• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

דמעות של אלים (מו"ד 4) [5/5] - עץ משחק

נושא
דמויות
IN
סומניוס מתקדם לעבר הקוסם האלפי, מנסה להטיל בו נחש לחש לפני שיעצור את הספינה. הלחש, אפעס, לא ממש מצליח לו, והמכשף נשאר לעמוד מול סומניוס המותש, שחשוף לחלוטין לקסמיו של הקוסם ולחיציו של הקשת.

META

תנועה - תנועה
רגילה - עין רעה על מג המלחמה. 1 טבעי.
משנית - קריאת תיגר קדושה על מג המלחמה

משאבי דמות
נק"פ 1, פרצי ריפוי 9. מדמם.
כוחות מנוצלים: גשם קמאי, כוח גזע של חצי אלף
קללת המכשף: קצין 1, לוחם 1.
קריאת תיגר קדושה: מג המלחמה
 
לאחר קרב ארוך, בו בני החבורה המשיכו לסכל את ניסיונותיהם של הלוחמים האלפים לעלות לסיפון, קארים מצליח להוציא את הספינה מהנמל.
"דג החרב" חותכת את המים במהירות, נעזרת ברוח המזרחית בשביל לצבור פער על כל רודף שינסה לעקוב אחריה. גם העובדה שקולו ונודרה יורים קליעי קטפולטה כמו משוגעים לעבר הנמל לא עוזרת לסיכויי האלפים, והחבורה מותירה מאחוריה עיר בכאוס.

לאחר כשעה, הם מוצאים את נקודת המפגש - מפרץ קטן ומוסתר למדי, שלא קל לעגון בו. קארים מצליח לבסוף, לא מבלי מספר שריטות, לאבטח את הספינה במקום מוגן, והחבורה מחכה. שעה ועוד שעה עוברות, והם מתחילים להילחץ - אולי האסירים לא הצליחו לברוח? אולי האלפים מתקרבים אליהם ברגע זה?
אחרי המתנה מורטת עצבים, שלוש שעות מרגע שהקטפולטות פתחו באש על העיר, מופיעה דמות קטנה על הסלעים שמקיפים את המפרץ.
"אהוי לכם, מלחים!" קוראת הדמות, מחליקה למטה בחינניות. הכובע עטור הנוצה שלה מסגיר את זהותה - ארסטביץ', בן המחצית העליז. ארסטביץ' מתקרב אליהם, מבריש את האבק מגלימתו.
"הרבה בלאגן עשיתם שם, אה?" הוא שואל, מחייך בעליצות. "אני אהבתי! אין שום דבר רע בקצת כאוס, זה מה שאני תמיד אומר. כמובן שאבא שלי לא מת על זה, אבל אנחנו נהיה רחוקים מכאן הרבה לפני שהוא יבין שאני מעורב בכל הסיפור" מקשקש בן המחצית, טופח על כתפו של קולו כשהוא עולה לסיפון. "קדימה! אין לנו את כל היום! אתם צריכים הזמנה מיוחדת?" הוא קורא בקול.
כמה עשרות אסירים מופיעים מאחורי האבנים, מתקרבים באיטיות לעבר "דג החרב".

מספירה מהירה, ברור לבני החבורה שלא כל האסירים הצליחו להימלט בחיים - יש בערך שלושים אנשים בקבוצה המתקרבת, מה שאומר שלפחות עשרים איבדו את חייהם. נודרה מניד בראשו בזמן שהוא לוחש תפילה חרישית, וקולו ממהר במורד הכבש, ניגש לעזור לנמלטים הפצועים.
כל החבורה נותנת יד, ועד מהרה כלל חברי המחתרת הנמלטים משוכנים בבטחה על סיפון "דג החרב", נושמים לרווחה בפעם הראשונה מזה ימים.
"אז, לאן אנחנו מכאן? אנשיו של דנילו חזרו מזמן למקומות המחבוא שלהם, ואני מניח שהצעד הבא, והמשעמם, שלכם יהיה להפליג למאלטרה. או שאולי יש לכם מקום אחר להתחבא בו?" שואל ארסטביץ'. קולו מכווץ את גבותיו כשהוא מביט בסלידה גלויה בבן המחצית, שפתיו נמשכות לאחור כשהוא נוהם.
"וממתי אתה להיות חלק מהמסע הזה, נער שעשוע?" הוא שואל, גורם לארסטביץ' לצחקק כשהוא טופח על כתפו שנית, נאלץ לקפוץ בכדי להגיע לגובהו של הנול.
"אני? אני רק טרמפיסט. הרפתקן, אם תרצה? ולמה הפנים המעוכות, אה? אני מבטיח שלא אשאר יותר מדי".
"אבל יש לו נקודה," אומר נודרה, פונה לחמשת בני החבורה "אם נפליג ישר למאלטרה, אנחנו להסתכן במארב. יש ערי נמל גם בדרום, והם להניח לנו שם מלכודת, לצוד אנחנו כמו שצדים איילת צעירה".
 
