קארים נרדם בעודו בוכה, מאפשר לטלטולם המרגיע של הגלים לסחוף אותו הרחק מעולם הערות.
שוב, הכל לבן מסביב. ריק. קארים זוכר את הפעם הקודמת שהיה במקום הזה ומתכווץ, מחכה למתקפה הבלתי נמנעת של קולות העבר. של הפרצופים, השריטות, האנשים.
הוא שוכב על הרצפה הקרה, אבל דבר לא קורה. הוא מתרומם לאיטו, מביט סביבו. האוויר במקום לא עומד כמו בעבר, ורוח קרירה נושבת. משום מה התחושה מעט... מנחמת. כאן האימפריה לא יכולה להגיע אליו, ואין אף אחד שיצפה ממנו, שיאשים אותו.
סוף סוף קארים לבד.
לאחר כמה דקות קארים מתחיל ללכת, להסתובב בחלל הלבן. נדמה לו שהוא הולך שעות לפני שהזד רואה כמה עצמים במרחק, אליהם הוא מחיש את צעדיו.
כשקארים מתקרב אל העצמים הוא מופתע לגלות שאלו תמונות, תלויות זו מול זו במעין מסדרון ארוך. קארים מתחיל ללכת לאורך המסדרון, בוחן את התמונות בעודו מתקדם. כל תמונה מתארת סצנה אחרת, שנדמה לקארים שהוא זוכר במעומעם, אבל הוא לא בטוח. רק אחרי שהוא רואה תמונה ובה מופיע תינוק קטן בידיה של זדית בשמלה מפוארת הוא מזהה את המתרחש.
אמנם עבר מאז זמן ושיבה נזרקה בשערה, אבל קארים לא יכול להתבלבל בכך - זו אימו, והילד שבידיה הוא... קארים?
עוד תמונות חולפות, וקארים נזכר. כן, הוא זוכר את הנפילה הזו כשיחק עם חבריו בבוץ. כמה בכה אז, ואימו חבשה את פצעו והבטיחה לו שהכאב יעבור. וגם המכה שחטף מאחד השומרים ברחוב, שחשב שהוא מנסה לגנוב מהעוברים והשבים. איך שמח שאבא הגן עליו, כמה מרשים הוא היה נראה אז!
מבלי לשים לב, קארים כמעט מתנגש במישהו בזמן שהוא מתבונן בתמונות. הוא מתכוון להתנצל, ואז עוצר את עצמו, מבולבל.
ליד התמונה עומד ילד קטן שמביט בה בעיניים גדולות, מחייך בשמחה בתמונה של קארים ואביו משחקים בחרבות יחדיו. הוא מסתובב אל קארים כשהלה כמעט מתנגש בו, חיוכו מתרחב.
"קארים! חיכיתי לך! באת בסוף. חשבתי שתשב שם לנצח, אחרי מה שקרה לך בפעם הקודמת. באמת לא יפה! רוחות רעות!" אומר הילד, מהנהן לעצמו. הוא לוקח את ידו של קארים בידו, מתחיל להוביל אותו במסדרון.
"אילו זכרונות יפים! כל כך הרבה כיף, כל כך הרבה רגעים טובים! למה אי אפשר להפסיק לגדול, ולהיות ילד לנצח?" אומר הילד לאוויר בזמן שהשניים עוברים על פני רגעי ילדות נוספים של קארים. הזד מחייך לעצמו בעצב, מודע לכך שעוד מעט הרגעים היפים יעברו, והשניים יגיעו לרגע שבו אביו קודם.
"עולם מסובך יש למבוגרים, לא? משחקים בחיילים, עד שזה כבר לא משחק" אומר הילד כששניהם מגיעים לרגע הענקת הדרגות לאביו. קארים זוכר איך הביט באביו החזק מקבל בגאווה את הדרגות מהקיסר בעצמו. איזה ילד היה, עדיין מלא בתמימות.
הילד מלטף את התמונה, נוגע בלחיו של קארים הצעיר, בעיניו המעריצות.
"עצוב שצריך לגדול. לא, לא לגדול - להתבגר. תמיד טוב לגדול, הבעיה היא שאנחנו שוכחים לשמור על הדברים הטובים מהילדות" ממלמל הילד, מעיניו זולגות דמעות גדולות.
"היית ילד שמח, כמו שכל ילד צריך להיות. חרבות היו חרבות עץ, וחיילים היו חיילי משחק. אבא שלך... הרס את זה. גם הוא מסכן. התבגר מהר מדי" הוא ממשיך לדבר, וקארים מקשיב בחצי אוזן. אבא שלו? מסכן? לא. הוא אחד האנשים הקשוחים ביותר שהוא מכיר, והוא לא היסס להבהיר זאת לבנו בכל הזדמנות שהייתה לו.
