פרק שלוש-עשר: "בימים של חושך ועלטה"
הדרכים ביער הגנבים אף פעם לא היו בטוחות מאז שנפל שלטון הסוחרים באדמות האלו. שודדי יער וגרועים מהם תרו אחרי עגלות שחרגו מהשיירות המאובטחות והמוקפות בטבעות לוחמים גם אם יצאו מסטאפרינד הבירה. דבר אחד לא היה בהם: אורקים המשחרים לטרף. בשנים ההם אח באחיו נלחם בנסיכות יאטמאקה ובפשוטי העם לא התחשב. שליטים אלו הביאו את האורקים אל הנסיכויות ובסופו של דבר זה התנקם בהם אבל זה לא הסיפור שלנו. שומר השיירה ובנו יצאו מסטאפרינד על מנת להגן על שיירת סחר שהמטען בה היה שייך לריליאן סילדון. שודדי היערות שנתקלו בהם התנצלו כי לא הבינו שהשיירה גדולה מדי והלכו לחפש קורבן מתאים יותר לאומץ לבם. לבם של מגיני השיירה התרונן כי האמינו שיגיעו לארסאדיל עם המטען ומבלי שאיש לא ימות להם במשמרתם. והנה עולה החאן הסופר בקאי צפונה, שבט שלם מאחוריו, רכוב על בהמות התוהו המסריחות עד לשמיים שלהם, ונס השד שהוא סגד לו מלפניו, מפיץ רוח מבאישה שהזכירה לכולם מי האורקים. בקאי היה נוהג לכבד את המתים בכך שהיה סופר אותם וכך הגיע עד לנקודה הזו לחמישים אלף מתים. כשהחאן ראה את השיירה, היא לא הייתה גדולה מדי עבורו. הוא האמין שצריך לתת לאורקים הזדמנות להתאמן לפני שהם נכנסים לשדות הקרב הדגולים של הצפון. כשהאורקים סיימו להילחם, שומר השיירה מת. והשיירה קטנה מאד בלי המגנים שלה. ובעוד האורקים ממשיכים צפונה אל שדות הקרב, שודדי היער פשטו מעל השיירה הזו את מטענה.
אם להאמין לסיפורים שסופרו בהיכל ההרפתקה על מעלליו של סילווארן ליווארד, כלאם היה מקדש וורבה. אובירה זיהתה את אבן החן הגדולה שהייתה ממוקמת על תקרת האבן החומה ושהעניקה לכל הכלא את חסינותו בפני כלי נשקם של הלוחמים. כפי שאמר הקוסם, לא היה ניתן להטיל קסם על לבניה של אקדמיית המשעול הסגור.
מכל עבר נשמעו קולות שאובירה זכרה רק ממכלאת המזדאבים. בכמה מהסיפורים, סילווארן אכן נלחם במפלצות שסרו למרותו של סיליטואין אך בסיפורים אלו לא היו שום מגנים אנושיים. היא התחילה לתהות אם הסיפורים היותר מופרכים היו הסיפורים הנכונים.
"אני מקווה שאגואומנין יבוא לשחרר אותנו לפני שהתלמידים יגיעו." אמר פאר בעליצות. הוא היה שמח לאידם של הלוחמים שניסו לרמות את הגנותיה של אקדמיית המשעול הסגור שכן פאר היה מאלה שאהבו שאנשים פעלו לפי החוק. התלמידים הללו שפאר הזכיר היו תלמידי היכל הידידות שבאו ללמוד איך להילחם במפלצות שמילאו את חלל הצינוק בקולן.
"האם מיקאנה התגלתה גם בפניך?" שאלה אובירה, משתיקה במשפט אחד את הלוחמים, "האם גם אתה הרגשת שהיא מבינה אותך לחלוטין?"
פאר היכה באגרוף את אחד מלבניה של האקדמיה ואמר: "את היית תחת השפעת הספירה, אובירה, כך שהיא יכלה לקרוא את מחשבותיך. היא חכמה מאד אבל היא רחוקה מלהיות... יודעת כל."
הקוסם העיר: "אני מעריך את הסחת הדעת שאת מספקת וחושב שאתה לא מעריך את הכבוד, פאראמונד."
פאר כיווץ את גבותיו האדומות בכאב שאפילו אובירה חשה בו והתיז: "פילורד, זה כבוד, כן, ועם זאת, משמעותו שאני חכם דיי לעבור את דרך התעלומות. אנשים שונאים את זה. הם לא אוהבים לדעת שאתה יותר טוב מהם."
