פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
שיפ: דראקו/ג'יני
זאנר: אגנסט
AU לספר השביעי. מתרחש כשנתיים וחצי אחרי הספר השישי.
לפרקים קודמים:
http://blog.tapuz.co.il/betblack
פרק עשירי
לונה
ג'יני עמדה בשדה התעופה מחכה.
היא שנאה מקומות כאילו, מוגלגיים, הומי אדם. הם הזכירו לה תקופות אחרות. היא העיפה מבט עצבני לצדדים, כדי לוודא שהיא משתלבת בקהל, שהיא לא מתבלטת, מתוך אינסטינקט.
'תירגעי', הזכירה לעצמה, 'תנשמי. אף אחד לא עוקב אחרייך'.
וגם אם כן, חשבה, הם יעשו לה כלום, רק יצפו בה מרחוק.
היא משכה בכתפיה. הם היו תפוסות.
קהל של אנשים נכנסו לאולם מטיסה שנחתה זה עתה. ג'יני הביטה בהם, מנסה לאתר את הדמות המוכרת. לבסוף היא ראתה אותה, דמות גבוהה, כחושה ובהירה. היא התקרבה עד שלונה הייתה מולה.
היא הניחה את המזוודה מביטה בג'יני בחיוך עצוב. היא שלחה את ידיה סביב ג'יני וחיבקה אותה.
ג'יני נתנה לעצמה לשקוע בחיבוק הזה שנמשך דקות שנמשכו שעות. כשלבסוף התנתקו היא בחנה את לונה.
היא נראתה כה מוכרת וכה זרה. ג'יני התקשתה ליישב את לונה שהייתה בראשה, נערה צעירה בלבוש מוזר, מדברת על שטויות עם מבט חולמני עם האישה שניצבה מולה.
היא הייתה גבוהה ממנה בראש, שערה היה משוך אחורה לקוקו הדוק. הבעת פניה הייתה שונה. היא נראתה בוגרת, מפוכחת.
גם אני לא נראית כמו הילדה שהייתי אז, הבינה ג'יני.
"טוב לראות אותך" אמרה ג'יני.
"גם אותך" אמרה לונה.
הן יצאו יחד מהאולם.
לונה לקחה מונית מוגלגית לאכסניה המוגלגית בה התאכסנה, כדי לחסוך בהוצאות, אמרה.
הם ישבו בשתיקה במונית, נמנעות מלדבר בגלל הנהג.
באכסניה לונה החלה לפרוק את חפציה בכוחות עצמה. זה נראה מוזר לג'יני, כמעט צורם שלא להשתמש בקסם, אך היא לא אמרה דבר.
"את לא חייבת להתאכסן כאן" אמרה, "יש לנו די והותר חדרי אורחים".
לונה נדה בראשה לשלילה.
"אז לפחות תני לי לשכן אותך במקום אחר" אמרה ג'יני, "על חשבוני. אחרי הכל אני הזמנתי אותך".
"זה לא באמת הכסף שלך, נכון?" ציינה לונה בקול שקט.
הן שתקו. ג'יני קמה מהכורסא הקטנה והחלה לעזור ללונה לפרוק את המזוודות.
הן ישבו בגן ציבורי ריק, אוכלות אוכל סיני מקופסאות קרטון. ג'יני הזמינה אותו ממסעדה מוגלגית שדפני המליצה עליה. היא לא רצתה לקחת את לונה למקום רגיל, כדי לא למשוך מבטים. אבל הן היו צריכות לדבר, ולאכול, וזה לא היה אפשרי בחדר האכסניה. היה בו בקושי מקום לנשום.
"איפה את גרה?" שאלה ג'יני.
"בניו ג'רזי" אמרה לונה. "לא רחוק מניו יורק. אזור טוב".
"יש לי משרה די טובה בחנות למוצרי קוסמים" המשיכה, "היא מכניסה לי מספיק ומשאירה לי זמן פנוי".
"אז יש לך זמן לחפש אכבראשים?" שאלה ג'יני, "תמיד רצית לנסוע לשם לחפש אותם".
"יש לי סדר עדיפויות קצת אחר כיום" אמרה לונה וחייכה חיוך ציני שקרע את ליבה של ג'יני.
ג'יני שתקה שנייה, ממצמצת דמעות חזרה אל תוך עיניה.
"ספרי לי על מולי" אמה.
"היא מדהימה" אמרה לונה. "היא גדלה כל כך מהר. הנה יש לי כאן תמונות"
היא שלפה כמה מארנקה. ג'יני הביטה בהם.