"עד כמה שהייתי רוצה לחזור למאלטרה ולקוות שאף אחד לא יירה עלינו," אומר קארים, "אני נוטה להסכים, אני מניח שבזמן שחיכנו פה פרשים יצאו לכל עיר נמל ביבשת או משתמשים בקסם כדי לעדכן שהסיפנה הזו נשדדה והיא מטרה להרס." הוא פולט, מרשה לעצמו להתיישב לצד ההגה, הסיפנה הזו גדולה עליו והוא מנסה להסתיר את העובדה שכל ניסיון להשיט אותה הוא כמו לבקש מאדם שרכב על סוס פוני לאלף שור לוויתן. הוא חושב מס' רגעים לפני שהוא פותח את פיו. "אני חושב שהאיים הם המקום הכי בטוח אם אנחנו רוצים לוודא שחיל הים האלפי לא נמצא בעקבותינו, הייתי צריך ללמד את השבטים הרבה דברים, אבל להטביע ספינת מלחמה אלפיות הייתה יצירת האומונת הגולמית שלהם. וזה המקום היחידי שהייתי מגדיר כנמל בטוח." הוא מציע. קצת חושש.
 
נואל שולח מבט לעבר קארים, הוא לא שכח את הוויכוח שהיה להם לפני כמה ימים, אבל לא נראה שיש באמת ברירה.
"הספינה ביד שלך." הוא נוחר וניגש לבן המחצית, מסתכל עליו מלמעלה.
"טרמפיסט עושה עבודה בשביל לשוט. יודע מה עושים בספינה, או שרוצה לשחות לצידנו?"
 
"נולדתי בין החבלים, בחור. כמעט נפלתי בלידה מעבר למעקה, רק חבל הטבור הציל אותי, יש? אני יודע להשיט ספינה כמו שאתם יודעים לצוד" אומר ארסטביץ' בגיחוך.
"רגע, מי אמר שדובריינים לקבל אותנו בכלל?" תוהה קולו בקול. "הם לא לאהוב זרים. קארים אולי לא להיות זר, אבל אנחנו כן, כן?".
הוא מגרד בראשו למשך כמה רגעים, מניע את אוזניו בעצבנות. "אולי להקיף מינד ואז לשוט בחזרה למאלטרה? רחוק מהחוף של האלפים, זה מה שזה" מציע הנול.
 
ויז'ינר מתערב בשיחה עדיין נוטף מי מלח, אבל לא נראה שזה מפריע לו להביע את דעתו בקול צרוד ''היעד צריך להיות מול העיניים שלנו - לכרות את ראש הנחש. טילינג לא יפסיקו לרדוף אחרינו, אנחנו חייבים לגייס עוד אנשים בשביל להבעיר את הקרקע שהם כבשו מתחת לרגליים שלהם.''
 
IN
האח סיאון, אחר הקרב, שוטף את עצמו. "לחמנו היטב" הוא אומר, "בשם המחתרת" הוא אומר בחיוך המזויף הרגיל שלו- אבל נראה שלהרוג את הקצינים באמת שם אותו במצב רוח טוב, והוא לא כל כך פצוע. הוא מסתכל בחדווה מסוימת על יתר חברי הקבוצה- הוא יודע שהם גיבו עליו, בעיקר נואל שספג פציעות רבות כדי לתת לו את ההזדמנות להכות באויבים.

כאשר האסירים מגיעים, האח סיאון עובר עליהם, בודק אותם אחד אחרי השני. "נצטרך לעקוב אחריהם" הוא אומר לחברי הקבוצה בשקט, "לוודא שהם באמת תמימים".

IN
האח סיאון מחפש אחר חבר המסדר שלו, לראות אם הוא הגיע אל הספינה.
 