הילד מנתק את מבטו מהתמונה ומתחיל לרוץ ללא כל אזהרה. קארים רץ אחריו, מנסה להדביק אותו בזמן שהתמונות חולפות על פניו. הוא רואה את עצמו כנער צעיר, כעלם צעיר ואז כקצין, עומד בגאון כשהדרגות נענדות על דש שריונו. דקירות של כאב. עבר שהיה ולא ישוב. קארים שהיה והשתנה לנצח.
הם עוברים על פני תמונות מהתקופה של קארים באיים - קארים צוחק, שותה ונלחם עם גברים עטויי פרוות. גם תקופתו בשירות מאלטרה מגיעה, שם קארים בגד לנצח באימפריה. באביו. מילותיו של אביו, בשר מבשרו, שהורה על הוצאתו להורג, מהדהדות באוזניו, כואבות יותר מכל מכת חרב שאי פעם ספג.
לבסוף הילד עוצר, מביט בקארים הישן על סיפונה של 'דג החרב'.
"כל כך שליו. כמעט בלי דאגות" אומר הילד כשהזד מגיע אליו, מתנשף מהריצה הארוכה.
"אבל עם כל כך הרבה קמטים, סימנים וצלקות. כאילו כל רגע שעבר בחייו השאיר בו חותם" הוא נאנח, טון דיבורו הילדותי משתנה.
"אילו חיים היו לך, קארים. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מוות, כל כך הרבה חיים. חיית כמו שרוב האנשים לא חיו מעולם, כאבת כמו שרוב האנשים לא כאבו. ואחרי כל זה אתה עדיין מלא חרטות - רואה את עצמך פגום ושבור" אומר הילד, מתקרב לאיטו אל קארים. הוא מסמן לו להתכופף, וקארים מציית, מנמיך את עצמו לגובה עיניו של הילד.
"כואב לחיות, קארים. לצערי אני יודע את זה, למרות שאני לא אמור" הוא אומר בזמן שידו החמימה מלטפת את לחיו של קארים, ומעיניו נשקפות שנים רבות. הרבה יותר משל ילד רגיל.
"מי אתה?" שואל קארים בלחש.
"אני באצ'ה, קארים. העולל שחי אלפי שנים, הילד שלעולם אינו גדל" אומר באצ'ה, מחייך קלות. "אבל זה לא נכון, קארים. כולנו גדלים, לא משנה כמה זמן אנחנו חיים. לא משנה כמה נראה לנו שאנחנו לא יכולים להשתנות, כמה אנחנו לא יכולים ללמוד עוד - אנחנו תמיד מסוגלים. זו המהות של חיינו, קארים".
"אתה שבור, נכון. אולי אתה לא מתאים לפקד על אנשים, אולי אתה לא ראוי בכלל להרים חרב, מי יודע? אני בוודאי לא יודע, קארים. אני רק יודע דבר אחד באופן בטוח.
אתה תמיד יכול ללמוד. אתה תמיד יכול לגדול, לפרוח. שום דבר לא אבוד, קארים - אף אחד לא אבוד". מילותיו של באצ'ה נוסכות בקארים כוח באופן בלתי מוסבר, מעוררות בו תקווה.
"אני ואתה יכולים ללכת במסע הזה ביחד, קארים. אתה לא לבד, ואין דבר שאתה לא מסוגל לעשות. אין דבר שאתה לא מסוגל ללמוד לעשות, בסדר?". קארים מהנהן, מרגיש רטיבות על לחייו משום מה. הוא לא זוכר שהתחיל לבכות, אבל זה לא משנה. באימפריה היו רואים זאת כחולשה, אבל הוא לא באימפריה. כאן נמצאים רק הוא ובאצ'ה.
קארים חושב שהוא רואה לרגע עוד דמות לבושת בגדים מוזרים במרחק, אבל כשהוא ממצמץ היא נעלמת, ולא נראה שבאצ'ה מגיב באופן כלשהו להופעתה.
"קח את כוחי, קארים, ותלמד לגדול איתו. תלמד להעניק לעצמך ולאחרים חמלה, כי רק האלים יודעים כמה העולם זקוק לזה" אומר באצ'ה, נעלם בהבזק של אור.
קארים מתעורר באיטיות, מרגיש את הכוח של שינה נטולת סיוטים בעצמותיו לצד כוח... חדש. הוא ניגש לדופן הספינה ושולף את חרבו מנדנה. החרב הזו היא שריד עתיק מהאימפריה, שלא שייך אליו יותר. קארים זורק את החרב מהדופן, מאפשר לעברו הרעיל לשקוע איתה.
