש עוד כאלו שרותמים לעזרתם כלים,ואם כן,האם גם הם כלים לעומתי?אני מניח שכן,הלוא,אני הרי היחיד שמביט מהצד על הקיום כולו,וזה הופך אותי לשיא הקיום.או שלא?],כך שייתכן שהסנאים[ושאר הכלים הזזים] קטנים לאורך זמן,ולכן הם פחדניים כשהם עומדים להיעלם.מצד שני,אם הם אוכלים כל הזמןהרי שחוק ההמשכיות מחייב שהאוכל הולך לאנשהוא...אם כך,הרי שהם ואדאי גדלים לאורך זמן.האם הם מופיעים כגרגר אבק וגדלים עד לגודלם המלא,ואז הם חלשים ונוטים להתפורר?זה נישמע בעייתי,שהרי לא ראיתי דובים[הדבר הגדול ההוא שלקחתי לו את הדבש?חבל,גיליתי את שמו בטרם הספקתי להמציא לו ראשי תיבות,ההפסד הוא כולו של העולם...]קטנים.האם יש גודל מינימלי בו הם נוצרים?לא,סיכמנו שאין הופעה ספונטנית...אם כך,הם כניראה יוצאים מאיפשהוא.האם כולם יוצאים מאותו מקום?בדקתי,איש אינו יוצא מהמקום בו אני יצאתי,אבל אני הרי נעלה...אני אצטרך לצאת לחפש.
מכ"ץ 9,חר"ת 7,אפ"כ 0 לסה"ב
כמו שאתה רואה,אני מיישם את ההחלטה שלקחתי אתמול,וכדאי להסדיר את לוחות הזמנים,מתחיל לכתוב תמיד בחר"ת 7 אפ"כ 0.אומנם פיספסתי היום בשלושים פ' את האפ"כ ה0,אבל זה שיפור לעומת הפיספוס של אתמול של שלושה אפ"כים.בכל אופן,היום התפרץ דוב לשטח הכוורות שלי והרס שנייים מהן.הצלחתי לחהציל את המלכה של אחת מהן בלבד,וגם התפוקה שלה ואדאי תרד פלאים.את הדוב גירשתי בעזרת נחשים ודבורים[מדהים איך שיתוף הפעולה של יצורים קטנים תחת מוח מבריק כמו שלי יכול,אפילו במחיר אבדות כבדות,לגרש יצור שכזה].בכל אופן,הלבבות של כמה סנאים חיפו על ההפסד המיידי בדבש,אבל אני חושש שאפילו אם אצליח לגייס עוד דבורים,אולי לא אוכל לחפות על אסונות כאלו בפעם הבאה,מה גם שעושה רושם שאני הופך רעב יותר לאורך זמן.לכן,החלטתי לפתוח בפרויקט-קודם כל,אדאג להגדיל את כמות הדבורים כדי שישארו לי יותר עודפים וכדי שהן יוכלו להמשיך לספק אותי גם אם יקרה אסון נוסף.מעבר לזה,גיליתי שלדבש יש תכונה מדהימה לשרוד בחוץ בלי להירקב או להישחק כל עוד לא אוכלים אותו היצורים הקטנים שחיים על הרצפה[אי"קש,אוסף יצורים קטנים ושרידים,משום שמסתבר שהם יצורים ממש יעילים,ושיש המון סוגים מהם].לכן,החלטתי שמעכשיו אני אחסוך יותר בדבש,ואאגור את העודפים לתקופות קשות.
בקשר לסנאים,עוד לא הגעתי לפריצת דרך.היום בדקתי אם אחת מיצורות היער הארורות יוצרת אותן,אבל ניראה שהן רק דואגות להם.מה שכן,גיליתי שכשאני לידן הרעב שלי לגרגרים מוגבר,וכך גם ליד נערת העץ שפגשתי במכ"ץ 7.אם כך,מה המשותף להן?קשר לכוחות טבע,אני מניח.ואם כן,הרי שקסם הטבע משפיע על הרעב שלי.ואם כך,ואדאי שאוכל להשתמש בו כדי להשפיע עליו כרצוני.עלי להמשיך לחקור...