סיאון מבחין באיש - קשה לראות את אדמומיות העיניים מבעד לטיפות הסגולות, אבל הנזיר למד להות אותן אחרי שנים רבות של, ובכן, הסתכלות בראי.
הנזיר השני הוא אדם נמוך קומה, קירח לחלוטין - אפילו גבות אין לו. פניו מלאות סימני חריכה ונראה שזרועו ספגה מספר חתכים, אך הוא אוחז בחרב אלפית מכוסה בדם קרוש. המחיר נגבה ממי שהעז להרים את חרבו על שליח המחומש הקדוש.
הנזיר מהנהן לאח סיאון קלות, באופן כמעט לא מורגש, מכיר בנוכחותו.
 
"אני אוכל לדאוג לנו למעבר בטוח באיים." אומר קארים, "גם אם עבר זמן, המילה שלי יכולה לפתוח כמה דלתות, ואם נרצה בזה או לא, זה היעד הכי קרוב שאנחנו יכולים להניח שנהיה מוגנים." הוא אומר, "בשלב הזה יש לנו יותר מידי חפים משפע שלא יזיק להם קצת שקט ושלווה, או לפחות מקום לנוח לפני שהם יבחרו להרים נשק."
 
"אם כך, לאיים. בתקווה שלתת שם מסתור לחברי מחתרת מאלטריאנים" אומר קולו ונודרה מהנהן.
"טוב, אז קדימה! תתחילו לפרוס את המפרשים ונעוף מפה!" אומר ארסטביץ', תופס את אחד החבלים.

הספינה יוצאת מהמפרצון, נושאת את האסירים ואת בני החבורה אל הים ואל החופש - ובתקווה הרחק מהישג ידה של האימפריה האלפית.

OUT
עליתם לדרגה 6!
 
קארים משיט את הספינה כמיטב יכולותו, הוא מרגיש... נכון על המים. כמעט כאילו הקרקע היציבה היא הדבר הכי פחות נחוץ בחיו, לפחות בנתיים. הוא מרשה לעצמו להירגע, הם הצילו את האסירים, הוא יקח אותם למקום מבטחים ואולי... אולי הם יפיסקו להילחם. לפחות בנתיים.

בלילות של המסע, כשהספינה עוגנת או שמישהו אחר שומר שהם לא יתרסקו או ילכו לאיבוד, הוא מרשה לעצמו לשבת עם המחשבות שלו. העולם השתנה בשבילו כשהוא עשה את הבחירה לנטוש את האימפריה וכעת... כעת הוא מרגיש שהוא צריך לעשות בחירה נוספת. הוא התכחש לעצמו מספיק, אמר לעצמו שהוא משהו אחר. בכל בוקר הוא קם לעולם שנראה כל כך דומה, אבל... כל כך מנוכר.
הוא לא בדיוק בטוח יותר מי הוא, הוא מפקד, חייל, קצין... ולאחרונה הוא אחראי למוות של המונים, רבים מהם בכלל לא היו אויבים שלו, בחלקם הוא השתמש בתור כלי משחק בשביל המאבק הטיפישי בינו לבין אבא שלו. הוא אמר שלא אכפת לו כמה יפגעו, כל עוד הוא יקבל הזדמנות נוספת להתמודד מול אביו במשחק.

אבל... זה לא משחק, לא עוד, זו מלחמה. אין פה אנשים רחוקים שימותו בגלל פקודות לא חשובות, אין פה אנשים שישלמו את המחיר בשביל ההנאות האישיות שלו. הוא צריך להתבגר, להפסיק עם התפיסה הזו שהוא סתם נער במאבק מול אביו על עצמאות, על שליטה, על חירות... המעשים שלו בימים האחרונים היו נוראים, הוא שלח אנשים להיהרג בשמו, סיכן בני ברית ואחים לנשק כאחד, נשק למוות ואז גרם להרס נוראי, האימפריה מתחילה לבעור בגלל ההחלטות שלו.

