בעוד האחרים נשארים בחדר עם היצור המכונף, הרוזן יוצא לעבר החדר הנוסף, הוא נע במסדרון הצר שנפתח לחדר קבורה עתיק.
שרידי בסיסי ארונות קבורה מאבן נדחקו אל הקירות, מפנים את מקומם לרצפה מכוסה שכבת אבק עבה ומעגל נרות שחוקים, חלקם עדיין מפיצים עשן דק. ריח של טיח מתפורר ועפר עתיק מרחף באוויר, מתערבב בניחוח קל של שמן זית שרוף.
במרכז החדר ניצב מזבח מאולתר, בנוי מאבני קבר שנעקרו ממקומן והועמדו זו על זו בחוסר כבוד, אך במחשבה טקסית ברורה. מעליו, על הקיר המזרחי, מצויר על הקיר ציור של דמות אשה משוריינת בזהב, בעלת הילה של אור המילים " גלדיוס אוריאלי" מצוירת בקווים חדים מעל ציור הקיר, הכיתוב זוהר במקצת.
סדקים חוצים את הקיר לאורכו, אך מישהו ניקה את האבק סביב הציור, כאילו נעשה כאן טקס לאחרונה. טיפת שעווה קפואה נוזלת על אחת מאבני הקבר – הוכחה אילמת לכך שלא מדובר באתר נטוש לחלוטין. אפילו האבנים סביב המזבח סודרו מחדש, כאילו מישהו מתכונן לחזור.
החדר דומם, אך התחושה אינה של ריק, אלא של ציפייה. כאילו הקירות עצמם עוצרים נשימה, הרוזן כמעט מסוגל לשמוע את התפילות שנאמרו בחדר.