מכ"ץ 13,חר"ת 9,אפ"כ 67 לסה"ב
אני יודע שאיחרתי בלוח הזמנים,אבל סוף סוף הצלחתי להבין!אתמול[מכ"ץ 12,חר"ת 4,אפ"כ 54,יפ"כ 287]אכלתי מוח של יצור מכונף,ואז רדפתי אחרי בין זוגו,וגיליתי דבר מדהים!הבית שלו הוא מעין מקום עשוי ענפים,ובו דברים עגולים.בהתחלה אכלתי אותם ברעבתנות,הן היו תאימות למדי[וגיליתי שאני אכן רעב יותר מבעבר,יתרות הדבש שלי לא גדלות בקצב קבוע אלא יורד.האם זה אומר שגם אני גודל כמו הסנאים?ואם אני לעולם לא מת,האם אמשיך לגדול עד אינסוף?האם זה מה שגורם לי להיות כל-כך נעלה?העובדה שאני לעולם לא דועך בעוד דורות של יצורים הופכים לאפר?].איפה הייתי?אה,כן,היום בבוקר יצאתי לצוד עוד כאלו[מסתבר שיש די הרבה],ובטעות דרכתי על אחד מהעט"ם[עיגולים טעימים מאוד],ואז היא נישברה,והפתרון ניגלה לפני[כמה יפה זה שרצח של האב ומכה לא במקום גורמים למוות שמגלה את אחד מסודות החיים הגדולים...]:מהביצה גלש לו יצור מכונף קטן ולא מפותח.כדי לוואדות שאין פה מיקריות שברתי גם את שאר הביצים,ומיד התחלתי לבחון את היצורים.בכעת,לאחר יום שלם של בדיקות[והרבה עט"ם מבוזבזים,שהחלטתי לקרוא להם עקב התגלית החדשה עמ"חק,עיגולי מקור החיים הקסומים.ניראה שלאחר שעמח"ק נישבר היצור בתוכו לא יגדל עוד.מעט מפרע לי שקטעתי כך תהליך שלם עוד לפני שהתחיל,אבל זה הרי קורבן שיש להקריב,כי תהליך ההבנה שלי הוא ייחודי וחשוב אלפי מונים],הבנתי סוף סוף-ניראה שבשלב מסוים הביצה ישברת מעצמה[כי הרי,כשאני שברתי אותה היצור מת],והיצור מתעורר לחייים,ומתחיל להתפתח אט-אט לכדי יצור בוגר.אולי בגזלל זה היצור הבוגר שומר על הביצה...רגע,אם כך,הוא וואדאי יוצר אותה!אני חייב לבדוק את זה!
בכל אופן,אם כך,זהו הפתרון לכל הבעיות שלי.אני אוכל לאסוף אצלי המון עמח"קים,ולשמור עליהם עד שיבקע מהם יצור בוגר שיהווה ארוכה בריאה.ובמילא יש מהם הרבה בכל כן.ואם היצורים באמת אלו שיוצרי את העמח"קים...אפשרויות כאן הן עצומו.בכל אופן,אספתי לעצמ ביצים רבות.מעכשיו,לא תהיה לי יותר בעיית אוכל.ומחר אוכל סוף סוף לצאת ולעשות מה שתמיד רציתי,לסייר ביער,ולתאר אותו באופן קבוע...חשבתי על זה,ולתאר מילולית זה קשה ומאוד מסובך[ניסיתי כבר לעשות את זה אם המערה במכ"ץ 2...],אני מנייח שאנסה לחכות את הצורה באופן דו מימדי על קיר המנהרה.אני כבר לא יכול לחכות למחר,לדעת מה יש מעבר לשטח המוכר לי כל-כך טוב....