אבל זה לא מה שהוא רצה כל הזמן הזה? בחלומות שלו, הוא לא ביקש לבעור? באינסוף של האור, הוא לא רצה את זה?
"לא." הוא פולט לעצמו, כל השיחות האחרונות, עם נואל, עם ויזנ'ר, עם עצמו- הוא חיפש משמעות במלחמה הזו, אחרי שהחיים שלו הפכו הפקר בשביל המשפחה שלו, בשביל אביו, ואולי לכמה רגעים - בשביל עצמו.
כשחשובים על זה, קארים תמיד היה אנוכי, הוא גדל להיות כזה, הוא התחנך שהוא עליון על אחרים למעט אלה שהוכיחו שהם טובים יותר ממנו. ואז ברגע אחד הוא ניסה לזרוק את הכל, להפוך את עצמו למטרה, ואז לזנק לתוך האש כדי להציל בן ברית.... הוא מניח ידע על הפציעה שנגרמה לו בבטן הספינה כשוויתר על ההגנות שלו כדי להגיע לנואל, זו פצעיה שקארים מעולם לא היה מקבל בעבר, כי הוא מעולם לא היה מסכן את עצמו בשביל אחרים.
קארים איבן חליפה מעולם לא היה מקריב את עצמו לשום מטרה שהיא לא עצמו או תהילה.

וכעת, כשהוא בדרכו הבייתה, אל המקום שהיה לו בית כשהמשפחה שלו התכחשה לו, אל המקום שבו הוא בילה לילות חסרי שינה בשתייה וצחוק עם אנשים שבליבו תמיד חשב שהם בזויים וחלשים ממנו, כלי משחק חסרי חשיבות בעולם שבו המטרה היא להוכיח שהוא טוב יותר מכל האחרים, הוא מפחד.

הוא מפחד מהמחיר שהם שילמו בשבילו... לא, לא בשבילו, בגללו. הוא שלח אותם למלחמה ואז הסתלק כדי לרדוף אחרי מה... תהילה? עושר? כבוד?. מצחיק, קארים לא יודע באמת למה הוא עשה את זה, בשביל מה הוא עושה את זה.
למי הוא משקר- הוא עשה את זה כדי לירוק בפנים של אביו, אבל במקום שיהיה לו האומץ לעמוד מולו ולירוק, הוא שלח אנשים אחרים לעשות את זה. והם שילמו את המחיר, והם משלמים את המחיר. והוא- צח כשלג למעט צלקות שמספיק קסם יעלים מתישהו.

וברגע הזה של שקט, קארים מבין. הוא מבין שהוא פחדן, הוא מבין שהיא אנוכי, הוא מבין שהוא נרקסיס במקרה הטוב, והוא מבין שהוא לא ראוי ולא בנוי לפקד על אף אחד.
וברגע הבודד שהוא נותן לעצמו להסיחף לתחומי השינה, הוא גם מרשה לעצמו לשחרר ולבכות, על הבית, על המשפחה, על עצמו, ואולי גם על מה שהוא לעולם לא יחזור להיות:
קארים איבן-חליפה, מפקד, בנו של גנרל צבא טילינג, קצין מבוחר- ומנהיג.
 
IN
"האיים יהיו המקום בו מטרתנו תמומש בצורה היעילה ביותר" מהנהן האח סיאון, משוכנע מהאמור.

וכאשר הספינה יוצאת לדרך, האח סיאון מסתכל לאופק, מאושר. הוא הצליח, הם הצליחו, ותחושת ההצלחה ממלאת אותו כמעט כמו התחושה שהוא מעניש את החוטאים. לקצת זמן, היא מנקה אפילו את הפחד. הוא מסתובב בין האסירים, מברר מהם מידע, מנסה למצוא פרטים שיעזרו כנגד האימפריה- אבל במקום מסוים, האח סיאון נח, מלקק את פצעיו לקראת הקרב הבא כמו טורף שיודגע כיצד לנהל את האנרגיות שלו.

הוא יודע כי שליחותו הקדושה לא הסתיימה, והוא לא ייאכזב יותר. הוא איכזב פעם אחת, אבל מכאן, הוא יוכיח את עצמו בכל פניה ושעל שייקרו בדרכו, הוא נשבע לעצמו בכבודו.
 

קארים נרדם בעודו בוכה, מאפשר לטלטולם המרגיע של הגלים לסחוף אותו הרחק מעולם הערות.

שוב, הכל לבן מסביב. ריק. קארים זוכר את הפעם הקודמת שהיה במקום הזה ומתכווץ, מחכה למתקפה הבלתי נמנעת של קולות העבר. של הפרצופים, השריטות, האנשים.
הוא שוכב על הרצפה הקרה, אבל דבר לא קורה. הוא מתרומם לאיטו, מביט סביבו. האוויר במקום לא עומד כמו בעבר, ורוח קרירה נושבת. משום מה התחושה מעט... מנחמת. כאן האימפריה לא יכולה להגיע אליו, ואין אף אחד שיצפה ממנו, שיאשים אותו.
סוף סוף קארים לבד.