"יש לה את העיניים של רון" אמרה.
"את צריכה לראות אותה", אמרה לונה, "לפעמים היא נועצת בי מבט ממש של הרמיוני קטנה".
ג'יני הביטה בה.
"אני דודה שלה" אמרה. "אולי עדיף שהיא תהיה כאן, שאני אגדל אותה".
"לא" אמרה לונה בחדות.
ג'יני הביטה בה ולא העזה לשאול למה. היא כבר ידעה.
"איפה היא עכשיו?" שאלה.
"השארתי אותה אצל ליזי" אמרה לונה. "היא פשוט אדם מקסים".
למחרת הן הלכו לגרינגוטס יחד.
"אין לי ממש זמן לבזבז על בילוי" אמרה לונה. "אני באתי רק כדי לקפל את העסקים כאן ואז אני צריכה לחזור".
"ברור" אמרה ג'יני, "מולי מחכה לך".
היא חשה צביטה עמומה.
הן ישבו בבית קפה קטן בסמטת דיאגון. לונה עברה על ערימת טפסים ענקית.
"כל זה בשביל להעביר חשבון בנק?" שאלה ג'יני באי אמון.
"כל זה כדי לסגור חשבון" אמרה לונה. "תאמיני לי שהרבה יותר קל לפתוח אחד".
"אגב כספים", אמרה ג'יני.
לונה הרימה אליה מבט. עיניה היו שקולות, כמשקולת על ליבה של ג'יני. היא בררה את מילותיה.
"אני יודעת שאת במצב לא מאוד מרווח כלכלית" אמרה, "ומולי היא בכל זאת אחייניתי. ברור לי ואני מסכימה איתך שהיא צריכה להישאר אצלך. אני מודה לך על כך. אבל אני חושבת שאני צריכה לשאת בעול הכלכלי שלה, לתת לך החזר הוצאות. זו לא משכורת, זה רק כדי להקל עלייך".
"לא" אמרה לונה. "בשום מצב שבעולם. את חושבת שאני לא יודעת איך פתאום קיבלתי אשרת כניסה, או איך פתאום החשבון בנק שלי הופשר? זה קשה לי. זה אוכל אותי מבפנים לדעת שאני מקבלת טובות ממנו. אבל אין לי ברירה. אבל אני בחיים לא אקבל פרוטה מהכסף שלו".
היא שתקה רגע.
"היא היתומה של רון והרמיוני לפני שהיא האחיינית שלך" אמרה.
ג'יני השפילה מבטה. היא לא יכלה לשאת את הרחמים שהציפו לרגע את עיניה של לונה.
הערב ירד.
הן הלכו בשביל בהייד פארק, שותקות. ג'יני לא רצתה לדבר, אבל לא הייתה לה ברירה. זה עכשיו או לעולם לא, היא ידעה, והיא חייבת לקבל תשובה.
"את חושבת שאני בוגדת?" שאלה ג'יני.
"לא" ענתה לונה. "אני לא שופטת אותך".
"כן, את כן", אמרה ג'יני.
"זה לא ש.." אמרה לונה.
היא נאנחה.
"אני עברתי דברים שאת לא עברת, את עברת דברים שאני לא עברתי", אמרה. "הדברים שונים בשביל שתינו".
"אני מניחה שכן" אמרה ג'יני, "אבל אני לא מפסיקה לתהות מה היה קורה אם הייתי יכולה לברוח איתך באותו הלילה".
"אין ממש טעם לתהות על הדברים האלו" אמרה לונה. "יותר מדי אולי".
הם שתקו.
"לפעמים אני חושבת" אמרה ג'יני בקול חרישי, כאילו לא רצתה שהעצים ישמעו את דבריה, "שהייתי צריכה למות אז. לצאת לקרב ולמות איתם".
"אף אחד לא היה צריך למות" אמרה לונה, "היינו צריכים לנצח".
היא עצרה. ג'יני הסתובבה אליה.
"את צריכה להבין שאני לעולם לא אגנה את מה שעשית, את הבחירות שבחרת" אמרה לונה, "גם אם קשה לי להבין אותם".
'גם אם אני לא מבינה אותך' אמרו עיניה.
ג'יני הביטה בה וראתה בעיניה את הדבר ממנו חששה יותר מכל, חותם דק שבדקים אך בלתי מתפשר של זרות.
כשג'יני חזרה לאחוזת מאלפוי, דראקו היה סגור בחדר העבודה. היא לא נקשה על דלתו.