הסתבר שלהשתלט על הדבורים הוא דבר יעיל הרבה יותר מאשר ל....הביס אותן אינטלקטואלית[זה נישמע יפה יותר מלרמות,שהרי אני נעלה מהן בברור].מאז הפעם הראשונה בה הצלחתי לקחת דבש מהדבורים[מכ"ץ 2,חר"ת 3,אפ"כ 82].כמובן שצריך לתכנן לעתיד,וכוורת אחת לא יכולה גם לייצר בשבילי וגם בשביל עצמה דבש,היתרה פר-מכ"מש[מחזור כדור משולב,צירוף של מכ"ץ ומכ"ל,שיוצר מחזור שלם] לא מספיקה כדי להאכיל את הכותב לאורך זמן.לכן,את רוב המכ"ץ האחרון ביליתי באיסוף של הדבורים בסביבה הקרובה.חישבתי שאם אני אוכל כמות מסוימת של דבש,תהיה אפילו יתרה מסוימת.את שאר התפריט אמלא בלב טעים של גפ"ז[גוש פרווה אם זנב,עוד לא הצלחתי לעלות על שמו] או מוח של יצור מכונף מידי פעם.הצלחתי גם למצוא מען ניקבה גדולה באבן,שעכשיו אני קולט שקוראים לה מערה.אני כרגע חורט על הקירות שלה.זה יותר קשה,אבל אני מניח שזה יחזיק לאורך זמן רב יותר.למרות זאת,אני מודאג-יותר ויותר חודרת בי ההבנה של הנצח העצום שמצפה לי,ואני בספק אפילו אם האבנים האלו ישארו במצבן הנוחכי...בכל אופן,עכשיו משסיימתי את הכנת התשתיות,יהיה לי יותר זמן לכתיבה.
מכ"ץ 5,חר"ת 8,אפ"כ 29 לסה"ב
הדבורים ממשיכות לספק לי אוכל.לעומת זאת,אני מתחיל להתעייף מציד הסנאים[כזכור,אתמול ניזכרתי שזהו שמם של הגפ"זים],הוא דורש בין 50 ל60 אפ"כים,ואני מעריך שככל שאצוד אותם יותר כך תרד הקלות בה ניתן למצוא אותם,ואם להכפיל אפיו את המינימום של 50 אפ"כים בנצח של ימים,הרי שיש פה זמן מבוזבז בכמות אידרה,שיכול היה להיות מופנה למטרות טובות יותר!אי אפשר לתת לזה להימשך.לו רק יכולתי לשמור שהם תמיד יהיו בהישג יד...רגע,זה אומנם יצרוך זמן לטווח הקצר,אבל בטווח הארוך זה משתלם...אני מניח שאצטרך לאסוף אותם,ו...רגע,הם ניגמרים מתישהוא?לא,אני מניח שהם כבר היו ניגמרים בנצח לפני שבקעתי[והאם הנצח הזה הוא בכלל עקרוני אם לא הייתי קיים אז...ובכן,כן,כי הרי קרו שם כל-כך הרבה דברים שישפיעו על העכשיו,במובנים רבים,הנצח שעבר משפיע יותר מהבחירות שלי ברגע זה שרק נובעות מימנו ומהנסיבות שלו...]בכל אופן,אם כך,הרי כניראה יש מקום שמימנו הם מגיעים[פסלתי כבר אתמול את האפשרות שדברים מופיעים ספונטנית,כי אז הרי לא הייתה שום משמעות לעקביות הקיום].אני צריך לחקור את זה...