לאחר כמה דקות קארים מתחיל ללכת, להסתובב בחלל הלבן. נדמה לו שהוא הולך שעות לפני שהזד רואה כמה עצמים במרחק, אליהם הוא מחיש את צעדיו.
כשקארים מתקרב אל העצמים הוא מופתע לגלות שאלו תמונות, תלויות זו מול זו במעין מסדרון ארוך. קארים מתחיל ללכת לאורך המסדרון, בוחן את התמונות בעודו מתקדם. כל תמונה מתארת סצנה אחרת, שנדמה לקארים שהוא זוכר במעומעם, אבל הוא לא בטוח. רק אחרי שהוא רואה תמונה ובה מופיע תינוק קטן בידיה של זדית בשמלה מפוארת הוא מזהה את המתרחש.
אמנם עבר מאז זמן ושיבה נזרקה בשערה, אבל קארים לא יכול להתבלבל בכך - זו אימו, והילד שבידיה הוא... קארים?

עוד תמונות חולפות, וקארים נזכר. כן, הוא זוכר את הנפילה הזו כשיחק עם חבריו בבוץ. כמה בכה אז, ואימו חבשה את פצעו והבטיחה לו שהכאב יעבור. וגם המכה שחטף מאחד השומרים ברחוב, שחשב שהוא מנסה לגנוב מהעוברים והשבים. איך שמח שאבא הגן עליו, כמה מרשים הוא היה נראה אז!
מבלי לשים לב, קארים כמעט מתנגש במישהו בזמן שהוא מתבונן בתמונות. הוא מתכוון להתנצל, ואז עוצר את עצמו, מבולבל.
ליד התמונה עומד ילד קטן שמביט בה בעיניים גדולות, מחייך בשמחה בתמונה של קארים ואביו משחקים בחרבות יחדיו. הוא מסתובב אל קארים כשהלה כמעט מתנגש בו, חיוכו מתרחב.
"קארים! חיכיתי לך! באת בסוף. חשבתי שתשב שם לנצח, אחרי מה שקרה לך בפעם הקודמת. באמת לא יפה! רוחות רעות!" אומר הילד, מהנהן לעצמו. הוא לוקח את ידו של קארים בידו, מתחיל להוביל אותו במסדרון.
"אילו זכרונות יפים! כל כך הרבה כיף, כל כך הרבה רגעים טובים! למה אי אפשר להפסיק לגדול, ולהיות ילד לנצח?" אומר הילד לאוויר בזמן שהשניים עוברים על פני רגעי ילדות נוספים של קארים. הזד מחייך לעצמו בעצב, מודע לכך שעוד מעט הרגעים היפים יעברו, והשניים יגיעו לרגע שבו אביו קודם.
"עולם מסובך יש למבוגרים, לא? משחקים בחיילים, עד שזה כבר לא משחק" אומר הילד כששניהם מגיעים לרגע הענקת הדרגות לאביו. קארים זוכר איך הביט באביו החזק מקבל בגאווה את הדרגות מהקיסר בעצמו. איזה ילד היה, עדיין מלא בתמימות.

הילד מלטף את התמונה, נוגע בלחיו של קארים הצעיר, בעיניו המעריצות.
"עצוב שצריך לגדול. לא, לא לגדול - להתבגר. תמיד טוב לגדול, הבעיה היא שאנחנו שוכחים לשמור על הדברים הטובים מהילדות" ממלמל הילד, מעיניו זולגות דמעות גדולות.
"היית ילד שמח, כמו שכל ילד צריך להיות. חרבות היו חרבות עץ, וחיילים היו חיילי משחק. אבא שלך... הרס את זה. גם הוא מסכן. התבגר מהר מדי" הוא ממשיך לדבר, וקארים מקשיב בחצי אוזן. אבא שלו? מסכן? לא. הוא אחד האנשים הקשוחים ביותר שהוא מכיר, והוא לא היסס להבהיר זאת לבנו בכל הזדמנות שהייתה לו.
הילד מנתק את מבטו מהתמונה ומתחיל לרוץ ללא כל אזהרה. קארים רץ אחריו, מנסה להדביק אותו בזמן שהתמונות חולפות על פניו. הוא רואה את עצמו כנער צעיר, כעלם צעיר ואז כקצין, עומד בגאון כשהדרגות נענדות על דש שריונו. דקירות של כאב. עבר שהיה ולא ישוב. קארים שהיה והשתנה לנצח.
הם עוברים על פני תמונות מהתקופה של קארים באיים - קארים צוחק, שותה ונלחם עם גברים עטויי פרוות. גם תקופתו בשירות מאלטרה מגיעה, שם קארים בגד לנצח באימפריה. באביו. מילותיו של אביו, בשר מבשרו, שהורה על הוצאתו להורג, מהדהדות באוזניו, כואבות יותר מכל מכת חרב שאי פעם ספג.