היא שמחה שהחדר היה שקט, ריק, שהמיטה הייתה ריקה.
הם ישבו למחרת בחדר פרטי בבית קפה קטן.
"שמעת על אלינור?" שאלה ג'יני.
"לא" אמרה לונה. "מה קרה איתה?"
"הם הכריחו אותה להינשא לראבסטאן לסטריינג'" אמרה ג'יני. "החתונה התקיימה שבוע שעבר".
"איך היא מעכלת את זה?" שאלה לונה.
"אני לא יודעת" אמרה ג'יני. "לסטריינג' הבהיר לדראקו שהוא לא רוצה אותי לידה ואני לא רוצה לסכן אותה. לא הייתי אפילו בחתונה, אם אפשר לקרוא לזה בכלל חתונה. הם הלכו לפקיד בנוכחות דראקו, בלטריקס ודולוחוב".
"את חושבת שהיא תהיה יחסית בסדר?" שאלה לונה. "שהיא תסתגל?"
"לא" אמרה ג'יני. "לסטרינג' הוא... הוא לא רוצה בטובתה".
"אה" אמרה לונה.
הן שתקו מעט.
"אני רוצה לבוא לבקר את מולי מדי פעם" אמרה ג'יני.
"בואי כמה שאת רוצה" אמרה לונה. "ואחרי שתכירו זו את זו יותר טוב תוכלי גם לקחת אותה לטיולים של כמה ימים. זה יהיה טוב לשתיכן".
לונה חייכה חיוך קטן, לא אמיתי ואז קיפלה אתו הצידה.
"אבל כף רגלה לעולם לא תדרוך באנגליה" אמרה. "זה מסוכן מדי".
"אני מבינה" אמרה ג'יני בשקט.
הן שתקו כמה רגעים.
עיניה של לונה היו כחולות ונוקשות כמו פלדה. ג'יני הביטה בהם וידעה שלונה מפחדת רק מעצם היותה שוב באנגליה, ומפחדת להראות זאת.
"הדירה של ההורים של הרמיוני" אמרה ג'יני. "אני קיבלתי שליטה כלכלית עליה אחרי המלחמה, בתור קרובת המשפחה הקרובה ביותר למולי. היא מושכרת כרגע. אני אדאג שהכסף יעבור לרשותך".
לונה הנהנה.
"אני השתמשתי בחלק מהכסף הזה בהתחלה" אמרה ג'יני, "הייתי זקוקה לו. אני אחזיר לך אותו".
"לא" אמרה לונה.
ג'יני שתקה והביטה בה. היא רצתה לקרוע את מסך השתיקה בין שתיהן, אבל לא יכלה. זה התחיל עוד קודם ידעה, לפני נישואיה, אפילו לפני הקרב הגדול. זה התחיל אחר אותו יום במערה, היום בו לונה חזרה עם מולי בזרועותיה ומבט מת בפנים. לונה מתה באותה מערה, ידעה ג'יני, ומישהי אחרת באה לשכון בתוכה.
הם עמדו בשדה התעופה, נותרו להן רק עוד דקות מעטות יחד. הן התחבקו ונפרדו זו מזו.
"אני אבוא לבקר בקרוב" אמרה ג'יני.
"אין בעיה" אמרה לונה. "יש לך את המספר טלפון שלי?"
"כן" אמרה ג'יני, "אם אני רק אבין מה לעשות איתו".
לונה הביטה בה. לרגע הפשירו עיניה וג'יני יכלה לראות מבעד לפלדה שמיים כחולים, צלולים, מבועתים.
"ג'יני" לחשה לונה, "אל תחשבי ולו לרגע שהוא שונה מהם, שהוא אחר. הוא מסוכן כמו כולם".
היא השתתקה שנייה. היא ניראתה כאילו היא נלחמת בעצמה, מתאמצת להוציא מפיה דברים שלא רצו לצאת.
"הוא היה שם" אמרה, "באותו היום".
"לונה" אמרה ג'יני, "אני כל כך..."
לונה הנידה בראשה לשלילה.
"אני חייבת ללכת" אמרה. "תשמרי על עצמך".
"גם את" אמרה ג'יני.
המטוס המריא. הוא יחצה בדרכו אוקיינוס ושמיים, ידעה ג'יני, הוא יגיע אל מקום בו ילדה קטנה עם שיער חום ועיניים כחולות מחכה להמיס את עיניה של לונה.