מכ"ץ 6,חר"ת 7,אפ"כ 10 לסה"ב
ובכן,לאחר יום שלם של תצפיות,הגעתי למסקנה שהסנאים גודלים לאורך זמן.יש מהם במגוון גדלים,כשהקטנים הם פחדנים יחסית והגדולים שבניהם מראים סימני חולשה.על-אף שיש לי הרגשה שזה לא יקרה לי,זה מעלה בי את ההבנה שכמו האבן,גם דברים אכילים נשחקים[דבר שמסתדר אם ההבנה עוד מהמכ"ץ הראשון שלי,שכל דבר שהוא לא אני הוא סוג של חפץ או כלי שניתן לרותמו לטובתי.מעניין האם יש עוד כאלו שרותמים לעזרתם כלים,ואם כן,האם גם הם כלים לעומתי?אני מניח שכן,הלוא,אני הרי היחיד שמביט מהצד על הקיום כולו,וזה הופך אותי לשיא הקיום.או שלא?],כך שייתכן שהסנאים[ושאר הכלים הזזים] קטנים לאורך זמן,ולכן הם פחדניים כשהם עומדים להיעלם.מצד שני,אם הם אוכלים כל הזמןהרי שחוק ההמשכיות מחייב שהאוכל הולך לאנשהוא...אם כך,הרי שהם ואדאי גדלים לאורך זמן.האם הם מופיעים כגרגר אבק וגדלים עד לגודלם המלא,ואז הם חלשים ונוטים להתפורר?זה נישמע בעייתי,שהרי לא ראיתי דובים[הדבר הגדול ההוא שלקחתי לו את הדבש?חבל,גיליתי את שמו בטרם הספקתי להמציא לו ראשי תיבות,ההפסד הוא כולו של העולם...]קטנים.האם יש גודל מינימלי בו הם נוצרים?לא,סיכמנו שאין הופעה ספונטנית...אם כך,הם כניראה יוצאים מאיפשהוא.האם כולם יוצאים מאותו מקום?בדקתי,איש אינו יוצא מהמקום בו אני יצאתי,אבל אני הרי נעלה...אני אצטרך לצאת לחפש.
מכ"ץ 9,חר"ת 7,אפ"כ 0 לסה"ב
כמו שאתה רואה,אני מיישם את ההחלטה שלקחתי אתמול,וכדאי להסדיר את לוחות הזמנים,מתחיל לכתוב תמיד בחר"ת 7 אפ"כ 0.אומנם פיספסתי היום בשלושים פ' את האפ"כ ה0,אבל זה שיפור לעומת הפיספוס של אתמול של שלושה אפ"כים.בכל אופן,היום התפרץ דוב לשטח הכוורות שלי והרס שנייים מהן.הצלחתי לחהציל את המלכה של אחת מהן בלבד,וגם התפוקה שלה ואדאי תרד פלאים.את הדוב גירשתי בעזרת נחשים ודבורים[מדהים איך שיתוף הפעולה של יצורים קטנים תחת מוח מבריק כמו שלי יכול,אפילו במחיר אבדות כבדות,לגרש יצור שכזה].בכל אופן,הלבבות של כמה סנאים חיפו על ההפסד המיידי בדבש,אבל אני חושש שאפילו אם אצליח לגייס עוד דבורים,אולי לא אוכל לחפות על אסונות כאלו בפעם הבאה,מה גם שעושה רושם שאני הופך רעב יותר לאורך זמן.לכן,החלטתי לפתוח בפרויקט-קודם כל,אדאג להגדיל את כמות הדבורים כדי שישארו לי יותר עודפים וכדי שהן יוכלו להמשיך לספק אותי גם אם יקרה אסון נוסף.מעבר לזה,גיליתי שלדבש יש תכונה מדהימה לשרוד בחוץ בלי להירקב או להישחק כל עוד לא אוכלים אותו היצורים הקטנים שחיים על הרצפה[אי"קש,אוסף יצורים קטנים ושרידים,משום שמסתבר שהם יצורים ממש יעילים,ושיש המון סוגים מהם].לכן,החלטתי שמעכשיו אני אחסוך יותר בדבש,ואאגור את העודפים לתקופות קשות.
בקשר לסנאים,עוד לא הגעתי לפריצת דרך.היום בדקתי אם אחת מיצורות היער הארורות יוצרת אותן,אבל ניראה שהן רק דואגות להם.מה שכן,גיליתי שכשאני לידן הרעב שלי לגרגרים מוגבר,וכך גם ליד נערת העץ שפגשתי במכ"ץ 7.אם כך,מה המשותף להן?קשר לכוחות טבע,אני מניח.ואם כן,הרי שקסם הטבע משפיע על הרעב שלי.ואם כך,ואדאי שאוכל להשתמש בו כדי להשפיע עליו כרצוני.עלי להמשיך לחקור...