לבסוף הילד עוצר, מביט בקארים הישן על סיפונה של 'דג החרב'.
"כל כך שליו. כמעט בלי דאגות" אומר הילד כשהזד מגיע אליו, מתנשף מהריצה הארוכה.
"אבל עם כל כך הרבה קמטים, סימנים וצלקות. כאילו כל רגע שעבר בחייו השאיר בו חותם" הוא נאנח, טון דיבורו הילדותי משתנה.
"אילו חיים היו לך, קארים. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מוות, כל כך הרבה חיים. חיית כמו שרוב האנשים לא חיו מעולם, כאבת כמו שרוב האנשים לא כאבו. ואחרי כל זה אתה עדיין מלא חרטות - רואה את עצמך פגום ושבור" אומר הילד, מתקרב לאיטו אל קארים. הוא מסמן לו להתכופף, וקארים מציית, מנמיך את עצמו לגובה עיניו של הילד.
"כואב לחיות, קארים. לצערי אני יודע את זה, למרות שאני לא אמור" הוא אומר בזמן שידו החמימה מלטפת את לחיו של קארים, ומעיניו נשקפות שנים רבות. הרבה יותר משל ילד רגיל.
"מי אתה?" שואל קארים בלחש.
"אני באצ'ה, קארים. העולל שחי אלפי שנים, הילד שלעולם אינו גדל" אומר באצ'ה, מחייך קלות. "אבל זה לא נכון, קארים. כולנו גדלים, לא משנה כמה זמן אנחנו חיים. לא משנה כמה נראה לנו שאנחנו לא יכולים להשתנות, כמה אנחנו לא יכולים ללמוד עוד - אנחנו תמיד מסוגלים. זו המהות של חיינו, קארים".
"אתה שבור, נכון. אולי אתה לא מתאים לפקד על אנשים, אולי אתה לא ראוי בכלל להרים חרב, מי יודע? אני בוודאי לא יודע, קארים. אני רק יודע דבר אחד באופן בטוח.
אתה תמיד יכול ללמוד. אתה תמיד יכול לגדול, לפרוח. שום דבר לא אבוד, קארים - אף אחד לא אבוד". מילותיו של באצ'ה נוסכות בקארים כוח באופן בלתי מוסבר, מעוררות בו תקווה.

"אני ואתה יכולים ללכת במסע הזה ביחד, קארים. אתה לא לבד, ואין דבר שאתה לא מסוגל לעשות. אין דבר שאתה לא מסוגל ללמוד לעשות, בסדר?". קארים מהנהן, מרגיש רטיבות על לחייו משום מה. הוא לא זוכר שהתחיל לבכות, אבל זה לא משנה. באימפריה היו רואים זאת כחולשה, אבל הוא לא באימפריה. כאן נמצאים רק הוא ובאצ'ה.
קארים חושב שהוא רואה לרגע עוד דמות לבושת בגדים מוזרים במרחק, אבל כשהוא ממצמץ היא נעלמת, ולא נראה שבאצ'ה מגיב באופן כלשהו להופעתה.

"קח את כוחי, קארים, ותלמד לגדול איתו. תלמד להעניק לעצמך ולאחרים חמלה, כי רק האלים יודעים כמה העולם זקוק לזה" אומר באצ'ה, נעלם בהבזק של אור.
קארים מתעורר באיטיות, מרגיש את הכוח של שינה נטולת סיוטים בעצמותיו לצד כוח... חדש. הוא ניגש לדופן הספינה ושולף את חרבו מנדנה. החרב הזו היא שריד עתיק מהאימפריה, שלא שייך אליו יותר. קארים זורק את החרב מהדופן, מאפשר לעברו הרעיל לשקוע איתה.
 