דירוג: PG
שיפ: דראקו/ג'יני
זאנר: אגנסט
AU לספר השביעי. מתרחש כשנתיים וחצי אחרי הספר השישי.
לפרקים קודמים:
http://blog.tapuz.co.il/betblack
פרק עשירי
לונה
ג'יני עמדה בשדה התעופה מחכה.
היא שנאה מקומות כאילו, מוגלגיים, הומי אדם. הם הזכירו לה תקופות אחרות. היא העיפה מבט עצבני לצדדים, כדי לוודא שהיא משתלבת בקהל, שהיא לא מתבלטת, מתוך אינסטינקט.
'תירגעי', הזכירה לעצמה, 'תנשמי. אף אחד לא עוקב אחרייך'.
וגם אם כן, חשבה, הם יעשו לה כלום, רק יצפו בה מרחוק.
היא משכה בכתפיה. הם היו תפוסות.
קהל של אנשים נכנסו לאולם מטיסה שנחתה זה עתה. ג'יני הביטה בהם, מנסה לאתר את הדמות המוכרת. לבסוף היא ראתה אותה, דמות גבוהה, כחושה ובהירה. היא התקרבה עד שלונה הייתה מולה.
היא הניחה את המזוודה מביטה בג'יני בחיוך עצוב. היא שלחה את ידיה סביב ג'יני וחיבקה אותה.
ג'יני נתנה לעצמה לשקוע בחיבוק הזה שנמשך דקות שנמשכו שעות. כשלבסוף התנתקו היא בחנה את לונה.
היא נראתה כה מוכרת וכה זרה. ג'יני התקשתה ליישב את לונה שהייתה בראשה, נערה צעירה בלבוש מוזר, מדברת על שטויות עם מבט חולמני עם האישה שניצבה מולה.
היא הייתה גבוהה ממנה בראש, שערה היה משוך אחורה לקוקו הדוק. הבעת פניה הייתה שונה. היא נראתה בוגרת, מפוכחת.
גם אני לא נראית כמו הילדה שהייתי אז, הבינה ג'יני.
"טוב לראות אותך" אמרה ג'יני.
"גם אותך" אמרה לונה.
הן יצאו יחד מהאולם.
לונה לקחה מונית מוגלגית לאכסניה המוגלגית בה התאכסנה, כדי לחסוך בהוצאות, אמרה.
הם ישבו בשתיקה במונית, נמנעות מלדבר בגלל הנהג.
באכסניה לונה החלה לפרוק את חפציה בכוחות עצמה. זה נראה מוזר לג'יני, כמעט צורם שלא להשתמש בקסם, אך היא לא אמרה דבר.
"את לא חייבת להתאכסן כאן" אמרה, "יש לנו די והותר חדרי אורחים".
לונה נדה בראשה לשלילה.
"אז לפחות תני לי לשכן אותך במקום אחר" אמרה ג'יני, "על חשבוני. אחרי הכל אני הזמנתי אותך".
"זה לא באמת הכסף שלך, נכון?" ציינה לונה בקול שקט.
הן שתקו. ג'יני קמה מהכורסא הקטנה והחלה לעזור ללונה לפרוק את המזוודות.
הן ישבו בגן ציבורי ריק, אוכלות אוכל סיני מקופסאות קרטון. ג'יני הזמינה אותו ממסעדה מוגלגית שדפני המליצה עליה. היא לא רצתה לקחת את לונה למקום רגיל, כדי לא למשוך מבטים. אבל הן היו צריכות לדבר, ולאכול, וזה לא היה אפשרי בחדר האכסניה. היה בו בקושי מקום לנשום.
"איפה את גרה?" שאלה ג'יני.
"בניו ג'רזי" אמרה לונה. "לא רחוק מניו יורק. אזור טוב".
"יש לי משרה די טובה בחנות למוצרי קוסמים" המשיכה, "היא מכניסה לי מספיק ומשאירה לי זמן פנוי".
"אז יש לך זמן לחפש אכבראשים?" שאלה ג'יני, "תמיד רצית לנסוע לשם לחפש אותם".
"יש לי סדר עדיפויות קצת אחר כיום" אמרה לונה וחייכה חיוך ציני שקרע את ליבה של ג'יני.
ג'יני שתקה שנייה, ממצמצת דמעות חזרה אל תוך עיניה.
"ספרי לי על מולי" אמה.
"היא מדהימה" אמרה לונה. "היא גדלה כל כך מהר. הנה יש לי כאן תמונות"
היא שלפה כמה מארנקה. ג'יני הביטה בהם.