"אתה נחתכת אצלי." הצטרף קול שהדיף ניחוח של בושם גבר "כך שאתה לא טוב בכל. האם מישהו קרא בשמי?" ועם זה נשמע צלצול מפתחות כסופים בעוד הגבר מתקרב אליהם.
פאר קד בפני נושא המפתחות ואמר: "הכירו את נשיא האקדמיה אגואומנין והמורה שלי... לסיף."
---
ברבודה נכנסה אל קודש הקדשים של המלומד ז'ארקאר, לשכתו. היא שמה לב לרשתות המשי הדביקות שכיסו כמה מהחפצים שהיו מוצגים בלשכתו ובעיקר צד את עינה ערכת הקלפים שבגללה המלומד כעס על רב הכייסים. עם זאת, באופן חריג מבחינתה, היא הרגישה שאם תצא מהמקום, לא היה שם דבר שהייתה לוקחת משם. והיו שם דברים יקרים למראה שצופו במתכות יקרות ונוצצות שהיא לא הבינה מה הם עשו בדיוק. יכול להיות שלהיות אלפית השפיע עליה.
איש הקוף ענה לאדונו: "האנוש תובעים. האנוש רוצים. האנוש. למה האנוש רוצים?" והצביע על המראה בפעם הראשונה, על ברבודה בפעם השנייה ועל הארנבת המדובללת שלה בפעם השלישית.
ברבודה דווקא התפעלה מכושר הבעתו החד של איש הקוף שלא נתקלה בו אצל אנוש רבים.
המלומד, שהסכים איתה, מחא כפיים על הבעתו היעילה של עוזרו ואמר: "נקה את הארנבת." בעוד שברבודה מפילה את המראה מכתפיה ובפעם האחרונה. מכתפיה ועד כפות ידיה, היא רעדה ולא מתוך רגש כבוש של אימה מפני המלומד האורק הערפד אלא מהמאמץ המתיש. הגוף הזה לא היה חזק כקודמו. הוא גרם לגופה האנושי הנשי להרגיש חזק כגופו של גבר. השרירים פשוט לא היו בנויים נכון.
ואיש הקוף התחיל לפלות את החוטים הדביקים בעדינות מפרוותה של רבה.
"איפה החטים שלך?" שאלה ברבודה, בוחנת את המלומד האורק בסקרנות. המלומד הגיב בשעשוע כלפי ההערה ואמר: "אני אורק, לא קוף אדם. ולהבדיל מערפדים רבים ויהירים, אני מסתפק בשיניים שנולדתי איתן. עכשיו, עדיין לא קיבלתי תשובה ששאלתי מקודם, אנוש."
אז ברבודה סיפרה לו. ככל שהיא התקדמה, מבטו של המלומד נדד ממנה אל מראת הכסף. להבדיל מביעותים, הקווים השחורים פשוט נאספו מסביב לעיניו של הערפד כאילו ביקשו להתכנס מסביב לאיבר הכי חשוב שלו באותה העת. ברבודה חשבה שהעובדה שהקווים זזים הייתה יותר מטרידה מכמה דברים מפחידים מאד שהיא עברה לאחרונה ולא עשו לה מאומה.
"אז זו אנטיגואה גלינדן הידועה לשמצה." אמר המלומד בשקיקה "כשסקרימנדיר בא לדבר איתי בפעם האחרונה שכוחותיו כבשו את העיר, הוא הזכיר את שמה ותהה לגבי נאמנותה. זמן רב מדי הוא נתן לה לחלום על מאלקאביר ולא למלא את התפקיד שנועד לה בתוכנית."
"האם אני אמורה לחשוש עכשיו לחיי מכך שאני יודעת שלאויב במזרח יש תכנית, היר?" שאלה ברבודה בעודה מתעכבת על איש הקוף פולה מפרוותה הלבנה של רבה את החוטים.
"אני לא נושך, ברבודה." אמר המלומד ז'ארקאר, שבאמת נראה לה מעודן מכדי שינשוך, לא כשיש לו דרך מעודנת יותר להשביע את רעבתנותו, "לא כמו שאנטיגואה נשכה אותך. האם את חושבת שאני לא חש את הרוח האנושית החרבה למחצה שלך בחושיי המתועבים?"