קארים פוקח עיניים, והשיר האחרון שלו מוכן, השיר האחרון של קארים איבן כליפא.
האו קארים איבן-לא-אחד, בנו של אף אחד.
הוא קם, כבר לא אותו אדם שהיה קודם, כבר לא מי שנכנס למלחמה הזו, הוא לא הצליח להציל רבים, הוא לא הצליח למנוע מוות, אבל... הוא יגרום לשינוי.

הוא לא יודע אם החלום הזה היה אמיתי, הוא לא יודע אם זו הייתה התגלות או המוח שלו נותן לו לראות מה שהוא רוצה לראות. אבל המסר שלו מהדהד בו. קארים לא כובש, קארים לא משחרר.
קארים הולך להיות מושיע, הוא יהיה שם בשביל אלה שאף אחד לא נמצא לצידם, הוא יעמוד לצד המדוכאים והשבורים והוא יוביל אותם אל האור, אל הצדק, אל השקט.
קארים לא יודע אם הוא מאמין בעצמו, הוא לא יודע אם הוא מאמין במסע שלו, הוא לא יודע אם הוא מאמין בסיכויי ההצלחה.
אבל מותר לו לחלום, מותר לו לרצות לעשות דברים, מותר לו לרצות להאמין שהעולם הזה הוא יותר ממלחמה וסודות, יותר ממוות וביזה, יותר מכיבוש ושלטון.
ובשביל אלה שחולמים, הוא יעשה את זה.

וכאשר קארים עומד על הסיפון בלילה החשוך, כאשר רק הקור והצינה של האיים המתקרבים מקדמת את פניו, הוא מוכן לנתק את עצמו מהאימפריה, מאביו, מטילינג, מהכיבוש ומהמלחמה. קארים לא ירים עוד חרב על איש, הוא לא יפגע בחפים מפשע ולא יישלח אחרים להילחם את המלחמות שלו.
ובזמן שהחרב שלו- המתנה היחידה מאביו שהוא טרח לשמור, פוגשת במים בקול חבטה, הוא מרים את ידיו בהתרסה לשמיים, וצובע אותם באור בוהק ובסערות, הוא קורא לאורות השמיים להופיע, הוא פוקד על הברקים להאיר את שמי הלילה.
והם מקשיבים לו. קורעים את החשיכה באבחות אור בוהקות.


לקארים יש עוד הרבה מה ללמוד על אמנוה.
אבל הוא מאמין,
מאמין בחלום.


להתעורר ולפוגש בו שוב, בחלום שמרגיש כה מוכר
והעולם שהקצתי בו, קצת דומה וקצת מנוכר

וזהור בודד ברקיע, מעיד על חילוף השמשות,
התחלה והסוף של חיינו, בעולם שמלא חלומות

דם, דמעות אלים.
בנופל העלים
מי מאמין בחלום?
דם, נשרף לאפר

נזרק ונגמר
בסוף הסיום האיום

יחד באור החיוור,
זכרון מעורר

תחת נפול אלים
מי מאמין?
מי מאמין כבר?
נפול עלים
צופה ומבין
האם תאמין כבר?


אלה שהעולם שכח, יחזרו בתהילה ללא חטא
רק אז על העבר נשכח, ונוכל לקבל האמת

וכשהמש תחזור להפציע, להרחיק אחרוני חששות
הכובש, הצר המפקיע, יפלו בפני אלפי נשמות

דם, דמעות אלים.
בנופל העלים
מי מאמין בחלום?
דם, נשרף לאפר

נזרק ונגמר
בסוף הסיום האיום

יחד באור החיוור,
זכרון מעורר

תחת נפול אלים
מי מאמין?
מי מאמין כבר?
נפול עלים
צופה ומבין
האם תאמין כבר?

בחלום, לא ביקשת לזהור?
בחלום, לא רצית לבעור?


נשבר לרסיסים, נידון למיתה
קורא לאלים, לפני השחיטה

ענפים אז יקלו, להשיל האלים
כבוד, וצדק, ביחד יוצרים

טעם דמעות, טעמה של שנאה
אולי זו קללה ואולי נבואה

נגע צלקת ששוב נעלם
חטא שעליו ישלמו עוד כולם

דמעות של אלים, הביטו בחן
להקיץ נרדמים במבטחם הבוחן

במוות עגום, באדמות מלחמה
שחר מפציע יזרח בשממה.

