הכוהנת קופאת לדברי מאליכ, זה מסוג הרגעים שאתה מסוגל לראות את הגלגלים מסתובבים בראשה, היא נושמת עמוק, ומאליק מבין שהיא עוברת התקף חרדה כלשהו, הפחד שהיא מרגישה ממנו, מהאירוע, מהמצב, לאט לאט הוא מבין את האמת העצובה עליה, היא לא לוחמת, היא לא אשת צבא או אדם שנועד להוביל את כוחות האור, הכוהנת הזו עשתה את דרכה בכך שהטיפה למען אנשים פשוטים שמעולם לא יכלו לתמוך בה, כאשר מתעלמים מהעובדה שאנשים יכולים להריע לה כאשר היא מדברת על זכויות עובדים ומתן תנאים לאוכלוסיות החלשות, מבינים שכל מה שנותר בה היא הרבה מילים, ומעט אמונה במלאך שעוד לא נתן אות במלחמה הזו.
האמת שהיא חווה בפנים, לצד האמירות הקשות של מאליכ, לא עוזרות לה, היא חווה משבר אמונה, היא יודעת שיש אמת כלשהי בדברים של מלאיכ, וזה יותר מכל מפחיד אותה, מפחיד אותה להבין שהמלאך שלה עזב אותה, שכן כל הכוח שהיא השתמשה בו לא עשה דבר על מאליק, שהעוצמה שלה הייתה כל כך חלשה כנראה שאף אחד באירוע לא שם לב לעניין. במבטים קלים היא מסתכלת לעבר סולאריס, אולי בשביל לשאוב ממנו עוצמה? אולי בשביל לחפש סימן, אבל גם זה מתעלם ממנה.
"הבטח לי." היא מתחילה להגיד. קולה סדוק, מאליכ חושב שהיא... בוכה? "אני רוצה..." היא מנסה להגיד שוב, אולי עוזרת אומץ, אולי מנסה למצוא את האמת שהיא מרגישה שהיא איבדה. עד שהיא מרכינה את ראשה בפחד. "מה אני צריכה לעשות כדי שהכנסייה שלי... לא, שהאנשים הקרובים לי ישרדו?" היא שואלת. "מה המחיר שאני אצטרך לשלם?"
---
הרוזן מבחין שכל האורחים חוץ מצל החרב נמצאים ברחבה, המרקיז עדיין נעדר וכנראה נמצא במשחק הקלפים שלו, אבל כל מי שהם ציפו שיהיה פה הגיע בנתיים, הדבר המהותי שהוא מבחין בו שצבת מוות נעדר (או נעדרת) מהאירוע, הוא כנראה הבחין שמלאיכ וצוות המוות יצאו קודם מהחדר הראשי, אבל מאליכ חזר ונמצא כעת בשיחה עם מריאנה וונטורה, ברור לו שהשנייה נמצאת במצב לא בריא ורחוק מכשיר, הוא ראה מספיק זרדים נשברים מקצת מאמץ, והרוזן יכול לשבח את מאליק על כך שהוא מצא מטרה חלשה לשבור.
הוא גם רואה את הית'אל שנמצא בסיטואציה הפוכה, בעודו מדבר עם אחד ממפקדי צבא האור, גבר מבוגר וקטוע רגל שהיה קם על רגליו ועוזב את האירוע לו היה לו הכוח הפיזי לעשות את זה.
ואז במבט חטוף הרוזן יכול לבחין שהוא רואה את צבת המוות נמצא על המרפסת המשקיפה על הרחבה, וליידו... יכול להיות שזה צל החרב?