"האם יש לכך מרפא?" שאלה ברבודה שפחדה מהתשובה שלו. המלומד שקע בכורסתו שחורת המסעדים ואמר: "ישנן שלוש אפשרויות: הראשונה היא לקחת את רוחו של תינוק שטרם נולד כפי שעשה רב-האומן כשחישל מענפי עץ היוצר מסור ולעשות אותה לשלך. השניה היא לעבור שיקום במכלאה. השלישית היא ללמוד מאנטיגואה איך להפוך את כיוונו של המעשה." כשהמלומד מונה בקולו המקסים ביותר את האפשרויות מהקשה עד לכמעט בלתי אפשרי כפי שהבינה ברבודה את מה שהוא אומר, למעשה. היא ממש חשה את האלימות גואה בדמה, את הרצון לקחת את חייו מגופו האפלולי כשהיא יודעת שחייה יסתיימו במקום.
"מי מספיק טיפש לקחת את האפשרות השלישית, היר?" שאלה ברבודה. המלומד הביט בה.
"היו מסדרים שהאמינו שהדרך היחידה למלא את החורים ברוח היא להשתמש בהם כנגדם. בשלב מסוים הם נעשו מציידים לניצודים שהמסדרים פנו לכיוונים מעשיים הרבה יותר." ענה המלומד בקור כשהוא נותן לברבודה סיבה נוספת לרעוד. תחושת חוסר האונים שלה מעולם לא הייתה כה מציקה כמו שהיא הייתה מציקה מבחינתה. היא הודתה שמה שמשך אותה אל החורים הייתה עתה סקרנות ופחות צורך להירפא ממה שאנטיגואה עוללה לה עתה.
"זו דרך בודדה מאד להלך בעולם זה, אנוש." אמר המלומד. ברבודה הייתה רגילה להיות... בודדה. היא לא חשבה שזו סיבה שלא לנסות את האפשרות. הראשונה פשוט שעממה אותה. והשנייה הבחילה אותה בכמות העבודה המטורפת שתהיה כרוכה בה. היא תשתגע לחלוטין.
איש הקוף סיים בינתיים לנקות את רבה שקפצה על ברכה של ברבודה והפילה אותה מטה.
"תגיד, אורק, האם יש יתרונות למצבי הנוכחי?" שאלה ברבודה שקפצה מהרצפה בזריזות. היא תפסה את הארנבת בטרם נמרחה על משקוף הדלת השחור ושמה אותה על הרצפה. המלומד האורק הערפד אמר: "הרוח האנושית הפגומה שלך תפגע בך אם לא תטפלי בה, אנוש."
"למה אכפת לך?" שאלה ברבודה שליטפה את פרוותה החלקה של רבה "אתה אורק. וערפד."
"אני מלומד בהיכל הטוב." הזהיר אותה המלומד בחיוך זדוני " – אבל התשובה הקצרה היא שיוצרי, השד הערפד סארות', האמין שהמוות הוא הדבר החזק ביותר עלי אדמות שכן הוא גובר גם על אלה שאמורים להביס אותו. הוא לימד אותי שניתן למצוא כוח בהתנגדות, אנוש."
"סארות'? האחד שנחנק למוות? הסארות' הזה?" שאלה ברבודה שהופתעה לשמוע את השם.
המלומד מצץ את שפתיו האפורות, וקווים שחורים נזרקו מתוכן, כשהוא ענה: "כן. זה הוא. את מאלה שמשמיטות את אבן האקדח מהסיפור וטוב שכך. אני מעדיף שאיש לא ידע כלום."
ברבודה חשבה שהסיפור על שערה שחונקת שד היה טוב יותר מהסיפור עם אבן האקדח, שבכנות, היא לא הבינה איך היא הרגה אותו. הוא, בפירוש, לא נשרף למוות על ידיה. המעשייה שהיא שמעה השאירה הרבה מקום להשערות. הקטע עם השערה היה ברור יותר. היא גם הייתה שערה מיוחדת שנלקחה מרעמתו של דרקון כוכבים. היא חייבת להיות... מועילה.
"רגע אחד, אם האחים הורגרים סיפרו לך עליי, מנין לי שאתה לא קשור לרודפים של טולסירה?" שאלה ברבודה, זוקרת את גבותיה הבהירות באיום. נראה שהאורק הערפד הביט בה בחיוך כאילו אמרה את הדבר הכי מצחיק שהוא שמע אי פעם והוא חי כמה אלפי שנים כך שהוא שמע כמה דברים מצחיקים. ברבודה מצאה שהיא לא רוצה לשמוע צחוק של אורק.