דם,
דמעות אלים
בנפול העלים
מי מאמין בחלום?
דם,
נשרף לאפר
נשחק ונגמר
בסוף הסיוט האיום
נזכר לי באור הבודד
זכרון מעודד….

תחת נפול אלים
מי מאמין?
מי מאמין כבר?
נפול עלים,
צופה ומבחין
האם תאמין כבר?

נפול אלים,
האם תאמין?
האם תאמין כבר
נפול עלים
צופה ומבחין
האם תאמין כבר?



 

"דג החרב" חותכת את הגלים בעודה מתקדמת צפונה לעבר איי דובריין, המקום בו אולי יימצא להם מקלט. האוויר נהיה קר יותר ויותר ככל שהם מצפינים, למרות שהחורף בקושי החל ביבשת. ארסטביץ' מתגלה כספן מוכשר למדי שמשלים את הידע החסר של קארים בנוגע להשטת ספינות מפרש, ויחדיו הם מצליחים לנווט את הספינה בין הסלעים המשוננים שמתרבים כשהספינה מתקרבת לאיים. פה ושם עוד יש שרידים של ספינות אלפיות ישנות שתקועות בשרטון, מהוות מצבות דוממות לתבוסה הגדולה ביותר של האימפריה עד היום. גם חברי המחתרת מסייעים כפי יכולתם, בין אם מדובר בטיפול בפצועים, דיג או טיפול בספינה.

המזון והמים כמעט אוזלים כשהם מתקרבים לפארסטפוטן, אחד מהאיים הגדולים ביותר באיי דובריין וביתם של שבט האורקה, והחבורה רואה את דמותו המרוחקת של האי בערפילי הערב. לא עובר זמן רב ובעודם מפליגים לעבר האי מגיחה לפתע ספינת משוטים ארוכה מתוך הערפל. גבר גדול למדי מתקרב אל חרטום הספינה, סוקר את "דג החרב".
"מי אתם ולאן לעזאזל אתם חושבים שאתם מפליגים, הא?" הוא צועק אליהם.
 
"הביתה" צועק קארים ומקתרב לעבר הספינה עד שהוא נעמד על קצה הסיפון ומביט לעברה. "קארים איבן-לא אחד חוזר לשבט שלו." הוא קורא. "באלדור שב לעזור לאורקה לזהור." הוא עונה בהיעדר ביטוחון מובהק, כמעט שונה לחלוטין מקארים שלפני כמה שבועות היה פוקד על הבחור לחזור לאיים ולוהידע על שובו ולתכנן משתה.
 
"באלדור? זה שם שלא שמעתי הרבה זמן" אומר האיש, שמוריד את קסדתו מפניו וחושף פנים של בחור צעיר ומזוקן, שזקנו קלוע לשלוש צמות. קארים מזהה אותו - מדובר בת'ארוויק, הבן של אחד ממכובדי השבט.
"לא הרבה ישמחו לשמוע שחזרת, באלדור, במיוחד על סיפונה של ספינת מלחמה אלפית" אומר ת'ארוויק, סורק במבטו את בני החבורה.
"ומי שאר האנשים שמתלווים אליך? עוד הרפתקנים?"
 
"אנשים שנמאס להם לחיות תחת המגף האלפי." אומר קארים, "חלקם גם מוכנים להרים להב כדי להגן על עצמם ועל אחרים מטיילינג." הוא אומר. מתעלם מההערה על שובו, הוא יודע שהיא נכונה, וכרגע... הוא לא רוצה להתמודד איתה, לא כאן.
 
"נראה כאילו המגף בעט אותם מכל המדרגות" מעיר ת'ארוויק, גורר גל צחוק מאנשי ספינתו.
"נעניק לכם הכנסת אורחים, כמקובל. כמה זמן היא תימשך? זה כבר משהו שהיארל יחליט" הוא מוסיף לאחר כמה שניות של הרהורים. הוא חובש שוב את קסדתו ומורה לבני החבורה לשוט לצד ספינתו הארוכה.

"מה הקטע של גוש השרירים השעיר? הרגת את אמא שלו או משהו כזה?" שואל ארסטביץ' את קארים, בבירור סקרן.
"כן, הם לא שבט שלך? משפחה שלך?" מוסיף קולו.
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top