מכ"ץ 13,חר"ת 9,אפ"כ 67 לסה"ב
אני יודע שאיחרתי בלוח הזמנים,אבל סוף סוף הצלחתי להבין!אתמול[מכ"ץ 12,חר"ת 4,אפ"כ 54,יפ"כ 287]אכלתי מוח של יצור מכונף,ואז רדפתי אחרי בין זוגו,וגיליתי דבר מדהים!הבית שלו הוא מעין מקום עשוי ענפים,ובו דברים עגולים.בהתחלה אכלתי אותם ברעבתנות,הן היו תאימות למדי[וגיליתי שאני אכן רעב יותר מבעבר,יתרות הדבש שלי לא גדלות בקצב קבוע אלא יורד.האם זה אומר שגם אני גודל כמו הסנאים?ואם אני לעולם לא מת,האם אמשיך לגדול עד אינסוף?האם זה מה שגורם לי להיות כל-כך נעלה?העובדה שאני לעולם לא דועך בעוד דורות של יצורים הופכים לאפר?].איפה הייתי?אה,כן,היום בבוקר יצאתי לצוד עוד כאלו[מסתבר שיש די הרבה],ובטעות דרכתי על אחד מהעט"ם[עיגולים טעימים מאוד],ואז היא נישברה,והפתרון ניגלה לפני[כמה יפה זה שרצח של האב ומכה לא במקום גורמים למוות שמגלה את אחד מסודות החיים הגדולים...]:מהביצה גלש לו יצור מכונף קטן ולא מפותח.כדי לוואדות שאין פה מיקריות שברתי גם את שאר הביצים,ומיד התחלתי לבחון את היצורים.בכעת,לאחר יום שלם של בדיקות[והרבה עט"ם מבוזבזים,שהחלטתי לקרוא להם עקב התגלית החדשה עמ"חק,עיגולי מקור החיים הקסומים.ניראה שלאחר שעמח"ק נישבר היצור בתוכו לא יגדל עוד.מעט מפרע לי שקטעתי כך תהליך שלם עוד לפני שהתחיל,אבל זה הרי קורבן שיש להקריב,כי תהליך ההבנה שלי הוא ייחודי וחשוב אלפי מונים],הבנתי סוף סוף-ניראה שבשלב מסוים הביצה ישברת מעצמה[כי הרי,כשאני שברתי אותה היצור מת],והיצור מתעורר לחייים,ומתחיל להתפתח אט-אט לכדי יצור בוגר.אולי בגזלל זה היצור הבוגר שומר על הביצה...רגע,אם כך,הוא וואדאי יוצר אותה!אני חייב לבדוק את זה!
בכל אופן,אם כך,זהו הפתרון לכל הבעיות שלי.אני אוכל לאסוף אצלי המון עמח"קים,ולשמור עליהם עד שיבקע מהם יצור בוגר שיהווה ארוכה בריאה.ובמילא יש מהם הרבה בכל כן.ואם היצורים באמת אלו שיוצרי את העמח"קים...אפשרויות כאן הן עצומו.בכל אופן,אספתי לעצמ ביצים רבות.מעכשיו,לא תהיה לי יותר בעיית אוכל.ומחר אוכל סוף סוף לצאת ולעשות מה שתמיד רציתי,לסייר ביער,ולתאר אותו באופן קבוע...חשבתי על זה,ולתאר מילולית זה קשה ומאוד מסובך[ניסיתי כבר לעשות את זה אם המערה במכ"ץ 2...],אני מנייח שאנסה לחכות את הצורה באופן דו מימדי על קיר המנהרה.אני כבר לא יכול לחכות למחר,לדעת מה יש מעבר לשטח המוכר לי כל-כך טוב....
Restless
פונדקאי ותיק
"עכשיו, ילד, ברח. כל זמן שהם חושבים שהמקל עדיין אצלך. רוץ, ברח כמו הרוח, אבל לא רחוק מדי - אני רוצה שהם ימצאו אותך." כעת, החתול שהיה דרקון לקח בפיו את המקל, החליל וברח לאחד הגגות, שם, הוא יעשה דבר שתמיד חשש לעשות. הוא יהפוך לאנושי, לאחד מהאנשים הקטנים. הילדים. ילד נמוך, בעל שיער אדמוני, עיניים זהובות, ועשרות נמשים. כן, זה יעשה את העבודה. ברגע שאהיה אנושי, אוכל גם אני להפיק צלילים מהחליל. כן, זה רעיון מוצלח.
- סטטוס