"טוב ונאה, טולסירה היא אלה אנושית ואני לא." אמר המלומד בנימה רגועה ביותר "פשוט כל העניין מסביב מגוחך אפילו לאנושות. האם את רוצה לשמוע את הסיפור מסביב לעניין?"
אם היה משהו שברבודה אהבה, פרט לסוכריות כמובן, זה לשמוע סיפורים טובים ולעוותם.
לאחר שהובן שברבודה רוצה לשמוע, המלומד אמר: "הכל קשור למי שכבשה את יאטמאקה, השדה הגבוהה של הטירוף, קיוואלה. מאז עלייתה, הנסיכויות מטפחות את הנצר האחרון לבית הנסיכות חדל האישים שהזמין אותה מכלתחילה אל הנסיכות על מנת שתביס אותה. עד כאן, הכל מובן וצפוי."
"היות והאנושות מאז ומתמיד הייתה עם הססן ונחבא בצלם של אחרים, היה צריך לחפש אלוהות מתאימה שתתמוך בנבחרת של הנסיכויות. היות ומשתוללת מלחמת דת מעבר לגבול, טולסירה לקחה על עצמה את העונג משום שהיא בין האלות היחידות שלא מעורבות בעניין. את רק פסקה בסיפורה של מישהי אחרת."
"או שהיא פסקה בסיפורי." תיקנה אותו ברבודה "עדיין לא הבנתי איך הגיעו לפה מעסיקיי."
"אל תתווכחי עם העובדות." אמר המלומד "הסיפור שלה הרבה יותר חשוב מהסיפור שלך. עם זאת, האחים הורגרים נמנים עם סיעה שמאמינה שאם היא תביס את קיוואלה לבסוף, עליה לקבל את הנסיכויות ולמשול בצורה התקיפה שהשניים מייחלים לה. את לא חשובה. הם רצו לכרות ברית בין אנטיגואה לנבחרת של הנסיכויות."
ברבודה הייתה נבונה דיה להבין שאם סקרימנדיר שמר את אנטיגואה כעתודה לעת הצורך, על אחת ואחת, היא לא מתאימה לבריתות אחרות. היא גם לא אהבה להבין עתה יותר טוב למה השניים בגדו בה ומסרו אותה לרודפים של טולסירה כך שהיא אמרה, בעצבות, "בנסיבות אלה, אתה מבין למה אני חושבת ששיקום הוא רעיון איום ונורא. למה שאוהב את מי שלא אוהבים אותי בכלל?"
"משום שהחברה המתועבת לא חייבת לך כלום, בואה בואה. עלייך להוכיח לה את ערכך. היא התקיימה לפניך והיא תתקיים אחריך. האם נראה לך ששרדתי עד כה בזכות טוב לבי?" שאל המלומד ז'ארקאר שקוויו התרחבו עד שפניו האפורות כמעט נדמו למסכה של אפלה. ברבודה נרתעה לאחור כשהבינה עד כמה הבשר שלו היה משענת קנה רצוף לאפילה שקיננה בתוכו ואיכלה אותו מבפנים בכל עת. ואז, בבת אחת, פניו נגלו מתחת לאפלה כשהקווים שבים ומתכנסים מתחת לפניו המעוותות. בטח כך אנטיגואה הרגישה מול קריסוואיל בזמנו.
"גם אדם שמשתמש בקסם החורים ישתנה בעקבות השפעתם. זה נורא ונפלא בו זמנית. וכמובן שאני לא מאחל את זה לאף אחד." אמר המלומד ז'ארקאר "עם זאת, לא אכפה עליך. אם את רוצה בכך, אעיר את אנטיגואה ואסדר את זה שהיא תכשיר אותך כך שלא תזיקי – לא לעצמך ולא לאחרים."
ברבודה חשקה את שפתיה כשהבינה שרצונה לא השתנה. היא לא רצתה להיות חלק מהחברה ולא הבינה למה היא צריכה להתאמץ להיות כמו כולם כשאף אחד מהם לא רוצה להיות אתה. הדרך שדרשה הכי פחות מאמץ הייתה הדרך שהמלומד חשב שהיא הכי מסוכנת מבחינתה.