"יש לה את העיניים של רון" אמרה.
"את צריכה לראות אותה", אמרה לונה, "לפעמים היא נועצת בי מבט ממש של הרמיוני קטנה".
ג'יני הביטה בה.
"אני דודה שלה" אמרה. "אולי עדיף שהיא תהיה כאן, שאני אגדל אותה".
"לא" אמרה לונה בחדות.
ג'יני הביטה בה ולא העזה לשאול למה. היא כבר ידעה.
"איפה היא עכשיו?" שאלה.
"השארתי אותה אצל ליזי" אמרה לונה. "היא פשוט אדם מקסים".
למחרת הן הלכו לגרינגוטס יחד.
"אין לי ממש זמן לבזבז על בילוי" אמרה לונה. "אני באתי רק כדי לקפל את העסקים כאן ואז אני צריכה לחזור".
"ברור" אמרה ג'יני, "מולי מחכה לך".
היא חשה צביטה עמומה.
הן ישבו בבית קפה קטן בסמטת דיאגון. לונה עברה על ערימת טפסים ענקית.
"כל זה בשביל להעביר חשבון בנק?" שאלה ג'יני באי אמון.
"כל זה כדי לסגור חשבון" אמרה לונה. "תאמיני לי שהרבה יותר קל לפתוח אחד".
"אגב כספים", אמרה ג'יני.
לונה הרימה אליה מבט. עיניה היו שקולות, כמשקולת על ליבה של ג'יני. היא בררה את מילותיה.
"אני יודעת שאת במצב לא מאוד מרווח כלכלית" אמרה, "ומולי היא בכל זאת אחייניתי. ברור לי ואני מסכימה איתך שהיא צריכה להישאר אצלך. אני מודה לך על כך. אבל אני חושבת שאני צריכה לשאת בעול הכלכלי שלה, לתת לך החזר הוצאות. זו לא משכורת, זה רק כדי להקל עלייך".
"לא" אמרה לונה. "בשום מצב שבעולם. את חושבת שאני לא יודעת איך פתאום קיבלתי אשרת כניסה, או איך פתאום החשבון בנק שלי הופשר? זה קשה לי. זה אוכל אותי מבפנים לדעת שאני מקבלת טובות ממנו. אבל אין לי ברירה. אבל אני בחיים לא אקבל פרוטה מהכסף שלו".
היא שתקה רגע.
"היא היתומה של רון והרמיוני לפני שהיא האחיינית שלך" אמרה.
ג'יני השפילה מבטה. היא לא יכלה לשאת את הרחמים שהציפו לרגע את עיניה של לונה.
הערב ירד.
הן הלכו בשביל בהייד פארק, שותקות. ג'יני לא רצתה לדבר, אבל לא הייתה לה ברירה. זה עכשיו או לעולם לא, היא ידעה, והיא חייבת לקבל תשובה.
"את חושבת שאני בוגדת?" שאלה ג'יני.
"לא" ענתה לונה. "אני לא שופטת אותך".
"כן, את כן", אמרה ג'יני.
"זה לא ש.." אמרה לונה.
היא נאנחה.
"אני עברתי דברים שאת לא עברת, את עברת דברים שאני לא עברתי", אמרה. "הדברים שונים בשביל שתינו".
"אני מניחה שכן" אמרה ג'יני, "אבל אני לא מפסיקה לתהות מה היה קורה אם הייתי יכולה לברוח איתך באותו הלילה".
"אין ממש טעם לתהות על הדברים האלו" אמרה לונה. "יותר מדי אולי".
הם שתקו.
"לפעמים אני חושבת" אמרה ג'יני בקול חרישי, כאילו לא רצתה שהעצים ישמעו את דבריה, "שהייתי צריכה למות אז. לצאת לקרב ולמות איתם".
"אף אחד לא היה צריך למות" אמרה לונה, "היינו צריכים לנצח".
היא עצרה. ג'יני הסתובבה אליה.
"את צריכה להבין שאני לעולם לא אגנה את מה שעשית, את הבחירות שבחרת" אמרה לונה, "גם אם קשה לי להבין אותם".
'גם אם אני לא מבינה אותך' אמרו עיניה.
ג'יני הביטה בה וראתה בעיניה את הדבר ממנו חששה יותר מכל, חותם דק שבדקים אך בלתי מתפשר של זרות.
