הדרך מהארמון עוברת ללא אירעוים חשובים, חדי האוזן מסוגלים למשמוע נשימת רווחה אחרי שאתם עוזבים, נראה שהרבה חשבו שהאירוע ייגמר בטבח נוראי ומודים על הדקות הנוספות שנספו לחיים שלהם.
לא קשה להבין שאתם מגיעים לעיר התחתית, הרחוב אינו חשוך לחלוטיןן, אך גם אינו מואר באמת. האור נשבר על האבן הרטובה, נאסף בשלוליות קטנות ומסרב להישאר שלם. ככל שתעמיקו בעיר התחתית תרגישו את הקולות משתנים. הרבה פחות דיבור, כמעט אין תנועה, השקט הופך להיות מוהתי יותר ויותר, אבל כמעט מבלי שיהיה אפשר לשים לב, משהו נוסף מצטרף אליו כמו בן ברית מהצללים.
מוזיקה.
היא אינה מתחילה ברגע מסוים, אלא פשוט מופיעה. מנגינה שמחליקה בין הצללים, חודרת דרך קירות, מתערבבת עם האוויר. אין לה כיוון ברור, אין לה קצב יציב, אך היא מתעקשת להישאר. ככל שאתם מתרקבים למקום הייעד שלכם, קשה יותר להתעלם ממנה, לא כי היא מתחזקת, אלא כי היא נהיית… קרובה מידי.
השלט מעל הדלת מתנדנד ברוח שלא באמת קיימת.
"קרנבל השטן." הוא מציין בכתב חרוט בעץ במה שנראה כאילו כמו שאריות של ציפרון חדה על הלוח, ללא סגנון וללא השקעה רבה מידי, ספק שהשלט הזה היה יותר מתחיכת עץ שנלקחה מבית הרוס באיזור.
האותיות חרוטות עמוק מדי בעץ, כאילו מישהו רצה לוודא שלא יישכחו, גם כשכל השאר סביבן מתפורר. אין ניסיון להסתיר מה זה המקום הזה. להפך. הוא עומד שם כמו הצהרה, או אולי כמו אתגר.
המוזיקה נשמעת עוד לפני שאתם נכנסים, ועדיין קשה מאוד על בלתי אפשרי לומר מאיפה היא מגיעה. אין לה התחלה ברורה, ואין בה כלים שניתן לזהות, מקמות כאלה אמורים לכלול במה גדולה שעליה מנגנת איזו תזמורת או להקה את השיר . אבל המנגינה נמשכת ונשברת לתוך עצמה פה. לעיתים נדירות חוזרת על קווים דומים אך לעולם לא זהים. היא לא ממלאת את החלל, אלא שוקעת לתוכו, כמו משהו שמחלחל לאט דרך אבן.
המקום חי בצורה גסה מדי. לא אלגנטיות של ערפדים עתיקים כמו שהרוזן היה רוצה לראות, אלא חיקוי שבור ועלוב שלה. הצחוק חזק מדי, התנועות של האנשים בפנים חדות מדי, עיניים שמבריקות לרגעים ארוכים מדי במקום להישמר לעצמן., זו מעורת הימורים כמו שזה בר, הקלפים הנזרקים, המטבעות שמחליפים ידיים שנשלחות מעבר למה שצריך. זה אינו חצר של אדונים, אלא מאורה של יצורים שלמדו כוח, ולא למדו מה לעשות איתו.
ואז הריח מכה בכם, מתוק, כבד, כמעט סמיך. לא טרי, לא רקוב, משהו באמצע, משהו שנשמר יותר מדי זמן במקום שלא נועד להכיל אותו. הוא נאחז בגרון, מתעקש להישאר. חלק מהאנשים שותים כדי להטביע אותו, אחרים פשוט… נרגעים בתוכו?
מלבן עץ גדול ניצב במרכז החדר, משמש בתור עמדת הבר שמאחוריה עומד המוזג. היחיד שאינו מנסה להעמיד פנים, קל לראות שאין בו את ההתלהבות הגסה של האחרים או הרעש. לא, בניגוד לאחרים הוא נע בקלות, מדויק, שקט. כשהוא מרים מבט, אין ספק במה שהוא. לא בגלל הניבים הגלויים או המחווה הדרמטית, אלא כי אין בו שום ניסיון להיראות אחרת. מבטו עובר עליכם, לא שואל אם אתם שייכים, אלא כמעט ובודק אם אתם שווים את הטרחה.
ובין כל זה, המוזיקה ממשיכה. לא משתנה, לא מתגברת. רק נוכחת. כמו נשימה עמוקה מדי, איטית מדי.
וככל שמקשיבים לה יותר, כך מתבהר דבר אחד, כמעט בלי מחשבה:
זה לא מקום שבו אנשים באים ליהנות.
זה מקום שבו אנשים באים… להישאר.