והמלומד נע במהירות ורכן מעל המראה בטלפיים שחורות כצל שפצעו את פני השטח שלה.
---
אובירה מצאה את עצמה תוהה למה אגואומנין לא לוקח אותם אל לשכת המלומד. במקום זה, הם עמדו בחורשת עצי היוצר מוקפת החומה שמעבר לה השתרע הכפר וורבה. ציפור אפורה קיננה בין חרכי החומה ושרה לאחיותיה שמעבר לחומה. אובירה יכלה רק לדמיין על מה היא שרה. לא על חבורת מוזרים שממתינה בקוצר רוח ליד חלון ברזכוכית. זה היה מעבר לחידוש ההיכרות בינו לבין התלמיד המועדף שלו שכן בינתיים הגיעו לשם התלמידים של היכל הידידות. הם נשאו גרזני ברזכוכית, וכשהתקרבו אל התאים, המזדאבים שאגו אליהם בצלילים שיכלה לשמוע מהם להפתעתה אימה ותחינה לרחמים. רגע אחר כך, הגרזינים הוטלו לתוך המזדאבים שלא היו מספיק מהירים כדי לברוח מהגרזינים המוטלים.
שרשרת של סוכריות הופיעה מעל גופתו של כל אחד מהמזדאבים. אפילו פיילורד, הקוסם, הסתכל בהשתאות על המראה שכן הדבר חרג מהכשרתו כקוסם. אגואומנין אמר: "וזה מה שרציתי שתראו. חשבתי שזה עדיף להראות מה אנחנו רוצים לעשות לאנטיגואה מלהסביר."
"זו רק שרשרת אחת של סוכריות." העיר פאר שנראה לאובירה כלא מרוצה מהודאתו של נשיא האקדמיה. שלטונות הנסיכות הבטיחו את אנטיגואה גלינדן לה. פאר היה הגון דיו כדי להביע את תרעומתו על כך שייתכן שהישות הנאותה שהוא מייצג תיתפס, ולא בפעם הראשונה בתולדותיה, כמפרת שבועות. לאובירה הייתה ציפיה שהתלמידים ינסו לשקם את המזדאבים ולא להרוג אותם בשביל... שרשרת סוכריות מטופשת למראה.
אגואומנין חייך, חושף את שיניו, ואמר: "הסוכריות הללו הם התגמול שלנו מהשמונה. הסוכריות הללו מגבירות יכולות שונות. וזה אצל מזדאבים שקיימים רק פרק זמן קצר. מאנטיגואה אנחנו מצפים לקבל יותר ממחרוזת אחת, פאראמונד. ז'ארקאר צריך לטפל בה."
"אנטיגואה היא, בפעם האחרונה שבדקתי, אלפית." העיר פיילורד שרצה להיות בטוח, ככל הנראה, שאם מישהו יהרוג אותו, זה לא יהיה בשביל שרשרת סוכריות מגבירות יכולות. אובירה הזכירה לעצמה שפיילורד צפה בה מבעד למראה בטרם החליטו לערב אותה בסיפור. הוא ידע איך היא נראית.
"היר פיילורד, התורה שהיא עוסקת בה עשתה אותה לא שונה בהרבה מהמזדאבים הללו." ענה אגואומאנין כשהוא מניף יד מבושמת מסביב לפיו בפיהוק "אין לך ממה לדאוג באמת."
עתה אובירה הבינה שאדוניה הלבנים ציפו ממנה למסור להם את הסוכריות מרגע שהם יופיעו. היא לא ידעה למה אבל גם מבחינתם אנטיגואה הייתה חשובה כמתה. סוכריות אלו יכולות להיות מועילות לרמי המעלה שביניהם. היא עדיין רצתה להגשים את אנטיגואה כבת עמה. היא שמעה משב רוח קר שאומר שאין פה סתירה. הרוח שלה תמשיך הלאה לתוך עולמם... אבל בלי זכרונותיה והידע שהיא אצרה בתוכה, היא לא תהיה תוספת רבת ערך לעמה.
'
הייבנארה' שמעה את בת הקול מדברת אליה ישירות '
האם בילית יותר מדי זמן עם הנסיכויות? אין זה ממקומך ואין זה מתפקידך להטיל ספק בפקודות שניתנו לך. האם זה ברור לך, הייבנארה?'
וזו הייתה שאלה ממש טובה.