כשג'יני חזרה לאחוזת מאלפוי, דראקו היה סגור בחדר העבודה. היא לא נקשה על דלתו.
היא שמחה שהחדר היה שקט, ריק, שהמיטה הייתה ריקה.
הם ישבו למחרת בחדר פרטי בבית קפה קטן.
"שמעת על אלינור?" שאלה ג'יני.
"לא" אמרה לונה. "מה קרה איתה?"
"הם הכריחו אותה להינשא לראבסטאן לסטריינג'" אמרה ג'יני. "החתונה התקיימה שבוע שעבר".
"איך היא מעכלת את זה?" שאלה לונה.
"אני לא יודעת" אמרה ג'יני. "לסטריינג' הבהיר לדראקו שהוא לא רוצה אותי לידה ואני לא רוצה לסכן אותה. לא הייתי אפילו בחתונה, אם אפשר לקרוא לזה בכלל חתונה. הם הלכו לפקיד בנוכחות דראקו, בלטריקס ודולוחוב".
"את חושבת שהיא תהיה יחסית בסדר?" שאלה לונה. "שהיא תסתגל?"
"לא" אמרה ג'יני. "לסטרינג' הוא... הוא לא רוצה בטובתה".
"אה" אמרה לונה.
הן שתקו מעט.
"אני רוצה לבוא לבקר את מולי מדי פעם" אמרה ג'יני.
"בואי כמה שאת רוצה" אמרה לונה. "ואחרי שתכירו זו את זו יותר טוב תוכלי גם לקחת אותה לטיולים של כמה ימים. זה יהיה טוב לשתיכן".
לונה חייכה חיוך קטן, לא אמיתי ואז קיפלה אתו הצידה.
"אבל כף רגלה לעולם לא תדרוך באנגליה" אמרה. "זה מסוכן מדי".
"אני מבינה" אמרה ג'יני בשקט.
הן שתקו כמה רגעים.
עיניה של לונה היו כחולות ונוקשות כמו פלדה. ג'יני הביטה בהם וידעה שלונה מפחדת רק מעצם היותה שוב באנגליה, ומפחדת להראות זאת.
"הדירה של ההורים של הרמיוני" אמרה ג'יני. "אני קיבלתי שליטה כלכלית עליה אחרי המלחמה, בתור קרובת המשפחה הקרובה ביותר למולי. היא מושכרת כרגע. אני אדאג שהכסף יעבור לרשותך".
לונה הנהנה.
"אני השתמשתי בחלק מהכסף הזה בהתחלה" אמרה ג'יני, "הייתי זקוקה לו. אני אחזיר לך אותו".
"לא" אמרה לונה.
ג'יני שתקה והביטה בה. היא רצתה לקרוע את מסך השתיקה בין שתיהן, אבל לא יכלה. זה התחיל עוד קודם ידעה, לפני נישואיה, אפילו לפני הקרב הגדול. זה התחיל אחר אותו יום במערה, היום בו לונה חזרה עם מולי בזרועותיה ומבט מת בפנים. לונה מתה באותה מערה, ידעה ג'יני, ומישהי אחרת באה לשכון בתוכה.
הם עמדו בשדה התעופה, נותרו להן רק עוד דקות מעטות יחד. הן התחבקו ונפרדו זו מזו.
"אני אבוא לבקר בקרוב" אמרה ג'יני.
"אין בעיה" אמרה לונה. "יש לך את המספר טלפון שלי?"
"כן" אמרה ג'יני, "אם אני רק אבין מה לעשות איתו".
לונה הביטה בה. לרגע הפשירו עיניה וג'יני יכלה לראות מבעד לפלדה שמיים כחולים, צלולים, מבועתים.
"ג'יני" לחשה לונה, "אל תחשבי ולו לרגע שהוא שונה מהם, שהוא אחר. הוא מסוכן כמו כולם".
היא השתתקה שנייה. היא ניראתה כאילו היא נלחמת בעצמה, מתאמצת להוציא מפיה דברים שלא רצו לצאת.
"הוא היה שם" אמרה, "באותו היום".
"לונה" אמרה ג'יני, "אני כל כך..."
לונה הנידה בראשה לשלילה.
"אני חייבת ללכת" אמרה. "תשמרי על עצמך".
"גם את" אמרה ג'יני.
המטוס המריא. הוא יחצה בדרכו אוקיינוס ושמיים, ידעה ג'יני, הוא יגיע אל מקום בו ילדה קטנה עם שיער חום ועיניים כחולות מחכה להמיס את עיניה של לונה.
